בש"ם העצ"ם בש"ם התא"ר הש"ם בש"ם העצ"ם בתא"ר העצ"ם בש"ם התא"ר בש"ם הש"ם בעצ"ם הש"ם בתא"ר הש"ם הש"ם התא"ר בעצ"ם: והנה אלה נפלאות אלהי ישראל שהודיענו כל זה מאמתת כ"ב אותיות הקדש, שסודם ביט"א ע"ץ החיי"ם ע"ץ החיי"ם חט"ה חי"י החט"ה עצ"ם חי"י העצ"ם חט"ה כ"ח הרכ"ב באברי"ם כ"ח ברכ"ה באברי"ם כ"ח הרכב"ה בחמ"ר, וכן רבים כהם יורו על כחות ההרכבות כולן. והנה כבר התבאר לפי הדרכים האלה שהאדם יכול להשיג כל מה שיבין מצד ההסכמה. וההסכמה פרסום מקובל מאיש לאיש, ואם כן כל מה שישכיל האדם מכל דבר ודבר מן הנמצאים, הוא לפי המורגש ולפי המושכל ולפי המקובל. והשגת המורגש תלויה בחמשת החושים שהם גופנים ר"ל כחות בגופים. והם הראות שהוא כח בעינים. והשמע שהוא כח באזנים. והריח שהוא כח באפים. והטעם שהוא כח בחיך ובלשון ובשפתים, שגם הן כלי הדבור. כי הטועם המר והמתוק שהם שתי הקצוות הרחוקות או מה שבתוכם כגון המליח והחמוץ והעפוץ והחד והדומים להם,
כל אחד לפי מינו, לא יטעם אחד מאלה עד שיוכל להבדיל בין כל מין ומין מהם, אם לא ישים הדבר המוטעם בפיו בדבוק גוף נוגע בגוף עצמו. מה שאין בשלשת החושים הנזכרים שכל אחד מהם השגתו למה שישיגהו מרחוק. והם עם כל זה שלש מעלות מובדלות בריחוקם. כי הריח יושג בקירוב גדול, ועל כן יורה מאמר "וירח יי את ריח הניחוח" על קירוב מופלג שהתקרב השם אל הנקרב המתקרב אליו על ידי הקרבן, ויורה על אמתת הרצון. כי הכעס והרצון שהם שתי מדות הפכיות מיוחסות אל הריח ואל הנחירים שהם כלי הריח, כמו שנרמז למעלה במדות. והנה הם אויריות נולדות מן הלחות ומן החום, כי החום מוליד הכעס בהתגברו והלחות מישבו והוא סוד הדם שטבעו חם ולח והוא אויריי: ודע כי ידיעת המדות וסדריהם על דרך האנושות מביאה לידי ידיעת מדות העולם והשנה וסתריהן. וידיעת מדותיהן של העולם והשנה מביאה לידי ידיעת הנהגת השם את הכל, והשגחתו בכל איך הן עד שיקראו הדרכים ההם פעלים ותארים רבים מיוחסים אל השם, ודרכים
והנהגות ומדות אלוהיות, כגון י"ג מדות שאינן חוזרות ריקם. כמו שנבאר בסוף הספר הזה בסתריהן בע"ה. וצריך אם כן שידע האדם תחלה הרכבת גופו ידיעה כללית ופרטית. מפני שהכלל יבדיל כלל מכלל שהוא כדמות פרט אצל הכלל הגבוה ממנו. והפרט הוא הדבר שיורגש באחד מחמשת החושים, אבל הכלל לא יורגש, ואמנם יושכל או ידומה בהמשך המשיג אחר אחד מן הכחות המציירות, בין אחר הנעלם, בין אחר הנגלה. ועל כן אפשר שהמדמה ידמה האמת במה שדמהו, ואפשר שידמה בו שקר מפני היותו יוצא מגבול כחותיו כמו שיקרה בחושים כשיצאו מגבול כחותם, שלא יוכלו להשיג האמת. ואולם השכל מתוך היותו קרוב אל השפע האלוהי, והוא המלמדו, כשיקבל ממנו מה שראוי בעת הראוי, ואין לו מונעים, גם כן ישיג האמת בכל מה שישיג. ואמנם אם התרשל זה המשכיל המבקש להשיג דבר אמת ולא חקר כל מה שראוי לחקרו על פי הדרך המושכלת, כבר יקרה לו גם כן כשיחשוב שהשכיל דבר והשיגו כאשר
הוא ויטעה בכל מחשבתו או ברובה או במקצתה. וזה כולו סבתו התרשלות החקירה הראויה, וזה בלא ספק יקרה בכל דרך השגה אנושית, אבל בהשתתף האלוהית המשפעת המושכלות המקובלות עם האנושית המקבלת הידיעות האמתיות בלתי מונע, אי אפשר אז לעולם שיטעה המשכיל בשום דבר מכל מה שהורו לו והשיגו. ואם יזדמן עת או רגע או ענין מן העניינים הידועים המונעים את האדם מההשגה העליונה ההיא השכלית, כבר יקרה לו שגם הוא יטעה, ואפילו אם ההוא הגדול שבבני אדם. כי זה הדבר מוטבע באדם והוא נמנע שיהיה זולת כן מפני היותו מורכב מדברים הווים ונפסדים, פעם קיימים ופעם בלתי קיימים. ואם כן אל תפלא כשיקרה שום מקרה לאחד מן הנביאים או מן החכמים באלו העניינים, וכל שכן לשאר האדם אשר למטה מהם. כי הקרי לא ימלט מן המקרה אשר הוא סבת מציאותו הקרובה. והאדם ברצותו להיותו בלתי אדם ימצא עצמו חסר אפילו ממעלת האדם. כי המעלות שהן מבדילות בין
המינים אפשר להפחיתן ולהשוותן ולהעלותן. כיצד, אם האדם עושה מעשה אדם הידוע מצד ההרגש ומצד הדמיון ומצד השכל ומצד הכתוב ומצד הקבלה, לפי הזמן ולפי המקום ולפי האישים שבזמנו, הנה הוא אדם באמת. ויש לזה השווי דרכים וקצוות רחוקות וקרובות לצאת ממנו אליהם. כי הקו הכל יוצא מהשווי ומן היושר ונוטה אל הקצוות כמו שרמזנו למעלה. והנטיה אל המינין שלמטה מן האדם היא נטיה רעה ושמה צפונית, והיא נטיה מן האנושות אל הבהמות הנקרא חיות מורגשות, כנטיה אל היות האדם דומה לחמור שהוא כרוב מינו אינו מזיק אבל נושא עול. והנה חמור הרחים סובב סובב ואינו זז ממקומו. והאדם אין הכונה במציאותו שוה לכונת מציאות החמור, שאין התכלית שישא עול כחמור בלתי היותו מתעלה בנשיאת עולו. ורוב המצות הן עול, אבל תכלית הכונה במציאותו היא שיכיר עצמו, והכרת עצמו תביאהו להכיר את קונו והיא תכלית הצלחתו. וזאת התכלית יש לה מדרגות רבות וכל
מה שיתקרב אל התכלית יתעלה על זולתו ממי שלא הגיע אל מה שהגיע הוא אליו. והנטיה אל זה העלוי היא נטיה טובה ובה מתדמה העולה אל העליונים שאין מינים אחרים מעולים אחר מן האדם. כי הגלגלים והכוכבים לא יקראו מינים באמת, מפני ששם המין נופל על מי שאישיו הווים ונפסדים והמין קיים. והכוכבים אשר אין אישיהם הווים ונפסדין ולא הגלגלים, אם כן אינם מינים. ועל כן בהתעלות האדם יתדמה בהיותו איש אל אחד מן הכוכבים הקיימים, ויתקיים לנצח וישוב כל כי הכל קיים: והנה נרמזו במרכבה ג' מיני אדם שהם בהמה וחיה ועוף, עם היותם שלשת מלכי בעלי חיים. כי השור מלך בבהמות, והאריה מלך בחיות, והנשר מלך בעופות, ויורו שלש מדות. כי מלכות השור מורה על ממשלת העושר, ומלכות האריה על הגבורה, ומלכות הנשר על השררה. והמלכות הרביעית היא מלכות האדם שהוא מלך על כולם. וארבעתם יורו על ארבע רוחות, ומתהפכות לפי פניהם לכל רוח מארבעתן, עד שיתגלגלו חלילה. וצורת פני אדם צורה מזרחית, וצורת
פני שור צורה צפונית, וצורת פני נשר צורה מערבית, וצורת פני אריה צורה דרומית, ומכריע בינתים מגלגל הצורות. ויעידו לך על זה הסוד ארבעה דגלים, והאמצעי, שהדגלים הם דגל מחנה יהודה מזרחה. ודגל מחנה דן צפונה, ודגל מחנה אפרים ימה, ודגל מחנה ראובן תימנה. ומחנה הלויים בתוך המחנות. ומחנות שכינה אוריאל מזרחי, גבריאל צפוני, רפאל מערבי, מיכאל דרומי, ושכינת אל באמצע. וכן בשבע האמצעי שהוא היכל הקדש מכוון באמצע שש קצוות. וכן בתשעה האמצעי נקודה וכן בשלש עצמן כמו שנאמר באמ"ש. וזה הוא סוד המדות עם שווין ועם נטיתן. ואם כן השלם בבני האדם הוא המתעלה כשמתגלגל ממדה למדה עד היותו אמצעי לכל המדות ונותן לכל אחת חוקה כפי הראוי לה, עד שיהיה רוכב על המרכבה כולה. והיא האדם אשר מעל לרקיע אשר על הכסא ונברא בצלם ודמות. ועל כן נאמר שם "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א' כו') במעלה. ולפי אלו
הסודות שגיליתי לך צריך שתשתדל להדמות לזה המכריע והוא הנקרא אל שדי והוא מטטרון שר הפנים המנהיג האותיות וממירן ושוקלן וצורפן בצירופים הנזכרים שאמיתת כולן תלוייה במשולשת באמת וסודה גלגל ואחריה חבריה מארבע ומחמש עד כולן שעליהם שבעים לשונות ויתגלו בם החכמות: והנה ענין השמע והראות שנאמר במקומות, "וישמע יי" "וירא יי", יורו גם כן על הקרבה ועל הריחוק בהשגחות והמדות הנזכרות במסכת אבות, והנרמזות במבחר הפנינים והנרמזות במה שכתבנו מדברי ר' שלמה בן גבריאל ז"ל, ומה שבא בחמשים שערים שחבר בם בן כרשפין, ומה שנכתב בספר חובת הלבבות, ומה שנאמר מהם בחבור ספר האמונות לר' סעדיה גאון ז"ל. והוא שהכל נלקח מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים וממה שנמשך אחריהם. כל אלה הורונו להכיר עצמנו ולהכיר קוננו. ואמנם חוש המשוש שהוא המתפשט בכל, עם היותו מיוחס אל הידים בראשי האצבעות, צריך בהשגתו אל דבוק גמור כולו לנגיעת גוף לגוף. והמבדילים
האלה שמבדילים בהשגחתם הדברים אלה מאלה הם גופנים. אבל הרוחיים תלויים בציורי הנפש. ועל כן מגלגל האותיות המתחיל מן א'ב'ג' ראוי שידע שהגלגול הישר הוא שיבוא אחריו ב'ג'ד' ואחריו ג'ד'ה' עד שישלים הגילגול במלת ת'א'ב' ותחזור חלילה שהוא גלגל חוזר חלילה. ועל כן צריך להתחיל עוד באלפא ביתא השנית מן מלת א'ג'ד' ולהשלים במלת ת'א'ב' ת'ב'ג'. ובדרך הזה לכולם כמו שכתבנו למעלה בצירופיהם, והשלמנו בספר הראשון באלפא ביתא שראשיתה א'א'ב' וסופה ת'ת'א'. והנה סוד זו הדרך ראש תוך סוף שהראשים לעולם שווים באלפא ביתות ישרות לכולם, והתוכים גם כן ישרים. אלא שמתחילין מן בי"ת, והראשונים מתחילים מן אל"ף תמיד בכל הגלגול. ואם כן הנה התחלת הראשים לכולם מן א"ב לעולם. והשלישיות משתנות ומתהפכות וזהו דמיון לעולם העליון שהוא הראש הראשון בלי שנוי והשניים דמיון לעולם השני שיש בו קצת שנוי ואינן שנוי גמור. והשלישיים דומין
לעולם השפל שהוא מלא שנויים וכל ענייניו משתנים ואין לעצמות הפרטים הנמצאים בו קיום אלא על דרך הויה והפסד: ועתה אפסוק דברי כ"ב אותיות פה, ואומר שהוא רמז בסודו צופה וממיר עושה את כל היצור ואת כל הדבור שם אחד וסימן לדבר עשרים ושנים חפצים בגוף אחד. מורה על גלוי מה שבחננוהו וגילינוהו מכל דרך היצירה באותיות התלויה בצפיה ובהמרה בכ"ב אותיות של התורה, שבהם נבראו עשרים ושנים חפצים ונעשה מכללם גוף אחד שלם. ואני הארכתי הרבה בשני החלקים שהם הא' והב' במה שדברתי בם בענין עשר ספירות ובענין כ"ב אותיות. וגם דלגתי בם מענין לענין מקרוב לרחוק ומרחוק לקרוב מפני הצורך והתועלת וגם כמעט שכבר כללתי במה שזכרתיו רוב מה שיבוא לפנים ועשיתי כן בכונה גמורה ונמשכתי בו אחר אמיתת התורה שכללה בראשית מאמריה כל מה שבא אחריה אלא שנזדמן בינינו הפך אחד מוכרח מצד שנוי הכונה והוא כי התורה דברה בכלל הראשון בתכלית הקוצר ובשני באריכות ואני הארכתי
בראשון וקצרתי בשני וזה שהוא כתב מה שבראשון ליחידים ומה שבא אחריו לכלל ואני דברתי בראש לכלל ומה שיבא אחריו ליחידים כשתמשך בשני דרכים אלו אחר פשטותם, ואם אחר נסתריהם תמשך, הנה הכל שוה הארוך והקצור ועל כן אשוב ואדבר בחלק השלישי של אוצר: אוצר חלק ג' שלש אמות אמ"ש: יסודן כף זכות וכף חובה ולשון חק מכריע בנתים. אמרו שלש אמות הורה לנו בהן על המציאות, ואמרו אלף מם שין, והנעלם מהם לפני"ם. ורמזם "לפנים הארץ יסדת", הורנו בזה הסוד מה שזכרנוהו לפנים בענין אמ"ש. וסודם מלאים נפש לא מנפשים, והם אלף ושלש מאות וארבעים וסודם מקר"א. או אמור שהם שלש מאות וארבעים ואחד. והנה ש' קנק"ן ואל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, יש קנקן ישן שהוא מלא חדש, ויש קנקן חדש שהוא מלא ישן, ויש קנקן חדש מלא חדש, ויש קנקן ישן מלא ישן, ויש מהן זה או זה שאין בו לא זה ולא זה. ועוד קנקן יצר, והוא כלי מקבל כל מה שמשימין בתוכו ואפשר שלא ישימו בו דבר וישאר
ריקם. והנה אמ"ש סודו א"ב וא"ם ונשאר ממנו אר"ץ. והנה ש"ם סודו מכריע גם אלף רוח חק מכריע בינתים. ובחברך אמ"ש עם ש"ם תמצא בשניהם מעש"ה מרכב"ה, והיא הרכבת ש"ם בש"ם. כי ב' משמ"ש והנה הוא שמה"ר המעכ"ב והוא שעכ"ב הממה"ר. וזהו באמת סוד מעש"ה מרכב"ה, והיא הרכבת החמר עם הצורה. כי הצורה ממהרת והחמר מעכב, והמרכיבם הוא שהפך תנועתם. כי החמר נח תמיד בעצם ומתנועע במקרה והצורה מתנועעת תמיד בעצם ונחה במקרה, ועם הרכבתם מתהפכים ושב הנח נע והנע נח. והסוד יתגלה לך מטבע השמים המתנועע תמיד ומטבע הארץ הנח תמיד. והסוד אל אמ"ש הוא שתוף הד"ם והאפ"ר ושתופם בשיתוף האדם והעור או בשתוף גנ"ה וזר"ע ושלשתן ג"ן עד"ן וגיהנ"ם וד"ם. והנה גן עדן וגיהנם חולקים וד"ם שהוא האד"ם מכריע בינתים, וזה ההכרע הוא על פי הלשון שנתן לו חק להיותו מכריע בינתים: וזהו שאמר יסודן כף זכות וכף חובה ולשון חק מכריע בינתים, וסוד שלש אמות שלש מאות,
