שער יג פרק ד פרק רביעי: אמר ר"י מיומא דנפקו וכו'. הוקשה לו למה נתעכבו ישראל נ' יום לקבלת התורה ולא קבלוהו תיכף ליציאתם ממצרים. ולזה תירץ משום אינון שני דיובלא. דקדק שלא אמר לקביל שני דיובלא מפני שהם נ' ימים ואחר שהם ימים הם במלכות כדפי' בהקדמה הא'. ועוד שהיו ימי לבון והם במלכות כדפי' בהקדמה ד'. לכן אמר משום אנון שני דיובלא, פירוש בעבור שני היובל שהם חמשים הוצרכו להיות הימים נ' כדי לספר המלכות ולהאירה מנו"ן. וכדי לעטר אותה ולקשטה בהם צריך להאיר בהם נ' פנים כדי שיהיה האור נשפע כמים הפנים לפנים כדרך שפי' בשער הצנורות פ"א. ומפני שהוקשה לו כי שני היובל אינו לכאורה אלא שנה אחת, לזה הכריח שהיובל הם ממש כל החמשים שנה כדפירשנו בההקדמות, דאל"כ יאמר וקדשתם את שנת החמשים, ומשמע שנה שהיא אחר מ"ט שנים שמספרם חמשים ולשתוק. ומדקאמר שנה החמשים שנה, ש"מ שנה שהיא בעצמה נ' שנה קאמר כדפי' בהקדמ' ב'. ונתישבו קושיות אב"ג.
והביא ראיה אל דבריו מדברי הרשב"י שאמר ההוא יובלא וכו', ואין הכונה על הבינה שא"כ לימא יובלא סתם מאי ההוא. אלא כלומר ההוא יובלא, פי' היובל התחתון שהוא היובל המתגלה במלכות כדפי' בהקדמה השנית שהוא יובל ימים לא שנים. ונקרא ההו"א, פי' היובל שהיו עומדים בו שהוא אשר נכנסו בו כשמלו ולא היובל הגדול. והקשה ואי תימא כו', דמאן לימא לן שהיובל תחתון היה נימא יובל עליון היה. ועוד שהוא מוכרח שהחירות הוא משם. ועוד שהיו ישראל בתוך מ"ט קליפות ואם לא היו נכנעים לא היה אפשר להם להיות נגאלים. א"כ נאמר יובלא ממש שהוא יובל העליון יובל השנים. לזה השיב אלא מסטרא דיובלא. כי לעולם אלא קא עקר הס"ד דמעיקרא, והשתא קאמר דיובל תחתון היה כדפי', ומאי דקשיא לך מענין החירות וכן שבירת הקליפות יתיישב כי היובל הזה התחתון היא נשפע מן היובל העליון. וזהו הימים התחתונים מאירים בסוד השנים העליונים והשניה מתלבשים בימי'
כדפי' בהקדמ' ב'. ולכן היה להם חירות. שאין לומר שהיה ביובל העליון, שא"כ היה חירות שאין אחריו שעבוד כאשר אנו מקוים שתהיה גאולתינו בשופר גדול ולא יעננו עוד. וכיון שאנו רואים שחזרו ונשתעבדו משמע שלא היה בעצם היובל אלא מסטרא דיובלא שהוא הנמשך ונשפע ממנו כדפי' בהקדמה ה'. והכונה כי מן הנ' שערי בינה נמשך ונתפשט ממנו ונתלבש במלכות בנ' ימים שלה כדפי'. והכריח הענין ומסטרא דיובלא אתער דינא וכו'. פי' בשלמא אם נאמר שהיה מסטרא דיובלא, היינו דאתער דינא מתמן דהכי אמרי' דמסטרא דיובלא מתערין דינין על הגבורה כדפי' בשער ח' בפ"ו ז'. אבל אם נאמר דמיובלא ממש מהיכא אתערו, דדינין ביובלא לאו אינון. וזהו ומסטרא דיובלא אתער דינא על מצראי. ובג"כ חמשין יומין אילין וכו'. הוקשה לו א"כ שא"א לומר דיובלא ממש הוה משום שהיה אחר חירותם שעבוד ואחר גלותם גלות, א"כ נימא דלאו יובלא הוה ולא מסטרא דיובלא הוה אלא מלכות
בעצמה הוה ולכן לא הי' גאולה שלימה כלל. לז"א ובגין כך כו', פי' זה מכריח הענין מכל פאותיו, מדחזינן דהוו יומין משמע דלאו יובלא עלאה הוה ומדחזינן דהוה חמשין משמע דמסטרא דיובלא הוה. ומפני שאין הכונה עליו אלא להכריח שאין יציאת מצרים אלא מצד הבינה, לכן לא הביא ראיה אלא ממנין הימים שהם חמשים. ובזה ניתרצו קושיא ד' ה' ו' ז' ח' ט' י'. תאנא לקבל (דא כו') זהו להכריח היות יציאת מצרים מכח היובל ממה שנזכר בתורה נ' פעמים היציאה ממצרים. ומפני שזכירת יציאת מצרים הם יותר מנ' כוון להכריח שאין כלם במנין יצ"מ באמרו נימוסין דמצרים וכלהו שבחי כו'. פי' מקומות שמשתבח הקב"ה או שנזכרו יציאת מצרים לשבח. שכבר יש מקומות שנזכר בהם יציאת מצרים ואינם לשבח ואין ראוי שיהיו במנין, כדתריץ ההוא צורבא מרבנן שכתבנו בפ"א. ולהוראת הדרך הזכיר מהם קצתם כי כדומה להם הם אותם שראוי למנות, אבל אותם שבאו להורות על המנין כמו בשנה
השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים וכיוצא בהם אין ראוי למנותם. וכלהו זמנין חמשין אינון ולא יתיר. הוקשה לו דמאי ראיה משום שהזכיר במעשה המצות יציאת מצרים. דנימא דהקב"ה הכי קאמר בכל מצוה ומצוה עם היות שאני מטריח אתכם במעשה המצות עכ"ז אתם חייבים לקיימם לפי שאתם חייבים בכבודי שהוצאתי אתכם מעבדות מצרים, וא"כ אין מכאן ראיה. לזה אמר וכלהו זמנין חמשין אינון ולא יתיר. פי' אם הי' הכונה להראות לנו החיוב במעשה המצות היה ראוי שיהיו ההזכרות כמנין המצות, אבל מדחזינן דאינון חמשין ולא יתיר ודאי משמע שבכונה מכוונת היו כמנין השערים, ולהודיענו כי ע"י השפעת כלם היתה יציאתנו ממצרים. או ירצה שהיה קשה לו מה שהקשה ר"א לר"ש (בתקונים) כדפי' בפ"ק. ותירץ דאינון נ' ולא יתיר, להראות תוקף וחוזק הגאולה שהוצרכו להשפיע כל החמשים שערים כדפי' התם. וניתרצו הקושיא י"א י"ב י"ג. משום דכלא ביובלא אתעטר. פי' הוקשה
לו שכיון שלא היא יובל ממש אלא סטרא דיובלא כדקאמר לעיל א"כ למה היו חמשים שמורה שהיה ביובל ממש. לזה אמר שהיו חמשים מפני שכלם היו מתעטרים בסוד היובל הגדול כדפי' שהיו השנים מתלבשים בימים והימים מתעטרים עמהם. ומסטרא דיובלא אתא כלא. פי' אבל לפעול לא היתה פעולה נמשכת מהשנים ממש אלא [מסטרא דיובלא] אתא כלא. פי' מצדם היה נשפע לימים והימים היו פועלים כפי כחם. ודקדק שבדין אמר אתער היינו שמתעורר משם הדין אבל בחמשים שערים אמר אתעטר שהם מתעטרים בעליונים כדפירשנו. ובזה ניתרצו שאלה י"ד ט"ו י"ו י"ז. ובג"כ אורייתא וכו'. הכריח היות כל ענייני הגאולה בכח היובל, ממה שראינו שנתינת התורה היתה בהיות הגדולה נכללת בגבור"ה והיות הגבור"ה בגדול"ה. וזה א"א אם לא בכח הבינה המיחדם והמזווגם שמכחה יצאו הימין והשמאל. ועוד הביא ראיה מההיא ברייתא דקאמר דבנתינת התורה הוה חמשא קלין וכל אחד מהן היה כלול מכל העשר הרי
שהיו חמשים שערים כמו שנאמר בטעם החמשים בפנים. וז"ש חמשה קלין הוו בנתינת התורה, שנא' (שמות יט) ויהי קולות וברקים וגו'. וכלהו אתחזיאו בהו. פי' כל הספירות היו נראים בכל אחד מחמשה קולות ולא שהיו נראות בהם כפרצוף הנראה במראה שא"כ לעולם לא היו אלא חמשה, אלא שהיו נכללות ממש כלם בהם. ולכן חמשה פעמים עשרה שהם חמשים והם גדול"ה גבור"ה תפאר"ת נצ"ח הו"ד. וכל אחד כלולה מי' הן חמשים כאשר נבאר. וזה שאמר וכלהו אתחזיאו בהו, דהיינו היות כל העשר נראים בכל אחד מהחמשה קולות. ומשום דלישנא דאתחזיאו משמע דנראין בהם אבל לא שהיו כלולות מהם ממש, לכן חזר ואמר ואתכלילו בהו. ואי הוה אמר אתכלילו לבד הוה משמע כללות שם אבל לא בכללות מתראה אלא מתעלם ככללות שאר המדות סתם. לכן אמר אתחזיאו, דהיינו נראות וכלולות ממש. ואתעטרו בדא. פי' כיון שלא היו ממש הן הפועלות אלא שהיו מעוטרות התחתונים בעליונים. ואמרו בדא, פי' במלכות
שהיא היתה הקול הכולל כל הקולות. ע"כ פי' המאמר, ונתתרצו כל הקושיות הנשארות. ומתוכו מתבאר התרוץ אל היותם חמשים פעמים יצ"מ הנזכר בתורה כדפי'. והארכנו בענין הזה מפני היותו מתייחס אל ענייני השערים איך מתגלים העליונים בתחתונים כמו שנתבאר מתוך הפרקים הקודמים. ועתה נבא בביאור השערים וטעם אל עניינם ומניינם:
שער יג פרק ה פרק חמישי: אחר שלמעלה בפרקים הקודמים נתעסקנו במציאות השערים ותלייתם במקרא, נבא בפרק זה לתת טעם במניינם. ובזה יש שפירש שהם נגד שבעה ספירות שהם ג"ג תנהי"מ וכל אחת כלולה מהשבעה הם זפ"ז הם ארבעים ותשעה, והבינה היא עצמה היא שער החמשים הרי חמשים. וז"ל בינה נקרא שבת הגדול, הטעם כי השביעי הוא כולל כל הימים והוא השבת. ואל תחשוב כי השם ברא יום ראשון ואח"כ יום שני וכן עד הששי חלילה. אמנם האל יתברך ויתברך יחיד בעולמו וכמו שהוא יחיד כך ברא פעולה יחידה והיא השבת כי היא מלאכה נכבדת ועמה יתהווה שש קצוות שהם ו' ספירות והיא נקודה האמצעית הפנימית ומדרך כל נקודה יש לה שש קצוות והנקודה קיום הקצוות והם חלל הנקודה והם זוגות א"כ לשבת אין זוג א"כ הוא יחיד. לכן כל העושה מן הנקודה קצוות שהוא חלל הוא הורס כל הקצוות לכן אמר (שמות לא יד) מחלליה מות יומת כי הוא עושה מן הנקודה שהיא יחידה והיא קודש והיא קיום הקצוות
הנקראים חלל והעושה חלל ממנה כשאר החלל מות יומת. לכן השבת שהוא נקודה עם הקצוות כי אי אפשר לנקודה בלי קצוות הם נאצלות מן הבינ"ה, א"כ השבת הוא עומד בכח הבינה כי לא היה מפורסם כל זמן שלא יצא לפועל. ר"ל הנקודה עם הקצוות נקרא שבת שלם. אבל בהיותו בכח נקרא שבת הגדול, וכל הדברים היו עומדים בכח באמצע הבינה ונק' חמשים שערי בינה. והטעם כי זאת הנקודה שאמרנו נגד הקצוות היה כנגד הבנין אינם יכולות להיות הנקודה בלתי הקצוות ולא הקצוות בלתי הנקודה א"כ כל אחד מהספירות יש לה כח כלם א"כ יאיר שבעה פעמים שבעה והם ארבעים ותשעה וכלם נאצלים מהבינה כמו שאמרנו ועמה שהוא השער הגדול יהיו נ' שערים כי המלך הוא יחיד ואין דרך להתיחס עם הדברים הנאצלים ממנו כמו השביעי שהוא מקום לקצוות, כן הבינה מקום לכלם. וכמו שאין ראוי להתיחס עם הענפים, כן אין דרך להתייחס הנקודה שהוא שביעי עם הקצוות. לכן ספירות העומר תשעה וארבעים והם
שבעה שבועות שהם כנגד שבעה ספירות והיה ראוי להיות נ' יום אמנם אין אנו מונים אלא מתשעה וארבעים יום בעבור הטעם שאמרנו שאין ראוי לנו ליחס הבינ"ה עם תשעה וארבעים שערים בעבור שהיא נעלמת מהן. וכן אין לייחס השביעי שהוא נעלם עם הקצוות. וע"כ מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי א"כ הם חמשים שערי בינה לכן נאמר גבי משה (תהלים ח ו) ותחסרהו מעט מאלקים, כי הבינ"ה נקרא אלקים חסר לו שער אחד שהיא הבינה ולא השיג אלא ארבעים ותשעה שהוא הבנין עכ"ל. והנה הכונה מבוארת כי חמשים שערים הם שבעה כלולות משבעה שהם ארבעים ותשעה. והנה הארבעים ותשעה הם בשבעת ימי הבנין ושער החמשים היא בינה בעצמה שממנה נאצלו כל השבעה וממנה יונקות ולכן הם שערים מראים כחה ופעולותיה. ועצמותה נעלמת אפי' ממרע"ה. וכן זו היא דעת הרשב"י ע"ה כמו שהוכחנו לעיל בענין תשעה וארבעים ימים שבין פסח לעצרת. ובתקונים (תז"ח דף קי"ב) קרוב לזה ויוצא לכאורה קצת
מהדעת הזה וז"ל ושבע שבתות לכל שבע יומין סלקין תשעה וארבעים והאי איהו וספרת לך שבע שבתות שנים אינון תשעה וארבעים שנים. ותשעה וארבעים ימים שבע שבתות לקבל שבע שמהן אלין דאינון אבגית"ץ כו'. אינון שבע שמהן לכל חד שיתא אתוון לקבל שית יומי שבוע לכל שבת ושבת ואלין אינון דאתמר שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד וכלהו מ"ט [שבע שבתות וארבעין ותרין יומין דחול] ושבע שבתות שבע ספירין ולכל חד שית דרגין וסלקין תשעה וארבעים פנים טהור דאורייתא. אמא עלאה נ' יום דספירות העומר ה' עלאה מן מט"ה עכ"ל לענייננו. ולכאורה משמע שדעתו במאמר הזה כי שבעה ספירות כלולות משש קצוות שהם ארבעים ושנים. ושבע שבתות עצמם שהם מציאות הספירות הכולל הכללות הם תשעה וארבעים והבינה עצמה היא שער הן'. וכאשר נרצה לדקדק דבריו בטוב העיון נמצאהו מסכים עם המפרשים. והוא שבכל שבת ושבת יש שש קצוות שהם גדולה גבורה תפארת נצח הוד
יסוד ונקודת החלל הוא השבת שהוא המלכות שהיא רביעאה לכל תלת כמבואר בתיקונים (בהקדמה ד"ג ע"ב) כזה גדולה גבורה ות"ת למעלה ממנה והיא למטה משלשתן שכן היא רגל רביעית למרכבה וכן מקומה אצל בעלה קודם המיעוט. ולמטה ממנה נצ"ח הו"ד יסו"ד והיא רביעית לשלשה אחרונות נמצאת מקומה הנקודה האמצעית משש קצוות והיא ג"כ השבת של כל שבוע ושבוע שהם ששה ימים ושבת קבוץ כל הימים כדפי' בפרק ג' בהקדמה שניה. ונמצא לפ"ז שבע שבתות באמיתות הם שבעה מציאות של המלכות. הא' מציאותה מחס"ד, והב' מציאותה מגבורה, והג' מציאותה מת"ת, והד' מציאותה מן נצח, והח' מציאותה מהוד, והו' מציאותה מיסוד, והז' מציאותה מעצמה והיא נקודה המוקפת משש קצוות והיא שבת קבוץ שש קצוות שהם ימי השבוע. נמצאת אומר כי לעולם שבעה ספירות כלולות משבעה קאמר. ומאי דקאמר לון הכי, לאשמועינן שהם ארבעים ותשעה בספי' ובשערים. וענין השרפים שהם בבינה ואין להם
כ"א שש כנפים, הטעם מפני שהשרפים עצמן הם במנין. וכן הספי' כלולות משש קצוות ושבע שבתות במנין ושבע שבתות הם עצם המלכות הכוללת הספי' כדפי' שהיא הנקודת האמצעית בין תחומיה והיא נקודה בחלל דילה. וגם אינה מהא' מהקצוות שהקצוות הם עדיה לבד. ואינה שום אחד מהקצוות כדפי' אלא היא נקודה אמצעית. ובזה נתפשרו דברי הרשב"י ודברי המפרשים בזולת מה שנתבאר בזה בס' אור יקר ב"ה:
שער יג פרק ו פרק שישי: בזולת הדעת הזה עוד מצאנו להרשב"י בתיקונים (בהקדמה ד"ו ע"ב) מנגד לזה וז"ל ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה אינון תרין שוקין תרין נביאי קשוט ואינון רביעאה וחמישאה לחסד דמתמן בניינא דעלמא הה"ד עולם חסד יבנה ה"א עלאה בינה אתפשטת עד הוד נו"ן תרעין. ובג"ד קא רמיז עלה ראיתי כמראה אש בית לה ובה שית מראות עכ"ל. ופי' שהרשב"י ע"ה ביאר שם כל מראות יחזקאל והם עשר מראות ואחר שפירש שלשה מראות אמר כי הרביעי והחמישי שהם ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה הם נצח והוד וקראם שוקים מפני שכיון שהם שוקים יתייחס בהם כנוי מתנים. ואח"כ אמר תרין נביאי קשוט לרמוז כי מאחר ששתי מראות אלו יחדם הכתוב כאחד אין מקום שיתיחסו אם לא בנצח והוד שהם תרי פלגי דגופא שהם תרין שוקין שלעולם מיוחדים. וכן הם תרי נביאי קשוט שהם לעולם אחים ולא יתפרדו שהם מקום מראות הנביאים כי שניהם יחד עולים עשר ספירות. כי אדנ"י בהו"ד
ויהו"ה בנצ"ח ושניהם מיוחדים עולים יאהדונה"י שהוא שמנה אותיות ועצם שני השמות הם עשר מראות עשר ספירות הנראות לנביאים. א"כ נמצאו שניהם מציאות א' ועצם א' משא"כ שאר הספי' ולכן לא יתייחסו שני מראות אלה אלא לנצח והוד. וכן ביאר הרשב"י זה הענין בהם בתקונים (בהקדמה ד"ב.) וז"ל חוזים נביאים מסטרא דנצח והוד דבהון כלילן תרין שמהן דאינון י"אהד"ונה"י דבהון תמניא אתוון לקבל תמניא ספרי נביאים ונביאים (תרין הא עשר) לקבל עשר ספירן לקבליה חזא יחזקאל עשר מראות עכ"ל. ומבואר הוא לעניננו. ואל היותר יתבאר בס' אור יקר חלק שני. וכן קראם נביאי קשוט שפי' אמת שהוא הת"ת ומצד התפארת שהוא הגוף יתיחס בהם מתנים ושוקים. ולהכריח שהמראות הללו בהם, אמר ואינון רביעאה וחמישא' לחסד דמתמן וכו'. הכוונה כי תחלת מראות יחזקאל הי' מחסד וכן תחילת בריאת העולם מחסד כדמסיק ואלו הם רביעי וחמישי לחסד וא"כ מראה ד' וה' ראוי שיתייחס
אליהם ולא לזולתם. וכל ההכרחיות הוצרכו לבלבול הספי' במראות כדפי' התם. ה' עילאה בינ"ה וכו'. הוא רוצה לבאר שמראה שלישית שהוא כמראה אש בית לה סביב היא הבינה. ומפני שאין זה יחס הסדר כי מה ענין הוד ונצח עם הבינה, הקדים ואמר שיש לה יחס והיחס הוא דבינה אתפשטת עד הוד חמשין תרעין. והענין כי הבינה וחמשים שעריה הם עד הוד. כיצד גדול"ה גבור"ה תפאר"ת נצ"ח הו"ד שהם חמשה ספי' עשרה פעמים חמש כי כל אחת כלולה מעשר והם חמשים. ולכן להיות ששעריה מתפשטים עד הוד ראוי למנות הבינה סמוכה לנצח והוד. וזה שאמר בג"ד קא רמיז כו' פי' מפני כן רמז עליה המראה הזאת סמוכה למראה ההוד. ומפני כן קראו בינה ה' עילאה וכו', כי היא נקראת ה' לרמוז אל חמשה ספירות אלה המתפשטות ממנה כדפי'. הנה הורה בפי' היות שערי בינה המתפשטים ממנה עד הוד לבד שהם חמשה ספירות וכל אחת כלולה מעשר. וכן ביאר בפי' עוד (שם ע"ב) גבי ביאור הגדה דרבב"ח
דחזא האי צפרא דימא מטא עד קרסולוי, ופירש שם כי הים הוא בינה וקרסולוי אלין נצח והוד. דאימא עילאה איהי ימא דאתפשטת לחמשין תרעין עד קרסולי דההוא עופא. כג"ד י' איהי עשר ה' חמש. עשר זמנין חמש הא אינון נ' תרעין עשר בכל ספירה מאילין חמש מחסד עד הוד. יסוד נטיל לון כולהו ואיקרי כ"ל, כליל מאילין חמשין עכ"ל. הנה ראייה שבפי' ביאר שהחמשים שערים הם מהחסד עד הוד. ואגב אורחין שמענא כי היסוד נקרא כ"ל שעולה חמשים לפי שמקבל חמשים שערים מהבינה ומשפיעם למלכות הנקרא כלה פי' כל ה' כ"ל העולה נ'. וכן בפסוק לך ה' הגדולה והגבורה כו' ל"ך עולה חמשים והוא הבינה על שם חמשים שערים המתפשטים בגדולה ובגבורה ובתפארת והנצח וההוד, ואח"כ היסוד נקרא כ"ל שהוא מקבל החמשים, והוא כדמות החותם המתהפך כ"ל ל"ך. ועתה ראוי לחקור הזה יכשר או זה, אם שניהם כאחד טובים. וממה שראוי להאמין שאין דברי הרשב"י סותרים אלו לאלו ח"ו, ולכן נבא בפרק בפ"ע בביאורם בס"ד: שער יג פרק ז