מאמר אם כל חי - חלק א סימן לא הא למדנו כי שלשה שרי הפנים יש כדאמרן ולכל אחד שמות מחולפים כפי שליחותו ומדת שעתו ושם אחד יכלול שלשתם בשעה שהכבוד מתעטר בהן ואומר להם לישראל אני ה' אלהיכם בארנוהו במקומו. אלה איפוא הם מלאכי השרת הנזקקין לכל התפלות לקשירת כתרים לרבם לא זולת ואינן מכירין פני המתפלל בלשון ארמי אף על פי שחלק לו הכתוב כבוד בתורה נביאים וכתובים וכל שכן בשאר לשונות שלא זכו לכך ואל תשיבנו מדעת קצת מפרשים שאמרו כי צפנת פענח היא מלה מצרית שאיננה אלא עברית ומורכבת משני פעלים פ"ע שמשמעו הרמת קול כמו כיולדה אפעה נח כפשוטו ירצה שבהרימו קולו לגלות ולפרסם הדבר הצפון דעת השומע נוחה הימנו. קשר המאמר צפונות מגלה בנחת רוח לא כחרטומי מצרים שהיו פותרין ולא לפרעה כי דבריהם לא לרצון. למדנו לכל הלשונות זולתי המקודש לבדו שבו נברא העולם שאינן כדאי ליקשר בכתרו של חי העולמים אלא אם כן היה המתפלל עני בדעת שאינו מבין לשון הקדש ולפני ה' דווקא ישפך שיחו הבוחן כליות ולב ונחת רוח לפניו מן התפלה בלשון לועז בלב נשבר ונדכה יותר מתפלה בלא כוונה ואפילו בלשון הקדש ופשוט הוא לפי שאי אפשר להמצא כונה בלא השכלת הלב למה שאדם מוציא מפיו: מאמר אם כל חי - חלק א סימן לב וזה חומר בתפלה מכל שאר המצות שאם עשאן אדם על ידי עצמו אינם צריכות כוונה אבל על ידי אחרים צריכות כוונה למוציא שיקבל עליו להיות שלוחו וליוצא שאם אינו מכוין לצאת איה חלקו במצוה ההיא. ועם זה סוגית הגמרא עולה כהוגן בלי שום מחלוקת. ואף על פי שקצת הפוסקים לא אמרו כן לא בתפלות הלועזות בלעז ולא בכוונת המצות הא דידן ודאי עדיפא מדידהו בדבר דלמד מעניינו וכשהעני הזה מכוין בה בכל כחו כתיב פנה אל תפלת הערער שהוא יחידי ואין לו מסייעים כדאמרן אלא עיניו ישברו למרום וקדוש המביט אל עני ונכה רוח כשהוא מתפלל ממעמקי לבו וקולו לא ישמע לזולתו רק לאזני המתפלל ולמי שאליו מתפללים ברוך הוא כי נשגב שמו לבדו ודוד המלך ע"ה אמר חנני ה' כי לא אחדל מהתפלל אליך אחרי היותך מתאוה לתפלתן של צדיקים אלא אליך אקרא כל היום: מאמר אם כל חי - חלק א סימן לג ומהני קראי דחנה דגמרינן מנייהו במסכת ברכות הלכתא גברואתא לתפלה יש לי ללמוד גם כן הלכתא רבתי שראוי לנוח בשעת התפלה כדכתיב בה רק שפתיה נעות מיעט התנועה לכל שאר הקומה לא נאמר כל עצמותי תאמרנה אלא בזמירות והלולים לשבחו של מקום כדכתיב ה' מי כמוך לא הותרה שום תנועה בשעת התפלה זולת מה שנהגו קצת פרושים לקיים בעצמם מפני שמי ניחת הוא בחתימת הברכות בלבד ובניחותא והאר"י זצ"ל היה מצוה אל כל המתפללים ערבית שחרית ומנחה שיכנעו זרועותיהם על לבם ימינא על שמאלא ולקיים בעצמם כל אחוריהם ביתה שיהא הפרק האמצעי משתי הזרועות נגד פני המתפלל. והחכם בעל פרדס רמונים זצ"ל היה אומר לכוף את הגודל בתוך פיסת היד מאותו הטעם עצמו דתנן במסכת יומא גבי