יתפשט עוד כשתתחיל להפשיטו מן הרגל ותוליכהו לאחור על דרך התוך שבו עבר בהרכבותיו עד הראש שממנו הותחל להתרכב: והסימן על זה המלבוש שהאדם לובש, שבעת התלבשו לובש תחלה החלוק הקרוב לבשר ואחריו שאר בגדים אחד אחד עד האחרון העליון המכסה את הכל שהוא הגלימה. וזה דרך הגלמים כולם בעת הלבישה והוא להפך בעת הפשיטה. כי מה שלבש בסוף פושט בראש ומה שלבש בראש פושט בסוף. והנה הרכבת השור לרמז כי תחלתו הראש, בלבשו צורת ההרכבה. אבל העור שהוא סוף מלבושיו פושטים אותו מן הרגל ומוליכין ההפשטה עד שפושטין הראש מכל עורו. ואע"פ שהיה אפשר לעשותו להפך כי הלבישה בו טבעית וההפשטה מקרית, ואמנם זכרנוהו לרמז בעלמא. אבל ענין היות החמר שתרכב בלבושו צורה ופשטו צורה אין זה רמז ולא משל וחידה, אבל הוא ענין אמיתות המציאות. ואמנם ענין היותו מורכב על דרך הרכבת האותיות, אין בזה ספיקה למשכילי דתינו המקובלים מן האמתיות. אבל יוודע מהרה שהרכבות הגלם כולן הן הרכבות האותיות שוה בשוה, ואם הרכבותיו כך אין צריך לומר שגם הפשטותיו כך: ודע שהמדות הטבעיות והנפשיות והגלגליות מורות על אמיתת המדות האלהיות, ר"ל כי כפי מה שאנו מכירין מאלה המדות מציאות פועליהן ועניניהן, כך נכיר ממדות השם יתעלה מציאותו וענין השגחתו לעולם, והנהגתו את בריותיו והשגתו את ברואיו, ורצותו הנרצים אצלו מהם, והיותו בלתי חפץ בכסילים ובלתי רוצה במיתתן של רשעים, אולי ישובו ויראו את יי. וזה כולו יורונו עליו שמותיו יתעלה העצמיים והתואריים, כי הם קדמו אצלינו בידיעת מדותיו. וכמו שיורונו שמותיו על מדותיו ודרכיו ומעשיו, כך יורונו האותיות והלשונות על שמותיו, אשר מהם הורכבו. ומה שיורונו עדיין יותר מזה הם הנקודים בהמשכנו בם אחר ההסכמות. כמו שאמרו חכמים ז"ל בספר הבהיר 'דמיאן נקודתא באתוותא כנשמתא דחיי בגופיה דאיניש'. כי הנקוד הוא אשר מניע האות, אבל במבטא לא ימצא אות בלי נקוד וכל שכן שאין נקוד בלי אות. אבל במכתב ימצא אות בלא נקוד ובעל הקבלה יקרא ויבין מדעתו ומתוך מה שכבר למד מהות הנקוד הראוי לכל אות ואות, עד שיקשרו הדברים. וכן במחשבה הנקוד עם האות נחשב יחד, כל זה מפני מחשבת דברי לשון מוסכם שעם ההסכמה יובנו הענינים שהורו על הראשונים. אבל מי שרוצה להבין מה שהוא ענין ראשון להסכמות, ורוצה לדעת מה הפרש בין המוסכם והמוטבע והמורגש והמושכל והמפורסם והמדומה והנחשב ורוצה להכיר מהות ההסכמות כולן, ומי הן המסכימין, ואיך נפלה ההסכמה שוה בין קצת בני אדם ולא נפלה בין קצתם זו ההסכמה אבל אחרת, צריך שיעיין בראשיתן של העניינים כולם ויראה כל דבר ודבר מהם ממה הורכב, ויפשיט ההרכבות כולן עד שיגיע אל מה שהוא ראשית לכל דבר מורכב, ויכיר עלתו וסבתו והתחלתו. וזו היא הדרך האמיתית בכל חכמה: ואמנם יש דברים שימצא דרך קרובה וקלה למצוא התחלותיה, ויש דברים שהדרך קשה מאד ועמוקה למצאן. אבל צריך לבקש ולחקור על כל דבר ודבר הסבה הקרובה למציאותו, ולדעת אם היא סבה אחת או רבות מורכבות או נפרדות. ובהמצא הסבה ההיא צריך עוד להעמיק יותר ולדעת אם יש לסבה ההיא סבה. עד שידלג החכם ממציאות העולם הזה השפל אל מציאות העולם השמימיי אשר כבר נודע לכל משכיל שכל זה המציאות השפל התחייב ממנו. וכן יעשה לשמימיי, יבקש סבותיו עד שימצא מדלג ממנו בבקשת הסבות אל העולם העליון. וכן יעשה ממנו מדלג ומעלה מחשבתו למצוא סבת העולם הנעלם העליון, וככה ימצא מציאות הסבה הראשונה לכל נמצא והיא הקרובה לכל מצד העמידה והקיום, והיא הרחוקה מכל צד, מצד חיוב המציאות ומצד המעלה. ואי אפשר להיות הדבר הקרוב לו כי אם אחד, והוא השפע הראשון האחד היחיד המיוחד והנשפע מאתו. וזה הענין קבלנוהו מצד אחד והשכלנוהו מצד אחד. ועל זה אין לנו דרך לדעת הדברים המורכבים באמיתותם כי אם בידיעת סבותיהם, ודרך השפע לפי דרך הקבלה ידענו בו לפי דרך מציאות הספירות. והספירות ידענום מפני שסמננום לפי האותיות. והאותיות ידענום מצד הטבע כנמצאות במבטא וידענום מצד הקבלה המוסכמת כנמצאות במכתב. ואלה היו לנו עדים ברורים על היות כל הנמצאים דומים להם וכל שכן שהורונו האותיות שבלחות על מציאות שלשת מיני הצורות, שהן צורה שוקעת וצורה בולטת וצורה חלקית. וזה שבח לאל בעל הצורות כולן, כבר ידענוהו מן הקבלה ומן השכל. אחר שהיו הלחות כתובים משני עבריהם ונקראים פנים ואחור ומובנים בשבעים לשונות, והנה צירוף האותיות לעד: הנה כבר הוריתיך ענין סתרי המציאות אשר הודיעונו מסכימי צורות אותיות הקדש, והצרוף המורה על התחלת הלשונות כולן, כפי מה שסדרנוהו באלפא ביתות. הוא הדבר הנקרא מבחן השכל ומצרף החכמה וכור הבינה ונסיון הדעת, ובו יתבררו ויתלבנו הדעות ויצרפו הלבבות באש החשק האלוהי, ובו יבדל הקדש מן החול והדם הטהור יטהר והטמא יטמא. ועל כי היה הדבר הזה חזק ואמיץ וקשה מאד להשיג ענין מעלה זו התלויה בצרוף ובכל דרכיו, היה הענין נעלם מאד ולא עוד, אלא שבשעה שירצה המהפך מדותיו על פי צרוף האותיות להפכם מדרך טובה אל דרך רעה שמיד ימצא שדים ורוחות ודמיונות ומחשבות דומות לאמתיות שיפתחו לו השער לבא בחדרי הרשע. כי זו הגזרה היא טבעית לזך שבזה העולם השפל, שהוא איש ממין בני הנביאים שהם חכמי כל הארץ הדומים לכוכבי הרקיע המאירים. ואם יש בו כח מכלל הכחות העליונים לשומרו ולעוררו ולעוזרו לבלתי סור לבבו מהאמת, בעבור דוברי כזב המדברים שהם המצפצפים, והמהגים והמלחשים והמכשפים והאשפים והחרטומים אנשי להט החרב הפועלים בלהטיהם 'כן', שחתום עליהם 'כן' כנגד 'כן' הנאמר בחותם היצירה "ויהי כן", שהוא החותם הכנוי אשר כל משכיל יכסהו וישים עליו הכסוי, ואם יגלהו מצד אחד, מן השני יכסהו בעל כרחו, כי מנשיקות פיהו ישקהו. מיד יתעורר משנתו וידע יום מותו ויבדיל רוחו מנשמתו וישיבנה אל תלמודו ואל משנתו וייהפך ממות לחיים מדתו, ויכיר ההבדל הגדול אשר בין נפשו וגויתו, עם היות משתיהם הרכבת ואמיתת מציאותו. וישים השכל בעל השלום מכריע בין טבעו ובין צבעו ובין פשעו ובין שמעו, ויהיה לו כרופא מרפא נגעו. ואולם כל עת אשר יטה לבבו מעם יי אלהיו ויחשוב בספקותו שום אמתות שתהיה סבה לסור מהשם בשום צד או בשום עת, הנה כפר בעיקר והפסיד חלקו מזה ומהבא. ונוח לו שלא נברא מפני שלא חס על כבוד קונו. והפלא מאד על מה שבא בדבריהם בענין זה באמרם בפרק הנזכר בשבת. 'אמרו ליה רבנן לר' יהושע בן לוי, אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בשני יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו, אל"ף בי"ת אלף בינה. גימ"ל דל"ת גמול דלים, מאי טעמא פשוטא כרעיה דגימ"ל לגבי דל"ת, שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים. ומאי טעמא פשוטא כרעיה דדל"ת לגבי גימ"ל, דלימציה ליה נפשיה דלא נצער. ומאי טעמא מהדר אפיה דדל"ת מגימ"ל, דליתן ליה בצנעה כי היכי דלא ליכסיף מיניה. ה"א וא"ו שמו של הקב"ה, [ז"ח ט"י כ"ל] ואם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך וחן אותך ומטיב לך ונותן לך ירושה וקושר לך כתר לעולם הבא. מם פתוחה מם סתומה' וכו' כמו שכתבנו, עד... 'מכאן שניתנה תורה במנוד [ראש]. קו"ף קדוש, רי"ש רשע. מאי טעמא מהדר אפיה דקו"ף מרי"ש, אמר הקב"ה אין אני יכול להסתכל ברשע. מאי טעמא מהדרה תגיה דקו"ף לגבי רי"ש, אמר הקב"ה אם חוזר בו אני קושר [לו] כתר כמותי. ומאי טעמא כרעיה דקו"ף תלויה, דאי הדר ביה ליעייל'. ועל זה נאמר שם, 'אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן' (משלי ג' לד') כמו שאמרנו. 'שי"ן שקר תי"ו אמת, ומאי טעמא שקר מקרבן מיליה ואמת מרחקא מיליה, שיקרא שכיח קושטא לא שכיח, ומאי טעמא שיקרא אחדא כרעיה קאי, ואמת מלבן לבוניה, קושטא קאי, שיקרא לא קאי. א"ת ב"ש, אותי תעב אתאוה לו, ב"ש, בי לא חשק שמי יחול עליו. ג"ר, גופו טימא ארחם עליו. ד"ק, דלתותי נעל קרניו לא אגדע. עד כאן מדת הרשעים, אבל מדת הצדיקים א"ת ב"ש, אם אתה בוש יצר. ג"ר ד"ק, אם אתה עושה כן גור בדוק. ה"ץ ו"ף, חציצה הוי בינך לאף. ז"ע ח"ס ט"ן, ואין אתה מזדעזע מן השטן. י"ם כ"ל, אמר שר של גיהנם לפני הקב"ה רבונו של עולם לים כל. אח"ס בט"ע גי"ף, אמר הקב"ה אני אחוס עליהם מפני שבעטו בגי"ף. דכ"ץ, דכים הם כנים הם צדיקים הם. הל"ק, אין לך חלק בהם. ומ"ר ז"נ ש"ת, אמר גיהנם לפניו, רבונו של עולם מרי זניני מזרעו של שת. אמר לו א"ל ב"ם ג"ן ד"ס להיכן אוליכן, לגן הדס. ה"ע ו"ף, אמר גיהנם לפני הקב"ה רבונו של עולם עיף אנכי. ז"ץ ח"ק, הללו זרעו של יצחק. ט"ר י"ש כ"ת, טר יש לי כתות כתות מזרעו של עשו שאני נותן לך'. והנה זכרו זה כולו אחרי אמרם לפני זה. 'ר' יהודה בן בתירא אומר, נאמר בשני "ונסכיהם" בששי "ונסכיה" בשביעי "כמשפטם", הרי מ"ם יו"ד מ"ם, מים. מכאן רמז לניסוך המים מן התורה'. והנה זו מצוה אחת ידועה וספרוה באסמכתא רחוקה מאד וכל זה כתוב בפרק הבונה בשבת (דף קד): ואמנם כתבתי כל זה בזה החיבור כדי לסתום פי המכחישים דרכי צירוף האותיות ועניניהם ומלעיגים על כל מה שבא מזה, באותיות דר' עקיבא ובספר הבהיר ובספרי השמוש הנקרא שמוש תורה ושמוש תילים, מצירוף השמות ומהוצאתם ממקומות ידועים, ומפרקי היכלות דר' ישמעאל ומשאר ספרים שהם ממינם ובמדרשות אין להם חקר. וזה כולו כבר הודו על היות רשות האדם נתונה לו למצוא דרך החיים או להשאר בדרכו הידועה כל ימי חייו או לבוא אל השער ולשוב לאחור או ללכת לפנים תמיד עד שיראה פני המלך וידע אתו. ואמנם זה כולו על דרך צירוף האותיות לא זולתה, כי כל דרך זולתה הוא נמנע בטבע להיותה יכולה להביא את האדם עד הלום בזו המדרגה שהיא מדרגת רוח הקדש ומעלת נבואה. ואחר שהדבר כן ראה באי זו דרך תקחנה והיא לשמור הטוב תמיד בכל צד ובכל פנה ולהבריח הרע תמיד בכל יכלתך, עד שיהיה יצרך הטוב כשמוע הבן הנאמן המכבד את אביו או העבד הטוב הירא מאדוניו או התלמיד הטוב המקבל מרבו, דברים ראויים לשמעם באמת. ועל כן אודיעך כי צירוף א"ב ב"ג ג"ד ד"ה ה"ו וכו' הוא הצירוף הראשון המוכרח המסודר על דרך המזג ועל דרך הזווג. שהנה חוברו כולם נפרד עם זוג זוג עם נפרד, נפרד עם זוג זוג עם נפרד עד ט"י, שגם הוא נפרד עם זוג. והנה י"כ זוג עם זוג, אלא שהיו"ד משותפת עם אלה ועם אלה. כי היו"ד בהיותו סוף האחדים המורים על הזוגות והנפרדים. ובהיותו ראש העשרות המורים על הזוגות לבד צריך להשיגו בדמות א', בענין זוגו ומזגו עם זולתו מן כל העשרות, גם מכל חשבון ממנו ומעלה בדמות א' הוא. וכמוהו ק' גם א' גם י' שהיא עשרת אלפים, גם ק' שהיא מאות אלפים וכן חלילה עד אין סוף. ואם כן י"כ כדמות א"ב וכן כ"ל כדמות ב"ג, וכן השאר כולן בעשרות גם מאות. הנה ק"ר כדמות א"ב וכדמות י"כ, ואם כן חוזרת ההרכבה על דרך זה בהיותה נשנית משולשת, מפני שתדענה אכתבנה: אב בג גד דה הו וז זח חט טי יכ כל למ מנ נס סע עפ פצ צק קר רש שת תא: הנה זוהי המרכבה המוכפלת בהכרח ובאה במספרה לפי האותיות והתיבות כ"ב מ"ד. והנה סודם 'בדמ"ך' 'כבד חלב' 'כח בלבד' 'גלגל' 'לב בלב'. ומנין כב אותיות א"תצה, כפלם ויעלו ב' תתק"צ. חבר הכל אותיות שהם מ"ד ותיבות שהם כ"ב ומספרים שהם ב' תתק"צ וזו הצורה תתקב"ץ בדמ"ך תתקמ"ץ בכב"ד, והם שני מלכים חיים מתים. גוי"ם זנ"ב וסימניך "הנה יו"ם ב"א ליי" (זכריה יד' א'). וישובו אחי"ם אויב"י הא"ל בכח המט"ה, כי שני כלים מחיי"ם מתי"ם אבל כשפים ממיתי"ם חיי"ם רק כל בעלי חיים כשפני"ם מכשפי"ם והכלל חלילה ט"ן. והנה נמצא דרך אי"ק בכ"ר גל"ש דמ"ת הנ"א, דמ"ת גל"ש בכ"ר פנים ואחור. והשאר לא נשתלשו והם מן נסה"ו עד ק"ץ י"ט. ואמנם סוד בכ"ר גל"ש דמ"ת, בכ"ר גל"ש דמ"ת, התגלגלו על דרך שכב"ת זר"ע שכב"ת זר"ע כפל, שסודו רכ"ב שמתגד"ל, דג"ל שמתרכ"ב גם גד"ל שמתבר"ך, דג"ל שמתכב"ד. והנה כל הרכבותיו הם אל"ף אל"ף אל"ף אל"ף אל"ף אל"ף אל"ף אל"ף אל"ף, והנה הם ט' אלפי"ם תשע ספירות. על כן ראה יחזקאל ט' מראות, והמראה העשירית היא קדש ליי. ולא ירדה שכינה למטה מעשרה ולא עלה משה למעלה מעשרה. והעשירית היא אספקלריאה המאירה והתשע אספקלריאות הן בלתי מאירות להשאר וכולו יובן מזה. שהרי נשאר אי"ק הנ"א שסודו אלף יום אלופים ופמליא ואלפים ו' אלפים שהם ה"א י' מאה אל"ף י' נקב"ה. והוא סוד שכינה שכך המרובע עולה מן א' עד י'. והנה סוד אנכי מפורש עם יי אלהיך שהוא כבד בדמך שהוא כבד מכבד. והנה סודו אני יהו"ה אלהי"ם ה' יו"ם יו"ם יו"ם ה' יה"י ויה"י יה"י ויה"י יה"י ויה"י, והנשאר הוא מחובר שנים שנים לבד מפני שלא נתגלגלו האלפא ביתות כי אם פעמים עד ת' לבד: וכאשר הראיתיך באחד תכיר ממנו הנשארים כולם מן האלפא ביתא של אל בם גן דס, המצורפות ברא"ל שערים. וכבר רמזתי לך דרכם וגם רמזתי לך גם כן האלפא ביתא של ר' יצחק ז"ל. ואמנם אשלים לך עניינה פה, ואומר שעניין היותו כותב שם וחצי בכל צד יעלה זה ב"כ י"א והנה אבי"ך והוא ג"ל. ואם כן ד' מהטורים שהם שם וחצי שם וחצי הרי הוא גלג"ל במספר האותיות, ועל זה יורה שהוא מצוה לגלות נסתריו מפני היותם סבת הגאולה, שהיודעם יגא"ל ד"ם כי הוא הגא"ל הד"ם, בדי"ו ד"ם בדי"ו גלה"ו, די"ו בד"ם יגא"ל ד"ם מכב"ד כב"ד מד"ם דמיו"ן גלג"ל, 'ד"ם ומי"ן נ"כ' 'פ"ל ק"י' 'ק"ל פ"י' 'עי"ן הפ"ה' 'מעיני"ם' 'ורו"ח' 'ברי"ח' 'ירח"ב' 'ביר"ח' 'יבח"ר' 'יבר"ח' 'בחר"י' אף 'עד עולם' 'טהור' 'פסילם' 'נפסל'. והנה כל מה שיתחייב ממציאות השלמים בכל אות ואות המתגלגלת עולים ר"כ. והחצים עולים חצים שהם ק"י, ויש שם כ"ב אותיות. וכן בכל תשלום אות באות עולה המספר של כל אחת ואחת מהם של"ב. ואם כן מספר כולם יחד עולה כ"ב פעמים של"ב. ומספר זה הוא שעולים כ"ב פעמים ש' בכלל ו' ת"ר, שהם ששת אלפים ושש מאות. [ומספר כ"ב פעמים ל' עולה ת"ר] ומספר כ"ב פעמים ב עולה ד"ם. הנה הכל עולה א"ו ש"ד שהם ז' אלפים ושלש מאות וארבעה. והנה עולה מצורף תור"ת מסד"ר, והכלל אי"ש בחזרת חלילה התר"ת היצ"ר תור"ת הפרט"י תור"ה פרטי"ת פרטי"ת אמצעי"ת, א"ש הא"ד א"ד הא"ש היצו"ר הציו"ר היוצ"ר והיצ"ר א"ד א"ד א"ש. גם א"ד א"ד צור"ה הא"ד צור"ה הצור"ה א"ד רפא"ל אי"ש, והרמז "יי איש מלחמה יי שמו". ד"ם גלג"ל עשרי"ם ושתי"ם אותיו"ת דמיו"ן כ"ל העול"ם נאס"ר: ודע כי מספר כל אחד מהם שהוא של"ב אותיות סודם "יצ"ר ל"ב האדם רע מנעריו". ומספר כל אלפא ביתא שלימה אלף ותצ"ה, וסימנם מלכות. ורמזם "כי א"ת המל"ך יי צבאות ראו עיני" (ישעיה ו' ה'). וכשתדע סודם 'את"ה מל"ך' כי 'את"ה יוד"ע' 'א"ת הידו"ע'. והנם 'דע"ת אהו"י' 'משק"ל יו"ד ה"א' 'עול"ם המקר"ה' 'מקר"ה העול"ם' 'מעינ"י מי"ם העליוני"ם' 'לוית"ן' 'טו"ב הדע"ת' 'שכ"ל חכמ"ה ובינ"ה' 'עפ"ר חמ"ה ולבנ"ה', ורבים הם כהם. ודין הוא לחקור אחריהם כי כשתדעם 'תקש"ר אד"ם מלא"ך שט"ן' 'תקש"ר המכשפי"ם' 'מית"ה משקר"ת' 'תקש"ר המתי"ם' 'המתי"ם קשר"ת' 'מית"ה משקר"ת' 'תכלי"ת השק"ר בכ"ח' 'תכלי"ת שלש"ה' 'תכלי"ת שק"ר וכז"ב' 'תכלי"ת סבו"ב זנ"ב הרא"ש' 'תכלי"ת סבו"ב הרא"ש זנ"ב'. א' הוא הראש י' הוא הזנב, י' הוא הראש ק' הוא הזנב, ק' הוא הראש א' הוא הזנב, והנה אי"ק מתגלגל חלילה וכולו ראשים, וסימנם "כשדים שמו שלשה ראשים" (איוב א' יז') וכולו זנבות, וסימנם "ויפן זנב אל זנב" (שופטים טו' ד') ודעם (שלשת) "[משני] זנבות האודים העשנים האלה" (ישעיה ז' ד'), הם נרמזים על ענין שלשת היסודות שהם אחרוני המציאות העליון וראשוני המציאות התחתון. ולפי זו הדרך הם ראשים למה שהורכב מהם, והם זנבות למה שהתחייבו ממנו. והגלגל המתגלגל פנים ואחור לעד נאמן על זה המציאות כולו המתגלגל פנים ואחור. ועל כן א"ת סודו פנים ואחור גם מלא"ך וש"ד והנו בא"ש ובמי"ם. ב"ש אמונ"ה וצד"ק בעל"י הפעל"ה מלהיב"י מעל"ה ומט"ה. ג"ר קי"ן והב"ל בר"א אב"ר רב"א בר"א גבר"א בר"א. ד"ק מסב"ב לע"ד הרי אלה ארבעתם י"א במספרם והם ח' אותיות וגם ד' תיבות הרי י' אחד. והנה א"ת ד"ק ב"ש ג"ר גמו"ל וענ"ש ענ"ש וגמו"ל אלף ועשרה יו"ד אלף רא"ש הפוע"ל מאש"ר העול"ם שכ"ל הפוע"ל העול"ם היצ"ר פוע"ל כ"ל העול"ם פע"ל היצו"ר עשרי"ם ושתי"ם אותיו"ת עשרי"ם ושתי"ם אותיו"ת פעל"ו היצ"ר. וכל זה הצירוף מועיל הרבה להשוות החכמה האלוהית. ודע כי יש נפלאות תמים דעים בדרך הצירוף של א'ג'ה'ז'ט'כ'מ'ס'פ'ק'ש'. ובדרך הצירוף של ב'ד'ו'ח'י'ל'נ'ע'צ'ר'ת'. כי מספר הנפרדים כלומר הראשונים עולה תרכ"ה. והנה הכת"ר, והיודע לכתר ינצל מן הכר"ת. והרמז עליו "הכרת פניהם ענתה בם" (ישעיה ג' ט'). ונאמרו ברוח הקדש שממנה כל הרוחות. ומספר הזוגות כלומר האחרונים עולה תת"ע, והכל לשו"ן קד"ש, דעו ברו"ח הקד"ש לשו"ן הקד"ש, למדו ברו"ח הקד"ש אלמד לשו"ן הקד"ש ברו"ח הקד"ש ראש"ו מרב"ע ומשול"ש בברי"ת לשו"ן ז"ך שי"ב תרע"ו שת"י וער"ב שקו"ע בטיטא שת"י שק"ע בער"ב בל"ט ער"ב שק"ע בשת"י בל"ט