מאמר חקור דין - חלק ג פרק יד כלל גדול אמרה תורה והלכת בדרכיו ובדינו של שואל כתיב בעליו אין עמו פירוש בשעת שאלה שלם ישלם אף על פי שהיה עמו בשעת מעשה אם בעליו עמו בשעת שאלה אף על פי שלא היה עמו בשעת מעשה לא ישלם. והדוגמא כי כל פעולה שהיא לשמה אפילו אינה רצויה בעצמה מיקרי בעליו עמו במחשבה ודמי לבריאת המזיקין דמיקריא כביכול בעליו אין עמו בשעת מעשה כיון שהיא בריאה גרועה לפיכך אל ישלם דכתיב אל תאמר אשלמה רע. ומזה למדנו להציל את הנרדף באחד מאיבריו של רודף כל היכא דאפשר לבחור ברע במעוטו אבל כל פעולה שלא לשמה אפילו במעשה המצות אין בעליו עמו כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה ואף על פי שהוא עמו בשעת מעשה שהמצוה ממציאתו קצת כטעם שמה מצוה זו ודאי צריכה תשלום כפול שימסור אדם עצמו פעם אחרת על קיומה לשמה כטעם מתוך שלא לשמה בא לשמה ודעהו ואם לא עשה כן נוח לו שלא נברא או שנהפכה שלייתו על פניו והבינהו שלא תצרך לא לקושיות התוספות ולא לתרוצם. והנה האיש העושה עברה לשמה כגון ההורג את הרודף להציל נערה מאורסה יש לה דוגמא בדרכי המקום אבל למצוה שלא לשמה אין לה במעשיו דוגמא כל עיקר חלילה לאל אם כן עבירה חמורה היא ביד העושה אותה והיינו דאמרי אינשי תפלה בלא כוונה כגוף בלי נשמה שהוא מטמא טומאה חמורה אף תפלה בלא כוונה מעוררת קטיגוריא לפי שאין שכינה שורה על הפגום וממילא יש רשות לחול שם בלתי טהור. ואין ספק שאדם הראשון בעל ושנה בערב שבת שאין אשה מתעברה מביאה ראשונה וכן כתיב והאדם ידע את חוה ואחר כך ותהר מביאה שניה ועם זה הותרה לו תאות המשגל שהיתה תחלה קשורה בחבלי השכל ונאסרת בעבותות הטבע הישר הגורם אהבה בתענוגים לאבינו שבשמים ומשהותרה אותה התאוה מקשוריה ושמירתה היא גרמה לו לשמוע בקול אשתו. כן הדבר הזה שלמדנו רב הונא זכרנוהו בפרק ט' כי כל שס"ה לאוין שבתורה שומרים את שומריהם ויצר הרע אסור בהם בקשר של קיימא שהוא כפול כטעם שמ"י עם י"ה שס"ה מלבד מה שזכרנו מדברי הרב אבן עזרא בחלק הראשון סוף פרק י"א. עבר אדם עברה אחת הותר חצי הקשר מצד החומר שנתקלקל באותו מעשה וכיון ששנה בה מיד הותר הקשר כלו שנחלש הנפש ונפסד השכל והמשילוהו בעלי אגדה לכלב רע האסור בזיקים והעובר ושונה מתיר אותו ומשסהו בעצמו ודיניה הוי שאין לו על בעל הכלב אפילו תרעומות. אי נמי רב הונא הכי קאמר הותרה לו ועתיד ליתן עליה את הדין והוא גופיה קרא עליו המקרא הזה בפרק אלו מגלחין בכו בכה להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו וכאן מודעא רבא למאן דניחא ליה בהפקרא והיינו דאמרי ליה חביריו לאיוב אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם. אי נמי הותרה לו לדון אותו על מחשבה רעה שהיא מכאן ואילך מצטרפת לו למעשה. אי נמי הותרה לו שאפילו ישב פעם אחרת ולא עבר עליה אינו מקבל שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה עד שישוב בתשובה שלמה ויקבל עליו עול מלכות שמים. ומעתה השונה באולתו ידאג כל ימיו אחרי שהטה את עצמו לאותה המדה האסורה כאלו היא היתר גמור והוא הלשון השני שזכרנו מן הגמרא שבא טפלה אל הראשון ושניהם אמת צדקו יחדיו: מאמר חקור דין - חלק ג פרק טו אתאן ליורדי גיהנם דפתחנא בהו בפרק ב' ידוע ומפורסם שאין אור של גיהנם שולט בפושעי ישראל לכלותם ח"ו אלא יורדים לבעתותא בעלמא וקצתם נכוים כפעלם וכרוע מעלליהם והדר נחית אברהם שקיים כל המצות וירד לאור כשדים על קדוש השם ובזכותו מסיק להו לקיים מה שהובטח בברית בין הבתרים שהראה לו הקב"ה גיהנם ומלכיות כדי שיבחר לזרעו את הגליות והיה אדם הראשון לו למופת דטבא ליה עבדי ליה כי דנוהו בשלוחין חוץ לגן עדן ובגרושין מאקלם לאקלם ואף אבותינו נידונו בשלוחין חוצה לארץ ובגרושין מפרעה לאבימלך ומבית לבן למצרים וגלות ירושלים גם כן שולחו חוצה לארץ וגורשו מבבל לעילם וכן בשאר גליות כטעם כי נצו גם נעו לא די שנצו פירוש הרחיקו נדוד מלשון יאבר נץ אלא גם נעו ממקום למקום. או יאמר נצו על הנדחים שהם עשרת השבטים גם נעו על הנפוצים בטלטולים רבים שהם יהודה ובנימין או יהיה מלשון עלתה נצה כי בתחלת צמיחתם נע ונד והקיאתם הארץ. אי נמי בשביל קטטה גלו כתרגום והיו הגליות ארבע כנודע כטעם כפלים בכל חטאתיה כי הכפל האחד הוא שנים פשוטים וכפל הכפל ארבעה והיה זה בכל חטאתיה שהגיעו המרדים לארבעה עולמות אשר המה נמנים גם כן שנים שנים האצילות והבריאה לחוד יצירה ועשייה לחוד. והנה צוהו הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה להכין לו פעל דמיוני בעגלה יפיפיה מצרים ובמחריבי הבית בראשונה ובשניה שנמשלו לבהמה דקה הנוחה ליכבש כך אלה לנו נוחים ליכבש אם נזכה בתורה הגולה עמנו עכשיו לא היה כן במצרים. ובאו משולשים מהדמותם זה לזה במחשבה רעה. ויבתר אותם בתוך כי שבר אחר מטה רשעים ואת הצפור נודדת מקנה לא בתר והרמז לישראל שהם קיימים לעולם ובאו בשני שמות תור וגוזל על שם יהודה ואפרים. וירד העיט זו כנופיא של מלאכי השרת שבקשו לכלות את הבתרים הן הם הפגרים שזכר למען לא ישתעבדו בנו כדרך שקטרגו על ישמעאל כשהיה צחא צמא וישב אותם אברם הפריח לפי שעה אותו העיט שהוא שם כולל כמו עם צאן צפור ודומיהם כי רצה לשמוע מה יצוה ה' על הפגרים ההם ואז הראהו בין הערבים אימה חשכה גדולה נופלת עליו כל זמן שהפגרים קיימים והודיעו הגלות הראשון של ארבעה מאות שנה המוגבל לדור רביעי להכין צד תקון אף על הנדונים לדורי דורות מעוטם ארבעה כמו שיבא: מאמר חקור דין - חלק ג פרק טז ויהי השמש באה בתחלת הלילה הראהו דינה של גיהנם מחללה שהוא תנור עשן ואור דידה שהוא לפיד אש דכתיב בהו אור לו בציון ותנור לו בירושלים כטעם הבוחר בירושלים שפירשנו בפרק ז' מהחלק השני כי סביביו נשערה מאד ומשם עתיד ליטהר כמו שיבא. והעביר שביב גיהנם בין הגזרים להשמדם עדי עד ורמז לזקן ברב חסדיו כי טוב לנו עבוד את מצרים מרדת שחת להשתקע שם ח"ו. אלא הכל יורדין לגרוי בעלמא כמו שזכרנו וכל שכן עם מה שדרש האר"י זצ"ל בפסוק מוריד שאול ויעל אמר כי יש צדיקים גמורים נכשלים בהרהורי עברה לא יכיר בהם זולתו יתברך הבוחן כליות ולב ויש רשעים גמורים מהרהרים תשובה בלבם עם דכדוכה של נפש לא נגלו תעלומות לבם בלתי לה' לבדו והנה מלאך אכזרי ישולח בהם להורידם לבאר שחת כפעלם וכרוע מעלליהם ואל הראשונים שזכרנו אין שטן ואין פגע רע אכן הצור תמים פעלו מוריד שאול אותם הצדיקים שהיו להם מחשבות און וכדי שלא לביישם גוזר עליהם להעלות משם אותם שהרהרו תשובה בלבם ואין לך משפט שיש עמו צדקה גדול מזה. ואמנם כל היורדים עולים חוץ מן השלשה שפירש רבי חנינא והוציאם מן הכלל שלפי חומר עונם היה ראוי שישלוט בהם אשו של גיהנם לכלותם מנפש ועד בשר אבל אין חפץ לרב חסד בכך לפיכך גיהנם בטל מהם ודין גיהנם אינו בטל אלא בכל הקב"ה עושה שליחות כי רב מאד מחנהו. והקשו שם בתוספות פרק הזהב מדאמר להו דוד לשונאי נפשו הבא אל אשת רעהו מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. ותרצו לפי דרכם והעולה מדבריהם כי שלשה אינם עולים לאלתר ובזה הם שוים אבל יש מהם שאין עולים כלל והם מלבין ומכנה ולפיכך לא ירדו אלא כן משפטם שהם לא חיים לעולם הבא ולא נידונין בגיהנם ולפי האמת אין זה אלא שנויא בעלמא ולא סמכינן עלויה תדע דבפרק חומר בקדש תרצו בדרך אחרת והיא רחוקה מזו שאמרנו על שמם. אבל לדידן עיקר קושיא ליתא דדוד הכי קאמר הבא אל אשת רעהו מיתתו בחנק וכל המומתין מתודין ויש להם חלק לעולם הבא. ואפילו אין עדים והתראה יודע הוא בעצמו שכן דינו דזיל קרי בי רב הוא ורמי אנפשיה ומידכר לשוב. והמלבין פני חברו אין בו מיתת בית דין לפיכך יחשבהו הנכשל בו עון קל ואינו עושה תשובה ונטרד מן העולם הבא רחמנא ליצלן: מאמר חקור דין - חלק ג פרק יז ביום ההוא אשר כרת ה' ברית עם אברהם אבינו בין הבתרים קבל עליו שכר כל הדורות שקדמוהו וידוע כי נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן אם כן כל הכשרים שהיו עתידים לצאת מבני בניהם של עשרים דורות ענתה בו צדקתו של אברהם וקבל עליו שכרם הכולל גם כן שכר כל הדורות הבאים אחריו. דייקא נמי דקתני שכר כלם ולא אמר שכרם דאי מאדם ועד נח לא צריך לרבויי דפשיטא דקמאי מיבעי ליה לתקוני ברישא כיון דנח לאו בר הכי הוה אלא בצדקתו הציל את נפשו ונפשות ביתו בלבד. אבל אברהם אב המון גוים נתנו האלהים ראשי תיבות אב הגן ירצה אב לכל העתיד לזכות לגן עדן אחרי שכפר על כל יורדי גיהנם ברדתו לאור כשדים כאן וכאן היתה באמנה אתו נפש אדם הראשון הוא שאמרו בת היתה לו ובכל שמה והיא המרגלית שהיתה תלויה בצוארו שהוא מקומה בקומה הכוללת איפתו של אדם שזכרנו כבר עיין מאמר אם כל חי חלק ג' סימן כ"ז וכל חולה הנפש הרואה בטהרתה מיד מתרפא מעון עבודה נכריה שלקח שמץ מנהו בעטיו של נחש וכשמת אברהם תלאה הקב"ה בגלגל חמה שכן דינו של חולה הנפש כאמור ורפואתו תלויה עד אותו היום שיוציא הקב"ה חמה מנרתקה רשעים נידונין בה וזה חלף עבודתם אותה והתלהבות מכחה לכל חטאות האדם רצוח ונאוף וצדיקים מתרפאין ממנה שמעידה עליהם להגיד ישרם. וכשהיה אברהם אבינו ע"ה מבקש רחמים על סדום אמר ואנכי עפר ואפר פירוש עפר מן היצירה הראשונה שנלוה אליו כאמור ואפר מאור כשדים שקיים בעצמו פסילי אלהיהם תשרפון באש ממה שבקשו כל הבריות להשתחוות לו לאדם הראשון אף על פי שלא קבל ונמשך טעותן זה להם מאכילתם עץ הדעת שהמריד אותם לשמים וכבר דמו הנחש ורוכבו להמריד ח"ו אדם כמותו כטעם והייתם כאלהים שפירושו כזה הרוכב ואדם בתוקף תשובתו עשה מלוכה בלבד על כל הבאים להשתחוות להחזירם למוטב לא זולת ומיד צום וזרזם אני ואתם באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו על כן זכה אדם הראשון שכל ימי שנותיו לא היתה בעולם עבודה נכריה ולא טעה אחריה אנוש בחייו וכבר זכרנו מזה בריש מאמר הנפש יעויין שם: מאמר חקור דין - חלק ג פרק יח בהעקד יצחק על גבי המזבח נעקד עמו רוחו של אדם וכופר בריתו את מות מעון שפיכות דמים שנכלל בעטיו של נחש ועון גלוי עריות כבר זכרנו שנעשה לו פועל דמיוני בחפזתו של אדם להזקק לאשתו ומשם נמשכה לו תקלה אחרת ק"ל שנה שהוליד מלילין רוחין ושדין כמאמר חז"ל קודם שיעמוד תולדות למשתיתו של עולם מחוה עקרת הבית כי היא היתה אם כל חי אלו הצדיקים החיים לעולם כמה דאת אמר אשר יעשה אותם האדם וחי ונתקן אותו עון בשופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון אשר הפקד אתו היא נשמתו אשר הגלתה עמו לחרן בצאתו לחזר על אבדתו והותרה לו שם שתי אחיות בקדושה ובהזדמנות ומתון רב שהוא הפך החפזון והיו לקוחי הגדולה בסתר ושנואה ונלאה בעבודת בעלה למעלתה והקטנה בגלוי כי לו יאתה ומזה יובן מאמר ירמיה כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא כי ראובן בכור יעקב במעשה ויוסף בכור לשמים בשביל המחשבה. כיוצא בו אנכי עשו בכורך שפירשו אנכי ועשו כמו שמש ירח הא כיצד פירשוהו חכמים משל לשפופרת של קנים יעקב נכנס ראשון ועשו פטר את הרחם. וכבר יקשה לזה מה שאמר בזהר סוף פרשת מצורע דעשו טפה קדמאה הוה כדי שיתברר זרע יצחק מסיגי הזהב תחלה. ונראין הדברים ממה שהוברר אברהם תחלה בצאת ממנו ישמעאל והוא בן פ"ו שנה בהתגבר עליו הדין משם אלהים שמספרו כמנין שנותיו של אותה שעה. אמנם המשל אמתי בשלשלת יוחסין של מעלה כי נשמת יעקב נאצלה תחלה והוא בכור לשמים כטעם בני בכורי ישראל ובגשמי היה עשו בכורו של יצחק גם בהזרעה כדעת הזהר והוא פטר את הרחם גם כן וכל דברי חכמים קיימים. ואף זלפה שפחת לאה ניתנה ליעקב בחשאי כדכתיב ותקח ותתן שלא נמלכה לאה ביעקב תחלה כמו שעשו שרה ורחל והוא טעם בגד שאמרה לאה יש אם למסורת לפיכך לא זכו ראובן וגד ליטול חלק בארץ אשר ה' אלהינו דורש אותה תמיד אלא מעבר הירדן. וחצי שבט המנשה מדה אחרת היתה בו בשביל אסנת אמו שהיתה בת דינה משכם החוי אלא שפוטיפר גדלה ונקראת על שמו ומנשה פטר את הרחם ונפגם חציו כי היתה אמו מתייחסת אחר אביה חוי בן חמור שלא נתנה תורה בימיו ועדיין לא נתחדשה הלכה שיהא בן בתך מן החוי קרוי בנך ומה גם עתה לא אמרו הולד כשר אלא מן התורה אבל פגום מדרבנן דאמרינן ליה איטמר או גלי או סב בת מינך כדאיתא בפרק החולץ ואם בת היא ונשאת לכהן לא מפקינן מיניה וזרעה כשר לכהונה לפיכך לא נפגם מנשה אלא חציו מדהוכשר חציו הנה לגבי אפרים מיהת מאי דהוה הוה ודורשי רשומות עשו להם ציונים בפסוק מגרעות נתן לבית סביב חוצה מנשה גד ראובן ראשי תיבות מג"ר בשביל עוות שהיה בהם כאמור נשארו חוצה לארץ הנבחרת. וכן בדוד ממה שזכרנו בפרק עשירי נאמר בו אחר כך לפי שעה גרשוני מהסתפח בנחלת ה' וראשי תיבות אלה גם בי התאנף שאמר משה רבינו ע"ה על המנע ממנו הכניסה לארץ כי נתעלה אביו להקים זרע מדודתו ושבה הורתו ולידתו נעלמה מעיני כל חי עד בא פקידתה וכל דור דעה כמוהו לא נכנסו לארץ למעלתם כי לא היו נזקקים לה אלא לעבור משם לשערי גן עדן הסר משם הכרובים ולהט החרב כטעם אעברה נא ובארנוהו: פרק תשעה עשר: הן האדם אב אחד לכלנו היה לבוש כתנות אור בגן עדן לכוונה מאל אחד בראנו שמחצב נשמתו ישלח שרשיו כלם קדושים בלב אחד לעבדו שכם אחד ומשם הפיצם קסם מרי שהמשיך את הערלה ונעשו כתנות עור כטעם העי"ן התלויה בפסוק לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה כי נתערב טמא בטהור ומשרש נחש שבא על חוה והטיל בה זוהמא יצא צפע שרף מעופף הוא קין הרשע קינא דמסאבותא ומשראה החסד העליון שאין העולם מתקיים בו הוסיף בתולדות את אחיו את הבל ויקם קין ויהרגהו לדאבון נפש העולם על דמו ודם זרעותיו עד שנולד שת בצלם ודמות כמו שאנו עתידים לבאר בחלק הרביעי. ומאז היו הנשמות הקדושות מתחפשות ובאות ביחידי סגולה כל עשרים דורות ולפעמים תכרענה ילדיהן תפלחנה על חור פתן ועל מאורת צפעוני ד שבא אברהם אבינו וקבל עליו שכר כלם עליו נאמר זרח בחשך אור לישרים אלו הנשמות שזכרנו בהלו נרו עליהן בשלשה מיני שלמות חנון ורחום וצדיק הן הן שלש מדות טובות שיחסו לו בספר הבהיר וכלן מעין חסד אל שלא הוצרך לשמש בימיו כדאיתא נמי בירושלמי הראשונה לזכות את העולם והיינו חנון שהיא מאתו להם מתנת חנם שנית אפילו נתחייבו מזכה אותם כטעם ברוגז רחם תזכור. שלישית משיבם ומביא בלבם לעשות רצון קונם והיינו צדיק מצדיק אחרים. והנה בימיו נפלגה הארץ לשבעים ענפים ובו בחר ה' להחזיר כתנות אור ליחודן כי הובדל ישמעאל תחלה פגול מן הקדשים ולא נולד יצחק עד אשר תמו כל זדים וכל עושי רשעה המתקוממים בימינו של מקום כדור אנוש והמבול והפלגה ואחריתם מרה של אנשי סדום כי שקד ה' על הרעה ויביאה עליהם שנה אחת קודם שתתמלא סאתה של צוער. על כן עמד אברהם בתפלה ובקש רחמים שלא ימות צדיק עם רשע אף על פי שהדין אמת אחר רובו מכל מקום בא בטענה שלא יבושו הצדיקים לתחיית המתים דקיימא לן עומדים במומם ומתרפאים ולמה זה ימותו בגפרית ומלח שיצטרכו לקום בגוף שרוף אין עלבון גדול מזה על כן כפל ואמר והיה כצדיק כרשע חלילה לך וכמו שדרשו הראשון לעולם הזה והשני לעולם הבא וכדאמרן והודיעו האל יתברך שאלו נמצאו שם חמשים צדיקים היו ראוים למחילה גמורה אך על ידי צירוף שכינתו עם תשעה לכל כרך די שלא ישחית אלא יביא עליהם יסורין וכן לרוב הכרכים ארבעה או שלשה שיהיו בכל אחד מהן עשרה צדיקים לא יעשה מאומה רע והצרוף בהם ממילא משמע להגן מכליון חרוץ אבל למעטים אפילו בלי צרוף לא ישחית אלא ייסר. ובא חלוף הפעלים בכתובים האלה עם מה שבארנוהו בתכלית הדקדוק. אמנם כבר נגזרה גזרה עליהם כי בא עת דודים לפקוד את שרה והיתה הכוונה לצרף ביצחק את כל העיסה לפיכך נגמר דינה של סדום תחלה. ואחרי שהופרש מיצחק השעיר המשתלח אל ארץ אחרת שאין לו חלק ביעודים ולא בעמלם ראה הצדק העליון שיהא זרע יעקב סובל יסורין של אהבה ונתפס בעון כל הדורות דוגמת הצדיקים שבכל דור והמשיח עצמו חוליינו הוא נשא ומכאובינו הוא סבלם ועם זה יקויים מאמר ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך כי אין ההברכה אלא השפלת הענף עד עפר הארץ כטעם ונפשי כעפר לכל תהיה שהכל ימצאו נחת רוח לעשות ענף ולשאת פרי בהתחברם אליה ומובטח הוא הזרע הקדוש הזה שיוציא פרח ויציץ ציץ מטע ה' להתפאר: