ספר עשרה מאמרות — מאמר חקור דין - חלק ד פרק ג

מאמר חקור דין - חלק ד פרק ג היודע נפש הגר כטעם גרים הייתם בארץ מצרים וכטעם הדר בחוצה לארץ ארץ שהחפץ בכך אלו היה שם לא היה נגאל יבין נפש התושב ונפש דוד שאמר על עצמו כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי והדברים מגיעים לשלשלת יוחסין שהיתה לו מן האבות שנחשבו גרים להולדם מתרח ונחור אביו וכל האמהות באו מנחור והרן אחי אברהם וגם דוד מלך ישראל שיצא מרות המואביה גר יחשב כמותה אלא שהוא מתיחס גם אחרי ירד חנוך ומתושלח שהיו תושבים כטעם צדיק בן צדיק וכתיב טובה חכמה עם נחלה כי אין דחוי אצלם כלל ודוד תושב דוגמתם. כי אמנם אדם הראשון שייר משלו שבעים שנה לדוד בשעה שבקש רחמים על עצמו שלא יתקיים עליו גזר דינו ביום החטא ממש אלא ביומו של הקב"ה בכדי שיוכל לעשות תשובה וקבל עליו תענית כל ימיו שהיו תתק"ל שנה כמנין תענית והיה זה באותו היום בשעת המנחה דכתיב בה תכון תפלתי קטרת לפניך ראשי תיבות תתק"ל סופי תיבות ניתך שגזר על עצמו התכת דמו בתענית

כאמור תתק"ל עם ד"ם בגימטריא תתקע"ד דורות אשר קומטו ולא עת כי השתדל בתקנתם כטעם אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו אלמא חטא רבים נשא כמבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר שורת הדין נותנת שהוא נענה תחלה וכן תפלתי בגימטריא תתק"ל כי בא דגש הלמ"ד במקום יו"ד כנודע וכתיב משאת כפי מנחת ערב שהיא היתה תפלה ראשונה לבאי עולם על כן הזהירו רבותינו על תפלת המנחה ביותר ותנן בפרק התכלת אין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים של בין הערבים כי הקטרת היא עבודה בחשאי וביחידים כנודע לרמוז על עבודה שבלב ויחוד המחשבה לכוין היטב ולהתבודד בה. והנה קודם החטא כדאי הם לו אלה השבעים שנה לאבינו הראשון להשלמת האלף לחיות בהם כצדיק גמור ויחי עוד לנצח לא יראה השחת ואחרי החטא גם כן דידיה הוו בחמלת ה' עליו כי חפץ חסד הוא להאריך אפו עד סוף אלף שנה עם בין השמשות אך כמו בעל תשובה ואף על פי שנמלך ושיירם לדוד מכל מקום היה

צריך סיוע כי אין חבוש מתיר עצמו וערביה דדוד ערבא צריך. ואמרו באגדה כי המתנה נכתבה בספר וחתמו עליה הקב"ה ומטטרון ואדם עד כאן. הנה הספר הזה הוא ספרן של צדיקים שנפתח בראש השנה ראשון וחתמו הקב"ה ומטטרון עדים בדבר ואדם הודה בחתימתו כאילו נחקרה עדותם בבית דין אי נמי חתם הקב"ה אשר בידו נפש כל חי וכתיב ואתה מחיה את כלם שיחיה את דוד אחרי נפלו מסגולת התולדות כנודע וחתם מטטרון לשיורו של חנוך וחביריו ואדם לשיורן של אבות שהיה באמנה אתם ואמנם האבות כמו גרים ותרו לדוד משלהם אברהם חמש שנים שלא הגיע לשנותיו של יצחק ויעקב כ"ח שלא הגיע לשנות אברהם ויוסף במקום יצחק ותר ל"ז שנה שלא הגיע לשנות יעקב והיה מספר כולם שבעים שנה כמבואר בזוהר והוצרך ליכנס יוסף במקום יצחק שהרי יצחק הצדיק דין המיתה על עצמו בעקדה בשנת ל"ז שלו יעויין מאמר אם כל חי בסופו. וכן התושבים אשר זכרנו שהיו מבחר הדורות ההם מצינו

לירד שותר אצלו ל"ח שנה ומתושלח ל"א שחסרו לכל אחד מהם מן האלף וחנוך למלוי ימיו ושנותיו שהוא שר העולם היה די שישלימו לימות החמה יום לשנה ואין הסבוב משתלם לחמה אלא בשס"ה ימים ורביע בקרוב שהוא חלק מסויים וחשוב שנה בשיורו של חנוך שכן היה ראוי לחיות שנות מספר ש"ם ידו"ד כטעם שמו כשם רבו האמור במטטרון והיינו שדי והוי"ה במלוי שוה לשרשו זכרנוהו בחלק השני פרק ל"א וכתיב כי שמי בקרב"ו בגימטריא ש"י ודל"ת באמצע רומזת לארבע אותיות שהם כשם שד"י בהעלם וגלוי בשם מלא כדאמרן. ועל זה נאמר בדוד גר כאברהם וחבריו תושב כחנוך וחבריו הוי ככל אבותי. ואמר גר אנכי עמך שמורה על ההווה אבל תושב יתקיים במשיחנו או יהיה עמך משמש לפניו ולאחריו וכן הוא אומר על עצמו נער הייתי פירוש כחנוך שנבחר בימי עלומיו לשמש במרום גם זקנתי כאבות העולם שזקנה קפצה עליהם:

מאמר חקור דין - חלק ד פרק ד כי בחר ה' בציון אוה למושב לו ידענו היות ירושלים מבחר המקומות בישוב להשיג בה הרצון האלהי ורוח הקדש והעם היושב בה היה נשוא עון כראוי לבן מלך בפלטין של מלך וכל זמן שדוד מלכנו היה בגרותו הנה היבוסי יושב ירושלים היה מתגבר כנגדו עם העורים והפסחים שנואי נפש דוד שהכנוס אליהם סרסורא דחטאה כנודע ממשל החגר ותרווייהו הוו בבלעם והיו העורים מחטיאי העיון והפסחים מחריבי המעשה והמה מונעים גדולים להשלמת הצלם והדמות אשר אמרנו ואין ספק ששם יבוסי נגזר מלשון דם תבוסה שהוא תערובת הדם שיצא מחיים עם הדם שיצא לאחר מיתה כטעם כפל המיתה שהותרה בה אדם הראשון ובארנוהו ויש בטומאתו שהיא מדרבנן אזהרה רבה לכלנו שלא נהיה חובלים בעצמנו ודי בכל זה הערה. וכיון שמלך דוד על כל ישראל והוא יחוד הפרצופים כלן הנה אז בטח בעצמו שזה וזה יתקיים בידו כמו שייעד יחזקאל ועשיתי אותם לגוי אחד ומלך אחד יהיה לכלם כי הוא

השלמת היעוד שזכרנו בפרק ב' ה' אמר אלי בני אתה על הכלל ועל הפרט כדלעיל. לפיכך הכריז דוד המלך ע"ה בכל מחנה ישראל כל מכה יבוסי ויגע בצנור ולא הוצרך לפרש מה שכרו כי מי שיכה את יבוסי יגע בלי ספק בצנור הרצון לעשות שליחותו והצליח ואין שכר גדול מזה על כן משלו נתנו לו להיות לראש ולשר ולפי שיואב זכה לכך חזרו ונעורו כל קללותיו למפרע ונתקיימו אחר כך בזרע המקלל אחרי שהוא עצמו פירש שכרו ובימי יהושע כתיב ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם ובספרי פרשת ראה אמר רבי יהושע בן קרחה יכולים היו אבל אינם רשאים וטעמא דמלתא כי היתה המצוה הזאת מיוחדת לדוד ואנשיו ועדין לא יוכלו כתיב אף על גב דלא יכלו קרי כי לא נתקיימה בידינו בחטאינו ובעונות אבותינו. וכשם שהמקום ההוא מקום כנוס לבעלי הצלם והדמות בעת רצון כך נתיחדו בו תחלה הידיעה והבחירה כטעם עתה ידעתי האמור בעקדה שכבר פתחנו לו שערי אורה בחלק הקודם וגם