פייסות אין מוציאין אגודל במקדש והכל עולה אל מקום אחד לכלול הדין ברחמים וירא שמים יצא ידי שניהם: מאמר אם כל חי - חלק א סימן לד ויש תפלות שאינן צריכות סיוע למעלה בעליהן כגון פנחס בשטים כי אמנם עלה בתפלתו לחיה ויחידה שלא נמסרו פניהם לשליח כמו שבארנו במאמר הנפש לפיכך כתיב ויעמוד ויפלל ולא נאמר ויתפלל. וכל הפסוק חמש תיבות שבכל אחת מהן חמש אותיות שנתיחדו בתפלתו חמשה פרצופי הנפש כלולין זה מזה ואל תתמה אם במשה נאמר ויתפלל כי נפשו של משה היא לבדה לפי גדלה וחשיבותה תעורר בעליונים מה שלא יעוררהו פנחס בחיה ויחידה כוליה האי ואולי עוד משה רבינו ע"ה השלים הדיוקן האנושי כל האפשר במדת מקומו ושעתו ולא שנא זיו יקרא דאפוהי מאדם למלאך כי היה גרעון בחקו עצום ורב לא למעט בכבודן של מלאכי השרת חלילה כי כבר המלצנו במאמר חקור דין מה שאמרו רבותינו גדולים צדיקים שלא יובן בשלוח כמו שחשב הגאון רב סעדיה ורבים אשר אתו אף על פי שאין ממש בדעת החולקים עליו וסותרים את דבריו אשר המה טובים ונכוחים מדבריהם בלי ספק אלא להרבות בכבודו של משה שהיה כל ימיו מתפלל ומוסיף דבקות נפלא הגבה למעלה מכל זולתו בעליונים ותחתונים אבל פנחס כי מלאך ה' צבאות הוא כתיב ביה ויפלל פועל יוצא שהוא קושר כתרים לרבו מדבוקן ותפלתן של שאר העם: מאמר אם כל חי - חלק א סימן לה וידוע כי הכתרים התחתונים הן צורך גבוה בקשירת העליון תדע שאין ציץ בלי מצנפת והעני הזה יעטוף וגורם איחור לכלן והיותו רחוק מישועתו הן הן דברי שאגתו וההפך עיון תפלה ומוסר דין על חבירו לפי שעורנו במקומו כי הוא טורף נפשו באפו שיצא ולא המתין לעני הזה כדבריהם ז"ל בפרק קמא דברכות. ואולם בזמן שאין בית המקדש קיים התפלה הרצויה שחוברה לה לתורת הכפרה מכפרת והמכפר אומר הרי הוא כאלו התקבלתי. וכבר נמלטנו מן המבוכות המטרידות קלי העיון בקטרוג הירח בדרכים אמתיים ערבים על שומעיהם בבינה דעה והשכל להשוות את האמור בגמרא ובזוהר ובמדרש רבה שכלם דברי אלהים חיים ניתנו מרועה אחד: תם ונשלם חלק ראשון: חלק שני: מאמר אם כל חי - חלק ב סימן א וה' פקד את שרה וגו'. תרון הכשר חכמה רמז לה האל יתברך לאשת חיל הלזו שתזכה לבנות את בית ישראל במה שנתמעטה עצמה לרצונה כמו שבארנו והיא ראשונה לשבע נביאות שכלן מתאימות בהמשך זמנן לשבע מדות ההנהגה העליונה אחת אל אחת על הסדר. שרה בחסד לאברהם אשת חבר כחבר. מרים בגבורה שבלידתה התחיל מרירות השעבוד וכשם שהלוים מסטרא דגבורה מבעי להו לארמא קלא בשירי המקדש אף היא ותען להם מרים שירו לה' דבורה בתפארת שכן אמרה לברק לא תהיה תפארתך ומכלל לאו אתה שומע הן אלמא תהיה תפארתי אמנם סוף סוף נקבה היא לפיכך ותשר דבורה שהיא מצד הדין. חנה בנצח שכן זכה שמואל בנה והיה ראשון להתנבאות ממנו והיינו רמה קרני שעומק רום דספר יצירה הוא נצח. אביגיל בהוד בשוק שמאלי כנודע אל הקומה הזאת בפשיטות לרגיל בדברי חכמים וחידותם ילפיכך גלתה שוקה שפרסמה נבואתה והלך דוד לאורה שלש פרסאות הן הן ג' עתידות שהאירה עיניו בהן. אחת יהיו כנבל אויביך כאן בשרה אותו שימות נבל ודוד לא הבין וסבר שכבר מת אלא שהיה מחזר להחרים כל רכושו כמורד במלכות לפיכך תבעה והיא נצחה אותו בטענתה שעדין לא יצא טבעו בעולם ודנה את הדין לאויבי דוד להיות נשמותיהם זוממות והולכות בתוך כף הקלע ובהכרח ידמו כאבן תחלה כדכתיב בנבל והוא היה לאבן וזה בעון לשון הרע דניחא ליה זממא בפומיה ונגרע אפילו מצפצופי עופות ושיחת דקלים כפי חומר עונו וכל שכן כשיש בו חרטה על איזו מצוה כטעם תשתפכנה אבני קדש ואויבי דוד מכללם שכבר המליכו כל הרוחניים את אדם הראשון למלך עליהם והוא קיים בהם שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ירצה שתירא ממי שהוא ירא שאין על גביו אלא ה' אלהיו ואם מזרע היהודים הם אויבי דוד שזכרנו הנה נוסף עון על עונם בהיותם תוהים על הראשונות ממה שהמליכו השבטים את יהודה עליהם ומי שאין לו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי קאי במי שפרע מדור המבול דכתיב בהו ותמלא הארץ חמס ואין חמס גדול בעולם מן המרידה במלכות ומדור הפלגה על חרטת המצוה כטעם בנסעם מקדם שהסיעו עצמה מקדמונו של עולם על כן היתה להם הלבנה לאבן וכן שמענו הירא את ה' מעבדי פרעה שאמרו תחלה שלח את האנשים וכיון שאמרו אחר כך מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו ירדו במצולות כמו אבן והוא טעם הירידה מטה מטה מאדם לחי ממנו לצומח וממנו לדומם וכן במצות סקילה דתנינן נגמר הדין שאין אחריו דין והוא טעם כי יפול הנופל מעקרא אם בסוד המאסר כטעם זוממות והולכות או באבדן הצורות והפשטן לגמרי והוא מבואר מאי תקנתייהו עוברי בעמק הבכא מעין שיתוהו בכ"א נוטריקון במצולות כמו אבן ויורדי גיהנם להצלת הזולת כמו שבארנו במאמר חקור דין בחלק החמישי כך המה עוברים בעמק בכאים הללו עוברי דוקא בסוד העבור עד אשר אבנים אלה ודומיהם שחקו בדמעותיהם כמבואר שם וכשם שהיתה להם ירידת פלאים בהדרגה כך בהעלאה ילכו מחיל אל חיל עד הקבלת פני שכינה כדכתיב יראה אל אלהים בציון כטעם יראה כל זכורך. עוד העמיקה בסוד העבור באמרה ויקם אדם לרדפך הוא אדם בליעל רוח רעה מבעתו לשאול בארנוהו במאמר הנפש עמוד עליו. אמרה לו שנית כד תבעה ולא תהיה זאת לך לפוקה הזהירה אותו על בת שבע כי אמרה זאת אל תהיה לפוקה אבל אידך תהיה כמדרש חכמים. שלישית עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן עשה לדוד יעשה למשיח. חולדה בפירוש כתיב בה אשת שלום שנתנבאה על ידי צדיקו של עולם שהוא ברית שלום כנודע. אסתר כתיב בה ותלבש אסתר מלכות ודי בזה. ויש לתלמידי האר"י זצ"ל שטה אחרת בהן ובשמותיהן של נביאות הללו אם קבלה נקבל ואין בה סתירה אל הדרוש ומלתא אגב ארחין נימא במ"ח נביאים שמנה אותם רש"י בפרק קמא דמגלה בשם בעל הלכות גדולות חוץ משנים שנעלמו ממנו והם שם ועבר. שם שאמר לרבקה שני גוים בבטנך ועבר שנתנבא על הפלגה. ותרוייהו מיקרו נתנבאו לישראל זה על עקב עצמו וזה על בחירת האבות כדכתיב בהנחל עליון גוים וכל הפסוק ויש בספר ישעיה שני פסוקים שהם נבואות בארי אביו של הושע והיה כי אמרו אליכם וכו' כדאיתא בגמרא וכן עודד וחנני בימי אסא שיש בדברי שניהם נבואה לדורות לפיכך ראוי למנות בכלל המ"ח נביאים. אולי ראוי להסיר מן המנין ברוך שהעיד על עצמו מנוחה לא מצאתי ואביו נמי לא שמענו לו נבואה מפורשת וכן שריה ומחסיה והא דאמר מר שמנה כהנים נביאים עמדו מבני בנותיה של רחב ראויים לנבואה קאמר אי נמי נביאים שלא נכתבו דבריהם והם היו לאלפי רבבה לא יוקח מהם למנין המ"ח וכן אלדד ומידד לא נכתבה נבואתם ואי קשיא לך עבר שלא נכתבה נבואתו הא כתיב כי בימיו נפלגה הארץ. והמשלים המנין הוא הנביא זקן ושב בבית אל שהוסיף על נבואת עדו חרבן הבמות שבערי שומרון שזכרנו במאמר חקור דין חלק א' וכל דברי חכמים קיימים: מאמר אם כל חי - חלק ב סימן ב הדרן לשרה אמנו אשת חיל עטרת בעלה הכי יקרא שמה יסכה שסוכה ברוח הקודש ואמרו שאברהם טפל אליה בנביאות על כן באה אליה הפקידה הזאת משתי אספקלריאות שמהן כל חזון מאירה ושאינה מאירה שהן הוא ובית דינו ועם זה פקד את שרה להשיאה עצה הוגנת לה כאשר אמר לירח למעט את עצמה והיא הצדיקה עליה את הדין בשמחה ותעש בחפץ כפיה שושבינות להגר שפחתה ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה אחרי ששחררוה כמבואר במאמרם חקור דין חלק ב' פרק כ"ג עם כי עזה כמות אהבתה לו וקשה כשאול קנאת האשה בירך חבירתה. ויש לזה דמיון עם ניצוץ השמש המכה לפעמים בכדור הארץ והוא מתמצע בשעת הנגוד בינו לירח ואז יאמר היות לבנה לוקה אף כאן צער גדול היה לה לשרה וקבלתהו באהבה למה שנודע לה בחכמתה כי דין הוא שתקדם קליפה לפרי ביצירתה ושיהיו הצדיקים תחלתם יסורין וסופן שלוה ובשכר זה פקד את שרה מענין השגחה כמו וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך וכתיב כי בועליך עושיך אף כאן פקד ועשה כי המשגיח על ההטבה לזולת ולמלוי חסרונו ההוא יקרא בעל וכשהיתה הפקידה לרעה היה הנביא מתלונן ואומר ה' אלהינו בעלונו אדונים זולתך כטעם תמלאמו נפשי לפי שעורנו במאמר הנפש: מאמר אם כל חי - חלק ב סימן ג ולמה שאנו רגילים לפרש כי הנבואות בדעת עליון אינן מחייבות הרעות והטוב עד שצורך שעתן עשה להן פועל דמיוני כפי מעשה התחתונים ותשלים שכרן כמו שיבא בסמוך הנה הוא מבואר נגלה כי מה שנתנבא מיכיהו בן ימלה על מות אחאב לא אדונים לאלה ישובו איש לביתו בשלום היה מסור בסיני לבשורה נפלאה והיא עתידה להתקיים על כל פנים כי בזמן שאדונים זולת יתברך יתבטלו ובנשמותיהן של ישראל לא ימשולו ישובו הדיוקנאות כלן ליחודן לשלום אמנם כל הנבואות קדמו בסיני שכן אמרו חכמים אין נבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ויש מוסיפין בעל קומה הכל כפי המוכן בו בחכמה הנעלמה שהיא אם הנבואה כמו שנרמז בכתוב ונביא לבב חכמה. ונוסף על כל התארים האלה בעינן נמי שיהיו כלם ממשה פירושו אם קדמה מסירתה מסיני למשה וממנו לשאר הנביאים אין ואי לא לא שאין נביא רשאי לחדש: מאמר אם כל חי - חלק ב סימן ד וזה היה מקום הטעות למרים כשאמרה הרק אך במשה דבר ה' הרי כאן מיעוט אחר מיעוט לרבות וכמוהו אין בארון רק שני לוחות שדרשו שני מעוטין אלו בפרק קמא דבבא בתרא לרבות ספר תורה שמצד הארון או שברי לוחות אי משום דהכי קאמר אין שם רק שני לוחות בלבד אלא דבר אחר היה עמהם אי נמי אין בארון מעט מה שאינו מפורש רק חזר ומעט לרבות בגדרי הדבר מפורש לוחות שלמות ושבורות. או לוחות וספר תורה שיש בזה ובזה אותיות קיימות אף כאן ב' מעוטין שכן אמרה מרים הרק אך במשה דבר ה' שאין הדבור שורה על שאר הנביאים אלא על ידי צנור הנבואה המושרש במשה אך במשה דבר ה' מעט למימר דהני מילי בימי משה דוקא אחר שזכה למעלה ההיא נפלאה בעינינו גם זה רבה הכתוב מה שחזר ופירש להדיא שקודם לכן הלא גם בנו דבר במצרים כמה דאת אמר הנביאה אחות אהרן שעדין לא נולד משה. ואשכחן דכותה בגמרא מלתא דאתיא בקל וחומר טרח ומייתי לה קרא. ותנא דמתניתין נמי רבה ופירש מיד בדוכתי טובא על זה סמכה מרים בטענתה ואהרן לא מחה עד שנגלה עליהם הקב"ה והודיעם שלא היתה בעולם נבואה מושלמת עד שבא משה דכתיב ושמי ה' לא נודעתי להם אפילו לאבות העולם ואחריו כתיב נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך עשאו דוגמא לדורות לכל הנביאים כלם שלא יתנבאו אלא ממה שנמסר בסיני: מאמר אם כל חי - חלק ב סימן ה וישעיה מכריז ואומר מעת היותה שם אני כי עמדו רגלי קומתו על הר סיני מעת היות נבואתו שם בכח פשוט בלתי מכריע כלום לטוב או למוטב וזו היא למשה רבינו ע"ה שלמות גדולה ששבה דעתו בעתידות בלתי מכרעת כמו שבארנו במקומו בדעת המקום לפי שהשגתו בהן היתה בצפיית הדבר העתיד להיות נבחר לא קדמה בו אמירה ודבור נבואיי כלל אלא תמונת ה' יביט ירצה התמונה עצמה שהקב"ה רואה מכל הנמצאים זולתו וגם מן הדברים העתידים קודם היותם זכה משה להשיג אותה על בוריה וידוע שאין הבטה אלא מלמעלה למטה וכתיב פה אל פה אדבר בו מנשיקות פיהו דשיר השירים נדעהו וכתיב וישמע את הקול מדבר אליו שהוא מן ההתפעל כנודע ומראה פועל וצא כי הקול והדבור ההוא היה מראה למשה אותה התמונה שזכרנו בברור ולא בחידות ואל יקשה מאמר ה' למשה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם כי הכתוב יחס ההודעה לנביא שוכב שכן היה משה מתנבא וכותב בדמע מיתתו וקבורתו והוא מופשט מחלק הגוף היסודי שכבר מת ונקבר בפועל וממילא משמע שנסתלקו ממנו באותה שעה הצלם והדמות תחתון שבא זכרנום במאמר הנפש וכמבואר יפה יפה במאמר חקור דין ואין בזה פועל דמיוני עד אשר יבא הנביא בשם ה' לפרסם נבואתו דבר בעתו הוא עודנו חי חיי בשרים בדרך כל הארץ ואז בצדק ומשפט ומישרים יוכרע פתרון הנבואה על דברת בני אדם כטעם ועתה ה' אלהים שלחני ורוחו שהוא רצונו הגוזר עליה לשעתה ההכרזה על ידי הנביא והיא ברית כרותה לשפתים: מאמר אם כל חי - חלק ב סימן ו כיוצא בדבר אתה אומר הגר אשר בקרבך עלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה שהוא באמת מאמר מבהיל ומגזם ירידת פלאים כמו שזכרנו למעלה סימן לדבר אשתו של לוט ולנו הוא תכלית הטובה כי אמנם הגר הזה אוכל נבלות מידנו הוא והנה מושבו בשער ומתקדש ליכנס בקרב מחננו להיות גר צדק ובן בתו ראוי להיות כהן גדול לחמנו יאכל ושמלתינו ילבש כדכתיב ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה הוא סוד הכהונה מבית ומחוץ נתונים המה לו להאכיל ולהלביש לבני בנותיו כאמור ויעקב עם הבכורה זכה אליהם לאכול וללבוש והוא הנרמז במסרה ללבוש תרין ובגד ללבוש ללבוש את הבגדים שלזה נתאוה יעקב והשיג מאויי לבו שאין כהונה פוסקת מבני בניו לעולם ועוד יעקב ובניו יש בכחם לטהר בגד בוגדים שיהא ראוי ללבישה כטעם כלאים בציצית וכן בבגדי כהונה והיינו זדונות כזכיות. אמנם גר שנשא גיורת אין כחו יפה להעביר את הכתם לפיכך זכר בו שמלה דיו שיחליף משמאל לימין. אי נמי יעקב הכי קאמר ונתן לי פירוש בשבילי לחם לאכול למאן דכפין ובגד ללבוש למאן דצריך ואפשר שצפה למן שניתן לבניו לארבעים שנה בבת אחת כדכתיב הנני ממטיר לכם לחם לכל צרכיהם אלא שיתחלק בירידה ולקיטה יום יום ובגד ללבוש הכי נמי אחת למ' שנה על שם שמלתך לא בלתה מעליך ודייק בכי האי גוונא נמי בגד ביעקב דאלים זכותיה ושמלה בהמון ישראל על הדרך שזכרנו: מאמר אם כל חי - חלק ב סימן ז ונתבארו בכתוב הזה ד' עלויים לגר שער הבא להיות גר צדק הראשון יעלה כפשוטו להתקבל בשם טוב בעדת ישראל עליך מעלה מעלה יש כאן ג' כתרים עליך זה כתר מלכות דכתיב ביה שום תשים עליך מלך לא שתפסיק המלכות מבית דוד לעולם ח"ו אלא כל משימות שאתה משים ואפילו ריש גרגותא אינן אלא מקרב אחיך וכיון שאמו מישראל קרינן ביה מקרב אחיך. מעלה זה כתר כהונה לבן בתו כאמו שהיא כשרה לכהונה לכתחלה כרבי אלעזר בן יעקב במשנה פרק עשרה יוחסין או אפילו כרבי יוסי ובדיעבד ומזה נתבשרו בני יונדב בן רכב מפי ירמיהו. וגם הוא כאחד מהם מבני בנותיה של רחב שנשאת ליהושע כנודע ורחבה ונסבה עמו למעלה כאמור לאות ולמופת עד עולם כי מה' היתה לו להעמיד ממנה ח' כהנים נביאים כזווגו של משה עם צפורה להעמיד מרחביה בן אליעזר לבדו למעלה מס' רבוא שכל דבור לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר וכזווגן של רות ונעמה לממלכות ישראל. מעלה שני זה כתר תורה שהוא גדול משניהם והנה שמעיה ואבטליון לפנינו בבית המדרש עדים נאמנים: