ספר פרדס רמונים — פרק שני:

פרק שני: בזולת המציאות והבחינות הנזכרות למעלה, עוד יש ויש בחינות אחרות. והיא כי כאשר נרצה להבחין האצילות בסוד הרכבתה מדין ורחמים, זו יהיה בחינה אחת. וכאשר נראה להבחינו מפאת שכולם רחמים, יהיה בחינה אחרת. וכן כאשר נבחינה מפאת כל ספירה מצד פעולתה בפ"ע בזולת שיצטרף אליה חברותיה, יהיה ענין אחר. וכאשר נרצה לצרף אחד מהם לפי אות שנצטרפה, תשתנה פעולתם ובחינתם ויעלו הבחינות אל עשר. וכן כשנרצה אל שתים, תתחלף לפי חלוף שתיהם. המשל כשנצטרף מלכות אל יסוד והוד היא בחינה אחת במלכות, ואם נצטרפה אל יסוד ונצח היא בחינה אחרת, ואם נצטרפה אל הוד ונצח היא בחינה אחרת. כך יעלו הבחינות לאין תכלית ולאין מספר על דרך שפי' בשער הצינורות בפ"ה. ובזולת זה כאשר נבחין כל האצילות המשל לז' ספירות לבדן או על י' ביחד או ג' ראשונות לבדן, ודאי הם בחינות שלא ישתוו ואין הכל ענין א'. ובזה יובן משנה אחת בס"י וז"ל י"ס בלימה וכ"ב

אותיות יסוד ג' אמות וז' כפולות וי"ב פשוטות עכ"ל. והיא משנה שניה והקודמת אליה בארנוה בשער הנתיבות, ושם במשנה ההיא אמר שהם ל"ב נתיבות. ועתה במשנה זו בא לבאר חילוקם ומספרם אחר שהספירות אינם כ"א עשר איך הנתיבות הם ל"ב, ואמר שהם י"ס וכ"ב אותיות וכו'. והענין כי אין יחס כלם ביחד שוה אל כאשר יהיו ז' לבד כי אין הארתם של אלו כהארתם של אלו, וזה יובחן על כמה דרכים אם בדרך הדמיון אם בדרך החשבון. והמשל בזה הספי' הם י' וכל א' כלולה מי' כנודע. הנה יעלו לק'. וזה יעלה חשבונם לאין תכלית בחשבון העשריות והמאות כי כל חלק ג"כ כלול מי' עד אין תכלית. כי אין חלק שנאמר זה כתר לבדו וזה חכמה לבדה כדפי' בשער מהות וההנהגה פ"ב. ואין זה כשנבחינם בערך השבעה כי נאמר ז' פעמים ז' או ז' פעמים י', וזה יעלה חשבונם על דרך אחרת שהוא על דרך השביעיות עם היות שג"כ יעלה לאין תכלית. והנה לא ידמה חשבון הי' עם חשבון הז'. עוד

על פי הדמיון כאשר נרצה לדמות הי' גוונים שבספירות הנה יצטרפו ויעלו הגוונים באופן יותר נאה ומשובח ברבוי גווניו ממה שיעלה אם לא היו כ"א ז', שלא יעלה הצטרפות הגוונים גוון משובח כמו בהיותן עשר. עוד נוכל להמשיל המשל הזה באופן יותר מכוון אל הנמשל אם יעשה התריאק"ה הגדולה אשר יש בה כמה מיני סמים יהיה מעלתה יותר גדולה מה שלא יהיה בהתריאק"ה של ארבעה מינים, כי זו תועיל לסם המות הארסי הממית והקטנה תועיל אבל לא כ"כ וזה מבואר. ועד"ז נקיש בספירות אחרי שידענו חלוקם בדין ורחמים כמו שקדם לנו בשער מהות והנהגה. והנה בהיות רחמי ג' ראשונות עם הז' יהיה המזג נוטה יותר אל רחמים, והטעם מפני היות הרחמים פשוטים במזג. וכאשר יהיו ג' ראשונות לבדם יתפשטו הרחמים יותר ויותר ויהיה המזג כלו נוטה אל הרחמים מה שלא יהיה כן בהתחברם אל ז' ספירות אחרונות. וכאשר יהיו הז' לבדם אז המזג נוטה יותר אל הדין מב' המערכות

הקודמות. ובהקדמה זו תובן המשנה הזו. כי הם ד' מערכות בל"ב נתיבות והכל בעצם הספי'. מערכה ראשונה מזג כלם העשרה ביחד, והיינו י"ס הנזכרות במשנתינו. עוד מערכ' ב' והם ג' אמות שהן אמ"ש שהם כתר חכמה בינה שהם אמות אל החסד והדין והרחמים כמבואר בשער המכריעין פ"ג. עוד מערכת ג' והם מזג הז' ספירות לבדם אשר הרמז אליהם אותיות כפולות שהם בג"ד כפר"ת. ונקרא כפולות שהם מקבלות דגש ורפה וישמשו לשתים. ודגש ורפה הוא רמז אל הדין והרחמים, ורמז אל ז' ספירות הבנין שהם לפעמים פועלים בדין ולפעמים ברחמים. וי"ב פשוטות הם מערכה ד' שהם הי"ב גבולים שהם י"ב הוויות והם ו' קצוות פועלים דין ורחמים כאשר יתבאר בארוכה בשער פרטי השמות בשם בן ע"ב בפ"ז ח' ט' י'. והנה אינם הז' ספירות אלא הם ו' קצוות שבמקומות ידועים ענפים פרטיים כאשר יתבאר בשער הנז'. ושוב מצאנו מאמר בזהר קרוב למשנה זו בהקדמה זו והוא בפ' פקודי (דף רכ"ז ע"ב) וז"ל בפסוק

ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים וגו'. כל אינון ווי"ן עבד בצלאל למיהב לון לאשראה על נוקבי. ונפקי מרזא דאלף דאיהו חושבן שלים, ושבע המאות דאיהו רזא שלים, וחמשה הכי נמי, ושבעים כלא רזא חדא. וע"ד מרזא דא וחושבן דא עשה ווים. וכלא ברזא דוא"ו ודיוקנא דוא"ו אתעבידו וכלא ברזא עילאה עכ"ל. ופי' בא לבאר ענין הווי"ן במנינם שאין ראוי להאמין שבא משקלם כך על צד המקרה וההזדמן. אבל היה הענין בכונה מכוונת. וזה רצה באמרו כל אינון ווי"ן דעבד בצלאל, פי' מאחר שבצלאל עשה אותם, וכבר דרז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ, וכן העיד עליו הכתוב (שמות לא ג) ואמלא אותו רוח אלדים כו', וביארו כי כמו שבריאת שמים וארץ הי' בחכמה ובתבונה ובדעת כך היה מעשה המשכן. ומקום שכינת החכמה והתבונה והדעת היה על בצלאל ומטעם זה הוכרח שהיה יודע לצרף אותיות שבהם נברא העולם מאחר שרוחניות האותיות שהם נכללות

בחכמה ובתבונה ובדעת היו נכללים בו. למיהב לון לאשראה על נוקבי וכו' הכונה כי אותם הווי"ם היו רומזים בזכר שהוא הת"ת הנקרא וא"ו. ואע"פ שהיו על העמודים והעמודים עצמם זכרים כמפורסם עכ"ז העיקר היו הווי"ם שהיו מצד הת"ת שהוא עיקר הוא"ו ומהם היה נמשכת השפעת הארץ התחתונה הנרמזת במלכות והעמוד היה ביניהם להורות על העמוד המייחד שמים וארץ כנודע עמוד א' יש לו להקב"ה וצדיק שמו וכו'. ונפיק מרזא דאל"ף דאיהו חושבן שלים. פי' נודע כי כל הספירות כלולות מעשר, והנה לפי זה הם י' פעמים י' עולים למאה וכל אחד מהמאה כלולה מי' יעלו לאלף. ומפני היות המנין הזה כולל כל הי"ס עם כללות כללותם קראו חושבן שלים, עניינו מספר שלם. משא"כ שאר מספרי' שאינם כוללים כל הענפים כמספר אלף. ואין לפרש שפי' מספר שלם יהיה, כי האלף מספר שלם מפני שכולל אחדי"ם עשרו"ת מאו"ת אלפי"ם, שכבר כתבו החכמים בחכמת המספר כי שלימות המספר הוא עשרה מטעם

כי מי' ולמעלה הוא כפל האחדים והעשרות, ובחבור החלקים האלה יעלה ויכפל המספר לאין תכלית, וא"כ המספר השלם הוא העשר וזה דבר ברור. ועוד נוכל לפרשו על דרך זה כי האלפא ביתא ימצא בה המספר עד ט' מאות, ומשם יחזיר האלפים לאחדים. נמצא לפי זה האלף הוא מספר השלם הנועץ סוף המספר בתחלתו ונצייר הנה צורה יפה שבה יתבאר כונתינו בקוצר כזו א ב ג ד ה ו ז ח ט אחדים י כ ל מ נ ס ע פ צ עשרות ק ר ש ת ך ם ן ף ץ מאות והנה בהשלים המאות ישוה מספר האלפים אל האחדים והאל"ף הוא הנועץ סופו בתחלתו כי אל"ף הוא אלף הוא פלא והוא כ"ע הנועץ סופו בתחלתו ותחלתו בסופו בסוד אי"ן אנ"י שפי' בשער ג' וכן נבארו בשער ממטה למעלה. ולסבה זו נקרא האל"ף מספר שלם והוא המשכת הת"ת מהכתר כי כללות הספירות מי' הוא ע"י חכמה ומה גם בעלותה מי' לי' כדפי'. ושבע המאות דאיהו רזא שלים דקדק שלא אמר מספר שלם כדקאמר לעיל, מפני שאינו שלם לכלהו, פי' אבל אמר רזא

שלים כי הז' ספירות הם מלאות ושלימות בכל כללות העשר (חסרה מלה) מעשר ע"ד העשר הקודמות אלא שהקודמות יסודן עשר ולכן עלו לאל"ף ואלו יסודן שבע ולכן לא עלו כ"א לשבע מאות. ולכן לא אמר מספר שלם מפני שלא נשלם מספר העשר. ונקרא שלם מטעם שלימות כל אחד מספירותיה במאה שערים ולזה אמר רזא שלים. וחמשה הכי נמי. פי' כי ה' ג"כ הם בסוד הוא"ו כמנין הספירות בסוד כללות השבעה בה' כדפי' בשערי'. וכן כשנסיר ממנין השבעה העמו"ד והאד"ן נשארו ה'. וע' כלא רזא חדא. פי' כי הע' ג"כ בסוד שבע מאות אלא שאלו כלולים בכללות גדול ואלו נכללים בכללות א' לבד דהיינו כל אחד מז' כלולה מעשר נמצאו הז' עולים ע'. ועל דא מרזא דא וחושבן דא עשה ווים. פי' לרמוז הסוד הגדול הזה שיהיה הת"ת כלול מכל הבחי' הללו. וכלא ברזא דוא"ו כו'. הוקשה לו כי האל"ף הוא רמז בכל העשר וז' מאות ושבעים הם בשבעה וה' ג"כ, וא"כ מה ייחס מספר זה לת"ת. ועל זה

השיב וכלא ברזא דוא"ו, וראיה על זה צורתם שהיו עשוין כמין וא"ו אלא שהוא הת"ת בהיותו כלול מכל המציאיות האלה. ונמצאו הוויית האלה בצורת"ם ורמיזת"ם ומקומ"ם וחשבונ"ם בסוד העליונים. בצורת"ם שהיו בצורת ו', ברמיזת"ם שכן היו רומזים לת"ת, במקומ"ם שהיו עומדים על העמודים בסוד הוא"ו על משך הוא"ו שהוא ת"ת על צדיק. וחשבונ"ם בסוד האל"ף ושבע המא"ות וחמש"ה ושבעי"ם. ועתה אין להמלט שלא נאמר שאין הז' מאות מכלל האל"ף. אבל הוא מציאות בפ"ע שמציאות האל"ף נבחר ממציאות הז' מאות וכן לע' וכן לחמשה כל א' היא מציאות בפ"ע. והוכרח לענין המשכן להיות הוא"ו כלול מכל המציאיות מטעם שתהיה ג"כ המלכות כלולה מכל המציאות. והמשל בזה כשנקח אבן מהאבנים או עץ מהעצים ונחלקנו לשנים הנה בהכרח ימצאו אותם החלקים מפאת יחודם שוים בחוטיהם וציורהם ולא ישתנו ציור זה מציור זה כי חתיכה אחת היו שניהם ויוכרח להם מציאות א'.

וכן הדבר באצילות הת"ת והמלכות אחר שהיו ד"ו פרצופין כאשר נבאר בשער המעוט. והנה עם היות שנסרם הקב"ה עכ"ז הם שוים כדמיון המשל שהמשלנו, ולכן בהיות הזכר מתיחד עם הנקבה בכל אבריו יחוד גמור ושלם יוכרח היותן משתווים שווי גמור מקבל הנקבה לזכר והזכר לנקבה שהם כדמות מקבל ומשפיע. ומה גם ראותינו ענין הצנורות שפי' בפ"א מהשער שיחדנו להם. ולכן במשכן לרמוז אל כל חלוקי חלוקם להיות היחוד שלם הוכרח להיותם על צד המספר ההוא כדי שתהיה הוא"ו כלולה מכל החלקים והבחינות שאפשר שתבחן כדי שהנקבה ג"כ תבחן בכל הבחינות ההם לקבל ממנו. ומזה הטעם יובן הכרח למה כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף (ב"ר פד ו), מפני שיסוד הוא מיחד הת"ת והמלכות בכל החלקים והבחינות של שניהם וא"כ יוכרח לפי זה היות בו בחינה שוה אל בחינת המלכות והת"ת כדי שיהיו מקבילות הלולאות ויחדיו יהיו תמים על ראשו:

שער יד פרק ג פרק שלישי: כונתינו בפ"ז לבאר מציאיות מתבארים בקצת ממאמרי הזהר והם צריכין אל העיון בחכמה הזאת ביותר. והוא במציאות הבינה ובמציאות הת"ת ובמציאות המלכות. במציאות הבינה, בה שני מציאות. ראשונה מציאות שאין לו יחס עם האצילות כלל, ונרמזת במציאיות יו"ד נקודה דקה שבבינה. והשניה מציאות המתייחס עם האצי' מצד המציאות אשר לה. ואין לומר שאין מציאות היו"ד אלא בחכמה, ושאות הבינה היא ה"א. שגם אות הבינה היא יו"ד. וכן מבואר בדברי הרשב"י שג' יודין הם ג' ראשונות והיינו בחינת הבינה עם ב' העליונות והיא נרמזת ביו"ד ככל אחת משאר העליונות. אבל כאשר תאציל האצילות במקומם, אז יש לה בחינת הה"א. והנה בחינת היו"ד נקרא מ"י שהוא שאלה בלא תשובה מרוב העלמה. ובחינת ה"א הוא נרמזת באלה שהם ג' אבות דהיינו ג' ווי"ן שבצורת הה"א כזה ה', והוא"ו הימיני הוא חסד, והגג שלה הוא גבורה, והרגל התלוי הוא ת"ת. והם נקראים אלה. ולעמוד על ענין זה

היטיב, צריך לעיין במה שנכתוב בשער השמות פ"ח ט' ובשער ממטה למעלה פ"ה בשם אלדי"ם שהוא צרוף מ"י אל"ה, ה' על י' כמבואר בתקונים פעמים הרבה. ירצה ה' שהוא לבוש אל היו"ד כזה. ולכן היא נקבה כי בחינת הגילוי גרמה לה היותה נקבה. אבל קודם היא י' לבד בסוד נקודה שוה אל שתי הנקודות. אבל בסבת אצילותה להאציל האצילות נצטייר בה מציאות ג' קווים. כי בהיותה משגחת בחסד להשפיעם יוכרח היות בה בחינת החסד, ובהיותה משגחת ברחמים יוכרח היות בה בחינת הרחמים, ובהיותה משגחת בדין יוכרח היות בה בחינת הדין. וג' בחינות האלה שנצטייר בה זה ודאי מציאות מקור ג' קווין שנשארו שם בדקות שהם שרש ומקור אל המתגלים. ואין שאלה לומר שהאבות אינם ווין אלא הת"ת לבד. כי כן פי' בתיקונים בזולת הדרוש ואמרו שג' פסוקים ו"יסע ו"יבא ו"יט הם ג' ווי"ם בג' אבות. ואחר שבארנו שני המציאות האלה בבינה נאמר כי גם שתיהם במלכות. והם נרמזים בשתי

אותיות אלה ממש בה' וי' כי עיקרה היא יו"ד ומציאותה המתאצל אליה מקבלת הג' קווים [שהם נה"י] ונעשית ה'. וקרוב לענין זה נתבאר בזהר (שלח דף קע"א.) וז"ל פתח ההוא ינוקא ואמר, והיה ביום ההוא, לא ידיע מאן הוא. אלא בכל אתר ביום ההוא יומא בתראה איהו. אמאי איקרי יום ההוא. אלא רזא דא הוא יומא דאחיד סופא בשירותא. שירותא אקרי הוא כמה דכתיב ועבד הלוי הוא. פולחנא דלוי לדרגא דאקרי הוא טמיר וגניז ואקרי ההוא לאחזאה סופא דכל דרגין דאיהו שירותא וכלא חד ובגין דאיהו סופא איתוסף ביה ה'. זמינא ירושלם לאפקא מיין ולנבעא נביעי. הכא אית למימר סופא דכל דרגין לאו איהו ירושלם אלא ודאי ירושלם ויומא ההוא כלא חד. מה בין האי להאי, אלא ירושלם כל דרגין קדישין דילה כד אסתחרן אקרון ירושלים והכי אתתחמן אית דרגין דסחרן ואקרון עזרות אילין פנימאן ואילין לבר ואית דרגין דאקרון כד אסתחרן לשכות ואית דרגין דאיקרון כד אסתתחרן היכל

ודביר. לגו מכל אינון דרגין, אית נקודה חדא כבודה בת מלך פנימה. נקודה דא אקרי יום ההוא וסימנך ההוא יקרא ארץ רפאים. וכד יקום יומא דא מגו (כיפין) (שבכין) דעזרה יקום נביעו דמיין והאי נביעו מן הים הקדמוני ליהוו כגוונא דאמא דברה בין דרועהא ומסגיאו חלבא דיניק אתמלי פומיה ואתרבי ביה אריק חלבא לפומא דאימיה. כך חציים אל הים הקדמוני וכו' עכ"ל. והנה המאמר הזה רב במקומו ואנו קצרנוהו והעתקנוהו ממנו הצורך אלינו. והענין בקצרה, זה הינוקא היה תנוק א' שנסתלק מן העולם לסבה ידועה אליו יתברך וכאשר עלתה נשמתו אל פתח שערי ג"ע אחזו בו הכרובים שומרי הגן לבלתי תתו להכנס לסבה שנאמרה שם ובין כך ובין כך היה ראש ישיבת הצדיקים דורש בפסוק זה והיה ביום ההוא והתינוק מבחוץ הקשה וז"ל מיין דאינון מלרע היך סלקין לעילא מיניה לאתר עילאה יתיר מיניה בכמה דרגין ומה איצטרך לון לאינון מיין. ומה אתר דכל מבועין ונחלין נפקין

מיניה ולית פסיקו למבועי ונחלוי אשתקייא מאתר נגוב מאן חמא חפירא דבירא יהיב מייא למבועא דנביע. וכי ירושלם יהיב מים אל הים הקדמוני אתר דכל מימין דעלמא נפקי מתמן עכ"ל. והיא קושיא חזקה, כי ירושלם היא המלכות והים הקדמוני היא בינה ולפיכך נקרא קדמוני וכיצד אפשר שישוקה הבינה מהמלכות. ולהשיב על הקושיא הזאת אחר שהכניסוהו לישיבה פתח ואמר והיה ביום ההוא לא ידיע וכו' כי מלת הוא מורה על הנסתר והיא כנוי אל ההעלם כאשר נבאר בשער ערכי הכנויים וה"א הידיעה מורה על הנגלה כמפורסם. והנה הם ב' הפכים במלה אחת. וזה כיוון באמרו ההוא לא ידיע מאן הוא. פי' הוא מורה העלם, וההוא מורה התגלות, והם ב' הפכים. והשיב אלא בכל אתר ביום ההוא, הוא המלכות, שהוא יום האחרון. ואע"פ שהיא מדת לילה ג"כ הוא יום, שהרי ז' ימים הם, וכבר יתייחס אליה שם יום. ומאחר שהיא המלכות ראוי לבא בה' הידיעה מפני שהיא גלויה וידועה. אבל תיבת

הוא לא יצדק שהוא מורה על ההעלם כדפי'. והשיב אלא רזא דא הוא יומא כו'. פי' להורות על מציאות היו"ד שהוא מציאות נעלם שיש בה. כי המלכות היא שירותא וסיומא שהוא תחלה וסוף כדאמרי' תחלת המחשבה סוף המעשה שהיא למעלה בחכמה במציאות יו"ד והיא סוף המעשה במלכות במציאות ה'. ואמר שהמציאות הנעלם שהוא התחלה נקרא הוא, שמורה על התחלה. וראייה ממאי דכתיב ועבד הלוי הוא, ועבודת הלוי היא אל הבינה כדפי' בשער מהות והנהגה בפ"י. והנה הוא, מורה על שירותא שהוא תחלה וראשון כי הבינה נקרא שירותא דקיימא לשאלתא כדפי' שם בפט"ו. ובחי' המציאות המתגלה שהוא סוף כל דרגין נקרא ההוא בה' הידיעה. נמצא תיבת ההוא מורה על שני המציאיות יחד. והנה ביאר הינוקא ב' המציאיות שלה בה' שסביב לי' בענין ההוא. והנה הנקודה האמצעית נקרא כבודה בת מלך פנימה. וכן נקרא בת עין שהוא כבבת עין נקודה זעירא דקיקא וסביבה ג' גוונים שהם גווני הקשת הם

ג' אבות. והנה בעלות הנקודה הזאת אל מקומה הרמתה אל בית אביה חכמה באמצעות שפע הבינה שהיא האם המניק לה החלב וע"י תתעלה עד שהיא עולה והיא משפעת אפי' בבינה עצמה כדקאמר כגוונא דאימא דברה וכו', וכן תשפיע אל מציאותה התחתון שבה ממש (שהיא הה' לזון בו התחתונים) וזהו וחצים אל הים האחרון. וכלל הדברים, כי הבינה לה ה' ומציאותה ג' אבות. ולמלכות ה' ומציאותה נצח והוד ויסוד. ושתי הקדמות אלו נתבארו ברעיא מהימנא (תרומה דקנ"ח) וז"ל מאנא דקב"ה איהי שכינתא דאיהו מאנא לשמשא לבעלה איהי מנרתא דיליה דאתמר בה שבע ביום הללתיך דאינון הגדולה והגבורה והת"ת והנצח וההוד יסוד ומלכות. ז' כלילן. מז' דרגין אלין ג' קני מנורה מצדה האחד, גופא ותרין דרועי דמלכא איהו נר מצוה לאנהרא בהון. וג' קני מנורה מצדה השני, אינון תרין שוקין וברית ואיהו נר מערבית לאנהרא בהון. מנרתא דמלכא אתקריאת ואיהי נר לאנהרא ביה נר מצוה דאתמר ביה

מצות ה' ברה מאירת עינים ומאן רישא דמנרתא בינה ה' עילאה דאית לה תלת קנים בדיוקנא דא ה' תלת ווי"ן דאינון תלת אבהן. ה' תניינא ג' קנים תניינין בדיוקנא דא ה' תלת ווי"ן דאינון נצח הוד יסוד. ו' מנרתא דאמצעיתא ב"ן י"ה על שמיה אתקרי בינה איהו כליל שית קנים לתתא בחשבון ו' בו' קנים דיליה. י אשת חיל עטרת בעלה תגא דס"ת בצורת זיין. מסטרא דעלמא דאתי לאו איהי מאנא לגביה ולאו משמשא לגביה אלא עטרה על רישיה אבל בעלמא דין איהי כגוונא דא הוה"י איהי מאנא תחותיה שמושא דיליה וכו' עכ"ל. ובו בפירוש כי ב' ההי"ן הם ג' ווי"ן כל אחד מהם. וגם מציאות המלכות שהיא לפעמים יו"ד בעלותה למעלה ואז היא נקראת אשת חיל עטרת בעלה שהיא י' עטרה על ו' ונעשית ז' ואיהי עטרת תפארת וזו כאשר היא עולה לבינה להתייחד עם החכמה שמשם מציאותה כדפי' לעיל. ועתה נבא בפ' זה לבאר עוד ענין מציאיות היו"ד אל המלכות בה"א עם היות שיתבאר בשער המיעוט: