# ספר פרדס רמונים — שער כז פרק יד

[קריאה בקורא](/reader/kabala-bd11e1351be2/1/144/)

<div lang="he" dir="rtl">

שער כז פרק יד
פרק ארבעה עשר: 
באות כ&#x27; כתב בספר התמונה כי אות זה נרמזת במלכות עם היות כל כליה מוכנת לקבל מלמעלה 
והוא מלשון (במדבר ז) כף אחת עשרה זהב. ופי&#x27; כמו כף העשויה לקבל כן זאת עשויה לקבל 
מבינה שהיא הלמ&quot;ד כאשר נבאר. וממשלתה בשעת לבנה כי כן ראוי לה כמבואר למעלה. ויש מי 
שפי&#x27; כי הכ&#x27; היא השכינה בסוד הירח שהיא כחצי הגורן עגולה בסוד (שה&quot;ש ז ג) שררך אגן 
הסהר והיא לשכת הגזית מקום מושב הסנהדרין. ויש מי שפי&#x27; כף רומזים לשתי כפות מאזני 
צדק שהם נצח והוד הה&quot;ד (איכה ג) נשא לבבנו אל כפים. ויש מי שפי&#x27; בענין אחר וז&quot;ל כ&#x27; 
והדרכים והנתיבות מענין א&#x27; נטען הכף של כ&quot;ב אותיות נקראת כבוד והיא צורת שכל קבוע 
והוא הנתיב שלה ע&quot;כ. ולנו האות הזה רומזת בבינה שהיא אמא עלאה [ד] והיא כף אחת עשרה 
זהב כי מצפון זהב יאתה (איוב לז כב). והיא מלאה קטרת שהיא הקושרת העולמות כלם ומכחה 
מתייחדים. או אפשר שהם כ&#x27; דגושה בסוד כף חובה גבורה. כף רפויה בסוד כף זכות גדולה. 


ואפשר שתהיה במלכות כדכתיב (שמות לג כג) והסרותי את כפי. בערך בחינות התחתונות שבה 
והיא דגושה בעת קבלתה מן הגבורה ורפויה בעת קבלתה מן הגדולה. ובתקונים (בהקדמה 
ד&quot;ו.) ופעמים רבות פי&#x27; כ&#x27; כתר בסוד י&#x27; ממעלה למטה וי&#x27; ממטה למעלה הם שני יודין 
דהיינו כף שפי&#x27; כתר והיינו הכתר בבחינת הבינה וזה מוכרח מכמה מקומות והעתקנוהו בשער 
ממטה למעלה פ&quot;א: 
 


שער כז פרק טו
פרק חמישה עשר: 
באות ל&#x27; עי&#x27; בספר התמונה כי הוא בבינה ולשונה מוכיח עליה כי הוא לשון למוד ובינה. 
וצורתה מורה כי היא גבוה על כל. וצורתה שתי מדות כ&quot;ו שהם מלכות ותפארת מלכות תחת 
הת&quot;ת כסוס לרוכב עומדת תחתיו לקבל ועליה התפארת כרוכב על הסוס ומתעלה עד למעלה לקבל 
מהבינה. ונ&quot;ל כי לכן הוא&quot;ו לצד שמאל של כף לרמוז כי הוא מקבל מהבינה כי שם עיקר 
מקומה. והאריך המפרש שם כי ד&#x27; אותיות של שם בן ד&#x27; הם מעידים על קשר הספירות ויחודם 
במציאות אותיותיו כדפי&#x27; בשער שם בן ד&#x27; פ&quot;ג ולכן גם האותיות האלה מעידים על היחוד 
והעד בהם כפול. כיצד א&#x27; במילואו היא אל&quot;ף. א&#x27; מורה על שם בן ד&#x27; שני יודין ו&#x27; שבו. 
הוא ג&quot;כ כ&quot;ו הרי אות א&#x27; מעידה היחוד ועדותה כפול חותם בתוך חותם. השנית הל&#x27; ומ&#x27; 
שעמה. השלישית המ&quot;ם מ&#x27; עצמה הוא כ&quot;ו ומ&#x27; שעמה ג&quot;כ כ&quot;ו הרי חותם בתוך חותם. הרביעית 
ס&#x27; [ה] ומ&#x27; שעמה הרי חותם בתוך חותם הרי ד&#x27; עדים שהם אותיות אלמ&quot;ס ועדותם שמעידים 


על היחוד כפול ואפשר שנא&#x27; שהיחוד שמעידים עליו היינו יחוד ת&quot;ת ומלכות שהם כ&quot;ו 
כמבואר לעיל. ונחזור לענייננו הצורה הרוחניות הזאת עיקרה בבינה ונרמזות השפעתה 
במלכות ע&quot;י הת&quot;ת ואמר שממשלתה בעת שבתי ואפשר הטעם מפני שבינה שבת הגדול גם כן 
וביום שבת מזל שבתי כנודע. ויש מי שפי&#x27; כל הל&#x27; בצורתה למעלה יו&quot;ד והוא רמז לכתר 
חכמה ובינה חסד בסוד ד&#x27; קצוותיה כדפי&#x27; לגבי יו&quot;ד עצמה, ותחת הי&#x27; וא&quot;ו לרמוז אל 
התפארת, ותחת הוא&quot;ו ד&#x27; לרמוז אל המלכות, ותחת הד&#x27; קוץ עקום לרמוז מטטרון שר הפנים 
היושב ראשונה במלכות. עוד פי&#x27; בל&#x27; שהל&#x27; רמז לחסד והמ&quot;ם סתומה רומז לגבורה ולכן 
סתומה רמז אל הדין ואל עכוב השפע ומ&quot;ם פתוחה רומז לת&quot;ת באמצע בסוד הרחמים הממוצעים 
בין החסד והדין. ויש מי שפי&#x27; שהלמד רומז למלכות שנאמר (תהלים קמד א) המלמד ידי 
לקרב. ויש מי שפי&#x27; בענין אחר ז&quot;ל הלמ&quot;ד היא צורת אור מופלא עומדת כמו מראה השכל 
שהכל נראה מתוכה והוא הנתיב שלה. והאות הזה פי&#x27; הרשב&quot;י ע&quot;ה בשה&quot;ש שרומזת בבינה וכן 


תמצא כי האות הזה למעלה מכל האותיות לרמוז כי עם היות שכל האותיות תחלתן מחסד ולמטה 
כדפי&#x27; בפ&quot;ג עכ&quot;ז יש לה עלייה עליהם בסוד הבינה הגבוה על ז&#x27; ימי הבנין: 
 
שער כז פרק טז
פרק ששה עשר: 
באות מ&#x27; פי&#x27; בעל ספר התמונה בין סתומה ובין פתוחה שתיהם רמז למלכות. הא&#x27; כשהיא 
מקבלת מן הרחמים ומשפעת למטה ולפיכך היא פתוחה למטה מורה כי שפעה הולך עד התהום 
וכובש אותו שלא יעלו מימיו ויהפכו הארץ. ושלא ימנעו המעיינות מלתת מים לעולם כראוי. 
והסתומה להורות כי הוא מאסף כח הדין ומעכבו שלא ירד. ובאו שניהם יחד להורות על תוקף 
העד הכפול המעיד על הייחוד כדפי&#x27; בפ&#x27; הקודם. ושניהם יחד כח הרחמים זה בעכוב הדין 
וזה בהשפעת הרחמים וממשלתה בצדק. ויש מי שפי&#x27; כי המ&quot;ם חוטמה הוא בדמות ו&#x27; הוא תפארת 
יעקב וגגה העליון הוא אברהם חסד וקרקעיתה התחתון הוא יצחק וכותל שהוא מאחריה הוא 
השכינה נמצאת המ&#x27; ד&#x27; חיות המרכבה כזה ועיקרה בשכינה מלכות (הסתומה) אלא שהפתוחה 


רומז אל המשכת שפע והסתומה מורה על עכוב (ח&quot;ו). עוד פי&#x27; במ&quot;ם סתומה שהוא בצורת ב&#x27; 
דלתי&quot;ן מחוברים רמז לשני ההי&quot;ן מקושרים זה בזה ע&quot;י התפארת המיחד עולם עליון ועולם 
תחתון. ונ&quot;ל לפי זה כי לכן הד&#x27; הא&#x27; פונה למעלה והא&#x27; פונה למטה העליונה פונה להשפיע 
בתחתונה והתחתונה פונה למעלה לקבל מן העליונה. ויש מי שפירש מ&quot;ם פתוחה רמז לזכר 
שאינו צריך שמירה מ&quot;ם סתומה רמז לנקבה שהיא צריכה שמירה. ויש מי שפי&#x27; מ&#x27; פתוחה אור 
צ&quot;ח והמ&quot;ם אחרת סתומה והכל דבר א&#x27;. והנתיב שלה נקרא אור צח ומצוחצח. ולדעת הרשב&quot;י 
[ו] ע&quot;ה כי מ&quot;ם בין פתוחה בין סתומה רמיזתם בבינה. והחילוק שביניהם הוא כי כשהיא 
משפעת למטה היא פתוחה וכשאור מתאסף לתוכה ואינה משפעת בספירות אז נקרא מ&quot;ם סתומה. 
אמנם היא מרובעת להורות על שהיא רביעא על בטן ד&#x27; חיות המרכבה העליונה ומזומנת 
להשפיע. משא&quot;כ בסמך כאשר נבאר. ור&#x27; משה פי&#x27; בס&#x27; השם כי מ&quot;ם סתומה במלכות (וע&#x27; זהר 


אחרי דף ס&quot;ו: 
ובמק&quot;מ שם שיש שם ב&#x27; אופנים): 
 
שער כז פרק יז
פרק שבעה עשר: 
באות נ&#x27; פי&#x27; בספר התמונה כי צורתה בבינה ורומז אל שער החמשים המשפעת ופועלת ע&quot;י 
המלכות. ולשון נו&quot;ן רומז כמו נינם יחד (תהלים עד ח) שהוא לשון רבוי. והכונה כי ממנה 
נמשך שפע אל רבוי הבריות והתולדות שבעולם והכל ע&quot;י המלכות המקבלת ממנה ומשפעת שפע 
רב לנערותיה. כדכתיב (משלי לא) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. ולכן בשעת הלבנה 
ממשלתה. ויש מי שפי&#x27; בנו&quot;ן כפופה ופשוטה כי העיקר בנו&quot;ן הת&quot;ת ולכן נרמזה בוא&quot;ו כי 
עיקרה כאשר תקבל מצד הימין הרחמים והחסד ויש זכות להשפיע. ואז היא נו&quot;ן פשוטה 
להשפיע למטה. וכאשר נתמעט הזכות והשפע מתעכב אז היא נ&#x27; כפופה לרמוז אל קיבוץ השפע 
לתוכו ועכובו. עוד פי&#x27; ב&#x27; הנונין במלכות. והחלוק שביניהם כאשר קבלה השפע והשלימה 
ענין קבלתה אז היא כפופה לרמוז כי היא יושבת בין מרכבותיה לתת טרף לביתה וכאשר היא 


עומדת בעמידה לקבל על עצמה עטרת ת&quot;ת בעלה אז היא פשוטה לרמוז על עמידתה לכבוד בעלה. 
ויש מי שפי&#x27; נ&#x27; מלשון נוני שהם דגים רומז ליסוד שהוא לויתן נחש בריח נ&#x27; העקום רומז 
למלכות ונ&#x27; הפשוט רומז ליסוד שהוא מקבל ממעלה ומשפיע למטה. ויש מי שפי&#x27; בענין אחר 
וז&quot;ל נו&quot;ן שני דברים כנגד אור הנסתר ותכונת הקדמון ונעשה הכל דבר א&#x27; וע&quot;ז נקרא משה 
נאמן והוא מגזרת אמונה שמכחו אמונה ע&quot;ש הכתוב (ישעיה כה א) ה&#x27; אלהי אתה ארוממך אודה 
וכו&#x27;. ר&quot;ל אב האמונה שממנו נאצלה והוא נאמן בבריותיו. ולכן ב&#x27; נונין הם. פשוטה 
עיקרה בבינה, כפופה עיקרה במלכות. אמנם פרטיה הם רבים כי ראש הנו&quot;ן הוא יוד המורה 
על החכמה ותחתיה ו&#x27; המורה על הת&quot;ת וזנבה הכפוף היא המלכות זה משפט הכפופה. והפשוטה 
על דרך זה אלא שהיא פשוטה ממשכת עד היסוד ועוקצה התחתון מורה על המלכות. והכל ביושר 
בסוד קו האמצעי לעלות דרך שם אל ביתה הרמתה מה שאין כן בכפופה כי היא כפופה נופלת 


תחת רגליו. ומפני כן ארז&quot;ל (ברכות ד&#x27; ע&quot;ב) שנו&quot;ן בה נפילה. וראש הנון כוללת ג&#x27; 
ראשונות בסוד היו&quot;ד הכוללת אותם קוץ בראש ושני קוצות בצדיו להורות על סוד סגולתא. 
ואין לתמוה בזה על האומרים שנון פשוטה בכתר. ובזוהר פ&#x27; אחרי מות (דף ס&quot;ו ע&quot;ב) (יסוד 
ו&#x27; נון כפופה עליה וא&quot;ו נו&quot;ן פשוטה עליה וא&quot;ו) [ז]. ויש חילוק בין וא&quot;ו לוא&quot;ו. ו&#x27; 
דנו&quot;ן כפופה היא ו&#x27; זעירתא יסוד, ו&#x27; דנון פשוטה הוא וא&quot;ו עלאה תפארת. וז&quot;ל נון 
כפופה דא מטרוניתא וסמיכה לה ו&#x27; זעירא דאיהי יסוד בגין לאתברכא מניה. נון פשוטה 
אתפשטותא דת&quot;ת. פירש כי בהיות התפארת משפיע במטרוניתא הן השפעתו מספיק להקימה. 
ובזוהר פ&#x27; בהעלותך (דף קנ&quot;ה ע&quot;ב) אמר כי נון כפופה נוק&#x27; ופשוטה כללא דדכר ונוקבא 
כחדא שעליה הת&quot;ת. וכפופה היא נקבה לבד שאין בה הת&quot;ת שהוא עקר הדבר [ח]: 
 


שער כז פרק יח
פרק שמונה עשר: 
באות ס&#x27;. ופי בס&#x27; התמונה כי האות ס&#x27; רוחניותה המלכות והרמז אליה כי היא סמוכה 
בגלותא והיא סתומה מכל צד להורות כי ירושלים הרים סביב לה שהם הכחות הגוערים 
בקליפות לבלתי יכנסו לטמא היכל מלך ולא יבא בה עוד ערל וטמא וממשלתה בשעת נוגה. ויש 
מי שפירשו כי הס&#x27; היא השכינה נסמכת בת&quot;ת כד&quot;א (תהלים קיא) סמוכים לעד לעולם ולכן 
הס&#x27; היא השכינה סמוכה לאות נון שהוא הת&quot;ת לא&#x27; מן הפי&#x27; שפי&#x27; למעלה והנון הופך פניו 
אליה להשקותה. ויש מי שפי&#x27; כי ס&#x27; רומז לגדולה שהוא סומך עליונים ותחתונים. ויש מי 
שפי&#x27; בע&quot;א וז&quot;ל ס&#x27; הנתיב שלה הוא אור בהיר מפני שהיא מחופפת בסתימותה בכל צד. 
ובזוהר (תרומה דף קכ&quot;ז) פי&#x27; הרשב&quot;י ע&quot;ה כי הרמז שלה בבינה בהיותה מסתלקת מעל הבנים 
ומסתתמת ומתעלמת בג&#x27; ספי&#x27; עליונות ואינה משפעת ומפני שמתרבה לסמוך נופלים שהם יסוד 
ומלכות לכן נא&#x27; בו (תהלים קמה) סומך ה&#x27; לכל הנופלים. ובפ&#x27; בראשית (דף ל&quot;ה.) פי&#x27; 


שהיא המלכות ולכן לא נזכרה סמ&quot;ך בענין בריאת אדם עד שנא&#x27; ויסגור. כי תפארת נסמך 
במלכות ומלכות נסמך בת&quot;ת ועל שניהם נאמר סמוכים לעד לעולם. ואפשר לומר דלא פליגי כי 
ע&quot;י שנסמכים ד&quot;ו פרצופין בסוד השפעת הבינה ומתעלים אל הבינה והבינה נקראת ס&#x27; שהוא 
שש קצוות כלול מעשר והיינו ד&quot;ו ומתעלים לחכמה דהיינו י&#x27; עם ו&quot;ד דהיינו י&#x27; במילואה: 
 


שער כז פרק יט
פרק תשעה עשר: 
באות ע&#x27;. ופי&#x27; בספר התמונה כי האות הזה עיקרה ביסוד שהוא נקרא עין, עין ה&#x27; אל יראיו 
(תהלים לג יח). והוא עין יעקב שהוא הת&quot;ת על המלכות וצורתה מורה נו&quot;ן זיי&quot;ן וא&quot;ו 
שפי&#x27; כי היסוד מקבל מהבינה ע&quot;י נצח ותפארת. וממשלתה בשעת ככ&quot;ב. כי הוא על לבנה 
כיסוד על מלכות. ויש מי שפי&#x27; העין היא ביסוד ויש לה ב&#x27; ענפים ימין ושמאל מהימין 
יונק צד הקדושה ומהשמאל יונק צד הטומאה בסוד ב&#x27; המקורות שבברית א&#x27; לזרע הטהור והב&#x27; 
למותר המטונף. [כבר פי&#x27; הענין הה בארוכה בשער הצנורות ושם העתקנו לשונו אות באות. 
עוד פי&#x27; כי העי&quot;ן רמז למלכות ותפארת. והמלכות הוא הענף היושב בתוך הענף הגדול לרמוז 
שהיא שוכבת בחיק דודה. ויש מי שפי&#x27; עין רומז למלכות פי&#x27; שכל העינים והמראות 
והגוונים נראים בה וכלן פועלות על ידה כדפי&#x27; בשער הגוונים. ויש מי שפי&#x27; בע&quot;א וז&quot;ל 
ע&#x27; הנתיב שלה כסא הנגה ויש לה שני ראשים והיא גוף עומד פתוחה לקבל פועל המעשה. ולפי 


הנשמע מהזוהר מקצת מקומות כי ע&#x27; הוא היסוד ונקרא טוב עין הוא יבורך (משלי כב ט) 
כענין אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג י) וכן וברכות לראש צדיק (משלי י ו) ולפיכך אין 
עין הרע שהוא מסטרא דשמאלא שולט בו. וזהו הנדרש (ברכות ד&quot;כ.) אנא מזרעא דיוסף 
קאתינא וכו&#x27; וראיה מעלי עין (בראשית מט כב). ויש עין אחר והוא עין פקוח שאין גבות 
עינים עליו כלל. והוא בסוד עליון באריך אנפין כנדרש באדרא (נשא דף קכ&quot;ט ודף ק&quot;ל 
ע&quot;א): 
 


שער כז פרק כ
פרק עשרים: 
באות פ, פי&#x27; בס&#x27; התמונה כי האות הזה הוא במלכות והוא מלשון לפאה האחת (שמות כז ט), 
לפאת צפון, (וכן פאת ים. ונקראת קרן כי היא פנת יקרת. והארמאים הערלים הם קצוצי 
פאה). וצורת האות מורה כ&#x27; היא השכינה ובתוכה אות ברית קדש שהוא היסוד שהוא על ראשה 
ונכפל כלפי פנים ונכנס לתוכה כמו שארז&quot;ל הקב&quot;ה מכניס כלי גדול בתוך כלי קטן. 
וממשלתה בשעת צדק. ויש מי שפי&#x27; כי פ&#x27; רמז להקב&quot;ה ובית דינו כי הכף רמז לוא&quot;ו תפארת 
מעוגל בסוד ע&#x27; סנהדרין ומלכות שהיא היו&quot;ד מסכמת עמהם בדין. ונ&quot;ל על פי דרכו כי 
היו&quot;ד שבתוך הכף רמז לתפארת בעלה דמטרוניתא הכף היא המלכות הבית דין בצורת לשכת 
הגזית כדפירשנו בערכו. ועוד פי&#x27; פ&#x27; הוא יו&quot;ד כף יחוד תפארת ומלכות ע&quot;י הצדיק שהוא 
הברית. דהברית היא י&#x27; רישא דצדיק. ועוד פי&#x27; כי היוד היא החכמה והכ&quot;ף מתפשטת 
ומתגלגלת מקוצה של י&#x27; העליון הוא הכתר הכותר וסובב החכמה מג&#x27; רוחותיה. ויש מי שפי&#x27; 


פ&quot;ף ת&quot;ת ומלכות וזהו סוד (במדבר יב ח) פה אל פה אדבר בו פי&#x27; בהשפעת הת&quot;ת במלכות 
ולכן היתה נבואת מרע&quot;ה באספקלריאה המאירה. ויש מי שפי&#x27; בע&quot;א וז&quot;ל פ&quot;ף הם ענין א&#x27; 
נקראים צורות שכל והנתיב שלהם נקרא אור הגדולה הנקרא חזחזית כלומר מקום מוצא חזיון 
החוזים ולכן המלכות נקראת פ&#x27; כי הוא מקום הכניסה והשער לכל האצילות. ובזולת זה היא 
הפ&quot;ה המדברת ומגלה האצילות העליון. והסוד בה&#x27; מציאות י&#x27; דהיינו מציאותה הנעלם 
ומציאות אגן הסהר הסובב על נקודת הטיבור והיינו י&#x27; בתוך הירח וזהו סוד ה&#x27; וכן ממש 
מציאות פ&quot;ה וזהו ה&quot;י ה&quot;י שבשם בן ד&#x27; במלוי יודין כזה יוד ה&quot;י וא&quot;ו ה&quot;י. וצורתו 
האמתי כזה. והענין כי הבינה ג&quot;כ פה כי היא המגלה כל סוד ג&#x27; ראשונות וזהו שנקראות 
שתיהן שכינתא עלאה ותתאה וכן פיו&quot;ת וכן ההי&quot;ן. ואין ספק בסוד השפעתן במהירות ולכן 
פתוחות ונקראות פיות שפעמים פתוחות ופעמים נעולות מושפעים ולא משפיעים ולכן כפופות 


נעלמות פתוחות מן הצד. ונקודות היו&quot;ד לצד השמאל כמשפט ה&quot;י ולא לימין במשפט י&quot;ה שהוא 
רחמים כמבואר בשער ממטה למעלה: 
 
שער כז פרק כא
פרק עשרים ואחד: 
באות צ&#x27; פירש בס&#x27; התמונה כי רמוזה בצדיק יסוד עולם ובה נו&quot;ן י&#x27;. הנון בבינה והיוד 
במלכות ושתיהן ביסוד, לרמוז כי היסוד [מחבר] שתי המדות יחד. עוד פי&#x27; אחר [ט] וזה 
עקר. ואמר כי ממשלתה בשעת חמה. ואפשר הטעם כי החמה מכח הת&quot;ת וחבור אלו המדות העיקר 
ע&quot;י הת&quot;ת ולכן ממשלתו בשעת חמה כי שמש ומגן ה&#x27; צבאות. ועוד שגם יתייחס ענין שמש אל 
היסוד כאשר נתבאר בערכו בס&quot;ד. ויש מי שפי&#x27; כי הצדי&quot;ק בצדיק יסוד עולם ושתי ענפיו 
רמז אל שני צנורותיו הימני והשמאלי כדפי&#x27; בפ&#x27; י&quot;ט ובשער הצנורות. ועוד פי&#x27; כי צ&#x27; 
רמז למלכות ושני ראשיה רמז לב&#x27; התפוחים העליונים שעל שמה נקראת שדה התפוחים כדפי&#x27; 
בע&#x27; שדה. ויש מי שפי&#x27; צ&quot;ץ ת&quot;ת ומלכות כי צד לצד נבראו עד שהפרידם. ויש מי שפי&#x27; 


בענין אחר וז&quot;ל צ&quot;ץ הוא מושכל ומושפע והנתיב שלהם נקרא גלגל המרכבה והוא מקום הטהרה 
ששם משתוים כל דברי הטהרה והוא מורה עליהם. ולפי המוסכם בזוהר ובספר הבהיר כי האות 
הזה כמשמעו ביסוד עם התיחדו במלכות וצורתו מוכיח עליו שהוא י&#x27; יסוד ונון כפופה 
מלכות. וכן לא נקרא צדיק אלא בהיותו מתייחד בצדק. ובזוהר פרשת בראשית (בהקדמה דף ב&#x27; 
ע&quot;ב) פי&#x27; כי הצדיק עיקרה נ&#x27; י&#x27;. אמנם היו&quot;ד היא י&#x27; של יסוד עולם של זכר והנו&quot;ן של 
המלכות והנה הי&#x27; הופכת פניה מן הנון לרמוז אל ד&quot;ו פרצופין שהיו קודם בתחלת הבריאה 
כדכתיב (תהלים קלט ה) אחור וקדם צרתני ולא היו הכרובים פנים אל פנים ולכן יוד רוכב 
על נון והופך פניה ממנה. ועכ&quot;ז עיקר הצדיק ביסוד ושמה מוכיח עליה ואפשר הטעם כי הוא 
המייחד&#x27; ואף אם אינם פנים בפנים. ובצדיק ארוכה בארו בתקונים (בהקדמה דף ט&quot;ו.) כי 
היא רמז לצדיק יסוד עולם ביחוד הבינה וזהו הטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא. ובפ&#x27; כ&quot;ו 


נרחיב הביאור באותיות מנצפ&quot;ך בע&quot;ה: 
 
שער כז פרק כב
פרק עשרים ושנים: 
באות ק&#x27; פי&#x27; בספר התמונה כי היא בת&quot;ת מלשון (תהלים יט) ותקופתו על קצותם. כי הוא 
הסובב והמקיף. ועיקרה במלכות והיא הכ&#x27; שעל הוא&quot;ו שהוא תפארת מקבלת מהבינה. כלל 
הדברים כי הו&#x27; מקבלת מהבינה ומשפיע למלכות וזה כונת האות. ועקרה במלכות ופתוחה למטה 
להשפיע בסוד ההקפה. וממשלתה בשעת לבנה שכן היא במלכות. ויש מי שפי&#x27; בע&quot;א ז&quot;ל ק&#x27; 
ענין וצורה של זוהר שמשם היו לוחות הברית שנתנו ע&quot;י משרע&quot;ה וע&quot;כ נקרא הקב&quot;ה אלהים 
קדושים שהוא קדוש בכל ענייני קדושות והענין הנתיב של זה האור נקרא כסא הכבוד. 
ובזוהר בפרט בשיר השירים נראה בפי&#x27; כי האות הזה רמז אל הנחש העקום בזנבו והוא מתקרב 
אל הקדושה ונראה כקוף בפני בני אדם. ואפשר שיהיה הרמז אל המלכות [דקליפה] ונקראת 
קוף פי&#x27; מלשון קופה שהיא מקבלת הכל: 
 


שער כז פרק כג
פרק עשרים ושלושה: 
באות ר&#x27; פי&#x27; בספר התמונה כי האות הזה היא ביסוד והיא אות פשוטה שאין לה הרכבה באחרת 
ומשך שלה מגיע למלכות. והיא לשון ירושה מלשון (דברים א כא) עלה רש כי היא ירושת 
הצדיקים לעוה&quot;ב כי שם מנוחת הנפשות והוא עה&quot;ב עולם שכולו שבת ולכן במזל שבתי 
ממשלתה. ויש מי שפי&#x27; כי הרמז בה במלכות שהיא ענייה ודלה מלשון (משלי ל ח) ריש ועושר 
אל תתן לי. וקרוב לזה פי&#x27; בזוהר בקצת מקומות. ויש מי שפי&#x27; בע&quot;א וז&quot;ל ריש הוא ענין 
יסוד ההויות והוא הנתיב שלה מיסודי כל ההויות. ובזוהר ג&quot;כ נראה שהיא חכמה ופי&#x27; ר&#x27; 
ראשית חכמה והנה לפי לשון רי&quot;ש פירושו ראש והחכמה היא ראש לגלוי האצילות כדפי&#x27; בשער 
אם הא&quot;ס הוא הכתר. ובמקום אחר פי&#x27; שהוא לשון עניות ודלות כדפי&#x27; לעיל. והנה יש חילוק 
גדול בין ד&#x27; לרי&quot;ש עם היות שרמז שתי האותיות בה אל הדלות והעוני כי הדלת יש בה קוץ 
והעוקץ הזה רמז אל היסוד כדפי&#x27; בפ&quot;ז אבל רי&quot;ש אין בה עוקץ כלל לרמוז על העניות יותר 


שאפילו היסוד אינו עמה אלא היא לבדה. ובה שני ווי&quot;ן הא&#x27; המשוך אל הימין הוא בחסד 
והגג השמאלי הוא גבורה ועליו עוקץ בסוף הגג השמאל לרמוז שנתמעט היסוד ויונק מצד 
הגבורה בסוד יצחק שהוא קץ ח&quot;י יסוד נטיל לשמאלא כדפי&#x27; בשערים הקודמים. ומפני הסתלקו 
אל הגבורה נשארה המלכות דלה מן הדלות עד ישקיף ה&#x27; וירחם: 
 


</div>
