ספר עשרה מאמרות — מאמר אם כל חי - חלק ב סימן ח

מאמר אם כל חי - חלק ב סימן ח ואתה קדוש תרד לקדש ארץ וחוצות כטעם וירד ה' על הר סיני שכן הוא וכל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוצה לארץ עתידים להיות נטועים בארץ ישראל והנותן עיניו למטה ולבו למעלה בשעת התפלה נעשה דוגמא לתמיד עיני ה' אלהיך בה ליודעים סודו והוא הדין והוא הטעם לכהנים והעם בשעת נשיאת כפים. ועם זה נחה שקטה תמיהת רבי יוחנן מסבי דאיכא בבבל במסכת ברכות דכיון דמקדמי ומחשכי לבי כנשתא הוא הדבר שנאמר למען ירבו ימיכם על האדמה כן פירשו לנו ונכון הוא מטה מטה זה גיהנם ודיוטי התחתונה שבו כמו שדרשו חכמים בפסוק ישובו רשעים לשאולה למ"ד בתחלתה וה"א בסופה וידוע מדר' חנינא בפרק הזהב שהכל יורדים שם אפילו צדיקים גמורים לטהרו ולקדשו כמו שבארנו במאמר חקור דין עמוד עליו ולנו עוד בכתוב הזה פירושים מופלאים ועמוקים על הכוונה הזאת וכמו שנרמוז בסמוך ודי בזה אל הנרצה הנה:

מאמר אם כל חי - חלק ב סימן ט ואף זכריה נתנבא על חרבן הבית פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך ומעקרא אינה אלא הודעת התקון המקווה לקץ הימין באתערותא דסליק מתתא לעילא. והוא מאמר השכינה מתרפקת על דודה רשפיה רשפי החמדה אל העבודה האמתית לדבקה בו כמו שרמזנו בירח ועתיד הלבנון העליון להפתח לקראתה שהיא תחלת המחשבה ואכילתה ארזי הלבנון הוא סוד המעשה בשוב ההויות לנרתקן כטעם מהאוכל יצא מאכל. כי המחשבה תחלתה למעלה וסופה למטה והמעשה בהפך ומזה נבין כי תחלת המעשה הוא סוף המחשבה לזה ולזה לא יתואר הסוף זולתי במשמע הסבה התכליתית כי למרבה המשרה ולשלום אין קץ ובסוף החלק השני מהמאמר הנזכר רמזנו דרוש עמוק נכבד מאד בפסוק והשארתי בישראל שבעת אלפים נמשך אל הכוונה הזאת באמת מן הנבואות שלא נגלה טעמן והיה פתרונן לפי מקומן ולנו עוד במאמר גור אריה פירוש לשבח נפלא מאד בפסוק הנני יוסף להפליא את העם הזה וכו' ומעתה ילמד סתום מן המפורש:

מאמר אם כל חי - חלק ב סימן י אתאן למעשה הפקידה שאנו בבאורו כי כשם שטרם יצמח כל עשב השדה במעשה בראשית הוצרכה יצירת האדם והנחתו בגן עדן והדר ויצמח כך בטרם יהיו מיני החיים פרים ורבים הובאו אל האדם שיפקדם וישגיח עליהם לקרא להם שמות והיא פקודתם שדרשו רבותינו על פסוק זאת הפעם כי קריאת השמות לכל נוצר היא גמר צורתו ועושה אותו כלי מושל להשגת המכוון מניה וביה. ויצדק עם זה מה שתתיחס פקידת האשה לג' ראשים הנה שמענוה בשמי השמים מצאנוה ביצירת הולד. תחלה לסבה הרחוקה שהיא הגורמת בעצם בנתינת הצורות כמו בועליך עושיך. שנית לסבה הקרובה שהוא צנור הרצון בפקידה כמו כי יבעל בחור בתולה. ועוד בה שלישיה למעשה הפקידה עצמה כמו יבעלוך בניך ובארנוהו. והנה האדם ברצון קונו היה סבה רחוקה בנתינת הצורות להשלים קיום המין אל כל החיים וכן לכל שיח השדה ובשעה שניטל המדבר של לשון הקדש מדור הפלגה משם הפיצם ה' מהקרא שמו עליהם כלל כמו שיבא ויפץ ה' אותם

לממשלת ע' שרים אשר חלק אדון הכל לכל העמים לא לנו ה' כטעם אדונים זולתך כי אמנם אדונים המה ברצונו יתברך ומשפיעים את הצורות ללשונותם למשפחותם והוא אדוני האדונים כי לא יתואר אצל משפחות האדמה היותו סבה רחוקה אפילו לצורות שלהם כדרך שהוא סבה רחוקה אל הגופות הטהורות בני תורה ונקרא אצלם האדון סתם כדכתיב במצות ראיה שהוא כמו אדוני האדונים ועדיף מניה במעלת הכלל על פרטי הנהגותיו:

מאמר אם כל חי - חלק ב סימן יא אמנם לצורות הפנימיות הנכללות בה' שמות נפש רוח נשמה חיה יחידה הוא בלי ספק סבה קרובה כי ה' הוא האלהים וכתיב בנים אתם לה' אלהיכם ובסתר עליון המרומם על כל ברכה ותהלה ושם חביון עוזו הוא להם סבה רחוקה ולגויות המכובדות המתמצעות בין הגוף והנפש אשר קראו בשמותם דיוקנאות ולבושי הנשמות הוא אלהי האלהים כמו שיתואר אצל שרי המרכבה משרתי עליון שהוא להם סבה קרובה בשם אלהים בלבד וסבה רחוקה בשם ה' ונקרא גם כן אלהי ישראל על שם אני אמרתי אלהים אתם כפי רוב הפירושים שנאמרו בו שכלם אמת צדקו יחדיו לדרך זו שאנו בבאורה. הא למדנו שהשם המיוחד סבה קרובה לנשמות וסבה רחוקה לדיוקנאות ושם אלהים להם סבה קרובה ולגופות הצדיקים סבה רחוקה שהאב והאם סבה קרובה אליהם ובאו התארים כלם על הסדר בפסוק זה כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ולחלקי האדם יש סימן בפסוק קדמו שרים אחר נוגנים בתוך עלמות תופפות כי הקלוס העולה מן

הנשמה הוא שיר בלא כלי ומן הגוף נגון בכלי והצורות המתמצעות הן הנה עלמות תופפות כי הן גויות נעלמות כנודע ובמאמר הנפש נוסיף לקח בסיעתא דשמיא: מאמר אם כל חי - חלק ב סימן יב ומלתא אגב ארחין נרדפה לדעת במקום הזה כי השם המיוחד הרומז לעצם הרצון בפשיטות נקרא מלך ישראל שנמליכהו עלינו כהיום הזה כי הא דתנינן אין פוחתין מעשרה מלכיות ושאלו בגמרא כנגד מי והשיבו כנגד עשרה מאמרות דברות והלולים כי היו המאמרות הגבול שממנו דעליה אתמר אני ראשון לעילא עד אין סוף והדברות גבול שבין כנודע כי תור"ה בגימטריא אמצעי"ת שנכרתו עליה כמה בריתות בין ה' וישראל והיא המכרזת בלעדי אין אלהים באמצע ועשרה הלולים הן המה גבול שאליו דעליה אתמר אני אחרון עד אין תכלית:

