# ספר פרדס רמונים — קטע 56

[קריאה בקורא](/reader/kabala-bd11e1351be2/1/56/)

<div lang="he" dir="rtl">

אתדבקן ולא אתידעו. פי&#x27; חשק הספירות הנעלמות במציאות החכמה בעצמה אינו כ&quot;א להשיג 
ולידע האורות והמקורות הנעלמות האלה. דאיהי חד מנייהו, פי&#x27; אין הכונה באמרו נהורין 
דקיימי כלהו במחשבה באורות המתהוים מתוך נהירו דפריסא כי על אותם המאורות כבר אמרנו 
שהם מתיחדים באור הכתר שהוא הפרסא ונעשים היכלות למאורות הנעלמות והרי הם היכלות 
אליהם והיאך אינם יודעים אותם. אלא ודאי אלו הם מאורות זולתם שהם מעצמות המחשבה שהם 
הספי&#x27; שמתאצלות מבחינת החכמה בבחינת הכתר למטה עד עשר. ועל אותם אמר שעם היות 
שנתלבשו המאורות האלה ונתגלו עכ&quot;ז חשק המאורות האחרים שהם מעצם המחשבה להשיגם 
וליודעם אחר התפשטם במחשבה ועכ&quot;ז אינם משיגים דבר מהכתר, וז&quot;ש כי החכמה בעצמה בסוד 
בחינתה עם הכתר הוא הכתר שבהם והוא אחד מהם מאותם ט&#x27; ספירות במנין משא&quot;כ המאורות 
העליונים שאין המחשבה מהן אלא האור המאיר במחשבה מגוף הפריסה שהוא אור נעלם ומשובח 


ומתוכו ומתוך אור הפריסה מתהוים האורות ההם, אלא ודאי הני לחוד והני לחוד. כלהו 
למרדף אבתרייהו, אחר אותם המאורות העליונים המתלבשים ואחר אותם המתהוים הנוספים על 
המחשבה אפי&#x27; בעת הארתם במחשבה והתלבשם באור ההוא, וז&quot;ש בשעתא דקיימי במחשבה. ועכ&quot;ז 
לא מתדבקן, פי&#x27; אינם משיגין אותם השגה כלל. ואצ&quot;ל שאינם מתדבקן שהוא השגה להשיג 
אותם אלא אפי&#x27; מציאות ידיעה כלל אין להם. וז&quot;ש ולא אתידעו, פי&#x27; אין למאורות המחשבה 
עצמה ידיעה בהם כלל כדפי&#x27;. ואילין לא קיימי לא ברעותא ולא במחשבה. פי&#x27; הטעם שאין 
אורות הללו מושגים כלל אפי&#x27; למאורות המחשבה מפני שאין עמידתן לא בכתר עצמו שהוא 
רעותא ולא במציאות המחשבה שהיא החכמה בעצמה אלא עמידתם הוא שהם מתלבשים ומתפשטים 
באור המאיר מעצמם בכתר ובחכמה ר&quot;ל שתי הבחינות כדפי&#x27; לעיל. נמצא שהכתר והחכמה הוא 
עצם לטוש שמכה בהם האור ומתהוה מהם נצוצות אור שאינם ממש החכמה והכתר אלא דק מכתר 


ומחכמה ובהם מתלבשים המאורות הנעלמים ולכן א&quot;א להשיגם. עלאי תפסי בהו ולא תפסי. פי&#x27; 
אפי&#x27; אותם האורות העליונים שהם מתלבשים בהם שהם המתהוים מאור כתר עליון וחכמה הם 
משיגים אותם ואינם משיגים עם היות שהם היכלות להם כמבואר לעיל, ועכ&quot;ז השגתם מועטת 
לרוב העלמם ודקותם שהם מתאחדים בעצם השורש. באלין קיימי כל רזי דמהימנותא. פי&#x27; באלו 
אורות הנעלמים הדקים תלוים כל הספירות וכל האצילות כלו בכלל ופרט מטעם שהם הצחצחות 
הנעלמות שהם דבקים בסבתם למעלה למעלה והם והשרש הכל דבר אחד ועצם אחד כמו שהפלגנו 
ביחודם לעיל ובפרקים הקודמים. וכל אינון נהורין מרזא דמחשבה עלאה ולתתא כולהו אקרון 
א&quot;ס. כ&quot;ה הגירסא בקצת הספרים. ואית דגרסי דלתתא. ולהספרים דגרסי ולתתא ירצה כי 
השרשים העליונים הנז&#x27; לעיל כלם הם מציאיות הספי&#x27; אשר נצטיירו בעצם השרש מצד עלות 
הרצון להאציל האצילות כדפי&#x27; לעיל ובפ&quot;ג. ולכן נמצא כי כל אותם המאורות שהם סוד 


והעלם מהמחשבה ולמטה דהיינו ע&quot;ס האצילות כי מחשבה היא חכמה בבחינת הכתר הרי שממנה 
ולמטה הם ע&quot;ס. ואמר שכל אלו המאורות שהם למעלה נקראים אין סוף והכונה שעם היות שאמר 
שהם עשר מתלבשות בעשר וכו&#x27; כמבואר לעיל לא יחייב המספר הזה להם גבול וחשבון ויורה 
על השגת מה אלא עכ&quot;ז נקראו א&quot;ס ואמנם טעם המספר בעשר ובשלש היינו מפני שהם מתפשטים 
ומתאצלים לחוץ ואחר אצילותם יתכנו במספר העשר כדפי&#x27; בשערים הקודמים. ולהספרים דגרסי 
דלתתא ירצה כי אפי&#x27; אותם המאורות שהם מאירים מכח המחשבה כדפי&#x27; שהמחשבה מאירה מכח 
הפרסא, ואמר שאפי&#x27; אותם המאורות המאירות מכח המחשבה העליונה, ואמר דלתתא מפני 
שהמחשבה היא למטה מאותם המאורות המאירות ממנה, ולכן היא נתפסת במחשבה. והמאורות לא 
ידיען כדפי&#x27; לעיל. וזה כי המאורות מאירות ממנה כלפי מעלה כעין המראה השקוע בקרקע 
ומכח השמש מאיר נצוצות כלפי מעלה. ואמר שכל אותם המאורות הם נק&#x27; אין סוף לרוב העלמם 


עם היות שהם מתאצלות מכח המחשבה. אחר שהענין הוא שאור הפרסא שהוא מאור המאורות 
הנעלמות מכה באור המחשבה והיא מאירה כלפי מעלה ולכן הם מכונים בא&quot;ס יען שהם והשרש 
הכל דבר אחד. עד הכא מטון נהורין ולא מטון ולא אתידעו. פי&#x27; עד כאן הם המאורות 
הנעלמים שאינם ידועים ולא מושגים כדפי&#x27;, ואמר מטון ולא מטון, כאמרו עד כאן הגיעו 
המאורות, ולא ממש שהגיעו שהרי אין להם גבול ולא מקום כי בכל מקום הוא נמצא למעלה 
מהספי&#x27; ובין הספי&#x27; ולמטה מהספי&#x27; כראוי אל קדושת הא&quot;ס. לאו הכא רעותא ולא מחשבה. פי&#x27; 
המאורות שזכר עד עתה אינם לא ספירת הכתר הנקרא רצון ולא ספירת החכמה הנקרא מחשבה. 
אלא הם מאורות מתאחדים בעצם השרש המחויב במציאותו והוא והם הכל דבר אחד. ועם היות 
שאמר שהם מאור הפרסא ומאור המחשבה, היינו דוקא מאורה המתפשט למעלה. וטעם אל ענין ב&#x27; 
מיני המאורות האלה בא&quot;ס שהם האורות הנעלמים. ועוד היכלות אליהם מכח האור המאיר 


מפרסא ומחשבה שהם כתר וחכמה כמבואר לעיל. הענין הוא כי הנמצא הקודם לכל הנמצאים מלך 
מלכי המלכים הוא יודע כל הנמצאות ולא מצד ידיעות הנמצאות וזה נמנע בחק שלימותו. כי 
כמו שאלקותו לא יתחלק לחלקים כן ידיעתו לא תתחלק לחלקים מפני שהוא וידיעתו אחד 
מיוחד. אמנם ידע הענינים וישכיל בהם מצד השכלת עצמו כי בהשגת עצמותו ישיג כל נמצא 
זולתו והוא והם הכל דבר אחד מיוחד. ולכן חוייב שמציאות הספי&#x27; הם נעלמים בעצמותו 
מפני שהספי&#x27; הם דפוס וסבה אל כל המציאות. וע&quot;י השרשים הנעלמים בעצמותו ישכיל וידע 
כל המשתלשל מהם הן רב הן מעט הן קטן הן גדול איש מהם לא נעדר. ומפני שציור הצורות 
בדעת המצייר הם בשני מינים האחת כשיצייר האדם הצורה קודם היותה ואז היא דקה מן 
הדקה, כי עדיין לא נהיתה במציאות המתגלה. השנית כשיצייר האדם הצורה אחר היותה שאז 
היא דקה בשכלו אבל לא כראשונה מטעם שכבר היתה ויוצאה אל מציאות הגוף. ומפני שהידיעה 


השלימה הוא בהיות הידיעה בעניינים קודם היותם במציאות ההעדר הקודם אל ההויה וכן 
בידיעתם אחר הויותם ואם תחסר אחד מהם לא תהיה הידיעה שלימה, א&quot;כ הוכרח היות במציאות 
הנמצא הנעלם שתי מיני ידיעות. הא&#x27; בהעדר הקודם אל ההויה שהיא מציאות השרשים הנעלמים 
המאורות הראשונים הקודמים כדפי&#x27; לעיל. והשנית אחר הוייתם והיינו מציאות האור החוזר 
כלפי מעלה מן החכמה והכתר כמבואר שזהו חזרת הדברים אל השרש אחר גלויים. ולכן אינם 
בדקות הראשונים אבל אדרבה הם לבוש אל הקודמים כמו ההויה המלבשת ההעדר. כדרך שאמרו 
(בס&#x27; הבהיר) מאי בהו דבר המלבש את התהו. ולכן [קרא] אותן היכלין להיכלין כמבואר 
לעיל. ומי יתן ויתבונן המעיין בזה וישים ידו לפיו ויהיה העיון בדרוש הזה אליו ברצוא 
ושוב ומהאל נשאל המחילה. כד נהיר מחשבה ולא ידע ממה נהיר. אחר שנשלם ונכלל הדרוש 
במחוייב המציאות והשרשים המתאחדים בו, התחיל לעסוק בעניני הנאצלים. וגם אם לא הוזכר 


בעצם הכתר כבר נרמז לעיל. ואמר כי כאשר מאיר המחשבה שבה נכלל הכתר בבחינתה אל הכתר 
דהיינו הכתר אל הגלוי שהוא אחד משלשה מוחין כי ג&#x27; בחינות החכמה הם ג&#x27; ראשונות כסדרן 
כתר חכמה בינה כדפי&#x27; בשער ג&#x27; פ&quot;ז. ולא ידע ממה נהיר, כדפי&#x27; לעיל שאין השגה לה אל 
המקורות הנעלמים. כדין אתלבש גו בינה כבר נתבאר בשער מהות וההנהגה כי יחס הבינה אל 
החכמה כיחס המלכות אל התפארת. וכמו שהמלכות היכל אל הת&quot;ת כענין שנאמר (חבקוק ב) 
ויי&#x27; בהיכל קדשו ה&quot;ס כו&#x27;, שהוא כמנין אדנ&quot;י וכמנין היכ&quot;ל. כן הבינה היכל וגניזה אל 
החכמה. ולכן בהיותה מאירה אז היא נגנזת בבינה וכן בסוד יחודם זכר ונקבה ולכן נתוסף 
עליהם ברכה, כאמרו ונהיר מאן דנהיר. דהיינו תוספות אורה אל היחוד. עאיל דא בדא עד 
דאתכלילו כלהו כחדא. פי&#x27; כל האצילות ר&quot;ל הספירות נכללים יחד. וברזא דקרבנא כו&#x27;, פי&#x27; 
וזהו סוד הקרבן דכתיב קרבן לי&quot;י ופי&#x27; בזוהר (ויקרא ד&quot;ה) לא אמר קירוב או קריבות 


שהיה נראה ענין אחד הנקרב ליי&#x27; אלא אמר קרבן שהוא פועל בודד מקור עומד בשם עצמו. 
והיינו שהשם בן ד&#x27; עצמו מתקרב עצם אל עצמו ומתחבר ומתקרב יו&quot;ד בה&quot;א וא&quot;ו בה&quot;א. וז&quot;ש 
כד סליק כלא, פי&#x27; כל האצילות. ואתקשר דא בדא, פי&#x27; מתאחד ה&#x27; בו&#x27; ה&#x27; ביו&quot;ד ממטה 
למעלה. ונהיר דא בדא בסוד האור החוזר. כדין קיימי כלהו בסליקו, כי אחר שהם מתאחדים 
ונקשרים יחד, אז המחשבה שהיא ראש לכלם היא מתעטפת בסיבתה למעלה. וז&quot;ש ומחשבה אתעטף 
פי&#x27; נכלל בתוך הא&quot;ס כדרך המתעטף בטלית שהוא נגנז ונכלל בתוכו. ההוא נהירו דנהיר 
וכו&#x27;. פי&#x27; ולא באין סוף ממש אלא דוקא באותו האור שהיא מאירה ממנו שהוא שופע עליה. 
ואגב אורחין למדנו שענין העטיפה הזאת הוא שתהי&#x27; היא מאירה מכחו. דמיניה אשתכח 
וקיימא ונהיר למאן דנהיר. כוון אל ג&#x27; דברים. א&#x27; אשתכח מציאות אצילות. ב&#x27; וקיימא, 
דהיינו שפע קיומה שהוא מזונה. ג&#x27; שפע שהיא משפעת לאחרות, וזהו ונהיר למאן דנהיר. 


ומאחר שג&#x27; בחינות האלה הם מאותו האור שאינו מושג לבד לא מעצם הנעלם א&quot;כ גם כי 
יתיחדו לא תעלה אלא עד אותו האור לבד ולא להשיג אלא לינק ממנו והיינו עטיפתה בו. 
ע&quot;כ ביאור המאמר הזה, ומתוכו נתבאר אלינו כמה וכמה עניינים נוראים בצחצחות, וכן 
מוכרח כי עיקר השרשים שהם הצחצחות הן נעלמות באין סוף: 
 


שער יא פרק ז
פרק שביעי: 
אחר שבפרקים הקודמים נתבאר ענין הצחצחות בהא&quot;ס כפי דברי הרשב&quot;י והגאונים. יש לדקדק 
כי נמצא הפך זה להרשב&quot;י ע&quot;ה בתיקונים (תקונא ע&#x27; דף ק&quot;ל.) כי שם ביאר שג&#x27; אלה 
הנעלמות הם בכתר וז&quot;ל כתר עלאה אע&quot;ג דאיהו אור קדמון ואור צח ואור מצוחצח איהו אוכם 
קדם עלת העלות. נראה בברור שג&#x27; הנעלמות הם בכתר. ועוד נדקדק בלשונו שלא אמרם כדרך 
הגאון כי הגאון סדרם אור קדמון ואח&quot;כ אור מצוחצח ואח&quot;כ אור צח. והשכל נוטה לכאורה 
לענין זה כי מצוחצח מורה צחות ולובן גדול עד שנכפלו בו האותיות להורות על חוזק 
הפעולה ולכן ראוי להיות מתעלה בצחותו על צח שאינו אלא צחות אחד. ואפשר לומר כי 
הענין הוא כמה שכבר הקדמנו בפרקים הקודמים, כמו שנשארו נעלם מציאות ג&#x27; ראשונות 
בכללות העשר בהא&quot;ס, כן בעת אצילתם נצטיירו בכתר ונשאר שם מציאותם. אלא שאינם כסדר 
שהם בהא&quot;ס. כי בהא&quot;ס הם אור קדמון ואח&quot;כ אור מצוחצח ואח&quot;כ צח וסימנם קמ&quot;ץ, אבל בכתר 


קדם הצח אל המצוחצח, והטעם כדמות החותם המתהפך ולא כחותם ממש אלא מפני שאצילות 
החכמה קדמה אל אצילות הבינה לכן קדם גלויה והיא אחרונה קרובה אל הגלוי והאצילות 
ולכן הם אור קדמון ואה&quot;כ אור צח ואח&quot;כ אור מצוחצח. ובזה נתבאר דברי הרשב&quot;י בכל 
אופניו. אמנם מצאנו בס&#x27; מעיין החכמה המכונה למרע&quot;ה רבן של הנביאים ענין באלו 
הצחצחות שחולק על דעת הגאונים ודברי הרשב&quot;י. וז&quot;ל ואלו היו נובעים מהחשך. והם אור 
מאור, וזוהר מזוהר, זיו מזיו, וזהר מאור, אור מזוהר, זיו מאור, ואור מזיו, וזיו 
מזוהר, וזוהר מזיו, ויקוד מיקוד. הרי י&#x27;. הראשון אור מופלא וזהו אור מאור, והב&#x27; אור 
נסתר וזהו זוהר מזוהר, הג&#x27; אור מתנוצץ וזהו זיו מזיו, הרביעי אור צח וזהו זוהר 
מאור, הה&#x27; אור מצוחצח וזהו אור מזוהר, הו&#x27; והוא אור מזהיר וזהו זיו מאור, הז&#x27; אור 
מזוקק וזהו אור מזיו, הח&#x27; אור צח ומצוחצח וזהו זיו מזוהר, הט&#x27; אור בהיר וזהו זוהר 


מזיו, הי&#x27; אור נוגה וזהו יקוד מיקוד עכ&quot;ל. ואם היות דברים סתומים ונעלמים בלתי 
מודיע מתוכו אם בצחצחות אם בספי&#x27; עסקו. עכ&quot;ז לכלהו פירושים קשיא אם בספי&#x27; הרי שיחס 
שם הנעלמות אל הספי&#x27;. ואם בנעלמות ג&quot;כ קשיא ראשונה שהוא מנה עשרה והגאונים שלש. ועם 
היות שזו איננה קושיא שכבר אמר למעלה שעשר ושלש הכל ענין אחד להם כדפי&#x27; בפרקים 
הקודמים. אבל קשה כי הוא ייחס אור צח בחסד ואור מצוחצח בגבורה. וקשה שהרי בין 
להרשב&quot;י ע&quot;ה בין לגאונים כלם הסכימו שהם חכמה ובינה. וזה נוכל לתרץ בדוחק ונאמר 
שאחר שהחכמה קו החסד והבינה קו הדין והקוים היו נכללים בצח ומצוחצח, א&quot;כ כבר יתייחס 
הצח אל החסד והמצוחצח אל הגבורה על שם שרשיהם. אבל קשה טובא שהרי הגאונים אמרו שאור 
מצוחצח עדיף מצח, והכא משמע שצח עדיף כמה שאמר שהרביעי שהוא חסד הוא צח והה&#x27; שהיא 
גבורה הוא מצוחצח. וכן משמע נמי דברי הרשב&quot;י בתקונים עם היות שישבנו אותו בדוחק 


לעיל. לכן נראה לומר שהסדר הנכון הוא כן אור קדמון אור צח אור מצוחצח. והענין הוא, 
כי הא&#x27; נקרא קדמון המורה על קדמותו והפלאתו והעלמו אפי&#x27; אחר אצילותו יתייחס בשם זה 
שהכתר נקרא אויר קדמון, וכן נקרא אמון מופלא והכל ענין אחד. ולכן יחס בספר מעיין 
החכמה הראשון בשם אור מופלא. הב&#x27; הוא צח. ויקרא צח להראות על הלובן והצחות כראוי אל 
החסד ואף גם אל החכמה שהיא קו החסד והלובן והצחות. הג&#x27; מצוחצח ולכן יחס בספר מעיין 
החכמה השם הזה אל הגבורה מפני שהגבורה הוא קו הדין בפועל, ופי&#x27; מצוחצח ירצה אור 
העשוי בהרת בהרת ככתמים מל&#x27; צחצוחי חלב הבא בלשון רז&quot;ל (במס&#x27; ע&quot;ז דל&quot;ה) והכוונה 
נקודות ככתמים. ולפי שאור הגבורה יש בו כח הדין לכך נקרא אור מצוחצח שהם כתמי החשך 
והדין המערבבים האור. או נרצה כי החכמה היא נעלמת ואינה מתגלית אלא בבינה שהיא 
היכלה כמבואר בפרק הקודם ולכן בחכמה הוא צח אחת לבד אבל בבינה הם שני צחות שהוא 


מצוחצח צחות הבינה בעצמה וצחוח החכמה המתראה בבינה. וקרוב לענין זה ביאר הרשב&quot;י 
בזהר פ&#x27; ויחי (דף רכ&quot;ד) בפסוק והשביע בצחצחות נפשך בכפל צחצחות לגבי הנשמה כמבואר 
שם. וכן עד&quot;ז נאמר שהוא דעת הרשב&quot;י ע&quot;ה בתקונים שקדם הצח אל המצוחצח, והגאונים לא 
דקדקו בסדרן. והנה אל מציאות צחצחות האלה שבכתר פי&#x27; הרשב&quot;י ע&quot;ה בתקונים שם יו&quot;ד ה&quot;י 
וא&quot;ו ה&quot;י והם ג&#x27; יודין סגולתא ג&#x27; נקודות אלו הנעלמות בכתר. ולא שיהיה שם זה בכתר 
בבחי&#x27; עצמו ממש שאין שם נתפס בו כאשר נבאר בשער שם בן ד&#x27; פ&quot;ב. אמנם הכונה על החכמה 
קדומה שמא דכתרא עלאה כדפי&#x27; בתקונים (בתז&quot;ח דף קי&quot;ז.) וכמו שפי&#x27; בספר אור יקר. וסוד 
א&#x27; אמצעית שבוא&quot;ו קרקפתא דחפי על מוחא דהיינו ועולה הכל כמנין א&quot;ל אמנם יתמלא 
לפעמים בד&#x27; יודין כזה יו&quot;ד ה&quot;י וי&quot;ו ה&quot;י וזה ירצה ג&#x27; יודין [האחרונות רומז על] ג&#x27; 
נקודות הנעלמות שבכתר וי&#x27; ראשונה תהיה רומז לג&#x27; ראשי ראשים שהם בעצם השרש. והיינו 


י&#x27; ראשונה שהיא ג&quot;כ ג&#x27; יודין כזה עוקץ לעילא ועוקץ לתתא וגוף באמצעיתא להורות עלוי 
ג&#x27; הנעלמות שבא&quot;ס על הג&#x27; שבכתר שהם מצויירים בג&#x27; אותיות ואלו הג&#x27; בצורת י&#x27; אחת לבד 
להורות על עצם אחד ומציאות א&#x27;. וכל שמות אלו אינם אלא בחכמה, והמספר יעיד על זה כי 
השם הזה עולה ע&quot;ב ועם השם הוא ע&quot;ג והחכמה ע&quot;ג להורות על יחודם. וכן שם ס&quot;ג וי&#x27; 
אותיותיו הם ע&quot;ג וכ&quot;פ הרשב&quot;י ע&quot;ה. ובענין הצתצחות הנעלמות בכתר יחסו המפורשים להם 
שמות וז&quot;ל. יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה. באלו השמות 
כתבו וז&quot;ל עשר צחצחות הם למעלה מכתר עליון והם הם ע&quot;ס עליונות ונקראים ענפים לכ&quot;ע 
וז&quot;ש בשיעור קומה והוא נקרא לובן של הראש. והצחצחות הם ענפים למעלה מכתר עליון והם 
המיחס שעומדים ע&quot;י עלת העלות, עכ&quot;ל אות באות. ועם היות שהגאון רבינו האי גאון כתב 
שאין להם שם משמות הקדש עכ&quot;ז כבר אפשר לומר שאלו שהם בכתר שיהיו להם שמות. או אפשר 


שנאמר שבהיותם למעלה אין להם שמות כלל אמנם אחר התפשטם יתיחס אליהם השמות הקדושים 
האלה מתחלקים לפי נקודתם בחילוק שמות הספי&#x27; כמו שנבאר בשער שם בן ד&#x27;. וכמו שיחסו 
עשר צחצחות בכתר כן יחסום בת&quot;ת. וז&quot;ל בפי&#x27; הספי&#x27; בספירת תפארת, הספירה השישית היא 
תפארת היא ספירה נותנת כח ופאר לכל הספי&#x27; וכלם מתפארים בה והוא תכשיט לכלם וכלם 
משתוים בה והיא השואת הכל. ויש בה השלמת עשרה מאמרות. האחד נקרא אור צח, לפי שנותן 
צחצוח לצחצח כל הספי&#x27; בכח. הב&#x27; נקרא אור מצוחצח, לפי שנותן צחצוח לעצמו ומעצמו לעשר 
האחרות. הג&#x27; נקרא אור צח ומצוחצח, לפי שנותן שפע צחצוח שפע בפנימית הספי&#x27; מבית 
ומחוץ. הד&#x27; נקרא אור בהיר, לפי שאור הזה עומד במקום אחד ואין לו נענוע כלל שנאמר 
(איוב לז כא) ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים. ועוד שהוא כמו בהרת מתחקקות בליבונה 
במקום הקדושה העליונה הה&#x27; נקרא אור מזהיר, הטעם הנכון שבו הוא מפני שמתגלגלת הזהר 


בתוכו ונעשה ענין אחד דבוק עומד במקומו ואינו מתפצל לשום צד כלל וזוהרו מתגלה 
ומתרבה באמצעיות שלם עי&quot;ז נקרא אור מזהיר. הו&#x27; נקרא אור היקוד, מפני שמשיג להם 
מיקוד הכח צד מתרבה ומתעלה בכל צדדיו. הז&#x27; נקרא אור מתנוצץ, מפני שמתנוצצים ממנו 
כמה כחות וכמה עניינים וכלם קשורים זו בזו כענפי האילן הנשרשים בעצם האילן ומתרבים 
ומתעלים ממנו ומהענפים ענפים עד א&quot;ס. הח&#x27; נקרא אור מתחזק, מפני שהוא מתחזק מרבוי 
לרבוי ומרבוי לעילוי ומהשלמת קיום הכח עד תכליתו. הט&#x27; נקרא אור מושכל, מפני שממנו 
מתאצל השכל בעליונים ובתחתונים עד א&quot;ס, והכח הזה אין לו תנועה כלל אלא מצד עצמו. 
הי&#x27; נקרא אור מפעל, מפני שהוא המפעל הקדמון ואין אדם יכול לידע עקר זה המפעל כלל 
וזה המפעל מכ&quot;ע שהם נקראים בזו המדה עכ&quot;ל. והנה שינה הרבה בשמות אלו כי אמרנו שצח 
ומצוחצח בראשונות ועוד שנוים ואין בנו כח לישבם. ועכ&quot;ז מתוכו למדנו היות עשר צחצחות 


ג&quot;כ בת&quot;ת. ואפשר הטעם לזה מפני שראשו מגיע ללובן העליון בסוד הדעת הנעלם כמבואר 
בשערים הקודמים. א&quot;נ אפשר מפני שהת&quot;ת כולל ג&#x27; ראשונות כמו שנתבאר בשער כ&quot;ג בער&#x27; 
איש. וכיון שכן ראוי שיתייחס אליו כל יחס הג&quot;ר. והנה נכלל השער הזה בס&quot;ד: 
 


</div>