זה ממה שאנו בבאורו כי אמנם הידיעה היא גופא חבור ויחוד אל הדעת והיודע והידוע וכתיב ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא כי הוא מקום האורה ואין האורה מקומו דהא מי שבאור אינו רואה מה שבחושך אך ממעוט הירח הובררה הבחירה והכפרה בשעיר החטאת תועיל להשיב הבחירה אל הדעת ואולם הבחירה בהחלט מבלי שבט מוסר היא מדת העבד הסכל העובד בשלוח ומכוין להנאת עצמו ואם יבעט ברבו ימכרנו לצמיתות כמו שאירע לדור הפלגה וכמאמר ראה ויתר בשעה שזרח משעיר והופיע מפארן שהתיר להם שבע מצות אמנם לבנים נאמר יורנו בדרך יבחר וכתיב אמלוך עליכם על כל פנים כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות והוא טעם לכי ומעטי את עצמך וליתקרו צדיקים על שמך כמו שאנו עתידים לפרש באור מספיק במאמר המאורות הגדולים בסיעתא דשמיא:

מאמר חקור דין - חלק ד פרק ה במאמר נעשה אדם פירשו חכמים בבראשית רבה בלבו נמלך במלאכי השרת נמלך בנשמותיהם של צדיקים נמלך במעשה שמים וארץ נמלך ולחז"ל הכל אמת כי נסתכל בכל דרכי השמוש לצלם ולדמות אם בתכלית ההתיחדות כמו שנזכיר ועל שלמות הנהגה זו בלבו נמלך ובמשול הצלם על הדמות במלאכי השרת נמלך כטעם החיות הנושאות את הכסא לא בעמל ולא ביגיעה אלא הכסא שמח ונושא את נושאיו כנודע. ובממשלת הדמות שבעלי תשובה מתחבבים בו והצלם עמו בנשמותיהם של צדיקים נמלך שהוא סוד הדיוקנין אשר לכל אחד ואחד כמבואר במאמר הנפש. או יפורש בנשמותיהם של צדיקים נמלך על איקונין ראשונה שבארנו שם ויהיה זה בממשלת הצלם על הדמות ובמלאכי השרת נמלך בממשלת הדמות והצלם עמו במלאכתו והוא יותר נכון יעויין שם בפרק ט"ו ובמשול הדמות לבדו במעשה שמים וארץ נמלך. בא וראה כי בהתיחד האל יתברך לברא את האדם בעצמו ובכבודו אז בלבו נמלך וברא אותו בצלמו והדמות לא הוה סליק

בשמא כלל אלא גם הוא נכלל בשרשו והוא טעם כפל הפסוק שאמר בצלם אלהים ברא אותו וכשנמלך בנשמותיהם של צדיקים אמר נעשה אדם בצלמנו כדמותינו ומטעם ההמלכה במלאכי השרת נאמר בלידתו של שת בתוקף תשובתו של אדם הראשון ויולד בדמותו כצלמו ומן ההמלכה במעשה שמים וארץ נאמר ברא אלהים אדם כדמות אלהים עשה אותו כטעם ביום אכלך ממנו מות תמות שנמסר אל המערכה ביום ברא ממש ועל הדרך שבארנוהו במאמר הנפש ריש פרק כ"א והיינו דאסמכיה קרא לספר תולדות אדם איידי דבעי מימר מדת ימיו מה היא דמרישא נמי הנה כי כן גרם החטא ביום תולדות להיות סוף אדם למות אבל בלידתם של קין והבל לא הוזכר מכל זה כלום ולא חלה בהם המלכה כלל לא דברה תורה במתים מעקרא ורבנן אסמכינהו לכל ההמלכות הללו לפסוק נעשה אדם שהוא בנין אב לכלל הנושא ובו נזכרו צלם ודמות בפירוש ובו הסכימה דעת הנברא שהוא כולל נשמות הצדיקים לדעת העליונה. וידענו עם זה

מה יקר מאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו לפי הפשט הנגלה שיהיה הצלם עצמו והדמות בדמיון כטעם אני אמרתי אלהים אתם ברישא והדר בני עליון כלכם כדכתיב אדמה לעליון והיו אז הצלם והדמות ראוים לרדות בעליונים ובתחתונים ועלה תנינן חביב אדם שנברא בצלם ומייתי קרא דכתיב להלן בפרשת נח דאילו צלם לחודיה דפרשת בראשית איכא למדרש ביה דעדיפא מנה כדאמרן ותנא לא איירי ביה כי עין לא ראתה אלהים זולתך. והתם בפרשת נח גלי קרא דבתרתי מיירי דהיינו צלם ודמות באמרו תחלה שופך דם האדם באדם שיצדקו בכפל זה כל הפירושים הנאמרים באמת לכפל המיתה שהותרה בה אבינו הראשון כדלעיל בחלק ב' וקרוב לשמוע כי לבנים שהם צדיקים גמורים השנון גדול בהחלט והיא החמדה הגנוזה שבה ישמח ישראל בעושיו כי הא דתנינן חביבין ישראל שנקראו בנים למקום ולעבדים שהם בעלי תשובה המעשה גדול בהחלט וכאן חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה ואמר אחר כך שבו נברא העולם

