מאמר חקור דין - חלק ב פרק יט מחלוקת ראשונה לחכמי המשנה היתה בחמש זוגות של תנאים זה אחר זה לסמוך ושלא לסמוך שאחד מהם היה נשיא ואחד אב בית דין ולא עמדו עליה למנין לפי שאינה אלא שבות והנשיאים היו אוסרים בזוגות הראשונים ולכבודם לא התירוה בכנופיא עד שקם בבא בן בוטא שהיה אחד מתלמידי בית שמאי וידע שהלכה כבית הלל האומרים לסמוך וכיון שמצא העזרה שוממת בימים טובים הלך והביא שלשת אלפים טלאים מבוקרים מצאן קדר והעמידן בהר הבית ואמר שמעוני בית ישראל החפץ בא ויסמוך באותה שעה הוקבעה הלכה כדבריו ולא היתה מחלוקת זולתה בין הראשונים עד שנחלקו הלל ושמאי בשלשה דברים אחרים והם שיעור חלה ופסול מקואות ופקידת הנדה למפרע וכשעמדו עליהן למנין הוקבעה הלכה לא כדברי זה ולא כדברי זה כדתנן בבחירתא ואיפליגו אחריתי נמי בברייתא דתניא הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים והיה קשה לישראל כיום שנעשה העגל כדאיתא במסכת שבת פרק קמא כי הוקשה להם ביותר מה שנצחה קפדנותו של שמאי לענותנותו של הלל דבעי מניה מפני מה בוצרים בטהרה וקאמר ליה אם תקניטני גוזרני טומאה אף על המסיקה ואלמלא שפלות רוחו של הלל הוה להו למיחש דילמא ח"ו נעשית תורה באותו היום כשתי תורות ואף על גב דאין אב בית דין רשאי להורות בפני הנשיא דחשיב רביה כדאמרן להדיא בפרק אין דורשין גבי יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח שאני הכא דפליג ליה נשיא יקרא ותו מיגדר מלתא הוה משום טהרת תרומה וקדשים ואף על פי כן לא קבלה מנייהו לכבוד הנשיא דאיהו לא חש ליה ואינהו חיישי ולא נתקיימה גזרת שמאי באותו היום עד שגזרו עליו תלמידיהם ונתקיימה בידם ברוב מנין. ומלתא אגב ארחין מבעי לן למנדע דאף על גב דתניא בספרי בפרשת המלך שכל פרנסי ישראל בניהם עומדים תחתיהם ובתורת כהנים יליף מדכתיב גבי כהן גדול ואשר ימלא את ידו דבעי ממלא מקום אבותיו ובפרק הנושא מוכח דסגי ממלא ביראה אף על פי שאינו ממלא בחכמה הני מילי בכתר כהונה וכתר מלכות וכל דדמי ליה כגון שררותא דמתא אבל גבי נשיא ואב בית דין כיון שכתר תורה מונח בקרן זוית הרוצה יבא ויטול אין הדבר כן מדין התורה לפיכך לא מצינו בנשיאים הראשונים שיהיו מנחילים כתריהם לבניהם אלא מהלל ואילך דאמר מר הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאתם בפני הבית מאה שנה. והוא שמעון בן גמליאל מהרוגי מלכות שאמר בפרקא קמא דאבות כל ימי גדלתי בין החכמים ומה שלא נקרא רבן לכבוד נשיאותו לפי שגדול מרבן שמו ונזכר במשנה פעם אחרת סוף פרק קמא דכריתות שהעמיד קנים בירושלים ברבעתים ואפשר שכיון שקלקלו עבדי חשמונאי בבית שני ועמדו הורדוס ובניו וחטפו להם על ישראל מלכות שאינה הוגנת התקינו בית דין שיהא כתר תורה משלים לכתר מלכות להושיב הבן על כסא אביו וכבר זכרנו בסוף החלק הראשון מלתא יתירתא דהות בהלל והסכים הקב"ה על ידם שזכו לשלשלת יוחסין גדולה והיו כלם ראוים לנשיאות והיינו דקא בעי רבי מה אני בשעיר בסוף הוריות. ובימי רבן גמליאל נשנית מתניתא דפרק לפני אדיהן כשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים וכשמת שמעון השני שזכרנו וגמליאל בנו היה קטן נכנס בן זכאי תחתיו ובקש מטיטוס שושילתא דרבן גמליאל היינו שלא תפסוק הנשיאות מביתו ונקרא רבן יוחנן שהעמיד תלמידים הרבה וכבר גלתה סנהדרין בימיו ועמדה תורה ברפיון ידים לפיכך לא כבדו את הנשיאים לקרא להם בשמם כאשר בראשונה ואחריו נמשכו לקרא לנשיאים בשם רבן כמו רבן גמליאל ולכבודו היו מזכירין את זקנו בשם רבן גמליאל הזקן ואחריו רבן שמעון בן גמליאל אביו של רבי שחשש הרבה לכבוד הנשיאות במסכת הוריות אף על פי שענותן היה והוא ששנה באבות על שלשה דברים העולם קיים ועל שמו היו מזכירים את זקנו במסכת כריתות כדאמרן בשם רבי שמעון בן גמליאל זהו המשך הדברים הללו באמת אף על פי שמקצת מפרשים לא דקדקו בהם. ועוד אומר אני שרבי סמך דברי עצמו בריש פרק ב' דאבות לדברי אביו שזכרנו ואחריו סמך דברי בנו פה תלמוד תורה עם דרך ארץ ואחריו אל תפרוש מן הצבור שהם דברי הלל בן בנו שרחץ בכבול עם יהודה אחיו פרק מקום שנהגו וכאן שנה רבי על עצמו לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך ואחר כך סמך להלל זה דברי הלל הזקן אבי היחס שאמר אין בור ירא חטא ושוני הלכות לא דקדקו בזה ושונים גבי אין בור ירא חטא הוא היה אומר כשם שנשתבשו רבים בשני רבי שמעון בן גמליאל דסוף פרק קמא ושונים בשני הוא היה אומר והאמת בזה ובזה מה שבארנוהו. ולא רבו מחלוקת בישראל עד אחרי החורבן השני בימי רבן גמליאל דיבנה וחבריו תלמידי שמאי והלל דהיינו תלמידי רבן יוחנן בן זכאי תלמידו של הלל ושכנגדם מבית שמאי אלו ואלו שלא שמשו כל צרכם לא שנתרשלו בה ח"ו אלא שבטלה בימיהם לשכת הגזית אבל בן זכאי רבם שהיה שנים רבות בפני הבית אפילו הויות דאביי ורבא הוה גמיר וכבר זכה הוא ורבותיו לקבוע בכלן ה לכות פסוקות מבלי מחלוקת אמנם קלקול הזמנים וטרוף השעה הכביד עלינו את ההלכה ונסתפקה ההוראה ונשארו שני הצדדים בלי הכרע עם היות שניהם מקובלים מסיני והכל הרות על הלוחות שבין כל דבור ודבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה כמו שזכרנו והיה זה כעין מעשה האורים ותומים האי כי ארחיה והאי כי ארחיה. ואף גם זאת התחנן התנא לפניו יתברך שחלקנו בחדושי התורה חלק הנשמה דוקא שממקום התורה והחכמה העליונה חוצבה יכתב מכתב אלהים ויהא חתום באוצרותיו בכל מקום שהן כיון שחלק ליראיו מחכמתו ממש שהוא עוסק בה תמיד לא כן לבשר ודם דעלמא דנתן מחכמתו מברכים עלייהו אי משום שהוא מתנה למי שאינו הגון והחלק מורה שמן הדין יש לו בה זכיות. ואי משום שהדבר הניוזן אליהם הוא מופקר ונעזב מהנותן כדבר שאין בו ממש אבל החלק הניתן לנו שמור לאדון הכל ברוך הוא וממנו הנצחיות הנכסף לשלמים שעליו בקש דוד המלך ע"ה אגורה באהלך עולמים כי הנה באותיות התורה היה יה ה' צור עולמים והזוכה אליה בשעור הזה נעשה שותף במעשה בראשית בלי ספק כיוצא בדבר אנו מברכין שחלק מכבודו ליראיו כי הוא מלך ישראל וגואלו באמת והוא אומר על דוד נסכתי מלכי על ציון כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא אבל לבשר ודם בעלמא נתן מכבודו כי לה' המלוכה ומושל בגוים פרשוהו מלשון ממשלה או ממשיל משלים ושניהם כאחד טובים אמנם בתאר מלך מלכי ישפר עלך כי עצת ה' לעולם נפלאותיו ומחשבותיו אלינו: מאמר חקור דין - חלק ב פרק כ ומה גם עתה נבינה במכתב הלוחות דתניא התם בירושלמי כיצד היו הלוחות כתובות חנניה בן אחי רבי יהושע אומר חמשה על זה וחמשה על זה רבנין אמרי עשרה רבי שמעון בן יוחאי אומר עשרים רבי סימאי אומר ארבעים. והיותר קרוב לפשט המאמר ואמתתו הוא שכל אחד מהתנאים מוסיף על דברי חבירו ולא פליגי. דכוליה עלמא מיהת רוחב ששה על ששה מחזיק עשרת הדברות לא פחות ולא יותר והם נקראים בשטח אחד לכל רוח ולכל פנה למען ילמדו להגות בהם כל הקרב הקרב מארבעה דגלים יהודה ראובן מדרום וכן כלם והיה זה מעשה אלהים בלתי משוער בשכלנו לא כמעשה הדיוט שצייר זולתנו לפנינו בבית המדרש ונער יכתבם. וברירא דמלתא דמאן דאמר חמשה חמשה חשיב להו בזמן שעל צד ינשאו על שתי ידיו של משה והיו תואמים ומאירים אל עבר פניו והוא צופה והוגה בהם את כל הדברות חמשה על זה וחמשה על זה שהרי עובי כל אחד מהם שלשה טפחים כנודע ומאן דאמר עשרה לכל לוח חשיב להו בפתחו אותם לעיני כל ישראל וכדרך שהם מונחים בארון כדאיתא בבבא בתרא פרק השותפין והיו עשרים לכל חדא מנייהו בהחשב שני עבריהם. והאומר ארבעים על זה וארבעים על זה מוסיף צדי צדדים שהם ארבעה ללוח אחד וחמשה דברות לכל אחד מהם כמו שזכרנו דוק בקראי דמייתי ראיה מנייהו ותשכח דיאות אמרין וניחא לן למימר שפסוק וידבר אלהים איננו מן המדה אלא בכלל דקדוקיה ואותיותיה של תורה שזכרנו בפרק ט"ז. אבל אשמים אנחנו משסרחנו בעגל כי נשברו לוחות ראשונות ושניות נגנזו והוצרכנו לספר תורה ואותיותיה נתלקטו מרושם האותיות ישפרחו בשבירת לוחות ראשונות תדע שיש הבדל מרובה בנוסחת הדברות בין ראשונות לשניות ואין ספק שיש הבדל גם כן באותיותיה ודקדוקיה שזכרנו בפרק ט"ז והנה לתקן שברי לוחות הוזקק משה רבינו ע"ה לפסול מחצב סנפרינון ללוחות שניות דהיינו דומם ולתקון הצומח הביא עפצין לספר תורה וקנה לעשות קולמוס ולתקון בעלי חיים הוזקק לעבד עור בהמה טהורה אפילו מנבלות וטרפות שלהן דהיינו נפולה ושבורה ליודעים סודה שכנגדן כתיב וישלח וישבר ורושם האותיות שנשארו בשבריה היותר מעולה ממנה הוא חלק אדם שנתקן על ידי משה בכתיבת ספר תורה ומן האותיות הפורחות עצמם חזרו מקצת במכתב אלהים חרות על הלוחות והנה שבירת הלוחות עצמן היא כעין האמור בפרשת סוטה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים לעשות שלום בין איש לאשתו דהיינו להשלים הדין או להגדיל הטוב והמטיב והנה שלום במ"ם רבתי בגימטריא י"ג פעמים ע"ב לפיכך כתב משה י"ג ספרים בתורת חסד ושוב קלקלנו בימי הזקנים והנביאים ונכתבו תוכחותיהם לאות לבני מרי ונחמותיהם למחכה להן ומשחרב הבית השני הכל ניתן ליכתב משום עת לעשות כרבי נתן הוי אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו. והשתא דאשכחנא כמה מרגנייאתה תותי ההוא חספא דדלו אחרינא בהקשותם על מאמר רבי כרוספדאי נשוב להתבונן בשלשה ספרים וכתיבתם נבינה לאחריתם: מאמר חקור דין - חלק ב פרק כא קצת מפרשים ומחשוביהם אמרו שאפילו צדיק גמור לפי רוב המעשה הטוב שזכה בו יחשב מכל מקום רשע בדינו בראש השנה לפני מותו ומהם מי שהפליג המליצה המשל ופחד וראוי להזהר בדבריהם אלה כי אנו לא נאמין בשלמים דכתיב בהו את מספר ימיך אמלא שתיוחס מיתתם לדין ראש השנה ואף אדם הראשון ואברהם דכתיב במספר ימי חייהם אשר חי ללמד שלא השלימו מנין השנים שהיה קצוב אליהם כדלקמן בחלק הרביעי פרק ג' לא נכתבו בשנה אחרונה אלא בספרן של צדיקים בלי ספק. וגם לא תצוייר כתיבה למיתה בשביל עון קל לפי פשט המימרא דרבי כרוספדאי. ולא נאבה להטות לבבנו אל הרב יצחק עראמה ולרבים זולתו מבעלי הסברות החדשות אשר דבריהם בדרוש הזה לא יועילו באמונה ולא יצילו מן הספקות הלואי ולא יוסיפו על המבוכות הראשונות כהנה וכהנה אלא מחוורתא שטת התוספות וממילא רווחא שמעתא בפירושם עם סיוע רב ורם אשר לנו לדעתם בספרי דאגדתא אלא שהקצור יפה וכל מה שהורגש נגדם והוקשה על דבריהם מבלי שנאריך בהעתקתו יתורץ אל נכון בכלל באורנו. אמרו בעלי התוספות כי כל הנגזר בראש השנה בבית דין של מעלה מדיני העולם הזה על הצדיקים אפילו יהיה ליסורין או מיתה חיים איקרי לדין הנפש. וגם רש"י הכי סבירא ליה ומוכחא מלתיה ממה שפירש בפרק קמא דקידושין גבי ההיא דתניא כל שזכיותיו מרובים מעונותיו מריעין לו וכו' יעויין שם. ולא הקשו לו בתוספות התם אלא בפלוגתא דאמוראי אבל לקושטא דמלתא שוים שכך היא המדה כמו שזכרנו. ואפשר גם כן שבראש השנה יכתב האדם בסתם עם הצדיקים והוא מה שאנו קוראים אותו כתיבה לחיים וזה גורם אחר כך תוך שנתו שידוקדק על מעשיו כחוט השערה והכי נמי מסתברא שהקב"ה מבקר פנקסים של אלה העתידים לזכות לעולם הבא ולקצתם על כל נעלם האלהים יביא במשפט לדרך חיים תוכחת מוסר. וקרוב לשמוע כי זה מסוג מה שאמרו מתים יורשים את החיים והנה שמענוה בחלוקת הארץ ומצאנוה בנחלת העולם הבא כי הא דאמרן ובתורה דכתיב בה מורשה קהלת יעקב וכדאמר רבנן אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהן והן שלש מתנות טובות שנתן הקב"ה לישראל וכלן על ידי יסורין שאין שלמות השגתם בחיים האלה כי עפר אנחנו ובאו היסורים בשלשתן למי שרובו זכיות העתיד לזכות אליהן למרק מעוט עונות לשומו כמלאכי השרת: מאמר חקור דין - חלק ב פרק כב כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ונוחל את הארץ מתניתין היא סוף פרק קמא דקידושין. ומשמע לן דהכי קאמר זוכה לג' מתנות שזכרנו בפרק הקודם תורה דכתיב בה לקח טוב עולם הבא שכלו ארוך וארץ ישראל כמשמעה. ואסקינן דמצוה אחת יתירה על זכיותיו קאמר וקתני סתמא מצוה אחת ללמדנו כי אפשר למצוה אחת בלבד כפי שלמותה בקיום תנאיה וגדריה וצורך שעתה להכריע כנגד מנין רב מן העברות במשקל אל דעות שזכר הרמב"ם בהלכות תשובה לא שנא קיום עשה אחד לא שנא ההזהר מדבר עבירה שבא לידו וניצול הימנו דחשבינן ליה כעושה מצוה וראיה מיוסף הצדיק כמפורסם. ומסקינן התם דלא בעינן יתרון אלא במצות קלות שאין בהן כח להכריע כנגד העונות רק ברוב מנין ובלאו הכי אינו אלא בינוני אבל אם יש בכלל המצות חדא מהנך שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא אף על פי שהכפות שקולות מחצה על מחצה הא ודאי מכרעת לזכות ואינו בינוני אלא צדיק גמור ושלוח הקן נמי דכותייהו אף על גב דליכא למימר תנא ושייר דהא אלו דברים קתני אלא שאינה עושה פירות משום דהויא בינו למקום וכתיב אם צדקת מה תתן לו ושכנגדו בחלול השם אפילו הכפות שקולות מכרעת לחובה ואמרינן נמי התם שמי שהוא צדיק לשמים וטוב לבריות ש לזכיותיו כלם קרן ופירות אבל שכנגדו אינו כן כי אפילו רשע לשמים ורע לבריות עברה שעושה פירות כגון חלול השם יש לה פירות ועם זה לא יקשה מירושלים כי לקחה כפלים בכל חטאתיה לדרך המפרשים שהרי חלול השם הוא הגורם באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו אבל עברה שאינה עושה פירות אין לה פירות. עוד מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה שאפילו נאנס ולא עשה מצוה שחשב לעשותה מעלין עליו כאלו חשב ועשה מצוה ואם זכה לקיימה הרי זה נשכר אחר כך על המעשה בשבילו ובשביל כוונת שעתו וידוקדק עם זה דקדוק גמור ויעשו בני ישראל כן עשו על הדרך שבארנוהו בפרק י"ג אבל במחשבה רעה אינו כן שאם היא עושה פירות כלומר שיש בה מעשה היא לבדה מצטרפת למעשה ונענש על המחשבה ועל המעשה. אין בה מעשה אינו נענש אלא על המחשבה בלבד. אמנם כי העובר עברה ושונה בה מה שהותרה לו גורם להבא שתהא מחשבתו בה מצטרפת למעשה אבל במחשבת עבודה נכריה אפילו פעם ראשונה נמי. וזו טענה נצחת להענש אבינו הראשון על עון ראשון אף לפי המפורסם כי אזהרת האכילה מעץ הדעת יש בה סרך עבודה נכריה כמפורש באגדה במקומות רבים ולא עוד אלא דאטעיינהו נחש בדנפשייהו באמרו והייתם כאלהים וכמו שנזכיר בחלק השלישי פרק י"ז ואינו רחוק להאמין שהנחש היה מדבר עם האשה בלשונם ושניטל ממנו אותו הכח בקללת ארור מכל הבהמה שלפי גדולתו מפלתו כי הנה מעקרא חננו בזה כדי שיוכל להלך בשליחותו של אדם לקצוי ארץ וים רחוקים ולהשיב שולחו דבר. ועתה לכלם יש שיחה בקולם כגון צפצופי עופות וגעיית השור ודומיהם שהחכמים מבינים על ידם מה שניתן להם רשות ולנחש