# ספר פרדס רמונים — פרק חמישי:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-bd11e1351be2/1/3/)

<div lang="he" dir="rtl">

פרק חמישי: 
אחרי אשר נסענו מהר ה&#x27; הר גבוה ותלול המשנה הקודמת ובה הכרחנו הסכמת המקובלים היות 
הספירות י&#x27; ולא יותר. נלך אל הר המור המשנה השניה אליה ואם היא רביעית לראש הפרק. 
וז&quot;ל עשר ספירות בלי מה. עשר ולא תשע. עשר ולא אחד עשר. הבן בחכמה, וחכם בבינה. 
בחון בהם וחקור מהם ודע וחשוב מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו עכ&quot;ל. 
הסכמנו שלא לעורר על המשנה הזאת כלל להיות דבריה מעצמם בלתי מסודרים והמקרא אומר 
דורשני ואין שטחיותה סובל פי&#x27; כלל עד שבו נשא ונתן. ונכתוב את אשר ישים אלקים בפינו 
בענין י&#x27; ולא ט&#x27; ופירושו. והוא כי כוונתו להזהירנו מן השגיאה שלא נאמר שאין הכתר 
מכלל הספירות לחשבנו שהוא האין סוף, שאינו כן. כי גבוה מעל גבוה שומר. ולא כמו 
שחשבו רבים כי א&quot;ס הוא ממנין הספירות ושהוא הכתר. והדעת הזאת נבטל אותה בשער אם 
הא&quot;ס הוא הכתר בה&quot;ו ורחמנא ליצלן מהאי דעתא. אלא בודאי הם י&#x27; בזולת המאציל. שאם לא 


כן נמצאו הספירות הנאצלות ט&#x27;. וזה אינו ראוי, אלא הנאצלים ממש הם עשר ולא תשע. עוד 
פי&#x27; כי בא להזהירנו שלא נטעה להפריד המלכות מן המנין כאשר יש מי שדמה בסברתו קרוב 
לזה. ורחמנא ליצלן נמי מהאי דעתא. אלא היא עמהם באצילות. ואע&quot;פ שאינה באחדות שלהם 
מפני שנטרדה כאשר נבאר בשער מיעוט הירח בס&quot;ד. וקרוב לפי&#x27; זה פירש הרשב&quot;י ע&quot;ה בס&#x27; 
ר&quot;מ (תצא דף רע&quot;ז ע&quot;ב) וז&quot;ל ואית אחרנין מארי ס&quot;ת מארי מדות דאינון ירתין נשמתין 
מסטרא דמלכותא קדישא דאיהי כלילא מי&#x27; ספירן. דכל מאן דירית לה וזכי לה זכי לעשר 
ספירן בלא פרודא. עשר ולא תשע, דאי הוה ירתין למלכותא יחידאה הוו תשע בפרודא מנה. 
ובגין דלית תמן פרודא אמר בעל ספר יצירה עשר ולא תשע. ואי תימא דסליקת לעילא מי&#x27;. 
שמא מפרש יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א הא עשר, יו&quot;ד דמתייחד בה לא סליק לעילא מעשר, ובג&quot;ד עשר 
ולא אחד עשר עכ&quot;ל. כוונת המאמר הזה שאמר ואית אחרנין. כי למעלה מן הענין אמר יש 


באנשי מעשה מי שיש לו נשמה שהיא אמה מצד הבריאה, והענין הזה יתבאר בשער הנשמה בה&quot;ו. 
ועתה אמר שיש אחרים מארי ס&quot;ת שהם העוסקים בתורה האלהיית וסתריה. ומפני שהיה באפשר 
לומר כי מארי ס&quot;ת יקראו אותן שהם עוסקים בסתרי הלכות דרשות ואגדות והחוקים והדינים 
והמשפטים כפי פשוטן של דברים לבד. לזה אמר כי אם היות אלו שכרם כפול ומכופל והוא 
המדה הנבחרת. עם כל זאת אינם זוכים למעלת הנשמה הזאת עד הגיעם לסתרי הספירות שהם 
סוד האלקות. והם נקראים מארי מדות. ונקראים כן מטעם כי כל העסק של החכמים בקבלה הוא 
במדות ועניינם. ואמר שאלו יורשים נשמה מצד המלכות בעצמה לא מצד מטטרון עבד. ולא מצד 
אמה כנז&#x27; שם. ואמר שהוא זוכה לנשמה כלולה מעשר. ומפני שהוקשה לו שמא ג&quot;כ שאר הנשמות 
יהיו כלולות מי&#x27; או שמא הנשמה זאת לא תהיה כלולה מעשרה. ומהיכן לנו כח לחלק בין 
נשמה לנשמה, ואע&quot;פ שתהיה זו חשובה מזו. לזה יכריח כי במלכות רצה לומר הנשמה שהיא 


מסטרא דמלכות היא כלולה מעשר בהכרח. מטעם שהספירות לא יפרדו והם מקושרות ומיוחדות 
ובאמרנו מלכות יוכרח היות שאר הספירות נטפלות אליה. מה שאין כן בנשמה מסטרא דמטטרון 
או אמה כי הם מעולם הפרוד. אחר שהם יורדים מן האצילות. ולא חוייב בחיוב הזה כי אם 
באצילות ולא בהם. ולפיכך לא תהיה כלולה מעשר, אלא נשמה מסטרא דמלכות. ומה שאנו 
אומרים שהנשמה מסטרא דמטטרון או אמה שאינה כלולה מי&#x27;, אין הכונה שאין נכללות בה י&#x27; 
כמשמעו. כי זה א&quot;א להיות פעולה נמשכות מלמעלה שלא תהיה הפעולה ההיא כלולה מכל הי&#x27;, 
שא&quot;כ יראה פרוד. וזהו טעם בעלי מומים כגון נטולי ידים וכדומה שהם חסרים ומראים על 
רוע פעולתם שפגמו במקום קדוש והפרידו ולכן נשמתם אינה מתפשטת בגוף באברים ההם והיא 
פגומה וחסרה והכל לפי מקום פגימתם כן מומם. והמום שמתחילת הבריאה מורה על חסרונה 
בסבת הגלגול כמו שנבאר ענין האברים בשער הנשמה בפ&quot;ז בה&quot;ו. ולעולם א&quot;א בעולם נשמה או 


פעולה שלא יהיו בה נכללות כל העשר ספירות. ועם היות שנגזר אומר נשמה מסטרא דמטטרון, 
או מסטרא דאמה, אין הכונה שאינם מלמעלה ח&quot;ו. כי כל הנשמות נמשכות מלמעלה. והענין 
כמו שנבאר בשער הנזכר בפ&quot;ב בה&quot;ו. ולעולם היא נכללות מעשר ולא יפרדו כדפי&#x27;. ומה שבין 
נשמות מהמלכות לשאר הנשמות. הוא כי שאר הנשמות הם כלולות מעשר לא שיתראה בהם י&#x27; ממש 
אלא הכונה שהם נכללות בה והיא מעצמה כלולה מעשר. אבל הנשמה מסטרא דמלכות היא נאצלת 
מעשר ספירות שבמלכות בהיות המלכות מתראות בה כל העשר ספירות ומתייחדת עמהם. ועוד 
יתבאר הענין הזה בשערים הבאים בה&quot;ו. והענין הזה בספירות עצמם כי יש חילוק גדול בין 
אמרנו מלכות כלולה מעשר או אם נאמר שהיא ביחוד עם עצמי שאר הספירות כי אין הכל דבר 
(דבר) אחד. כי לא יהיה שבח הספירה בהיותה כלולה כמו שהיא משובחת בהיותה מתייחדת עם 
עצמי הספירות שזהו שיתראו בה י&#x27; ספירות ממש וזה מבואר. וזה כוון באמרו כלילא מעשר 


ספירן. וביאר כי אין הכונה באמרו כלילא שכלולה לבד כדרך טבע הספירות אלא דמאן דירית 
לה וכו&#x27; זכי לי&quot;ס בלא פרודא, פי&#x27; זוכה ממש אל ע&quot;ס במציאותן ע&quot;י שמתראין ממש בה י&#x27; 
ספירות כדפי&#x27;. וענין אמרו דירית לה וזכי לה. פי&#x27; כי צריך שני דברים לזכות אל הנשמה 
החשובה הזאת. ראשונה מצד הכנתו מצד אביו בשעת ההולדה בשעת הזווג כאז&quot;ל המקדש עצמו 
בשעת תשמיש כו&#x27; ואחר שיתקדש אביו בכך כאשר תעלה כונתו הטובה ההיא יזכה לנשמה קדושה 
ממקום גבוה ולפי שעור קדושתו כן תתרומם המשכתו וזה מפורסם בזוהר ובתלמוד במקומות 
רבים רבו מספר. ואמרם זוכה לבנים הגונים, הכונה שימשיך לבניו נשמה ממקום גבוה בענין 
שיהיו הגונים וזהו נקרא ירושה מאביו ועל זאת כיוון באמרו וירית לה. עוד שנית צריך 
בעצמו אל מעשים הגונים ורצוים לפני קונו כדי שלא תסתלק ממנו הנשמה ההיא וזה יתבאר 
יותר בשער הנשמה פ&quot;ג בה&quot;ו. ועל השנית הזאת אמר וזכי לה פי&#x27; הוא הזוכה במעשיו אל 


הנשמה הקדושה ההיא. זכי לעשר ספירות בלא פרודא. פי&#x27; כמו שבארנו כי כאשר הנשמה מעצם 
המלכות הנה בהכרח תהיה הנשמה ההיא כלילא מעשר ספירן פי&#x27; מעצם עשר ספירות שבה מפני 
שהיא מתייחדת בי&quot;ס ואינה נפרדת מהם כלל. וזה שאמר זכי לעשר ספירות בלא פרודא ר&quot;ל 
מיוחדות במלכות בלתי נפרדות ממנה. והכריח זה מדברי ס&quot;י שאמר עשר ולא תשע. ואם היה 
באפשר לומר שתהיה נפרדת הנשמה, אשר היא חלק ממלכות בהכרח כאומרו ויפח באפיו (בראשית 
ב ז) כל הנופח מעצמותו הוא נופח וא&quot;כ דרך החלק יקרה אל הכל כי כמו שהנשמה הנמשכת 
ממנה היא נפרדת משאר חלקי הספירות כן המלכות נפרדת ח&quot;ו משאר הספירות. וזה א&quot;א, שא&quot;כ 
יהיו נשארות הספירות תשע, לז&quot;א עשר ולא תשע שלא ימעטו מעשר לעולם, ולכן צריך שתהיה 
הנשמה בזולת היותה כלולה מעשר שיהיו נכללות בה עצם הספירות כדרך המלכות ממש כי כל 
מה שיש בחלק יש בהכל. ואי תימא דסליקת לעילא וכו&#x27;, פי&#x27; הוקשה לו שנאמר שהם עשר 


בזולת המלכות ולפ&quot;ז כבר אפשר לומר שהמלכות נפרדת מהשאר ועם כל זאת הם עשרה לזה תירץ 
שמא מפרש וכו&#x27;. פי&#x27; שם המפורש הוא שם בן ד&#x27; ידו&quot;ד כמו שנבאר בשער שם בן ד&#x27;, והשם 
הזה הוא במדת התפארת והוא זכר המתייחד עם המלכות שהיא הנקבה והוא מתייחד עמה. והשם 
הזה מורה במלואו שהוא רשות היחיד גבהו עשר ורחבו ד&#x27; שהוא ידו&quot;ד וזהו רחבו. וגבהו 
עשרה יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א הרי י&#x27;, כי לעולם אינו עולה מעשר. ואם היה שהיו עשר בזולת 
המלכות הנה בהתיחד השם עם המלכות יהיו י&quot;א עשר למעלה ואחד המתייחד עם הנקבה. לז&quot;א 
בספר יצירה עשר ולא י&quot;א. והנה נשלם פי&#x27; המאמר, וכתבנו אגב אורחין פי&#x27; המשנה עשר ולא 
תשע ולא אחד עשר. עוד נוכל לפרש עשר ולא אחד עשר כיון להזהירנו שלא נביא בחשבון 
הנאצלים הכסא המכונה אל הבריאה כמו שנבאר בשער אבי&quot;ע בעה&quot;ו. וכן כוון להזהירנו שלא 
נביא בחשבון הנאצלים המלאך שר הפנים מטטרון, כי עם היות ששמו כשם רבו אינו אלא 


יצירה ולא אצילות כמו שנבאר בשער הנז&#x27; בה&quot;ו. וכל הפירושים האלה בפי&#x27; המשנה מאחר 
שדברה בלשון חיוב ושלילה. עשר הרי חיוב, ולא תשע הרי שלילה. וכן עשר ולא אחד עשר. 
וכוונתו לחייב זה המנין שהוא עשר ולשלול כל איזה צד טעות המרבה על העשר או הממעיט 
בהם: 
 
שער א פרק ו


פרק ששי: 
עוד בארו לנו פי&#x27; אחר במשנה הזאת בספר ר&quot;מ (תשא דקפ&quot;ז ע&quot;ב) וז&quot;ל פקודא ליתן מחצית 
השקל בשקל הקודש. אמר ר&quot;מ מאן מחצית השקל. איהו כגון חצי ההין. ודא ו&#x27; ממוצע בין 
שני ההי&quot;ן. אבנא למשקל בה דא י&#x27;, עשרים גרה השקל דא יו&quot;ד. העשיר לא ירבה דא עמודא 
דאמצעיתא, לא ירבה על י&#x27;. דהכי אתמר בס&#x27; יצירה עשר ספירות בלי מה, עשר ולא אחד עשר. 
והדל לא ימעיט דא צדיק, לא ימעיט מעשר, כד&quot;א עשר ולא תשע, ומחצית השקל עשר איהו 
עכ&quot;ל. ויש לדקדק במאמר הזה. א&#x27; אמרו מאן מחצית השקל איהו כגון חצי וכו&#x27;, פירוש חצי 
ההין הוא התפארת שהוא ממוצע בין שני ההי&quot;ן. אמנם במחצית השקל לא שייך לפרש הכי 
ממוצע בין דלא ידעינן בין מה. שני אמרו אבנא למשקל בה דא י&#x27; וכו&#x27;, הנה לפי המשמעות 
כי יו&quot;ד הוא עשרים. ואיך אמר שאין לפחות ואין להוסיף על העשר הרי יו&quot;ד שמחציתה עשר 
והנה הוסיפה עשר על עשר שהוא עשרים. ולפי פירושו אין להוסיף על העשר בשום ספירה. 


דלאו דוקא תפארת או צדיק אלא נקט הני דאינהו עשיר ודל וכ&quot;ש שאר אחרים. ג&#x27; אמרו אבנא 
למשקל בה דא י&#x27;, והאיך שוקלין באבן זו אחר שהיא עשרים גרה והמשקל צריך שיהיה בעשר 
שהיא מחצית השקל לבד. ואם נאמר שכוונתו לומר דרך לשקול באבן זו והוא האבן השלם, אם 
כן הוא אריכות לשון והיה ראוי שיאמר אבנא למשקל בה דא יו&quot;ד והיא עשרים גרה למה אמר 
אבנא למשקל בה דא י&#x27; עשרים גרה השקל דא יו&quot;ד שהוא כפל ואריכות. ד&#x27; אמרו ומחצית השקל 
עשר איהו, שנראה שאין לו קשר. ועוד שהוא הפך למה שפי&#x27;, כי למעלה אמר פירוש מחצית 
השקל היינו ממוצע והשתא קאמר מחצית השקל י&#x27; איהו דמשמע דמחצית הוא חציו של שקל 
כמשמעה. והנה להבין המאמר הזה צריכין אנו להקדים כי ענין הספירות הם עשרה מלמעלה 
למטה ועשרה מלמטה למעלה, כדמיון נצוץ השמש הבא ומכה במראה הלטושה וחוזר האור ומתהפך 
נגד מקורו כן העניין בספירות כי הם באים מלמעלה למטה עד המלכות ושם מצב האור וחוזר 


אל מקורו דרך המסעות עד שכמו שהם עשרה מלמעלה למטה כן הם עשרה מלמטה למעלה, והדרוש 
הזה נאריך בו בשער בפ&quot;ע בה&quot;ו. והנה הסוד הזה הוא מתבאר מתוך צורת הא&#x27; שהוא י&#x27; למעלה 
י&#x27; למטה להראות אל מקור האור מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, והם מים עליונים ומים 
תחתונים כמו שנבאר בשער ערכי הכנויים בערך מים בה&quot;ו. והנה הוא&quot;ו אשר באמצע שני 
היודי&quot;ן הוא התפארת המייחד מים העליונים ומים תחתונים, וזהו מחצית השקל שהוא ממוצע 
בין השקל שהוא המדה השלימה מדת האצילות עשר מלמעלה למטה ועשר ממטה למעלה והוא ממוצע 
ואמצעי בין שני יודין שהם עשרים גרה השקל, ועתה משמעות חצי ההין ומשמעות חצי השקל 
הכל דבר אחד. ומתורץ קושיא א&#x27;. אבנא למשקל ביה דא י&#x27;. פירוש לעולם אבן היא צורת י&#x27; 
שהיא נקראת אבן וכל אבן רמוזה במציאות י&#x27; כמו שנבאר בשער ערכי הכנויים בערך אבן 
בה&quot;ו. והנה היא אבן לשקול בה מחצית השקל כי מחצית השקל הוא עשר כמו שנבאר. ולכן 


האבן שבו שוקלים הוא צורת י&#x27; והיינו עשר. עשרים גרה השקל דא יו&quot;ד. פירוש מה שאמר 
עשרים גרה השקל דא יו&quot;ד במלואה שהוא מורה על עשרים שהיא שני היודי&quot;ן י&#x27; מלמעלה למטה 
י&#x27; מלמטה למעלה. והנה מחציתה שהוא י&#x27; פשוטה היא האבן לשקול. ובהיותה מלאה היא שקל 
שלם שהוא עשרים גרה י&#x27; מלמעלה למטה וי&#x27; מלמטה למעלה כדפירשנו. העשיר לא ירבה דא 
עמודא דאמצעיתא, לא ירבה על עשר וכו&#x27;. פי&#x27; אצ&quot;ל שאר הספירות אלא אפילו העשיר שהוא 
עשיר בשפע ובכללות יותר משאר הספירות עכ&quot;ז אין לו להרבות כללות על יותר מעשר ספירות 
מפני שהן י&#x27; ולא י&quot;א. וא&quot;כ אין לו להרבות כללות על יותר מעשר מפני עשרו אלא עשירותו 
יהיה בריבוי שפע ואור או היותו כלול מעשר כליליות הרבה ולעולם לא יוסיף על כללות 
העשר. והדל לא ימעיט דא צדיק לא ימעיט מעשר וכו&#x27;. פי&#x27; יסוד עם היות שנקרא עני מפני 
עניותו [בזמן הגלות] כאמרו (ישעיה נז א) הצדיק אבד וכו&#x27;. והוא עני ודל. ואמר שעם 


היות שהוא עני אין עניותו לפחות מעשר ספירות כלל שאין לפחות מהן כענין עשר ולא תשע, 
אלא עניותו הוא במעוט שפעו או מעוט כליליות מהעשר אבל לא שיפחות מהן אלא שלא יוסיף 
כלילות הרבה מעשר עשר. אמנם מהעשר הנזכר אין לפחות כדי שלא יהיה פחות מעשר. שא&quot;א 
לומר שיהיה מקום משולל [מהעשר] משום אחד מהם אלא לעולם הן עשר. ומחצית השקל עשר 
איהו. פירוש עתה לפי מה שפירשנו כי העשיר היינו עמודא דאמצעיתא שהוא ממש מחצית השקל 
באמצעי בין שני יודין שהם שקל עשרים גרה א&quot;כ מחצית השקל הוא עשר ועשר הוא מחצית 
השקל. וא&quot;כ כיון שהכתוב בא ללמדנו שהעשיר שהוא הת&quot;ת אין ראוי להוסיף על עשר א&quot;כ היך 
אמר העשיר לא ירבה ממחצית השקל והוא עצמו מחצית השקל ואיך נתן שיעור אל העשיר שהוא 
התפארת במחצית השקל שהוא התפארת עצמו, לזה אמר ומחצית השקל עשר איהו. פירוש עם היות 
שפירשנו למעלה כי התפארת הוא הנקרא מחצית השקל מפני שהוא אמצעי (על) [עם] כל זה אין 


מקרא יוצא מידי פשוטו שהוא נקרא כן בבחינתו בין השקל וחוצה אותו לשנים וחצי השקל 
הוא עשר. ועתה אמר העשיר לא ירבה לעולם במציאתו שהוא מחצית השקל דהיינו שהוא חוצה 
השקל לשנים ועושה אותו כל אחד מעשר עשר. ע&quot;כ פירוש המאמר. ונמצינו למדין מתוכו 
פירוש המשנה שעשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר בא ללמדנו על ענין כללות הנכללים שאין 
להוסיף מעשר כדפי&#x27;: 
ועתה נשוב לבאר שאר לשון המשנה שאמר הבן בחכמה וחכם בבינה וכו&#x27; ופירשו המפרשים כי 
הכוונה ליחד החכמה עם הבינה והבינה עם החכמה. עוד פירשו כי הכוונה לפרש ששורש החכמה 
בבינה ושורש הבינה בחכמה. עוד פירשו כשתמשיך שפע לחכמה תהיה ע&quot;מ שיבא אל הבינה 
וכשתמשיך אל הבינה תן לו כח החכמה. ועפ&quot;י הדברים האלה וכיוצא בהם פירשו המפרשים, 
ואין פירושם מתישבים. כי למה יזהירנו עתה בעניינים אלה בבינה ובחכמה ולא בשאר 
ספירות, כי ודאי כמו שאנו חייבים לייחד שלש ראשונות כן חיוב אלינו יחוד השבע אשר 


למטה מהם. ועוד כי למה הכתר לא נכנס בעניין היחוד הזה לקצת מן הפירושים. עוד אמרו 
בחון בהם וכו&#x27; ופירשו המפרשים כי כשתבחון היטב תדע כי החכמה והבינה הנז&#x27; הם שורש 
הגדולה והגבורה, וחקור מהם פי&#x27; כשתחקור תמצא שהגדולה והגבורה הם שורש נצח והוד שהם 
המתפשטים מהם. ואמר והעמד דבר על בוריו דבר מלכות. בוריו כמו משענתו וכן תרגם 
אונקלוס (שמות כא יט) והוא יסוד. והשב יוצר על מכונו והשב נגד תשוב&quot;ה לתת כחה בת&quot;ת 
שהוא המכונה בשם יוצר ומכונו של ת&quot;ת הם נצח והוד. עכ&quot;ד המפרשים אחר שבחרנו המובחר 
והסלת שבפירושיהם. ולהיות שאין הענין הזה מתיישב אלינו מפני שאין זה טבע לשון מחבר 
ועוד כי מה טיבו בהשמיענו עתה העניינים האלה וחדושים האלה כי זהו דרך המתפללים לא 
המחברים ואין לנו מזה שום למוד וחדוש. לכן נ&quot;ל לבאר כי חכמה היא הקבלה והלמוד שאדם 
למד מרבו. כענין מוסרין לו ראשי פרקים. הבינה הוא העיון והתוס&#x27; שאדם מעיין ומוסיף 


מעצמו מתוך כללים וראשי פרקים הנמסרים אליו. ועתה אל זה כוונו באמרו הבן בחכמה ר&quot;ל 
עיין היטב במה שלמדת מרבך בחכמת המדות שאין מוסרין בה אלא ראשי פרקים. וצריך האדם 
שיבין בה דבר מתוך דבר, כענין אמרם ז&quot;ל (חגיגה י&quot;ג) אין אומרים דבר זה אלא לחכם 
ומבין מדעתו. הנה שצריך האדם לדמות דבר אל דבר ולהוציא דבר מתוך דבר כדי שיהיה לו 
שכל מוליד ולא שכל עקר. ואמר חכם בבינה פירוש כשאתה מוליד ומדמה בשכלך ותבין צריך 
שתחכמהו ותסברהו בקבלת הרבנים ובקוצר דבריהם שיהיה נכלל הענין במוסף אליך הן רב הן 
מעט ואל בינתך אל תשען. ובחון בהם ר&quot;ל בעצם הספירות דהיינו בהם במהותם תהיה הבחינה 
בדרך רצוא ושוב בלבד ובדרך ענוה ולחוש על כבוד קונך המחכים הפתאים וזהו בהם. אמנם 
בפעולות הנמשכות מהם יהיה הענין בחקירה עצומה ובידיעה טובה במשא ומתן ובעיון גדול. 
ולהיות כי החקירה היא בפעולות הנמשכות לנו ממציאות הספירות אמר וחקור מהם רצה לומר 


בהנמשך מהם ולא בעצמותם דהיינו בהם כמו שאמר למעלה. והעמד דבר על בוריו, פי&#x27; העמד 
הענין על תקפו ורד לעומק הדרוש כדי שיהיה ברור לך בלי ספק. והשב יוצר על מכונו, פי&#x27; 
כל כוונתך עכ&quot;פ יהיה להיות ממ&quot;ה הא&quot;ס ב&quot;ה משגיח במכונו שהם כסאותיו שהם י&#x27; ספירות, 
והכוונה הכל יהיה לענין יחוד הנאצלים המתייחדים במאציל והמאציל בנאצלים. או ירצה 
העמד דבר על בוריו כדרך שפירשו המפרשים דהיינו יחוד המלכות ביסוד ושלא להפרידם 
בהאמין ט&#x27; ח&quot;ו אלא עשר עם המלכות. והשב יוצר על המכון שהספירות מכון וכסא אליו והוא 
אדון מאציל כמלך על הכסא ואינו במנין הכס&quot;א, ע&quot;כ פי&#x27; המשנה. והנה נתבאר מתוך הפרקים 
האלה היות הספירות עשר לא פחות ולא יותר ואין בדבר הזה פקפוק ח&quot;ו אלא היא אמונה בלב 
כל המקובלים: 
 
שער א פרק ז


</div>