מאמר אם כל חי - חלק ב סימן יג ואהא דתנן רבי יוסי אומר אם השלים בתורה יצא ותריצנא הכי קאמר משלים בתורה ואם השלים בנביא יצא ידוע אל המשכילים הרגילים אצלנו בישיבה מה נמרצו אמרי יושר לדקדק בלשון התנא שבכלל דבריו יהיו דברי הגמרא ויותר מהמה מה שיחייבהו להמליץ שני הטעמים בלשון חכמה ובמתניתין דהכא תנינא להו דתנו רבנן שמע ישראל וידעת היום מלכות שמים שלמה דברי רבי יוסי אלמא אם השלים בתורה שאין בה אלא שלש מלכיות וכבר נאמרו מעקרא קודם לנביאים וכתובים ועכשיו השלים בחד מהני קראי המפורשים בברייתא אף על פי שאין בהשלמתה לשון מלכות יצא וממילא משמע שאם השלים בנביא במלכות עצמה יצא והוא פירוש אמתי ופשוט ללמדנו מפלאי המשנה עם קצורה שיש בה כפלים לתושיה וליכא מדי בדבי רבי חייא ורבי אושעיא דלא פשטיה ר' ממתניתין כדאמר אילפא והא דאיבעיא לן כנגד מי ופשיטנא כדלעיל הוא הדין והוא הטעם לזכרונות ושופרות:

מאמר אם כל חי - חלק ב סימן יד ולפי שה' הוא האלהים הנה שם העצם שזכרנו נקרא גם כן אלהי ישראל כי לא יתואר השם המיוחד בסמיכות כלל לפיכך צבאות הוא עצמו אחד מן הכנויים שאינם נמחקים כפי הנוסחאות המדוייקות במסכת שבועות וכן הסכימו גדולי הפוסקים. אמנם שם אלהים הוא כנוי ההנהגה סתם ועל ההנהגה הכוללת כתיב מלך אלהים על גוים וכתיב כי לה' המלוכה ומושל בגוים ירצה כי המלוכה בכלל היא באמת לשם המיוחד כי הוא אלהינו ובשבילנו נקרא מלך העולם ואלהי כל הארץ אמנם המושל בגוים שהוא שם אלהים כאמור גם הוא קנינו של שם המיוחד כמו המלוכה שזכר כבר וכיוצא בזה נדרש בזוהר פרשת מקץ על פסוק שלח מלך ויתירהו מושל עמים ויפתחהו כי אף על פי שנאמר ה' הוא האלהים לא יאמר על צד הדקדוק אלהים הוא ה' שהרי השרש הוא עצם הענף וכולל אותו בלי שיור לא כן הענף אל השורש כנודע למתחילים בחכמה ועוד טעמו וראו כי לא נאמר ה' הוא אלהים אלא האלהים בה"א הידיעה ולא נאמר מלך

האלהים על גוים אלא אלהים סתם והתבוננו דקדוק התארים ותפארת המליצה כי רבה: מאמר אם כל חי - חלק ב סימן טו ופעם אחת בלבד שמענו לירמיהו מכריז מי לא ייראך מלך הגוים ואף על פי שגם ה"א הידיעה הזאת כוללת כמו המלוכה סתם שאמר דוד ודומה לאמרנו מלך העולם מכל מקום שמענו לר' ייבא שדרש בו מי מלך הגוים דלא ייראך ור' שמעון לא רצה להוציאו מידי פשוטו ופירש בו מלכא עלאה לרדאה לון ולמעבד בהון רעותיה כי לך יאתה למדחל מנך עילא ותתא דלא לימרון מלך ישראל בלחוד הוא ופטרון אחרא אית בשמים לשאר עמין הדא הוא דכתיב ובכל מלכותם מאין כמוך. ספיח קציר מלשון הזוהר. והוא פשט נגלה לתאר מלך מלכי המלכים כי הוא מלך על צבא המרום מלכיהם של מעלה אשר המה מושלים על מלכי האדמה ולא יקרא מלך עליהם ביחוד כי הוא מלשון עצה והמלכה כמו מלכי ישפר עליך אמנם כל ישראל בני מלכים הם וכתיב נפלאותיך ומחשבותיך אלינו שהוא פסוק נפלא אפילו לפי פשוטו ויתואר אצלנו מלך

מלכי המלכים בסודו. זה וזה בוקע ועולה עד אין חקר. אבל לכל זולתנו ארבע מלכוון אית לעילא דשליטין ברעותיה על כל שאר עמין והוא יתברך שמו כמצבייה עביד בכל חילי שמיא ודארי ארעא ואינו נמלך בתקנתם אלא בהנהגה כוללת ועל ידי אמצעיים ודי בזה הערה: מאמר אם כל חי - חלק ב סימן טז וכבר נתעוררנו ודרשנו לרבים אשר המה ראו כן תמהו בתפלת תעניות לכל קהל עדת ישראל נוסח שגור בפי הכל המעידים על משה רבינו ע"ה שעמד בתפלה על עונות אבותינו וכן אמר בתפלתו מלכי ואלהי סלח נא לעון העם הזה ולא מצינו זה התאר זולתי בשירי דוד מלכנו לא בדברי משה אדוננו חלילה להוציא שקר מפינו וכל שכן בהיותנו עומדים בתפלה ובתחנונים לפני המקום אלא עקרן של דברים כן הוא כי במעשה העגל הזכיר הרועה הנאמן י"ג מדות של רחמים והסימן הכוללן הוא מלך מלכי המלכים שיש בו י"ג אותיות. אמנם בעון המרגלים ראה היות צורך השעה להזכיר תשע מדות בלבד ולא עוד אלא שקצתן רחמים וקצתן דין והסימן

הכוללן מלכי ואלהי שיש בו ט' אותיות ראשונות רחמים כדאמרן והאחרונות דין כי אלהי משפט ה' אשרי כל חוכי לו ולפי המכוון הנה תספיק הנחתנו בפשיטות כי הוא לבדו סבה פועלת בעצמו ובכבודו נתינת הצורות לעם קרובו והוא הנרצה בפסוק וה' פקד את שרה הנושא לכלל הדרוש שמשמעו השגחה וזכרון לטובה כדבריהם ז"ל פקדונות הרי הם כזכרונות. ויעש ה' לשרה בית נאמן כאשר דבר והוא בית ישראל שכלם היו צדיקים וחביבים לפני הקב"ה יותר מחקות שמים:

מאמר אם כל חי - חלק ב סימן יז וגנז זה טעם נכון להיות יום טוב מקרא קדש הזה החדש מתכסה בו כי חג ה' לנו הוא עקר והחדש טפלה אליו. ועוד אין בית דין של מעלה מושיבין כסאות למשפט ביום זה המיוחד לדין עד שיסכימו בית דין של מטה לקדשו ולא חלה עלינו מצות התורה לתקוע בשופר עד שיגזרו בית דין של מטה באיזה יום תחול וכמוהו אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי כי הטבע משועבד לקביעות החדשים ועבור השנים כגון פחותה מבת שלש שנים ויום אחד שהבא עליה כנותן אצבע בעין ואם בראש חדש אדר שנולדה בו נאנסה אחר כך לסוף שלש שנים ויום אחד ועמד פתחה פתוח כ"ח יום וביום כ"ט עברו בית דין את השנה בתוליה חוזרים כך אין דין למעלה ואין יום טוב למטה עד שיקבעוהו סנהדרין. ועל שני דברים אלה המתמיהים בלי ספק ומראים חבתנו לפני המקום נאמר תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו אמר שראוי ומחוייב לקיים מצות עשה לתקוע בו בשופר כשנקבעהו אנחנו שיהיה חג לה' ובזמן שיחול החק הזה

לישראל למטה אז יהיה משפט לאלהי יעקב בבית דין של מעלה כאמור ואתיא כי הא דתנינן אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש על פי התקנה שהוקבע בפני הבית ופירש בן הסגן בתוספתא אותו היום קדש ותוקעין ולמחר קדש להקרבת מוספין כי עם היות עדותן ראיה לקבוע ראש השנה אותו היום והיו חוששין בית דין זריזין להריע בתחלתה ממש לערבב את השטן מכל מקום התקינו בלשכת הגזית לעקור לכתחלה קביעות המועדות ממנו עד מחר כדרשת אתם אפילו מזידים והיו חוזרים ותוקעין בו בלי ספק כי מובטח הוא צדיקו של עולם בעבדיו הנביאים שאמר להם החדש הזה לכם ובכל בית דין שיעמוד אחריהם שלא תצא תקלה מתחת ידם אלא עברה לשמה שגם היא מדרכי המקום כמו בריאת המזיקין והר הכרמל יוכיח לפיכך היא גדולה וחביבה מאד לפניו ממצוה שלא לשמה שאין לה דוגמא בדרכיו כלל:

מאמר אם כל חי - חלק ב סימן יח ואף על פי שאחר החרבן התקין רבן יוחנן בן זכאי לקבל עדות החדש כל היום תקנה ראשונה לא זזה ממקומה לעשות אותו היום קדש ולמחר קדש אם היו מאחרין לבא אלא שמונין למועדות מן הראשון דליכא למיחש לקלקול השיר שקלקלת החרבן תקנתו ובן זכאי שנזכר במשנה ריש פרק היו בודקין קודם נשיאותו הוא שהיה נשיא בזמן החרבן וגלה ליבנה והחזיר הדבר ליושנו בקבלת העדות בלבד ועדיין חומר קדושה אריכתא כדקאי קאי לפיכך מצרוף שתי התקנות האלה חוייבנו לחוג את חג ה' זה שני ימים בין בארץ בין חוצה לה ומונין מן הראשון כאמור ומידיעת השרשים האמתיים הללו ממילא רווחא שמעתא לנוהגים להזכיר בתפלת המוסף מלבד עולת החדש שאין לאמרו אלא ביום ראשון בלבד ואין כאן זלזול ליום טוב שני דכוליה עלמא ידעי שאינו בא על הספק כשאר ימים טובים של גליות לפי שהן שתי קדושות בין בזמן שהיו נזכרים ונעשים בשביל הספק בין עכשיו שאינו אלא מנהג אבותינו בידינו

ואין במנהג חומרא לבנים לעולם יותר ממה שהחמירו האבות על עצמם הם אמרו שתי קדושות ולדידן נמי שתי קדושות: מאמר אם כל חי - חלק ב סימן יט ומכאן סיוע רב להשגת הראב"ד בפרק ו' מהלכות יום טוב לא ימצאו משיגי ההשגה בבטולו כל אנשי חיל ידיהם ועוד מנהג אבותינו לא היה מחייב אותנו בדבר הזה שהרי הם לא נהגו כך אלא משום ספק ובסור הספק יסור המנהג מאליו אלא דשלחו מתם דנחוש למנהגם שמא נבא לידי ספק אם כן הספק הוא הגורם אלינו כמונו כמוהם ולעולם שתי קדושות הן. אבל שני ימים טובים של ראש השנה יומא אריכתא וקדושה אחת היא בכל זמן טובא איכא למיחש אם באנו להזכיר עולת החדש גם בשני שלא תהא תקנתו קלקלת המועדות שימנו להן ממנו כדרך שמונין לכל ראשי חדשים דעלמא ומעתה אל יהי שירן של לויים לתמיד של בין הערבים קל בעיניך שכן חשו חכמים בפני הבית שלא לבא לידי ספק שמא יתקלקלו בו הלויים בבא עדי ראיה אחר שהגיעה שעת המנחה כשם שנתקלקלו בו פעם אחת בלבד אם שאמרו שיר של חול גם לתמיד של

בין הערבים אף על פי שכן משפטו בכל המועדים חוץ מראש השנה וכל ראש חדש דכותיה לפרסם שקדשו בית דין את החדש. אם שנבהלו נחפזו ולא אמרו בו שיר כלל כמפורש בגמרא בשתי דרכים: מאמר אם כל חי - חלק ב סימן כ את שרה פשוט בדבריהם ז"ל שמלת את באה לעולם לרבות ומלת גם כמוה אלא שהמתרבה ממלת את הוא דבר חשוב ומעולה ביותר ועוד שמרבה כל מה שאפשר להתרבות כמו את השמים ותולדותיהם את הארץ ותולדותיה ובא לעולם להוראת הפעול על כן כל מקום שבא את לרבות אצל הנפעל מאליו דלא אריא כגון ולא יקרא את שמך אברם ניתן לידרש בלי ספק וכאן משמעו עם כמו שדרשו חכמים שאפילו טפלה לשם חדש לא יקרא עוד. וכן בהולד לו את יצחק בנו שהרבה עקרות נפקדו עם שרה וכל העולם היו מרגישים שזכות הצדיקים הועילה להם ויצדק בם לומר בהולד לו כדתני ר' נתן על אותן שני תינוקות והיו קורין אותן נתן הבבלי על שמו. וכל שכן עם מה שתרגם יונתן בפסוק הנה ילדה מלכה שכל אותן התולדות היו בזכות שרה להעמיד

מהן רבקה ואמותיהן של שבטים. וכן ביום הגמל את יצחק דרש בו הה"ר הלל שבו ביום נגמלו כל הבנים שהניקה שרה וגדולי הדור לא סעדו אלא עם אברהם לפיכך כתיב משתה גדול כמו שפירשו חכמים אבל רבויו של גם פעמים יורה על הפעול ופעמים על הפועל י יודי בזה ובזה שירבה כל דהו ובאו שניהם כאחד ברבוי אחר רבוי למעט כמו וגם את המת יחצון שכבר נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו רבוי שני אתין שבח שהשביח השור החי קודם העמדה בדין ודמי העובר שגם בהם חולקין אם היתה פרה שהזיקה ואילו נאמר ואת המת יחצון שומע אני שחולקים בדמי המת לא שנא השביח או נפחת קודם העמדה בדין הוסיף ברבוי למעט ששבח נבלה בלבד חולקין אבל פחת נבלה כלו לניזק ולפי מה שאנו רגילין לפרש אין רבוי הלמוד אחר רבוי הלמוד אלא למעט בגדרי הלמוד ולעולם רבה בלמוד כמו שזכרנו בתחלת המאמר והוא כלל גדול מבואר יפה אצלנו בעיוני השנון יצדק מאד לפרש בזה כי בא למעט בגדרי המיתה

שאפילו היזק כל שהוא מתרבה בחיוב לשלם חצי נזק ופשוט הוא: מאמר אם כל חי - חלק ב סימן כא כמוהו גם את זה לעומת זה עשה האלהים מעט שאין רע במעשה האלהים אלא אוהב וריע כטעם והנה טוב מאד גם את העולם נתן בלבם מעט מה שנגזר על המת שישתכח מן הלב. גם את הכל יקח מעט שלא אמר כן מפיבושת אלא להורות עין טובה על מלכות בית דוד שחזרה למקומה. וכן וזכרתי את בריתי יעקב רבה זכרון שכינה שהיא עתידה להגלות בבית השלישי ואף את בריתי יצחק זו שכינה שהיתה בבית שני ויש כאן רבוי אחר רבוי למעט לפי שהיה שם אל מסתתר כנודע. ואף את בריתי אברהם זו השראת שכינה בבית הראשון מעט שלא היה ברצונו לגמרי דכתיב כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת הנאמר על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות כד אטעיתיה בת פרעה לשלמה. והארץ אזכור זו ארץ החיים עצמה שאינה תלויה בדבר ונוסיף לקח לקמן בכתוב הזה זו מדה בתורה ישרה ונכונה מאד לא יתברר המכוון ממנה מבלעדיה: