ספר עשרה מאמרות — מאמר חקור דין - חלק ג פרק ד

מאמר חקור דין - חלק ג פרק ד ויסוד הדרוש הזה שאנו בבאורו הוא כי העולם נברא בדין ומשה רבינו ע"ה בחסד פשוט שלא הוגלם לעצמו זולתי למשתיתו של עולם שלא יאבד כמו שקדם הרמז בזה בפסוק מן המים משיתיהו על כן הושלך ליאור להשיק מימיו ולטהרם ואף הבאר חזר בזכותו משמתה מרים וכל זמן שהיתה מצורעת היה הוא המשוי מן המים העליון משיק מן הבאר שלא ישתו ישראל מעין נרפס ומקור משחת ח"ו והוא טעם אל נא רפא נא לה הפליא עצה הגדיל תושיה בתפלה קצרה זו והאריך בפירושה בסתרי התורה מורי הה"ר עזרא נר"ו ולנו לפי כונת המאמר במקום הזה יספיק לפרש בה כי התפלל להעלות לה ארוכה תכף ומיד לצורך ישראל כאמור. עוד המלות הללו הן בגימטריא בניך רפא אלהים על דרך ה' רופאך האמור במי מרה וכן רפאיתי למים האלה דאלישע ביריחו מלבד מה שצפה שעתידים לדבר באלהים ובמשה בקש מחילה על מרים שלא דברה אלא במשה פן ידונו קל וחומר להגדיל בעונשם של אלה ח"ו והועילה תפלתו שלא דנו

אותה אלא מקל וחומר כי היכי דנימא ביה דיו לבא מן הדין להיות כנדון לפיכך לא הוחלטה מרים לטומאה אלא טהרה מתוך הסגר עיין בריש מאמר המדות הדרן למשה כי אמנם שתפו הקב"ה לכלל הבריאה שבלעדיו לא היתה מתקיימת ואין ריקות נמצא בעולם ואין אדם נוגע במוכן לחברו על כן לא היה למשה רבינו ע"ה חלק ונחלה עם אחיו בכלל העולם ולא בהנהגתו ואביו היה צדיק תמים שכן נקרא עמרם מלשון עמר נקי ומת בעטיו של נחש ואשתו שהיא דודתו אשר לא כתורתנו אחרי שנתחדשה הלכה ואף לא כמנהג העולם נולדה במקום שאינו לא מארץ מצרים ולא מארץ ישראל אלא בין החומות ובהיות מצרים מצרנית אליה עילאה ותתאה כבר יחשב מקום בין החומות מגבולי הארץ והיא השלימה מנין שבעים נפש ליורדי מצרים עם כבוד שכינה ושמה יוכבד אל תקרי יוכבד אלא כבודי והיא בגימטריא מ"ב תספיק הערה במבין ולב חכם מה יגל מאד. אף לא עברתו אמו למשה אלא אחר היאוש לעת זקנתה והיה זה בששה בסיון שבו

נתנה תורה לישראל על ידו ונקרא על שמו זכרו תורת משה עבדי שמחצב נשמתו גורם כי היא והתורה תאומים הם ומזל החדש סימן לדבר ולפי שלא הוכר עוברה של יוכבד ולא עלה על דעת אישה כך על כן נתחכם לשמא תתעבר וחשש לגזרת היאור ושלחה מביתו תמוז ואב וממילא הויא לה כפרה על מה שגרמנו המזמוז בעליונים כטעם אנכי ארד עמך מצרימה שראשי תיבות גימטריא יב"ק סופי תיבות יו"ד ה"א וא"ו עוד אנכי ארד עמך ראשי תיבות ע"ב אנכי בגימטריא כסא ארד בגימטריא מאתים של רבוע אלהים וחמש אותיות. עמ"ך בגימטריא ק"ל שהוא רבוע הויה במלוי אלפין מצרימה בגימטריא שכינה הרי כל השמות קדושים הללו ירדו עמהם למצרים ועם זה פרש ממנה החדשים הראשונים שהתשמיש קשה לולד וכשחשבו שפסקה גזרת היאור החזירה באלול שהוא עת דודים נוטריקון אני לדודי ודודי לי ובו תחלת הפיוס לכפר עון ומזלו בתולה שמורה לבעלה כי שבה לימי עלומיה ואף על פי שעברו עליה כמה חדשים

לעבורה לא הכירו בה כבתולה זו שרחמה צר כי חומר אותו העובר שבמעיה היה מן האורה של מעלה כמאמרם ז"ל על פסוק ותרא אותו כי טוב הוא ולא הוכר עוברה שכן מקומו אינו מן המדה וילדה בשבעה באדר חחלה לחדש העשירי דבעשר דרגין אשתכלל ודכוליה עלמא כסבורים היו שילדה למקוטעים והאמת שחדש טבת היה לו שמיני לעבור שהכל מסתכנים בו והוא מלשון ובת טות כי שווי המבטא יסבול חלוף האותיות ומשמעו ענוי נפש או תהיה מלה מורכבת טב בת כאלו פסקה טובה ועמדה מלדת כל שכן בתוקף השעבוד שהיתה הקטיגוריא מתגברה נגד מושיען של ישראל. ותצפנהו שכינה שלשה ירחים שאמרנו שמדת הדין מתוחה בעולם תמוז ואב וטבת כדברי הזוהר שלא יגן זכותו לעכב חרבן הבית כדי לשפוך חרון אפו על העצים ועל האבנים וכשנולד נתמלא הבית אורה כדאמרן והרמז בשג"ם כמו שזכרנו בו בפרק הקודם וכאן הבי"ת שמושית והשאר מפורש בתרגום יונתן בשלשה מקומות בסוף שירת דבורה ובדברי דוד

אחרונים בפסוק ואור החמה יהיה שבעתים כי מיום הולדו האירו מ"ט שערי בינה הרמוזים במלת שבעתים שהם כפלי השביעיות זו על זו והם אמנם נסתמו לו להבל ביום חמשים ללידתו שבו מת כי בהבל בא בלתי מוגלם כאמור ולסוף ק"ל שנה כתיב שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הוצרך להגלם בפועל דרך שיתה בחסד גמור שלא מטבע המחצב ולפי שאין המים נגלדים אלא בצפון מקום הגבורות לפיכך נזכר בו אלהים וחמש הויות לחמש גבורות הן בגימטריא ק"ל שנים. ונקרא שת בהגלם והתפשט השער החמשים שהוא עצמו שם אהיה משלים המ"ט פנים של תורה להיות ע' ולא עוד אלא דבמנינא זוטא יש בו מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא אבל במנינא רבא כלו טהר ומהם נתפשטו שבע מאות סדרי משנה שונים בימי רבי יהודה בן בתירא בפרק אין דורשין כמנין שת ונדבר בם לקמן בפרק ט' ותמן נמי איכא דמתני שש מאות הבל שתי פעמים היינו ה' פעמים ב' הרי י' ועוד י' פעמים שלשים שלש מאות כדלעיל בסוף החלק

השני גבי משה שהוא שני להבל ולמשה רבינו ע"ה נזדכך אותו הזרע המוגלם מעין האורה של מעלה כדי שיהיה מוכן אל החמדה הגנוזה ולא יטרידהו צורך המזון לתמורת הניתך ונדבר בו לפנינו בפרק ט' וחמשים שערי בינה חסר אחד נפתחו לו בחייו כאור שבעת הימים של מעשה בראשית מקובץ יחד וז' פעמים מ"ט הם שמ"ג. עוד טוב הוא שנולד מהול ובי"ד באדר הטיפו ממנו דם ברית להשבית אויב בימי מרדכי ואסתר כשם שזכותו הגינה לדור המבול מספר שני חייו וכל אותם השנים נתעסק נח בבנין התיבה. ותקרא שכינה שמו משה שהוא דולה וממשה את ישראל ואת כל העולם ממים רבים ובטל גזרת היאור שנתקיימה בעצמו ביום שנולד ואית דאמרי בכ"א בניסן הושלך שם לסוף מ"ד יום לפיכך נהפכו במצותו מי היאור לדם ובו ביום לסוף פ' שנה ניצולו ישראל על הים. ואף הוא לא נענש אלא על המים לפי שחטא בחק עצמותו כשאול בחק המלכות לדרך הפשט או בחק השבט לבעלי אגדה שלא נמסרה מחיית עמלק אלא ביד בנימין שלא השתחוה

לעשו כיתר אחיו שעדין לא נולד בשעה שהוא עבר לפניהם וישתחו יעקב וכל נשיו הנה וילדיהן ואף על פי שכלם לא השתחוו אלא לשכינה כדברי הזוהר דדריש והוא עבר לפניהם כדתנן אני והוא הושיעה נא והדר וישתחוו וכלם כמוהו מכל מקום יש בו משום מראית העין כי הא דפרצופות המקלחות מים לא ישחה וישתה והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה:

מאמר חקור דין - חלק ג פרק ה ותפתח השכינה את מאסר התיבה ותראהו את הילד ראתהו סובל עם כלל הילודים שקול ככלם ומצטער בצרתם והנה נער הידוע שר העולם בוכה עמו עליהם ומיד ותחמול בשבילו שכל העולם ניצול וניזון בזכותו. והוא אפילו חלב אמו בא בשכרה של בת פרעה כשם שחלקו ניתן מבית פרעה שלא מן המוכן ומארץ כוש כמוזכר באגדה שמלך שם ארבעים שנה בחצי ימיו ואף על פי שברית אלהיו לא שכח מכל מקום כיון שכל אותו זמן לא נתעסק בצרביהם של ישראל הנה ארבעים יום אמצעיים שעמד בהר היו בכעס דומיא דיעקב שנענש על כ"ב שנה שלא עסק בכבוד הודיו אף על פי שהיה ברשות וכן הוצרך אחר כך לאכול לחם מבנות רעואל ומעט אשר היה מה שינק שלא בשכר בין למר ובין למר היה לצורך אמו לרפואתה כנודע מתועלת ההנקה לכלל הנשים בחדשים הראשונים. כשבא לישא אשה לא מצא בת ישראל שאין לה בן זוג כמו שאירע ליהושע בן נון ולאו מטעמיה לפיכך אמר משה גר הייתי כל ימי צבאי ועכשיו בבית יתרו

בארץ נכריה וכתיב ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי כדכתיב בהלכות גרים לעתיד לבא מי גר אתך פירוש בעניותך עליך יפול וכתיב והיה השבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו כשבא לזון את ישראל במדבר האכילם משלו דגן שמים ובארץ לא היה לו במה לפרנסם. כשם שאהלו מחוץ למחנה כך קברו בארץ מואב מאביו שבשמים כטעם חד חרוב שקדם לעולם כשיטת האר"י זצ"ל יעויין מאמר אם כל חי חלק ג' סימן י"א לא מהארץ נתן לבני אדם ויהיה מול בית פעור על דרך ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אבל באומות העולם קם ומנו בלעם כפירוש הזוהר כי הוא לבדו היה שקול ככל שבעים אומות מתעלה על כל בעלי הקסם כשם שנתעלה משה על כל נביאי ה'. ומזה יובן בשלמות פסוק ברח לך אל מקומך שאמרו בלק לבלעם והוא נדרש לבעלי סתרי תורה הגבה למעלה בסוד רצוא ושוב כי רב הוא שכן יחס חיות הקדש אל השרש הנעלם הוא היחס בקליפות לבלק מרי דעובדא עם בלעם שכחו בפיו ושקול כנגד כל

בעלי כתרין תתאין וכל שכן שנפלאת מעלתו בעיני בלק אחרי שנתקרב אל הקדש בכדי שיברך את ישראל זה שלש פעמים. והנה באותה שעה מנעהו ה' מן הכבוד המדומה הנגלה לבעלי הקסם מהללו שאל העוננים ואל קוסמים ישמעו. ולא השיג בלק עד היכן נתעלה בלעם לפיכך נבהל משמוע והסתיר פניו ממנו כמוראן של ישראל מקרני הודו של משה יעויין מאמר הנפש פרק ח' ופרק ט"ז. כך יובן במקום הזה כי בית פעור הוא תכלית הזוהמא והמרכז אליה שבו נקשרו אף וחימה כדבריהם ז"ל וקברו של משה תכלית הטהרה שפעור והם שוקעים מפניו והוא הר העברים שכל פניות הקדושה וכל עבריה אליו ישובו ונקרא הר נבו שכל הנביאים מושפעים משם כמו שדרשו בספרי וכטעם וכלן ממשה שזכרנו בזה בפרק ג'. ולפי דרכנו יפורש מלשון נבוב לוחות שהיה חלול תחתיו תלוי על בלימה. וכן ארון הברית שנעשה על שמו כדכתיב ועשית לך ארון עץ אין מקומו מן המדה אלא בנס היה עומד כנודע:

מאמר חקור דין - חלק ג פרק ו ויקבור אותו בגי לפיכך עליונים רואים אותו למטה כפשוטו. והוא בגימטריא גבה"ה ובא"ת ב"ש בר"ם לפיכך תחתונים רואים אותו למעלה ובאמת הוא מתנשא לכל לראש הרבה יותר מראייתם עד אין שעור דמתרגמינן בסתרי תורה וקבר יתיה בתליסר מכילן דרחמי ולא ידע אפילו זה משה האיש את קבורתו עד היום הזה ועד בכלל. ואם יפורש ולא עד בכלל אף אנו נאמר ולא פקד איש מלחמה ממית ומחיה את קבורתו אף על פי שנבראת בכח בין השמשות לא ידע פירוש לא הושלמה פעולתו עד היום הזה. וידוקדק ולא ידע על דרך עתה ידעתי האמור בעקדה שאז נתפשטה הידיעה בהווה הנרמז במלת עתה שאמר עליו קהלת לכל זמן היא ההזמנה בפועל בצאתה מכח המציאות השוקע שהיה לה בסדר זמנים שנאמר עליו ועת לכל חפץ והיודע מה בין ליל ללילה ומה בין נער לנערה כמבואר בזוהר יפרש על פי דרכם מה בין עת לעתה. או יאמר מה שבחרת עתה הוא מה שידעתי כבר כמו שנבאר במאמר המדות ובחלק הרביעי מזה

המאמר כי הידיעה על דברת בני האדם הוא במה שיבחרוהו ואם כן אין ידיעתו מכרחת אף כאן בחר לשחוט ולא שחט והוא הדבר שהיה גלוי לפניו יתברך ולעולם אין צורך בידיעה אלא אצל הבחירה שאם לא כן אין שבח בידיעת העתידות כי גם שפל אנשים יודע מה שהוא רוצה לעשות מכל אשר תמצא ידו אפילו על ידי שליח אם איננו תלוי בדעת זולתו ודברים פשוטים הם ישישו וישמחו בם השלמים בעיון וישרים בלבותם. ולנו עוד בפשט הכתוב כי אוריאל המלאך הדובר בו הוא דקאמר עתה ידעתי דייקא נמי דקאמר ממני כי הוא בעל האש הרבוצה כארי על גבי המזבח בעת רצון שכנגדו בחוץ בלאדן פני כלב ומשמעו לא אדונים אין אלהים כל מזמותיו לפיכך נאסר למזבח מחיר כלב והוא הכלב הכופרי שר מלכות בבל שהיה בעונותינו רובע את הלביאה לאנסה ביערים על כן נאסר אתנן זונה מיהו כשרבע ריבה אחת מאחוריה בפרק הבא על יבמתו הכשירוה לכהונה ואמרו אין זנות לבהמה פירוש במין האדם והדוגמא

למעלה נערה דמטרוניתא היא בלבד דאתחללת ועם כל דא אתחשיב כאלו וכו' ודי בזה וידוע שמבין הכלב והלביאה נולד הנמר הוא שאמר הנביא ואהי להם כמו שחל והיה זה בבית הראשון כנמר על דרך אשור בבית השני שהיתה האש רבוצה בו ככלב ועליו אמר קהלת כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת ירצה שנסתלק ממנויו ויש נמר נולד מן הלביאה הנרבעת לאנסה גם כן לחזיר מיער בממשלת חיותא אימתני ולא נאסר מחיר חזיר אי משום שעתיד לחזור ואי משום שבטלו הקרבנות לגמרי במלכותו וקים ליה בדרבה מניה. ודניאל בחלומו ראה החיה השלישית כנמר ושלמה המלך ע"ה השוה כל ארבע חיות בתאר הזה בפסוק אתי מלבנון כלה מבשר היות עולה עמו ממעונות אריות צבא המרום מהררי נמרים על האדמה שהיה עז כנמר בין הגליות לעשות רצון אבינו שבשמים הרי זה הופך את הקללה לברכה. וכשם שיש פני אריה ופני כלב בעת מלחמה ועת שלום בקבלת הקרבן כך ישנן בהקבלת פני הנשמות בצאתן מן העולם. וכאן

אוריאל הוא האומר עתה ידעתי בצאת נפשו של יצחק כמו שזכרנו למעלה בחלק ב' פרק ח' והיה מזומן להעלות העולה מאילו של אברהם אבינו והוא ששמש גם כן בין הבתרים וממנו השלמת המרכבה לאברהם עם ג' אנשים דאלוני ממרא ולנו בזה דרך אחרת במאמר הנפש אבל בפסוק בי נשבעתי לא נאמר ממני דלא אריא. עוד עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כמו עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו וכל הפסוק האמור בפיו של יום צרה הנזכר בתחלת המזמור דכתיב ביה התרפית ביום צרה למי שאינו מתגבר על יצרו ומתחזק בתורה ומעשים טובים צר כחכה זו שכינה לא עוד אלא דהאי קרא מסיפיה לרישיה מידריש כחכה צר צרה ביום התרפית שהחצונים נוטלים כח הימנה והיא מר לה ועל ידי תשובה ותפלה יענך ה' בו וכופהו להיות סניגור ואותיות השם הן הנה תורה ותשובה תפלה ומעשים טובים שאמרו במסכת ברכות שהמה ד' דברים הצריכים חזוק ומהו אומר המלאך רע בעל כרחו ישגבך שם אלהי יעקב הוא כחכה שזכרנו אף

כאן אחר הדברים והוא הקטגור הנזכר בראש הפרשה בדברי הזוהר נעשה מלאך ה' והודה לאברהם שאין להרהר אחר נסיונו. סוף דבר היה משה רבינו ע"ה מסופק נפשו היכן היא הולכת כי לא בא מעקרא אלא לצורך ישראל כמו שזכרנו בפרק ד' תדע שבהתפללו עליהם לא חזרה ריקם לעולם ולעצמו אפילו באחת לא עלתה לו לפיכך היה שונה לעצמו היוצאין להציל חוזרין למקומן ותו לא כדי למעט בשכר מצותיו שלא להחזיק טובה לעצמו כמו שזכרנו ריש פרק ג' אמר ליה הקב"ה משה אי אתה יודע שאין מורין מתוך משנה הא אתמר עלה בגמרא וכלי זיינן עליהם ואין זיינן אלא עדים כתרגומו שהיא שכר מצוה בלי ספק ועל מתן שכרו נאמר וחנותי את אשר אחון לא אמר למי שאחון אלא את השכר שאחון כי שאר כל הצדיקים שכרם מתוקן מששת ימי בראשית אבל אוצר העתיד ליפתח לפני משה הקב"ה מוסיף בו חנינה בכל יום כטעם נגד כל עמך אעשה נפלאות שהוא עתיד ליטול שכר כל הדורות או אימא כנגד כל הדורות

וכן כתיב אשר אני עושה עמך עושה והולך תמיד כטעם שמים חדשים וארץ חדשה אשר אני עושה מהזוהר יעויין למעלה בסוף מאמר החלק השני ואמר ורחמתי את אשר ארחם להמציא לו כלי מחזיק חנינתו יתברך בהררי קדש מרחם משחר על הדרך שזכרנו והוא כטעם ברוגז רחם תזכור: מאמר חקור דין - חלק ג פרק ז עוד נסתפק משה רבינו ע"ה אם אולי עדיין צורך בו כמו שהוא צריך לרוח הבהמה הקדושה אם כל חי לצאן קדשים דאתמר בה בעירא אכיל בעירא היורדת היא למטה לארץ להשלים המכוון במאמר מהאוכל יצא מאכל שזכרנו למעלה. או אם יש בו צורך הקרבן כיצחק בן אברהם או כאהרן ובניו שמשה רבינו ע"ה הקריב אותם למקום וכתיב אחר כך וירד מעשות החטאת על דרך האמור באברהם כשעקד את בנו והעלהו אסקתיה אנחתיה והוא ממה שצפה אהרן ברוח הקודש במה שקדמה תורה להעיד עליו וראך ושמח בלבו. והנה מצינו בהבל שפתח תחלה להכין עצמו לקרבן דכתיב והבל הביא גם הוא לרבות שהיה מתאוה להקריב נפשו לשמים בחמש מדרגותיה הידועות

ורמוזות לנו בפסוק עולה היא אשה ריח ניחוח וכלן לידו"ד. ויש אותיות מצוה בראשי תיבות אלה הוא מבכורת צאנו ומחלביהן כטעם שכר מצוה כי הכוונה המעולה הזאת היא המצוה האמתיית שכר כל המצות. עוד ה"א מתחלפת בעי"ן באלפא ביתא דא"ל ב"ם שהיא משובחת מאד עולה ואינה יורדת וכמו אח"ס בט"ע והנה ראשי תיבות אלה שהן מהות הקרבן ישובו לידרש שנית והבל הביא גם עצמו. ואף אבינו הראשון בשעה שהקריב לשמים שור פר מקרין מפריס עשה ממנו דוגמא לעצמו כי הקדים קרניו לפרסותיו לפיכך קראו שור ברישא והדר פר ועם זה הצדיק הדין על עצמו על מה שנתמעטה קומתו ונעלמו ממנו קרני החיות הנושאות את הכסא. אבל קין לא שת לבו אל הכוונה הזאת ונדחה. והבל הביא גם הוא לרבות שהשלים בכונתו חסרון קין ונתאוה להכשירו לשמים וכשנפל שדוד לפניו תחלה לא אבה לנחרו על פני השדה שלא תהא נכריה עבודתו ויקם קין ובעט בו ושלם לו רעה תחת טובה עד שלסוף כמה דורות

צרף הקב"ה מחשבתו של הבל למעשה ועוד נשוב נדבר בו. ויש אמנם במעשה הקרבן רוח בני אדם העולה בכוונתו הרצויה ורוח הבהמה היורדת בקבלת הדם וזריקתו שהוא המעשה הנרצה ולא הושלמה העבודה בעקדת יצחק בן אברהם עם מה שפרחה נשמתו והוא רוח האדם שעלתה למעלה עד שנגמר המעשה בגופו של איל וכבר נתבאר בזה מה שיש בו די בחלק השני פרק ח'. ולא סוף דבר היה משה רבינו ע"ה חפץ להקריב עצמו עולה אלא בכל אופן שיועיל לרצות את ישראל לאביהם שבשמים ולא בקש אלא להיות כפרתן אשרי העם שככ"ה לו זה מש"ה וכבר נחה שקטה מבוכת העיון מדין המות שהיה משה רבינו ע"ה מסתפק בו על עצמו במאמר נכבד מאד דבור על אפניו לא יאות לזולתו עם מה שנתבאר בו: