{"bookId": "kabala-bd11e1351be2", "part": "1", "torah": "50", "title": "ספר פרדס רמונים — פרק רביעי:", "hebrewTitle": "פרק רביעי:", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-bd11e1351be2/1/50/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-bd11e1351be2/1/50/", "segments": [{"index": 1, "he": "פרק רביעי: \nאחרי שנתעסקנו בפ' הקודם במכריע האחד שהוא הת\"ת בין הגדולה והגבורה. נבא לבאר ענין \nמכריע האחר והוא היסוד שהוא מכריע בין נצח והוד. וכן הסכימו כל המפרשים וקראו אותו \nמכריע שני. והענין שהנצח הוא ענף החסד וההוד ענף הגבורה וכפעולת השרשים כן פעולת \nהענפים. ולכן כמו שהוצרך ענין ההכרעה בין שני השרשים כנדרש בפ' הקודם, כן הוצרך \nענין ההכרעה בין הענפים. והמכריע הזה שבין ב' הענפים הוא ג\"כ ענף השרש העליון \nהמכריע, כי היסוד ענף הת\"ת כמבואר בשערים הקודמים. וכן קראוהו משך הוא\"ו, ונתבאר \nענין הכרעתו בזהר במקומות רבים. וז\"ל בפרשת ויקרא (דף י\"ב ע\"ב) א\"ל ר' יהודא, תודה \nידיע, שלמיו מהו תרי. א\"ל תרי ווין ו\"ו דהיינו שלמיו, שלמא דכלא עכ\"ל. והכוונה כי \nתודה ידועה היותה במלכות, אבל שלמיו קשיא לי, דהוה למימר על זבח תודת שלמו, דהיינו \nת\"ת הנקרא שלום, שהתודה מתיחדת עמו. וביאר כי שלמיו הן ב' ווי\"ן כי שניהם נקראים \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "שלום, הת\"ת שלום בין גדולה וגבורה, ויסוד שלום בין נצח והוד כדפי'. ויש בזה בזוהר \nמאמרים רבים המורים על הענין הזה. ונמצא לפ\"ז כי הנצח הוא יסוד המים, וההוד יסוד \nהאש, והיסוד יסוד האויר, והמלכות תחתיהם יסוד העפר. וכן באר הרשב\"י בב\"ר (פרשה י\"א) \nוז\"ל תנא רשב\"י, אמרה שבת לפני קב\"ה, לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג. א\"ל הקב\"ה כנסת \nישראל תהא בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני, אמר להם הוו זכורים לאותו הדבר \nשאמרתי לשבת כ\"י תהא בת זוגך עכ\"ל. ופי' ר' מנחם מריקנטי וז\"ל, זכור את יום השבת \nלקדשו, שבת רמז ליסוד עולם שהוא יסוד הנשמות, וקודם מיעוט לבנה שהיו שני המלכים \nמשתמשים בכתר אחד, לא היה בן זוג לשבת לקבל ממנו כשאר ההוויות, עד שנתמעטה הירח. \nואז ניתן לו כ\"י של מעלה לבת זוג. איש באחיו ידובקו. כמער איש ולויות, כאיש המעורה \nבלויה שלו עכ\"ל. והנה לפי הנראה מתוך לשונו שרצה לבאר כי היסוד שאל ספירה תחתיו \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "שישפיע בה. וקשה שמה הי' כוונת היסוד בזה שהרי אותה הספי' שיהיה תחתיו, ישאל ג\"כ מי \nיהיה בת זוגו. וא\"א למציאות העולם אם לא שיהי' ספירה אחת מקבלת מהכל מושפעת ואינה \nמשפעת. ומה הי' כוונתו אם יאציל המאציל עוד ספי' אחר' תחתיו, אותה האחרת ישאל ג\"כ \nבת זוגו, והאחרת אחרת א\"כ אין לדבר סוף. ואם הכוונה לומר שיהיה הוא תשיעי והאחרת \nתהיה עשירי, א\"כ יש לשאול מה כונתו מאי חזית דדמא דידך סומק טפי הלא העשירי ג\"כ \nיאמר לכל נתת בן זוג ולי מנעת בן זוג. ועוד שהוא שאל בן זוג שנראה שהוא שואל זכר \nולא אמר בת זוג שהיא נקבה. ועוד לפי פירושו שאמר שענין שאלה זו היתה בת זוג, והשיבו \nכנסת ישראל היא המלכות והיה קודם הקטרוג. וכי נורא עלילה על נאצליו, שעדיין לא \nקטרגה הלבנה ונתנה לבת זוג ליסוד לכשתקטרג אתמהה. ועוד גדול קטרוג זה של יסוד \nמקטרוגה של לבנה, וזה דוחק כי לבנה לקתה וזה נרפא. ועוד אחר תיקון הדבר כשהיה מי \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "יהיה לו לבת זוגו. לכן נראה לבאר כי היסוד לא שאל בת זוג להשפיע עליו כי כן דרך \nהספירות להשפיע ומה להם אם ישפיעו בספי' אחרת או אם ישפיעו במדרגה אשר תחתיהם. אמנם \nשאלתו היתה, לכל, דהיינו התפארת נתת לו בן זוג שע\"י שניהם [יט] תהיה ההכרעה, וליסוד \nלא נתת בן זוג אל ההכרעה, אלא הוא לבדו היה מכריע. והשיבוהו, כנסת ישראל יהיה בן \nזוגך. ואין ספק כי ענין זה היה קודם הקטרוג. ועכ\"ז השיבוהו כנסת ישראל תהיה בן \nזוגך, כי המלכות משמשת למעלה ולמטה אל ההכרעה, כי ע\"י המלכות והיסוד הוא שלום בין \nהנצח וההוד קודם רדתה שתהיה היא משמשת למעלה ולמטה, עם הת\"ת בין גדולה וגבורה, ועם \nהיסוד בין נצח והוד. ועם היותה עליהם ודאי. ומה גם עתה אחר הקטרוג. וזה הענין יוכרח \nע\"י מה שפי' בס' רעיא מהימנא (פנחס דף רמ\"ז) בענין א\"א לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, \nשהיו נצח והוד יונקים מן המלכות כמו שנבאר בשער מיעוט הירח. ולכן הי' ההכרעה ע\"י \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "המלכות מצטרפת עם הת\"ת ועם היסוד, וההכרעה משתלמת על ידיה. ונמצא שאין הכרעת הת\"ת \nהכרעה אלא ע\"י המלכות, ואין הכרעת יסוד הכרעה אלא ע\"י המלכות. ולכן הוזהרנו בענין \nזכור את יום השבת, שהכוונה בו, לייחד המלכות בת\"ת וביסוד, כדי שיהיה הכרעתן שלימה. \nוזהו הנראה לנו בביאור המאמר הזה. ועתה אחר הקטרוג ג\"כ ההכרעה על ידה. כי אפי' מדי \nעלותה אל חיק בעלה, עכ\"ז יהיה מציאותה נשארת למטה. וכן ביארו בתיקונים (תקונא א' דף \nט\"ז ע\"ב). וכן מדי בואה למטה, מציאותה למעלה בסוד שימני כחותם כדפי' שם. ויש חלוק \nגדול בין הכרעת הת\"ת והכרעת היסוד. שהכרעת התפארת הוא אל הימין מטה כלפי חסד, \nוהכרעת היסוד כלפי השמאל. והטעם כי הת\"ת להיותו יונק מהלובן העליון יטה כלפי חסד. \nאבל היסוד כאשר יושפע עליו שפע מהת\"ת לא יספיקהו להטותו אל צד הרחמים אבל נטייתו אל \nהדין בכוונת מאצילו כדי שלא יהיה כל הנטייה אל הימין ע\"י הת\"ת אלא שיהיה לו מדה \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "נגדית קצת היסוד הנוטה לצד הדין. וכן פי' הרשב\"י ע\"ה בתקונים ופירשנו בשער יו\"ד ולא \nט' בפ\"ב: \n \nשער ט פרק ה\nפרק חמישי: \nאחר אשר בארנו בפרקים הקודמים ענין ההכרעה אל שתי המערכות שהם תחתונה ואמצעית. ראוי \nשנדקדק במערכת השלישית העליונה שהם ג' ראשונות אם יצדק בהם הכרעה, או מי יהיה \nהמכריע. ובענין אם יצדק בהם מכריע, כבר היינו יכולים לומר שאין ביניהם מכריע ואינם \nצריכות אליו מפני היותם רחמים פשוטים, ואפי' הבינה אינה בעצם דין אלא בסבת ההשפעה \nאל הגבורה כדפי' בשער מהות וההנהגה. ועכ\"ז יש קצת סמך מתוך דברי הרשב\"י ע\"ה שהם \nצריכים הכרעה כמו שנבאר מפני שהם שרשים אל הפעולות המתגלות. ויש שחשבו היות החכמה \nדין גמור והכתר רחמים והבינה לא כ\"כ והיא מכרעת בין חכמה וכתר. ואמרו שהכתר הם \nנקודות לבנות תכלית הלובן כמנין כתר, והחכמה ל\"ב נקודות אדומות תכלית האודם, והבינה \nנ' נקודות נוטות אל האודם ואל הלובן. והנה כוונו בפי' היות הבינה מכרעת בין חכמה \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "וכתר. ורצו להסתייע משמה שהיא נקרא בינה מלשון בין כמו (מ\"א יז) איש הבינים לפי \nשהיא מכרעת בין שני המדות כתר וחכמה. וכבר כתבנו זאת הסברא בשער מהות וההנהגה פ\"ה. \nוכן גם כן מבעלי הסברא הזאת הם אותם המציירים כתר אל הימין וחכמה אל השמאל ובינה \nבאמצע כדכתבנו בשער סדר עמידתן פ\"א. עם היות שהרב ר' שם טוב רצה להפך הענין ע\"פ \nדרכו כדפי' שם. ויש קצת סמך אל הדעת הזה בס' רעיא מהימנא (פנחס דף רמ\"ז.) ז\"ל ואני \nבתוך הגולה, דא שכינתא, בה קב\"ה אחד ו' בתוספת ואנ\"י, איהו נהר צדיק חי עלמין. ונהר \nיוצא מעדן להשקות את הגן, מאי עדן דא בינה, נהר דנפיק מינה דא ו' בן י\"ה דרגא דרעיא \nמהימנא. ורעיא מהימנא נפיק מאימא עלאה ואתפשט בשית ספירן עד צדיק ומיניה אשקי לגנתא \nדאיהו שכינתא. מאי כבר, כ' כתר ב' בינה ר' ראשית חכמה, כתר מימינא חכמה משמאלא בינה \nבאמצעיתא רכ\"ב לעילא לעילת העלות. עשר ספירן כולהו אתכלילו בנהר דאיהו אתפשט עד \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "צדיק דאיהו כ\"ל כליל כלא ובגיניה אוקמוה אילנא רבא ותקיף וכו' ומיניה תליא כלא \nעכ\"ל. ופי' באור המאמר הזה, כי הכתר אל הימין בסוד החסד והלובן, והחכמה אל השמאל \nבסוד הדין והאודם, ובינה באמצע בסוד הרחמים המכריעים בין הימין והשמאל. ולהאמין \nשיהיה המאמר הזה מלמד לנו על ענין הדין והרחמים וההכרעה אין ראוי. שהרי הכרחנו בשער \nמהות וההנהגה כי הכתר רחמים פשוטים וכן החכמה רחמים ולא כרחמי הכתר וכן הבינה רחמים \nולא כרחמי החכמה, וכן הכרחנו בשער סדר עמידתן שהחכמה ימינית בסוד קו החסד והבינה \nשמאלית בסוד קו הדין משום דמינה דינין מתערין וכו', וכל זה בכח מאמרי הזוהר. ואחר \nשכן האיך אפשר שנאמר שתהיה מכרעת בין הכתר והחכמה ששתיהן רחמים יותר ממנה והיא אינה \nנוטה אל אחת משתיהן אלא בחינה בפ\"ע רחמים מועטים משתיהן בזולת טעמים אחרים שפי'. \nומן המאמר הזה אין ראייה אל הענין הזה כלל כמו שנבאר. וזה פירושו ואני בתוך הגולה \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "דא שכינתא פי' מלכות שהיא נקראת אני כנודע ויתבאר בשער ערכי הכנויים בעה\"ו. בה קב\"ה \nאחד ו' בתוספת ואני. פי' שהוא\"ו של ואני ירמוז אל הת\"ת המיוחד עם המלכות. והכוונה \nכי שניהם היו עמהם בגלות לשמרם כי צורך הענין הזה היה כדפי' הרשב\"י ע\"ה בזוהר (לך \nדף פ\"ה ובריש פ' שמות) כי הנבואה הזאת צורך שעה היתה. איהו נהר צדיק חי עלמין. פי' \nהנהר הנזכר בפסוק הוא צדיק חי עלמין שהוא היסוד. וכוון לכנותו בשם חי עלמין, לפי \nשכונתו לומר שהוא משקה את הגן והיינו כנוייו חי עלמין שפירושו שהוא נותן שפע וחיות \nלכל העולמים. וכונת הכתוב שראה המלכות מיוחד עם הת\"ת על היסוד כדרכה קודם המיעוט \nובעת היחוד. ונהר יוצא מעדן מאי עדן וכו'. כונתו בכל האריכות הזה לפי שכונתו לפרש \nנהר בצדיק כדפי'. וזהו דוחק, שעיקר לשון נהר הוא בת\"ת. ועוד שאינו מתיישב לשון יוצא \nמעדן, כי בשלמא הת\"ת יוצא ממש מעדן שהן ג' ראשונות אבל יסוד אינו יוצא מעדן ממש כי \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "הוא מקבל מהעדן ע\"י הת\"ת. ושמא מתוך כך היינו נדחקים לומר שעדן הוא הת\"ת והנהר \nהיוצא ממנו הוא הצדיק, ועתה יצדק לשון יוצא מעדן כי הוא יוצא ממש מהעדן שהוא הת\"ת \nלפי הדרך הזה. לזה הקדים ואמר מאי עדן דא בינה הכונה שאין כנוי העדן צודק בכל מקום \nאלא לכל הפחות בבינה או מבינה ולמעלה כאשר נבאר בשער ערכי הכנויים. ואמר דא בינה \nולא כנוי אחר, להורות שמלת בינה מורה על צירוף הזה שהוא ב\"ן י\"ה כדמפרש ואזיל שהוא \nהנהר ת\"ת היוצא מן העדן באמיתית. ואמר דא ו' דרגא דרעיא מהימנא לרמוז על מציאות \nהדעת הנעלם שהוא מדרגת מרע\"ה כדפי' בשער י' ולא ט' פ\"ב. והוא מציאות ו' כולל כל שש \nקצוות והוא מתפשט בתוכם ומשקה אותם בדרך נעלם ונסתר וכיוון אל הדעת כדי שיתכן היות \nהנהר בת\"ת ויתכן גם בצדיק מטעם שבסוד הדעת הוא מתחיל מהת\"ת ומתפשט והולך עד הצדיק \nשכן כולל שש ספי' כמנין ו', וז\"ש נפיק מאימא עלאה דהיינו דקדוק לשון יוצא מעדן. \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "ואתפשט בשית ספירן עד צדיק. דהיינו שצדיק עצמו הוא נהר מאחר שהוא משך הנהר. ומניה \nאשקי לגנתא דאיהי שכינתא. פי' כי אם נאמר שיהיה כל עצם הנהר הת\"ת לא ידוקדק לשון \nלהשקות את הגן מפני שאינו בעצמו משקה אלא ע\"י היסוד וא\"כ לא יתיישב לשון להשקות את \nהגן. ולומר שיהיה השכינה למעלה עם הת\"ת בסוד מקומה קודם המיעוט א\"א, שהרי אמר הכתוב \nלהשקות את הגן וגן נקראת בסוד בחינתה במדרגה העשירית. וזהו שדקדק בלשונו ואמר ומניה \nאשקי לגנתא, דהיינו ומניה ע\"י צדיק כי הוא המשקה האמיתי. ודקדק באמרו לגנתא דאיהי \nשכינתא, כי היא נקראת שכינה כשהיא שוכנת ודרה בתחתונים ובאותה בחינה נקראת גן שהיא \nבחינה תחתונה המקבלת עליה כל הנטיעות בבחינה שהיא למטה מיסוד. ולכן הוכרח שיהיה \nהיסוד המשקה את הגן וענין הנהר כדפי'. מאי כבר וכו'. להבין ענין הזה ראוי לדעת כי \nחכמה ובינה הם י\"ה כנודע. ולפעמים הם י\"ה, שפי' ששולט הזכר שהוא יו\"ד על הנקבה שהיא \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "ה'. ולפעמים הם ה\"י, שפעמים ששולטת הנקבה על הזכר. ולעולם כתר על שניהם, בין שיהיה \nכך או כך. וענין אמרנו ששולט ה' על י' או י' על ה', הכוונה כי בבינה יש בחינת החכמה \nובחכמה בחינת הבינה, בסוד (שה\"ש ח ו) שימני כחותם, כי אחר ששניהם מתייחדים נחתמים \nזה בזה ומצטיירים זה בזה. ולהיות שהחכמה הוא הזכר ובחינת הבינה נטפלת לו, לכן מצדו \nגובר יו\"ד על ה\"א והוא זכר והיינו שנקרא החכמה י\"ה. ולהיות שהבינה היא נקבה בערך \nהחכמה, שכן נקראים אבא ואימא, בחינת החכמה נטפלת אליה, לכן מצדה גוברת ה\"א על יו\"ד \nוהיא נקבה והיינו ה\"י מן אלקים. נמצא לפ\"ז כי הכתר לעולם רחמים יותר משניהם ולא \nישתנה, אבל חכמה ובינה מתחלפים לפי בחינתם. וביאר הרשב\"י כי מצד היסוד גובר ה' על \nיו\"ד, ר\"ל כי ביסוד נראים ב' ספי' אלה בינה על החכמה. ואפשר הטעם כי מפני שהיסוד \nנטייתו אל הדין כדפי' בפ' הקודם, ולכן מצדו מראה בענין הנבואה כח הדין שהוא הגברת \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "נוקבא על דכורא שהוא דין. כדפי' הרשב\"י ע\"ה כל הויה דשלטה ה' על יו\"ד וכו' נוקבא \nאיהי ודינא. ומצד הת\"ת שנטייתו אל הרחמים מראה בענין הנבואה כח הרחמים שהם גוברים \nדהיינו יו\"ד על ה\"א, וכן הורה לנו רשב\"י בס' רעיא מהימנא (ויקרא דף י\"ז) וז\"ל צדיק \nאיהו כליל שית דרגין, ובג\"ד תקינו למפתר ביה חלמא בתלת שלומות ובתלת פדיונות דאינון \nשית בחושבן וא\"ו. ואיהו סולם דחלמא דיעקב כליל שית ספירן. מוצב ארצה שכינתא תתאה \nודא ה' תתאה. וראשו דא יו\"ד ביה איהו צדיק שביעי. מגיע השמימה דא אימא עלאה ודא ה' \nעלאה. דמסטרא דחלמא ה' שלטא על יו\"ד דאיהו רישא דסולמא ה\"י מן אלקים. ובג\"ד והנה \nמלאכי אלקים עולים וגו', ולא מלאכי ה' עכ\"ל. ועם היות המאמר הזה צריך אל ביאור רחב, \nעם כל זאת מתוכו למדנו כי מצד הצדיק שהוא הסולם שהוא ו' עם היו\"ד שהוא ראשו נעשה \nז'. והיינו דקאמר ביה דאיהו צדיק שביעי, פי' אחר שהוא עם היו\"ד ראש הוי\"ו נעשה ז' \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "שהוא עטרה בראש צדיק והיא שבת מנוחה. וראשו זה מגיע השמימה שהיא הבינה. נמצא ה\"א של \nבינה על יו\"ד. ואמר מסטרא דחלמא שכן מראה של יעקב היה בחלום. ומצד הצדיק נקראת \nהמלכות מראה בחלום כדפי' הרשב\"י (בתקונא חי ד\"ל) וזה לשונו בסתימו דעיינין אתקריאת \nמראה בחלום, ורזא דמלה אני ישנה ולבי ער. ובפתיחו דעיינין איהי מראה בהקיץ כו'. \nמסטרא דעמודא דאמצעיתא איהי שכינתא מראה בהקיץ, ומשה בסטריה דכתיב ביה פה אל פה בו \nאדבר וגו'. מסטרא דצדיק דאיהו אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא (נ\"א לעלמא דאתי) \nאתקריאת מראה בחלום עכ\"ל. והנה מתוך המאמר הזה מבואר כי זולת נבואת מרע\"ה כל נבואת \nשאר הנביאים נבואתם מצד מראה בחלום דהיינו מצד הצדיק. וכן פירוש הרשב\"י ע\"ה \nבתיקונים (בהקדמה ד\"ו.) כי נבואת יחזקאל בי' מראות שלו היה מראה בסתימו דעיינין. \nוהכלל העולה מכל זה כי המלכות היא מראה בחלום. וסתימו דעיינין מצד היסוד אשר מצדו \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "הוכרח היות היו\"ד תחת הה\"א. ולהיות שנבואת יחזקאל הי' בסתימו דעיינין כדפירשנו, לכן \nנראה לו שהבינה היא למעלה מהחכמה. ובזה יתבאר אריכות לשון המאמר דאמר ע\"ס כלהו \nאתכלילן בנהר דאיהו אתפשט עד צדיק, הכוונה שכיון שכללות הנהר הוא בצדיק, א\"כ אין \nלתמוה שנקרא הנהר כב\"ר שפי' כתר בינה חכמה בהיפוך המדות. ולא נקרא כר\"ב שפי' כתר \nחכמה בינה כסדר המדות, מטעם שעצם הנהר נמשך לצדיק. וזה להכרח שהנהר הוא צדיק ולא \nתפארת. שאם הנהר היה תפארת, היה ראוי שיהיו המדות כסדרן דהיינו כר\"ב. אלא ודאי הנהר \nהוא הצדיק שהוא העקר המשך הנהר ומצדו הסדר כב\"ר שהוא ה' על יו\"ד כדפירשנו. ובזה \nנמצא שאין מתוך המאמר הזה ראייה כלל אל המאמרים שהבינה מכרעת בין כתר וחכמה (ע' \nבפלח הרימון שער ו' פ\"ב ותבין ד\"ק וע' בעסיס רמונים): \n \nשער ט פרק ו\n", "en": ""}]}