להורות על סדורו בדברים המפורשים בלבד כי הנסתרות ממנו לה' אלהינו וכלי אומנותו בהן החמדה עצמה והכל מבואר בפרשת ה' קנני ראשית דרכו דוק ותשכח: מאמר חקור דין - חלק ד פרק ו הא למדת כי חמדה לחוד וכלי חמדה לחוד ועליהן תנן משה קבל תורה מסיני לא אמר את התורה שלא על עצם התורה ונסתרה הדברים אמורים דלא שייך בה לשון קבלה או מסירה אלא השגה שכלית אמנם בסיני היה עוסק בחמדה עצמה ולא הורשה למסור אותה לאחרים כדאיתא בספרי ואותי צוה ה' בעת ההיא דברים צוה אותי לאמרם ביני לבין עצמי והוא טעם וידבר ה' אל משה מה שיאות לו לבדו עמיקתא ומסתרתא לאמר מה שישנו בלך אמור. וכן בפרשת יפקוד ה' אלהי הרוחות כתיב וידבר משה אל ה' מה שדבר לכבוד שמים לאמר מה שיש בו צורך ההכרזה בבית דין של מעלה שבלעדיה אין ממנין פרנס על הצבור למטה ואין להתעלם ממה שדקדק בעל הטעמים בפסוק וידבר ה' אל משה לאמר בכל מקום שהוא שאין בו טעם מספיק

זולתי טפחא במלת ה' אבל בפסוק וידבר משה אל ה' לאמר יש זקף קטן במלת משה וטפחא תחת ה' וכמוהו וידבר ה' אל אהרן לאמר וכן וידבר ה' אל יהושע לאמר יש זקף קטן אצל ה' וטפחא גבי אהרן וגבי יהושע. ובפסוק ויחל משה את פני ה' אלהיו חסר הטפחא מלפני האתנחתא שלא כמנהג ורבים כן והרגיל עמנו גם בנגון טעמים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות יבין את כל אלה ודומיהם העצומים והרבים בפשיטות גמורה לפיכך תספיק לו הערה. והוא מבואר נגלה שאין למשה עסק בעצם עם כלי חמדה אלא לצורך אחרים שקבל אותו בפקדון ומסרו ליהושע ומניה וביה החזיר תשובה למלאכי השרת אף על פי שהיתה תלונתם על החמדה עצמה שעם זה הואיל באר כי השנון הוא המעשה ושהכל בשביל ישראל לעתים מזומנים וכטעם אראנו נפלאות שזכרנו בסוף החלק השני. והא דתנן לא המדרש הוא העקר אלא המעשה יובן עם מה שאמרו בתקונים עקר דארבע אתוון ועשר אתוון איהי מלכות שמים ואמרו כי המודה בה ולא

בשאר אותיות מקצץ בנטיעות והמודה בשאר אותיות ולא בה כופר בעקר ומזה למדנו שהשנון לעצמו תורה אור פני חמה מטע ה' להתפאר ועקרו מופקד בארץ נתן לבני אדם לעשות ענף ולשאת פרי והוה המעשה נר מצוה המסור לדור דור ודורשיו מבאי הארץ שבה עקר קיום המצות ותחלת הנהגתן מיהושע פני לבנה. ולפי שהטובים והכשרים שבנו יחשבו בעלי תשובה מעטיו של נחש כמו שזכרנו בפרק א' כי על כן אמר הנביא ונהי כטמא כלנו ולפיכך אמרו בירושלמי כי במקום שיש לחוש ללמוד שיתבטל המעשה בשבילו אז נזקקין למעשה ומבטלים הלמוד מפניו ושנון ערוך הוא גם בבבלי בפרק קמא דמועד קטן מצוה שאי אפשר להתקיים על ידי אחרים מבטלין תלמוד תורה מפניה וכבר נודע כי הפסק הזוהמא מישראל לא יספיק לכלל המציאות עד שיושלם התקון לכל באי העולם לפיכך נמנו וגמרו למוד גדול שמביא לידי מעשה איך שיובן דאי לדידיה הרי המעשה הוא התכלית והמביא אליו גדול בסבה פועלת נקטינן מנה שאין מעשה

גדול אלא כל זמן שהעיון מביא אליו והיינו דתנינן מעשיו מרובים מחכמתו שהם בהכרעת המאזנים מרובים מסבת חכמתו ועיונו שבו יושלם המעשה וכתיב בצדקתי החזקתי ולא ארפא מלמד שכל המוחזק במצוה אחת ונזדמנה לו אחרת אם הן שקולות יאחז צדיק דרכו והאחרת תתקיים על ידי אחרים דאי לא תימא הכי פשיטא וכי נחשדו כשרים להניח כשרותם חלילה ואי לאחריני דלמוד דידיה מביא לידי מעשה על האופן מהשלמות שבארנוהו הרי הוא ממצדיקי הרבים ועלה ממדרגת בן להיות איש האלהים פרשנוהו בכל שמושיו למען תצדק וכלהו איתנהו ביה:

מאמר חקור דין - חלק ד פרק ז כתב הרמב"ן בפירוש התורה כי כל גזרת עירין בצאתה לפועל דמיון תתקיים אחר כך בחיוב כמו חץ תשועה לה' וככה תשקע בבל לפיכך עשה הקב"ה דמיונות לאבות על העתיד לבנים זהו כלל דבריו בריש פרשת לך לך. וכל מדרשי אגדה יחדו יהיו תמים באמות הדבור הזה. ולנו כיוצא בו מעשה הארי והדוב שהכה דוד בארנוהו במאמר אם כל חי. ויש בפרק חלק מאמר מסכים מאד לדרוש הזה מדעת כל גדולי האמוראים כי שאלו שם דניאל היכן הלך שלא הושלך עם חבריו לכבשן האש והיה זה בעצת ה' ודניאל עצמו ונבוכד נצר כדאיתא התם רב אמר למיכרא נהרא בטורא ושמואל אמר לאתויי ביזרא דאספסתא ור' יוחנן אמר לאתויי חזירי מאלכסנדריא והנה יתכן שנבוכד נצר פקד עליו שבדרך אחד יצוה על שלש משמרות אלה שימנה עליהן עבדים הרבה כיד המלך הגדול שהיה צריך למלאכתו והוא איש חמודות יכוין במעשהו כי הצור תמים פעלו כנוי הוא למדת הדין דמנה אתנזרת אבן די לא בידין כפתרון חלומו

הראשון של נבוכד נצר יתלבש במדת רחמים להוציא מצור החלמיש מעינו מים שאינו פוסק ונהר מתגבר והולך והיה הפועל הדמיוני הזה לדניאל לעורר רחמי המקום שימהר אבדן האנדרטי שהקים מלך בבל על ארבע רבעיה. ושמואל אמר לאתויי בזרא דאספסתא היא חציר לבהמה הנזרעת וראויה ליקצר כל שלשים יום כמוזכר בריש פרק חזקת הבתים. ונבוכד נצר היה צריך לה הרבה לאורוות סוסיו וחיילותיו כי רב מאד מחנהו ודניאל במעשהו יכוין להפריח צמיחתן של ארבע חיות כמו עשב להקצרם בעגלא עדי עד. ור' יוחנן אמר לאתויי חזירי מאלכסנדריא ואום של נקבותיהם קיימא ברצון המלך האדיר אשר לא כדת שהעיד עליה תודוס הרופא במסכת בכורות וידוע כי ממלכות מצרים על ידי תלמי נהרג השליש הגדול שהיה מעכב שלטנות חברו ראשון לבעלי התאר שהוא קרוב במבט' לשם החי' הזה היערי שממנו ינקו המושלים הראשונים כנודע והיו קדמוני התאר האמור ברב אונים ואמיץ כח לחיה הרביעית

שראה דניאל והוא היה יודע שאי אפשר לבטל הגזרה שגם היא חלק מהאנדרטי שזכרנו וכוון לשקוד עליה להחליש כחה. עוד אמרו חכמים שדניאל במצות הקב"ה הלך עם יחזקאל להחיות מתים בבקעת דורא נתגבר בזה כנגד הפכו בפועל דמיוני לקץ הימין: