{"bookId": "kabala-bd11e1351be2", "part": "1", "torah": "79", "title": "ספר פרדס רמונים — פרק ראשון:", "hebrewTitle": "פרק ראשון:", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-bd11e1351be2/1/79/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-bd11e1351be2/1/79/", "segments": [{"index": 1, "he": "פרק ראשון: \nהעשר שמות המיוחדים לי\"ס הם אהי\"ה לכתר. י\"ה לחכמה. שם בן ד' בנקודת אלדים כזה יהוה \nלבינה. אל לחסד. אלדים לגבורה. יהו\"ה לת\"ת. ולדעת המפרשים ידו\"ד צבאות בנצח, אלדים \nצבאות בהוד. ולדעת הרשב\"י ע\"ה צבאות בנצח והוד כמו שנבאר. א\"ל ח\"י ביסוד לדעת קצת. \nוהמוסכם בזהר ששם היסו\"ד שד\"י כדפי' בשער א' פ\"ו. אדנ\"י במלכות. והנה השמות האלה הם \nהיכלות אל שמות בן ד' שהם בכל ספי' וספירה כדפי' בשער הקודם כאלו נאמר כי הרוחניות \nהנגבל או הנרשם בשם אהי\"ה הוא היכל אל רוחניות הנרשם בשם ידו\"ד בנקודת קמץ ושניהם \nבכתר. וכן בכל שם ושם הם כדמות הגוף אל הנשמה בערך שמות בן ד' שבכל ספי' וספי'. כי \nהשמות שאינם נמחקים האלה הם לבוש אל שמות בן ד'. ואין לתמוה על הדבר הזה שהרי בספר \nברית מנוחה ביאר י' שמות שם בן ד' בנקודות ידועות ופירש לכל נקודה ונקודה אורות \nידועים מבוארים ומפורטים בשם ידוע כאו\"א, ובודאי כל דברי הספר הנחמד ההוא דברי \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "אלדים חיים נאמרים ברה\"ק או מקובלים מפי אנשים גדולים. והנה אותם המאורות המבוארים \nבכל שם ושם מהשמות הם לבוש אל המקור ההוא. וכן הענין כי עצם הספי' הדקה הוא חלק שם \nבן ד' המיוחד בעשר הספירות כלם. ועוד מסתעפים י' ספי' אל ק' ענפים י' ענפים לכאו\"א \nמהספי', ואותם הענפים המסתעפים הם לבוש א' שמתלבש הספירה העקרית הרוחניות. ומה \nשמסתעפים עוד העשרה ענפים הם לבוש אל העצם העשרה ענפים. והנה העשרה ענפים מכונים \nבשם בן ד' בנקודה ידועה. והענפים המסתעפים עוד הם היכל אל מקורם והם מכונים בשם \nשאינו נמחק. ומפני הרחקו מן המקור נגבל בגיזרת פעולה כי כל הקרוב מחבירו מקודש \nממנו. ולכן שם בן ד' העצמי אין לו נקודה כלל אלא הוא פשוט שאין בו גיזרה. וכאשר \nיתמלא יהיה נקודתו כזה יוד הא ואו הא והם ט' נקודות ט' ספי' ד' מצד הוא\"ו מפה וד' \nמצד הוא\"ו מפה. שהם כתר חכמה בינה חס\"ד, ת\"ת רקיע וא\"ו המבדיל בין מים למים בין דין \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "לרחמים. ותחתיו גבורה נצח הוד יסוד. והאותיות בעצמם [בלי הנקודות] נרמזים במלכות \nשהיא המקבלת הנקודות כדפי' בשער הקודם. נמצאת שגיזרת הנקודות האלה אינה גיזרה, אלא \nאדרבה הוסיף העלם על העלם והורה בנקודתו שהם נעלמות יותר מהאותיות שהאותיות ישפטו \nבצורתם לא כן הנקודות אלא נעלמות והם כמציאות יודי\"ן. והנה כשנקדנו שם העצם הורה על \nהעלם יותר אבל למדנו מתוך כך נקודת שם העצם כזה יהוה להורות על סוד נעלם אבל בשעור \nנתפשט ומתוך פשיטותו המציא לעצמו היכל בהסתעפו אל ענפיו ונתייחסו ענפיו בשמות מורים \nפעולות שהם הנקודות כדפי'. ועכ\"ז אינם נקודות מורכבות שיורו על הגיון המלה לרוב \nהעלמם עדין אלא הם שמות מנוקדים בנקודות שות (ר\"ל היוד שמות שבשער הקודם) להורות על \nאחדות המשתוה ורחוק מהשנוי, אבל לא כמקור הקודם. וכאשר עוד נסתעף אל ענפים שלישים \nונתלבש בהם כהדין קמצא דלבושיה מיניה אז נהגה באותיות שהם אהי\"ה י\"ה וכו'. אמנם יצא \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "מכלל זה שם התפארת שבכל לבושיו נתלבש בשם בן ארבע הרומז בתפארת בשמות שאנו בביאורם \nבשער זה השם הנזכר במאמר הרשב\"י מהתקונים בשער הקודם. כי אותו השם הוא היכל לעצם \nהשם והוא נשמה לשם זה שנבאר. ולכן לא בא בתורה שם בן ד' בנקודות חולם כולו כי זה \nמורה על דקות והעלם גדול אבל בא בנקודת צבאות כזה יהוה שהשם הזה רומז בת\"ת שהוא \nהיכל אל שם נקוד כולו חולם, ומתוך הרכבתו (ר\"ל בנקודות שאינם שוות) מורה על שהוא \nמסתעף ממקורו. ועם היות שביאר הרשב\"י ע\"ה בתיקונים ששם זה נקרא חש\"ק חול\"ם שב\"א \nקמ\"ץ. הרמז אל המלכות המקבלת מג' אבות. וז\"ל בתיקונים (תקונא י\"ט דמ\"א) כד איהי \nנקודה מסטרא דקמץ, נטלא מחסד. וכד נקודה מסטרא דשבא, נטלא מגבורה. וכד נקודה מחולם, \nאיהי מסטרא דעמודא דאמצעיתא. עכ\"ל. אין זה תימא כי מוכרחים אנו לומר שפי' התפארת \nבמלכות. כי זה דרכו בכל הזהר ששם בן ד' הנכתב בכל התורה שהרמז שלו בתפארת, ולא קשיא \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "מדידיה אדידיה. אלא מאי אית לך למימר דהיינו דנקרא במלכות ביחוד התפארת וה' בהיכל \nקדשו. והרמז לזה כי המלכות מקבל מבעלה אם מצד הגדולה אם מצד הגבורה אם מצד עצמו. \nוהעד על זה כי שם אדנ\"י זהו ממש נקודתו. ושם בן ד' ג\"כ נקרא בשם אדנ\"י. ועם היות \nשהוסיף בשם אדנ\"י כי במקום שב\"א בא שב\"א פת\"ח. אדרבה משם ראייה כי בתוספת הפתח שהוא \nכמו ו' נרמז בו ו' שהוא תפארת במקום שם בן ד' עצמו וזה אמת ונכון ואין בו פקפוק. \nוטעם קדימת השב\"א בנקודת השם אל הקמ\"ץ אחר שהשב\"א הוא בגבורה והקמץ בחסד. ביאר \nהרשב\"י ע\"ה במ\"א בתיקונים (בהקדמה דף ד') בענין כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וז\"ל \nואוף הכי אקדים שב\"א דאיהי יראה בשם יהוה לאהבה דאיהי קמץ רחמי שב\"א מסטרא דגבורה \nכי באש ה' נשפט. קמץ מימינא וקמץ הכהן בגין דמעלין בקדש ולא מורידין ובגין דא \nאקדימו שס\"ה לא תעשה דאינון דחילו לרמ\"ח פקודין דאינון רחימו הדא הוא דכתיב זה שמי \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "לעולם שמי עם י\"ה שס\"ה זכרי עם ו\"ה רמ\"ח עכ\"ל. ופי' כי הדין בכל מקום מושפע ומקבל \nמן הרחמים כי הנקבה דין והזכר רחמים כמבואר בשער ממטה למעלה. ומפני זה צריך להקדים \nיראה שהוא מצד הנקבה דין לאהבה שהיא רחמים. וכן יו\"ד מאדנ\"י קודם לי' מיהו\"ה כי זה \nבסוף תיבה למטה בתחלת הכניסה וזה למעלה בסוף העלייה והטעם כי מעלין בקודש ולא \nמורידין. ולפיכך צריך להקדים יראה שהוא לא תעשה למצות עשה, שנא' (תהלים לד טו) סור \nמרע ועשה טוב. כי שס\"ה לא תעשה מצד הנקבה, ורמ\"ח מ\"ע מצד הזכר. וזה שאמרה התורה זה \nשמי לעלם וכו' ושם מדבר בשם המיוחד ושמי עם י\"ה שהם אותיות הזכר עולה שס\"ה. והנה \nשמי הוא במלכות ולהזכיר מדת יום בלילה צריך לערב עמה י\"ה. וזכרי שהוא הזכר עם ו\"ה \nשהם אותיות הנקבה עולה רמ\"ח. ואנו מיחדים זכרי עם ו\"ה להזכיר מדת לילה ביום. ושם בן \nד' מתחלק אל שני חלקים י\"ה ו\"ה זה זכר וזה נקבה. וכן פי' הרשב\"י ע\"ה בתיקו' [תקונא \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "נ\"א דף פ\"ו ע\"ב) וז\"ל דכלא אתברי ואתתקן בשמא דיהו\"ה דאינון את השמים. ורזא דמלה \nי\"ה בשמי\"ם, הה\"ד \"ישמחו \"השמים. ו\"ה בארץ, \"ותגל \"הארץ עכ\"ל. פי' את השמים הם \nתפארת הנקרא שמים. ומלכות הנקראת את. כאשר נבאר בשער ערכי הכנוים בע\"ה. ואין תימא \nעל היות ו\"ה בארץ י\"ה בשמים, כי הכונה היא כי בשמים הוא שפע חכמה ובינה שהם י\"ה \nוהוא מקבל מהם ומשפיע בארץ שפעו ושפע המקבל הראוי לה והם ו\"ה. וקרוב לענין זה בקבלת \nהגאונים בסוד כתיבת שם בן ד' וחקיקתו וז\"ל הוראת הגאון לתלמידיו כי כתיבת כל אות \nואות בצורת שלשה נקודות ומחלקו לשלש ראשים וחלק כל ראש וראש לשלשה נקודות עד אשר \nיעלה כל מספר הנקודות לכ\"ד במספר כ\"ד צוריות פנימיות למספר כ\"ד ספרי הנבואה י\"ב \nמשפיעים וי\"ב מושפעים י\"ב נותנים י\"ב מקבלים והם בסוד ע\"ב עכ\"ל. הנה מתוך דבריהם \nמשמע ודאי שחצי השם מקבל שפע מחציו כדרך זכר ונקבה. ושאר דבריהם יתבארו מתוך מה \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "שנבאר בשער פרטי השמות בשם ע\"ב בס\"ד. ונחזור אל ענייננו כי שם הכתוב בתורה הוא הת\"ת \nאך לא עצם השם בן ד' הנז' בשער הקודם בפ\"ד. כי אותו השם נקוד בחולם ושם הלבוש שלו \nהוא שם בן ד' הנז' בתורה ונקודתו חש\"ק והשם הזה לבוש אליו כמו ששאר השמות לבושים אל \nשם בן ד'. ונמצא ראיה לזה בתיקונים (תקונא מ\"ב דף ע\"ט) וז\"ל לית ספירה דלא אית תמן \nיהו\"ה יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א. והכי צריך לאתכנשא כלא ביה בכל אתר, דכל שמהן אינון \nכנויין ליה עכ\"ל. ופי' שאין ספירה שאין בה שם בן ד' וגם במילואו לרמוז אל הכלל ואל \nהפרט כמו שביארנו בשער הקודם בפ\"ד. ולפיכך חוייב המכוין להביא כוונתו בכל מלות \nהתפלה אל שם בן ד' כאשר נבאר בשער הכונה בס\"ד. וזה רצה באמרו והכי צריך לאתכנשא \nוכו' ונתן טעם לדבר כי אפילו שאר השמות הם כנויים אל שם בן ד'. וכן שם בן ד' \nשבתפארת מתלבש בשם בן ד' בנקודת חש\"ק והוא כנוי אליו. ואין תימה איך אפשר שיהיה שם \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "בן ד' כנוי אל שם בן ד' בהיות אותיותיהם שוות. המשל כמו שלא נתמה על שני ב\"א שווים \nבנוי ובכח ובהדר ובתפארת היות הא' חכמתו מרובה מחבירו, כי הכל לפי המשכת הרוחניות \nשהמשיך אביו עליו בעת הזווג יותר מחבירו. כן האותיות זה חוייב עליה רוחניות יותר \nמחברתה מאת בעל הרצון יתברך וכמו שצריך כונה להמשיך הנשמה להוולד בשעת הזווג, כן \nצריך הכותב כוונה בכתיבות האותיות. וכן ארז\"ל במס' גיטין (דף נ\"ד) שכל ס\"ת שאין \nהאזכרות שבו כתובין לשמן אינו שוה כלום. וכן אחז\"ל (במס' כלה פ\"ה) בשעה שכותב את \nהשם אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. וכל זה שלא לקצץ צנורות הקדושות והרוחניות \nהנמשך בדרך כתיבת האותיות. והכל לפי המשכה הראויה אליו. וכל זה יתבאר בשער הכונה. \nולכן כבר אפשר ולא ירחק היות אותיות דומות שוות והיות אלו קדושות ואלו אינם קדושות. \nוכבר אחז\"ל (שם) שאם היה צריך לכתוב את השם ונתכוון וכתב יהודא ולא נתן בו ד' \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "מוחקו, ואף אם היה ראוי לכתוב שם השם כיון שהכוונה היתה לכתוב יהודא לא נתקדש. וכ\"ש \nשנאמר שיהיו אותיות שקדושתן עולות על אותיות כהם, וכ\"ש כשיתחלקו בנקודתן שנקודות שם \nהפנימי חולם ושם הלבוש חש\"ק. והפירוש שהוא כנגד ג' אבות גדול\"ה גבורה ת\"ת, שהיא \nבחינה בת\"ת שכולל ג' אבות בעצמו. וכן הרמז בנקדותיו היה הוה ויהיה והיינו מלך מלך \nימלוך שהם הג' אבות כמבואר בתיקונים פעמים רבות. וכל זה בשם בן ד' שהוא היכל אל \nהפנימי כדפי'. והנה נמצא בספי' זולת שם העצם שפי', עוד ג' חלוקות והם הוויו\"ת שמות \nכנויים. וההויות הם י' ההוויו\"ת הנזכר בשער שם בן ד'. והמגלה הראשון אליו הוא בעל \nספר האורה בהקדמתו וז\"ל דע כי כל שמותיו הקדושים הנזכר בתורה כלם תלוים בשם בן ד' \nשהוא יהו\"ה ית'. וא\"ת והלא שם אהיה הוא העיקר והמקור. דע כי שם בן ד' אותיות הוא \nכדמיון נוף האילן, ושם אהיה הוא עיקר האילן הזה וממנו ישתרשו שרשים ויתפשטו ענפים \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "לכל צד, ושאר כל השמות הקדש כולם כדמיון ענפים וסנסנים נמשכים מנוף האילן וכל אחד \nמהענפים עושה פרי למינהו עכ\"ל. ופי' דבריו כי כל שמות שאינם נמחקים הם תלוים בשם בן \nד', וממנו מתפשטים וממנו יונקים. והקשה לפי דבריו כי למה לא יהיו תלוים בשם אהיה \nשהיא בכתר שהוא העיקר והשרש כמו שהם תלוים בשם בן ד' שאינו כ\"כ שהוא בת\"ת. ועל פי \nשאלתו זאת תירץ תירוץ נאה. כי שם אהיה הוא עיקר האילן ושרשו, ושם יהו\"ה הוא נוף \nהאילן. והנה לפד\"ז הענפים מתפשטים מן הנוף לא מן העיקר כנודע, כי הכתר הוא העיקר \nומרוב העלמו אין הענפים מתפשטים ממנו והת\"ת הוא הנוף אשר משם מתפשטים הענפים, וכן \nתפאר\"ת מלשון פארות פי' ענפים. וכן השש קצוות מסתעפים ממנו. והן אמת דבריו דברי \nאלהים חיים. ולנו עדיין הקושיא במקומה עומדת שננקטה באופן אחר והוא זה שאפילו לפי \nדבריו לא יבצר היות שם אהי\"ה גדול ומשובח משם בן ד' אלא שאין הענפים מסתעפים ממנו \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "ושם בן ד' הוא בת\"ת ואע\"פ ששבחו גדול אך לא כשם אהי\"ה שהוא עיקר האילן, וא\"כ למה שם \nבן ד' שהוא בת\"ת אינו נהגה באותיותיו. ורחמנא ליצלן מדעת האומרים שכתר ענף לת\"ת, כי \nאין זה בעינינו כ\"א מהנוגעים בעצם האצילות שהם מהפכין הקערה על פיה וקוצצין בנטיעות \nח\"ו. אבל כאשר נזכור מה שהקדמנו בשער שם בן ד' בריש פ\"א יתיישב אלינו הדבר מאוד. כי \nגם בכתר שם בן ד' נעלם תכלית ההעלם. והשמות האלה עם היות קדושתן גדולה ואינם \nנמחקים, עכ\"ז הם היכלות להויו\"ת כדפי'. ומטעם העלם הכתר אינו מתגלה בו שם כלל \nהמגביל ומגדיר רוחניותו בהגיונו כשם בן ד' ושאר השמות. אבל שם אהיה הגיונו מורה \nהעלם שפירושו הא אנא קאים למהוי [ולהתגלות]. והכונה כי עם היות שנאמר ספירת כתר \nאינו מפני שיש בו השגה כלל אלא מפני שעתיד להתגלות למטה בחכמה ובבינה, וכן פירשו \nהגאונים כי פי' כתר לשון המתן, מלשון (איוב לו ב) כתר לי זעיר ואחוך. והכונה אל \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "תעמיק בו שאין בו השגה, והשגתו הוא בשאר הספי'. וא\"כ נמצא כי הגיונו הוא סבת \nרוממותו והעלמו כדפי'. אבל אם היה שם בן ד' נהגה באותיותיו היה מראה כי האצילות \nמושג, וזה אין ראוי לרוב העלמו. ולכן אנו הוגים אותו בהיכלו, כי השגת הת\"ת הוא \nבמלכות כעניין (חבקוק ב) וה' בהיכל קדשו ה\"ס כמנין היכל כמנין אדנ\"י (ע' בעסיס \nרמונים ובפלח). ועוד יתבאר הקדמה זו בפ\"ב בעזרת הצור. ואחר שהקדמנו הענין הזה במהות \nהשמות, נבא עתה בביאור כל שם ושם בפ\"ע בע\"ה: \n \nשער כ פרק ב\n", "en": ""}]}