אין מזה כלום אי נמי גם הוא היה מדבר עם חוה על ידי קריצות ורמיזות ועכשיו בטלו ממנו ויש במדרש יסוד לשני דרכים הללו והעלו בתוספות כי למי שאינו בן ברית מחשבה רעה מצטרפת למעשה בכל גוונא מדכתיב גבי עשו מחמס אחיך יעקב ואף על פי שאמרו שם עליו בן שנתנכר שאני גבי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר למימר שאין משם ראיה שיהא נכרי יורש את אביו לא למסקנא אתמר אלא לרווחא דמילתא דאפילו נימא הכי נפקא לן מבני לוט דכתיב בהו נתתי את ער ירושה ומכל מקום פשטיה דקרא היינו כדבריהם. ומחשבה טובה לעם נכרי אינה מצטרפת למעשה מדגבי דריוש לא כתיב שהציל את דניאל אלא הוה משדר להצלותיה אף על גב דהוה ליה מניה הצלה פורתא עד מעלי שמשא: מאמר חקור דין - חלק ב פרק כג אין בית דין של מעלה מעניש פחות מבן עשרים שנה כנודע וזכר לדבר כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם והרמז לאלהים ולשמים שזכר דאלו בבית דין תחתון שאלהים נצב בעדת אל הרי כבר נאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ולפי שאין קורבה פוסלת בבן האמה נידון בגירושין בבית דינו של אברהם על ג' עבירות חמורות דרשו אותן חכמים על מלת מצחק ואף על פי שאברהם שחרר את הגר תחלה כדברי יונתן בן עוזיאל הנה קודם מתן תורה לא היה שחרור עבדים מועיל כי אם לשומן כגרים תושבים ועוד חזרו היא והוא לגלולי בית אביה אלא שקשרה פתחה ולא היתה לאיש עד שעשה בה אברהם לקוחים שניים ומן הוא והלאה היו מעשיה נאים כקטרת. ומלאכי השרת בקשו לדון את ישמעאל עוד על שם סופו אמר להם שופט צדק שאין דנין כן אפילו לבן סורר ומורה אלא לפי מעשיו של אותה שעה כגון שהוא זולל וסובא עכשיו וסופו מלסטם את הבריות דטבא ליה עבדין ליה ימות זכאי ואל ימות חייב. אבל אם אין בו עון מאותו מעשה שהוא עתיד לחטוא אין עונשין אותו אפילו בשב ואל תעשה כגון שלא להעלות לו באר ואף על פי שיכשל בקום עשה לאחר זמן להמית בצמא גולים כמותו והם בנים למקום ועוד שאני ישמעאל אף על פי שהיתה בו באותה שעה תחלת הקלקלה כמו שזכרנו מדרשת מצחק מכל מקום אין סופו להמית בצמא אלא בניו הם העתידים לחטוא ואין דנין בן סורר ומורה רק על קלקלת עצמו תחלה וסוף. אמנם המיתה לפחותים מי"ג שנה אינה אלא בעון אבותם. ומשנת י"ג עד עשרים המיתה מהבית דין עליון היא לטובה תמיד אם רובו זכיות וקרוב להרשיע מעבירין אותו מן העולם לתת לו שכר מצות ולחדש על פי זכותו כמו שיבא בפרק כ"ח כי לא אמרו שאין בית דין של מעלה ממית באותו פרק אלא שאינו מעניש ומיתה זו אינה על צד העונש כאמור. וגם זה סיוע שיש בו ממש לדעת התוספות שזכרנו. ואם רובו עונות ומת הרי זה בכלל משפט שיש עמו צדקה כמו שיקרה לפעמים גם כן לגדול מבן עשרים להיות נספה בלא משפט מקומו ושעתו כי אם על שם סופו למעט את התיפלה ולקרב כפרתו ודין אמת הוא כפי רשעתו ובן סורר ומורה בבית דין של מטה דוגמתו כדאמרן: