# ספר פרדס רמונים — פרק שביעי:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-bd11e1351be2/1/4/)

<div lang="he" dir="rtl">

פרק שביעי: 
אחר שנתעסקנו בפרקים הקודמים בחזקת אמונתינו המוסכמות בפי כל המקובלים כי הספירות 
הם עשר לא פחות ולא יותר, ראינו בפרק זה להציל המעיין ממקום השבוש והטעות, והיא 
שאלה נשאלה לרב האי גאון. וז&quot;ל השואלים ילמדנו רבינו כי מצינו לרז&quot;ל י&quot;ג מדות שקבל 
מרע&quot;ה. ולאברהם אבינו ע&quot;ה בספר ייחסוהו רז&quot;ל על שמו והוא ספר יצירה מונה שם עשר 
ספירות. ואנחנו צריכים ללמוד מפיו קדוש אם י&quot;ס הם י&quot;ג מדות. א&quot;כ י&quot;ג מדות מצינו י&quot;ג 
ספירות לא מצינו. או י&quot;ג מדות לבד וי&#x27; ספירות לבד. לתורתך אנו צריכים ותשובתך אנו 
מיחלים עכ&quot;ל השאלה. והנה הרב באר להם שי&quot;ג מדות הם ענפי תולדות יוצאות מעשר מעלות 
נקראו ספירות אלו כנגד אלו עם שלשה גנוזות ראשי ראשים. ואם אינם מציאות לכם מסורת 
להם לקדמונינו איש מפי איש עד מפי הנביאים ז&quot;ל והתולדות הן הן הפעולות נקראו מדות, 
והשרשים שהן אבות נקראו ספירות לא מפני שיש מספר וכו&#x27; ולא נעתיק כל טופס תשובתו 


מפני שאנו עתידין להעתיקו ולבאר ביאור רחב בשער הצחצחות פ&quot;א בע&quot;ה. ועתה ראוי שנאמר 
שאין כוונת הרב באמרו עם שלשה ראשי ראשים וכו&#x27; שיהיה תשובתו אליהם שהם שלש עשרה 
ספירות. שאם זו כוונתו של הרב היה לו לתרץ להם עקר שאלתם שהוא שבספר יצירה שאמרו 
עשר ולא אחד עשר אינה הלכה. וכיון שראינו שהגאון לא חש ליישב הלשון ולא לדחותו 
כנראה שהוא מורה שאין הג&#x27; הנעלמות ספירות עד שנאמר שהם י&quot;ג. שאינם אלא כחות נעלמות 
מציאות דקות ממציאות הספירות כמו שנרחיב הביאור שם בה&quot;ו. וכמו שאין לנו דוחק ממה 
שמצינו שהם עשר דאצילות ועשר דבריאה ועשר דיצירה ועשר דעשיה, כן לא יקשה לנו מציאות 
הנעלמות מפני כי הספירות לעולם אינם אלא עשר. ואם מצינו מציאות נעלמות הם מקורות 
לנגלות ואם יש נגלות הם צל אל העליונות ולעולם אינם עולים מעשר ולא ירדו מעשר 
והשלשה הם מקורות כמו שנבאר שם בבאור דברי הגאון בע&quot;ה. עוד יש מקום לטעות בברייתא 


של ר&#x27; שמעון הצדיק והעתיקה רב חמאי גאון בספר העיון שחיבר וז&quot;ל ואלו שלש עשרה כחות 
יש לכל אחד שם ידוע. ושם מעלתם זו למעלה מזו. א&#x27; אוי&quot;ר קדמון, ב&#x27; חכמה קדומה, ג&#x27; 
או&quot;ר מופלא, ד&#x27; חשמל, ה&#x27; ערפל, ו&#x27; כסא הנוגה, ז&#x27; אופן הגדולה הנקרא חזחזית מקום 
מוצא חזיון החוזים, ח&#x27; כרו&quot;ב, ט&#x27; גלג&quot;לי המרכבה, י&#x27; אוי&quot;ר הסובב, י&quot;א פרגוד זהו כסא 
הכבוד, י&quot;ב מקום הנשמות הנקרא חדרי גדולה, י&quot;ג סוד המערכה העליונה הנקרא היכל הקדש 
העליון. ואלו הי&quot;ג כחות הם מתגלים כאחד מכתר עליון הנעלם הנקרא אומן וכו&#x27; עכ&quot;ל 
לענייננו. והאמת שלכאורה משמע שהוא מונה סדר הספירות וכן הוא שהספירות הם עשר. האחד 
אויר קדמון והוא הכתר שכך מפורסם שמו ויתבאר בשער ערכי הכינויים, ב&#x27; חכמה קדומה 
והוא ממש חכמה, ג&#x27; אור מופלא הוא הבינה, ד&#x27; חשמל הוא חסד, ה&#x27; ערפל גבורה, ו&#x27; כסא 
הנוגה הוא הת&quot;ת, ז&#x27; חזחזית הוא הנצח והוא א&#x27; מנביאי קשוט, ח&#x27; כרוב הוא הוד, ט&#x27; גלגל 


המרכבה הוא יסוד, י&#x27; אויר הסובב הוא מלכות. מכאן ואילך אינו בספירות אלא מדריגות 
שהן למטה מהספירות. ויש שפי&#x27; שהם ג&#x27; מיני אצילות שהם במלכות ולא אצילות ממש. אלא 
הנראה לנו כי כוונתו שהם ג&#x27; מקורות נעלמות במלכות כי באו בה הרמז כמו שנרמזו שלשה 
עליונות נעלמות בכתר כן באו בה בגלוי ואין כאן מקום הענין הזה אלא בשער הצחצחות 
ובשער אבי&quot;ע בעה&quot;ו. ולענין הג&#x27; יתרים הנה בדברי רבי שמעון הצדיק ע&quot;ה שהם י&quot;א פרגוד, 
י&quot;ב מקום הנשמות הנקרא חדרי גדולה, י&quot;ג סוד המערכה העליונה הנקרא היכל הקדש העליון. 
נראה לנו מתוך לשונו כאשר יעויין בטוב העיון שאינו מדבר בענין הספירות אלא כחות 
הספירות, ובפרט שקרא לי&quot;א פרגוד שפירוש מקום הפסק והוא פרכת ומסך בין האצילות לשאר 
הדברים שתחת האצילות וקראה כסא הכבוד שהוא כסא הכולל כסאות הרבה והוא אצלנו ענין 
המכונה בלשון בריאה כאשר יתבאר בשער אבי&quot;ע בע&quot;ה. והנה ידוע שהנשמות חצובות מתחת כסא 


הכבוד, ועם היות שלפי האמת הם אצולות ממעל לכסא עכ&quot;ז הם חצובות מתחת לכסא שהחציבה 
כנוי אל היצירה כמו שנבאר בשער הנז&#x27;. והנה היצירה תחת הבריאה נמצאו הנשמות מקום 
חציבתן תחת כסא הכבוד דהיינו תחת הבריאה, ולכן המדרגה שתחת כסא הכבוד נקרא מקום 
הנשמות וכן חדרי גדולה שהם ממש חדרי גן עדן. ותחת היצירה הזאת עשייה והוא המכונה 
בלשונו סוד המערכה העליונה והם מערכת המשרתים בסוד העשייה שהם תחת היצירה. זהו 
הנראה לנו בענין הברייתא של ר&quot;ש הצדיק. והנה נתיישב ענין הי&quot;ג מדות, ובין למר ובין 
למר לעולם הספירות אינם אלא י&#x27;. ואולם בענין השאלה ששאלוהו לגאון אם הי&quot;ג מדות הם 
ספירות אם לאו יש לנו ראיה שאינם רמז לספירות כדרך סברת הגאון. והראיה שהם נקראות 
י&quot;ג מדות של רחמים, והרי יש בספירות מדות של דין כגון גבורה והוד. לכן הברור לנו 
בזה שהי&quot;ג מדות הם י&quot;ב גבולין שהם י&quot;ב הויות והם י&quot;ב. ומקום הסובלן שהוא השם הכולל 


אותם הם י&quot;ג. והם בכל אחד משלשה מקומות שהם תל&quot;י וגלגל ול&quot;ב והסימן תג&quot;ל. בזולת שיש 
עוד י&quot;ג נעלמות והם בכתר. ימה שראוי להאריך בביאור ענין הדרוש הזה יתבאר בשער פרטי 
השמות בע&quot;ה כי שם מקומו בביאור שם בן ע&quot;ב. והנה רבי נחוניא בן הקנה ע&quot;ה מכלל הסברא 
הזאת שמנה י&quot;ג מדות בכתר כמו שאעתיק לשונו בשער מהות והנהגה בפ&quot;ג בע&quot;ה. וכן ג&quot;כ 
הרשב&quot;י ע&quot;ה באדרא כתב י&quot;ג מדות של רחמים בזעיר אנפין וי&quot;ג מדות באריך אנפין. נראה 
ודאי שסברתם הפך סברת הגאון ז&quot;ל. ובאור י&quot;ג מדות אין מקומו הנה כי יתבאר בספר בפני 
עצמו אם יגזור השם בחיים. והמכוון אצלינו בזה להחזיק אמונת המקובלים כי אין להאמין 
בתוספות הי&quot;ס ולא בפחות מהם כי הוא אהל בל יצען בל יסע י&#x27; ולא י&quot;א והמוסיף או הגורע 
חוטא וגורם רעה לעצמו. ומהאל נשאל יצילנו משגיאות: 
 


שער א פרק ח
פרק שמיני: 
אחרי שנתאמתנו בענין מספר הספירות, ראוי שנחקור אם הם מוכרחות מצד החקירה אם לאו. 
ולזה נאמר כי הם מוכרחות מכמה סבות. הראשונה מפני שאנו המאמינים בהשגחה ואפי&#x27; 
בהשגחה פרטית מוכרחים אנו לומר שהוא משגיח מצד הספירות מפני כי האחד הפשוט סבת כל 
הסבות ועלת כל העלות מסולק מן השנוי ומן המדות. ר&quot;ל חכם צדיק שומע ושאר התוארים אשר 
סלקו ממנו החוקרים. וכן גדרי הגוף והגשמות כגון וירד ה&#x27; וכן ומראה כבוד ה&#x27; כאש 
אוכלת וכו&#x27; וכן ואראה את ה&#x27; יושב על כסא וכו&#x27; וכן וכבוד ה&#x27; מלא את המשכן וכן ויראו 
את אלקי ישראל ותחת רגליו וכו&#x27; וכן הנאמר בדניאל (ז ט) ועתיק יומין יתיב לבושיה 
כתלג חיור וכן כתובים באצבע אלקים, אזני ה&#x27; יד ה&#x27; עיני ה&#x27; כעניינים אלו אשר באו 
בכתוב המורים על הגבול ועל הגשמות וכן המורים על התוארים. וזה באחד הפשוט בערך 
בחינתו אל עצמותו ופשיטותו א&quot;א לומר עליו כן. אם לא נערוך בחינתו אל מדותיו כאשר 


נבאר בשער עצמות וכלים ובשער הכנויים בעזרת האל. והנה על ידי המדות יהיו השינויים 
והדין והרחמים לא בבחינתו כאשר יתבאר בשער הנזכר. והנה מפאת בחינה זו כדי שלא נכחיש 
עקרי אמונתנו באחד הפשוט במציאות פשיטותו שהוא מסולק מן התוארים המחייבים הגוף 
והנשמות. ואנו מוכרחים להאמין השגחתו שגם הוא מעיקרי הדת ולכן אנו צריכין להאמין 
בספירות כדי שלא יהיו עיקרי אמונתנו סותרים אלו לאלו כדפי&#x27;. וזו הוא סבה או סבות 
המכריחות אמונת הספירת והם ראיות מוכרחות קצת מפאת התורה על דרך החקירה. אמנם על 
דרך החקירה בזולת סעד וסמך מהתורה כתבו המפרשים עוד ראיות רבות ומפני שאין דרכנו 
בחבור זה על דרך החקירה לא העתקנו אותם כלל. עוד נתבארו המדות האלה עשרה, סודם 
ועניינם בכתוב. ג&#x27; ראשונות נתבארו מתוך דברי איוב לחביריו שאמר (כח יב) והחכמה מאין 
תמצא ואיזה מקום בינה. בפסוק זה באר לנו סדר ג&#x27; ראשונות שהם נקראים אין חכמה בינה. 


ראשונה אמר החכמה היא נאצלת מהספירה הראשונה הנקרא אי&quot;ן וזהו והחכמה מאי&quot;ן תמצא. 
וא&quot;י שהוא א&#x27; אין י&#x27; חכמה, ז&quot;ה הוא מקום בינה שע&quot;י נאצלת הבינה. ואמנם מאצילות 
האי&quot;ן לא דבר בו כלל כי אפילו הנאצל נקרא אין כ&quot;ש המאציל. והנה הז&#x27; הנמשכות מהם 
נתבארו בדברי דהמע&quot;ה בכתוב שנאמר (ד&quot;ה א&#x27; כ&quot;ט) לך ה&#x27; הגדולה והגבורה והתפארת והנצח 
וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה&#x27; הממלכה. מלות לך ה&#x27; הם כנוי אל ג&#x27; ראשונות והבינה 
נקרא לך שעולה נ&#x27; כמנין חמשים שערי בינה. ול&quot;ך וכ&quot;ל האותיות זה כאותיות זה. והיסוד 
כאשר הוא מקבל מבינה מנו&quot;ן השערים הנזכר נקרא כ&quot;ל והוא כדמות החותם המתהפך מן ל&quot;ך 
אל כ&quot;ל, והטעם שנרמזו חמשים שערים במלת לך ובמלת כל מפני שהשערים הם נ&#x27; בסוד הבינה 
המתפשטת עד הוד שהם ה&#x27; ספירות וכל אחת כלולה מעשר הרי חמשים והם שלשה על שנים גג&quot;ת 
הם סגול או סגולתא הם ל&#x27;. נצח והוד הם צי&quot;רי או שב&quot;א. הרי ך&#x27; הרי ל&quot;ך כסדרן. וכ&quot;ל 


בסוד חותם המתהפך, מה שהיה למעלה חזר למטה. ושאר ענייני השערים יתבארו בשער השערים 
בע&quot;ה. הגדולה היינו חסד, הגבורה היינו פחד, והת&quot;ת והנצח וההוד. כ&quot;י כ&quot;ל בשמים 
ובארץ, דא יסוד כת&quot;א דאחיד בשמיא ובארעא. פי&#x27; המייחד הת&quot;ת הנקרא שמים, וארץ הנקרא 
מלכות, והוא היסוד. ומלכות לא נתבארה בכתוב היטב אלא אמר לך ה&#x27; הממלכה, מפני כי 
המלכות מקומה למעלה מהנצח וההוד והיסוד ומפני המיעוט ירדה למטה לכן לא רצה להזכירה 
אלא ע&quot;י היחוד להורות שמקומה בשמים אלא שהשליך משמים ארץ ואח&quot;כ אמר לך ה&#x27; הממלכה 
לבאר חייליה וקשוטיה בפני עצמה ועכ&quot;ז חזר ויחד אותה עד השרש העליון באמרו לך ה&#x27; 
הממלכה לך בינה כדפי&#x27;. ידו&quot;ד ת&quot;ת. ממלכה מלכות כמשמעה. והיינו מציאותה עם בעלה שני 
מלכים יונקים מכתר א&#x27;: 
 


שער א פרק ט
פרק תשיעי: 
אחרי אשר נתעסקנו בפרקים הקודמים בהכרח מציאות הספירות ומספרם, ראוי שנדע אם המכחיש 
ענין מציאות הספירות יקרא כופר אם לאו. ונאמר כי טעות האדם בענין זה יהיה בא&#x27; משני 
פנים. הפן הא&#x27; מי שלא ידע בהם כלל לא מצד שאם יתגלו לו תעלומות חכמה יכחישם ח&quot;ו אלא 
מצד שלא הורגל בהם ולא נתגלו לו שערי אורה. האיש הזה ודאי ראוי שלא יקרא כופר ולא 
מכחיש. וראיה לזה שהרי אפי&#x27; בענין סלוק הגשמיות מהפשוט אמיתי ית&#x27; אמר הרמב&quot;ם בס&#x27; 
המדע בהל&#x27; תשובה פ&quot;ג כי המאמין שהא&#x27; הפשוט הוא גוף ובעל תמונה הוא מין, וכלל אותו 
בכלל המינין. והשיג עליו הראב&quot;ד ע&quot;ה וז&quot;ל א&quot;א ולמה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים 
ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי אגדות המשבשות את 
הדעות ע&quot;כ. הרי שהראב&quot;ד ע&quot;ה תפס עליו על שאמר כי האומר שהאלוה גוף הוא מין. ואין 
ראוי לחשוב שיהיה סברת הראב&quot;ד ע&quot;ה שלא יהיה מין, כי ודאי המגשים את האלוה הוא מין. 


אמנם מחלוקתם תלויה בזה שהרמב&quot;ם לפי הנראה מלשונו ס&quot;ל שהאומר שאלוה הוא בעל גשם הוא 
מין ואע&quot;פ שיהיה הטעות הזה מטעם כי לא הורגל באלהיית ורדף אחר פשוטי המקראות 
והמדרשים ולא ירד לעמקם להבין עניינם כצורתם. ולזה השיגו הראב&quot;ד ז&quot;ל והכחישו ואמר 
שאיש כזה שבכל ענייניו עובד את האל והולך בדרכי התורה בתמימות ומפני קוצר ידיעתו 
האמין בגשמות לא יקרא מין, עם שהוא בודאי טועה. מאחר שאין כוונתו להרע ח&quot;ו. אבל 
המכיר את בוראו שנגלו לו שערי ההקדמות בסילוק הגשמות ואינו מודה באמת ומעיז פניו 
ואומר שהאלוה הוא גשם, זה ודאי יקרא מין ואפילו לסברת הראב&quot;ד ז&quot;ל. וכן נאמר בענין 
הספירות כי ודאי מי שלא ידע בהם והאמין בא&#x27; הפשוט בלתי ידיעת הספירות אין ראוי 
שיקרא כופר ח&quot;ו ולא מקצץ בנטיעות ח&quot;ו שא&quot;כ היה מן הראוי שבהיות האדם יודע להבין 
בחנוך המצות יחנכוהו בענין האמונה בספירות וידיעתן מה שלא מצינו כן. אבל אדרבא אמרו 


כי מן הראוי הוא להסתירם ואין מוסרים דברים אלו אלא לצנועים וכו&#x27;. מה שאין כן בענין 
מציאת האל והאחדות וענין תורה מן השמים ונבואת משה ורוב עקרי הדת כי בהיות הנער 
יודע קרוא אבי ואמי יחנכוהו בהם ויגלו לו פשטם של דברים כאמרם ז&quot;ל במס&#x27; סוכ&#x27; (דף 
מ&quot;ב) יודע לדבר אביו מלמדו תורה וק&quot;ש ושאלו בגמרא תורה מאי היא ואמרו תורה צוה לנו 
משה כו&#x27; וק&quot;ש שמע ישראל כו&#x27;. והנה שבחרו בב&#x27; הפסוקים האלה להיות כי בהם כלולים רוב 
פנות עיקרי התורה. בפסוק שמע ישראל כלול מציאות האל והיינו ה&#x27;. עוד בהיותו משגיח 
ואפי&#x27; השגחה פרטית וזהו פי&#x27; אלקינו. כי עם היות מציאותו מחויב מצד כל העולם כלו 
והוא היה הוה ויהיה ומהוה כל הויות שזהו פי&#x27; שם בן ד&#x27; בכתיבתו. ועם היותו רבון כל 
העולמים עליונים ותחתונים שזהו פי&#x27; קריאתו באדנות. ומזה יוכרח היות השגחתו כוללת 
בכל העולם. עכ&quot;ז אלקינו פי&#x27; משגיח בפרטיות בנו. ה&#x27; אחד מכריח האחדות. וכבר בארו 


בגמרא (ברכות י&quot;ג) שצריך האדם לכוין במלת אחד שהוא מלך מעלה ומטה ובד&#x27; רוחות. ובזה 
הוכרח שאינו גשם שהגשמי לא ימצא במקומות מתחלפים בזמן אחד. עוד פי&#x27; אחד פי&#x27; לא כאחד 
המנוי וכו&#x27; כאשר נבאר בשער עצמות וכלים בשער ד&#x27; בפ&quot;ה בעה&quot;ו. ובפסוק תורה צוה לנו 
משה כלול עיקר תורה מן השמים ונבואה ונבואת משה וזהו תורה צוה לנו משה כמפורסם. שכר 
ועונש באמרו מורשה קהלת יעקב כי ה&#x27; חפץ למען צדקו את ישראל והנחילם תורתו. וזה 
כוונו באמרם שני פסוקים האלה מטעם כי כאשר יגדל הנער יתחיל לשוטט במחשבתו במלות 
האלו וישאל לאביו וזקנו טעמם ועניינם. והם יגידוהו ויכניסוהו בענייני פנות התורה 
מעט מעט לפי שכלו כאשר יוכל שאת. זהו הנמצא במציאות העקרים. משא&quot;כ בספירות העליונות 
אדרבא יעלימו סודם מעין כל ולא יגלום אלא לצנועים יחידים בדור, והרי מכאן ראיה שמי 
שלא יבחין בענין הספירות לא יקרא מפני זה כופר ולא מקצץ בנטיעות ח&quot;ו. אמנם יצדק 


אמרנו עליו שלא זכה לראות מאורות מימיו ולא טעם במתק התורה וצוף אמריה הנעימים והנה 
מת באין חכמה ולא ראה טובה. הפן השני הם אותם אשר נגלו אליהם ענין הספירות 
ומציאותם, ויכחישום מפני רוע תכונתם כי הורגלו בחכמות חצוניות ובילדי נכרים יספיקו. 
ואלו אם לא יקראו כופרים או מינים מפאת כי הם מאמינים בכל ענייני האלהות, עכ&quot;ז 
יקראו כופרים מפני שהם מכחישים פי&#x27; תורה שבע&quot;פ. והאחד מג&#x27; כופרים הוא המכחיש פי&#x27; 
מפירושי תורה שבע&quot;פ כמו שכתב הרמב&quot;ם בפ&#x27; הנזכר, והוא ג&quot;כ מכחיש דברי רז&quot;ל. ומלבד 
אשר אלה לו עוד יוסיף על חטאתו פשע כי מהכחשת הספירות ימשך על הכפירה כי נכריחנו 
בהקדמות ופנות התורות כי מאחר שהאחד הפשוט לא ישיגהו שנוי איך ישגיח בעניינים 
חולפים. וכן אחר שהוא אחד איך ישגיח על סוגי המינים כי יחייב הרבוי כנודע. ולזה 
יוכרח להאמין בספירות ואם לאו יכפור ח&quot;ו. כאשר טעו רבים בסלוק ההשגחה הפרטית 


ובעניינים האלה שאין ראוי להעלותם בכתב. והנה על כרחו נכריחהו בהאמנת הספירות או 
יקרא כופר. ועל זה הדרך יוכרח שהאומר שאין לו עסק בקבלה ואינו רוצה לכוין בתפלתו 
אלא לבעל האורות כאשר חשבו רבים ודאי שיקרא טועה שאם יבא אדם לדבר באחד הפשוט בערך 
בחינתו אל מציאותו בזולת מציאותו ובחינתו בערך הספירות נמצא מסלק פעולותיו מכל וכל. 
כי הא&quot;ס בערך בחינת עצמותו הוא פשוט ואינו בעל שנויים שישתנה מדין אל רחמים ושיתפעל 
ברצון וישתנה מרצון אל רצון על ידי התפלה אם לא בערך בחינתו אל ספירותיו שהם הם 
השגחותיו ועל ידם יהיה שנוי הדין והרחמים. ואל ידחוק המעיין ליכנס מתוך דברינו אלה 
לפנים מהמחיצה להבין ענין השינויים וההשגחה כי ישיגהו היזק ולא תועלת אמנם נבאר 
הענין בארוכה בשער עצמות וכלים בע&quot;ה. סוף דבר האדם מוכרח להאמין בספירות כדי שיצדק 
בעקרי האמונה ובפנותיה שא&quot;א להעמיד פנות התורה אלא בהם ר&quot;ל על ידם שעל ידם יפעול 


המאציל השנויים ולא ישיגהו מזה שנוי כלל ח&quot;ו כמבואר בארוכה בשער הנחמד ההוא. ומהאל 
נשאל המחילה: 
 
שער א פרק י


</div>