והם רמז לשלשה שמות המיוחדים הנרמזים בשם חסדו לרמז כי לעולם חסדו. וכן סוד ג"ן עד"ן של"ש מעלו"ת של"ש סעודו"ת, שלש שמות שעל פיהן דג"ן נ"ע שהוא א"ד בענ"ן והוא גל"ם ד"ק מסב"ב חלל"ה זמ"ן הליל"ה יומ"ם וליל"ה, והוא המקב"ל תמיד הצורות צורה אחר צורה. ואמרו כף זכות וכף חובה הסר ת"ו שביניהם ותמצא השאר שוה ביניהם. וסוד ת"ו גרג"ר והנו בר"א בר"א אב"ר אב"ר והנם יחד עת קץ. ועם היותי יודע שיש מן המקובלים רבים שלא נשלמו וחשבו שנשלמו בהיותם בלתי מגלים דבר סת"ר לא אחוש אני למחשבתם ואפילו בגנותם אותי על הגלוי. כי דעתי בזה רחוקה מדעתם או הפכית. ועל כן אחר שגיליתי לך כי סוד אמ"ש עם אש"ם הוא מעש"ה מרכב"ה המורה על הרכב"ת הכ"ל כמו ש"ם בש"ם ז"ה בז"ה. כך אודיעך כי מלת יסודן כפ"ל הם, והנה סינ"י הוא סל"ם שראה יעקב וזה ק"ל להבינו. שהם שני שמות יורו על סינ"י שהם אבנ"י בינ"ה אבני שיש טהור. במקום שי"ש
ג"ס ק"ל ר"ך והם אח"ד שני"ם, בסוד ש"ם המיוח"ד שסודו י"ש מחנ"ה חד"ש מאי"ן. וכך אודיעך עוד יותר גדול מזה כי סוד כ"ף זכו"ת וכ"ף חוב"ה שהם מורים על ע"ת ק"ץ הנם מורכבים מעשה בראשית במעש"ה בראשי"ת. והנה מעש"ה מרכב"ה נוסף עליהם כ"ב כנגד האותיות המורים על שני המעשים יח"ד. ואמנם זכו"ת וחוב"ה חוז"ה בתוכ"ו הכתו"ב האחו"ז שהוא אב"ן משותף עם או"ת בשתוף שכ"ל עם דמיו"ן כשתוף המלא"ך עם השט"ן, והנה קד"ש ליהו"ה כדמות ב"ן וב"ת והוא או"ר נבר"א הוא או"ר אברי"ם שממנו נברא"ו העולמי"ם. והקושיא בין חול ובין קדש כלומר בין ד"ש ובין ד"ת, ועל כן ולשון היא לשון חול או לשון קדש. וזה הוא סוד ח"ק חו"ל הוא ד"ם קד"ש הוא ד"ת. ועוד ד"ם יו"ד ה"א ו"ו ה"א, ועוד ד"ת תג"א והוא שם המפורש כי הוא כת"ר תור"ה שסודו עשרי"ם ושש"ה: הא למדת שהכל תלוי בשמות. והנה מכרי"ע ש"ם כמו שאמרנו, וסוד בנתי"ם ב"ך ואמתתם כ"ב
אותיות שסודם אהו"י, חברם והנה ש"ם אהו"י. וזהו סוד שתוף אמ"ש עם יה"ו, והרמז עליו "אני יהוה הו"א שמ"י" (ישעיה מב' ח'). ואם כן בכל צד שיתגלגל מורה על שהכל ברא לכבודו, והכל עובדים את השם על כל פנים. וכך השלים באמרו "וכבודי לאחר לא אתן ותהילתי לפסילים" (שם). וכן כתוב "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (שם מג' ז'). ועוד כתיב "כל פעל יהוה למענהו וגם רשע ליום רעה" (משלי טז' ג'). נמצא שהכל בעבורו, ולכבודו נמצא כל נמצא. והנה על זה אמר עוד שלש אמות אמ"ש סוד גדול מופלא ומכוסה וחתום בשש טבעות, והן הנרמזות בשש קצוות. והעד על זה כי ש"ש טבעו"ת בגימטריא ש"ש פאו"ת והתחיבו מש"ש מאו"ת, כלומר משק"ר ואמ"ת וכל קש"ר שק"ר וכל אמ"ת תלי"א והנפ"ש אמ"ת. והנעלם בסופי תיבות מן שקר שהוא מלא (שקר שק"ר) הנהו נפש ובתוכם יו"י שהם (ע') [כ"ו] והכל כו קשר נפש, ומהם תמצא האמ"ת שקר"י, כאשר תמצא השק"ר
אמת"י. והנה המשכיל בכח שכלו יאמ"ת השק"ר גם ישק"ר האמ"ת, כלומר האמת היא נחלקת לשלשה חלקים בסוד אמ"ש, א"מת מ"כריע ש"קר, א"מת ש"קר מ"כריע, וכן כולם. אמ"ש אש"ם מש"א מא"ש שא"ם שמ"א יה"ו יו"ה הו"י הי"ו וי"ה וה"י: וכבר יעדתיך לגלות לך סודם בסוף ספרי זה בסוד חותם בתוך חותם, מפני שהם תכלית כל החותמות. ומי שיש לו כח לחתום אחר שיכתוב, יחתום ויסתום או יחתור ויסתור. ומהם יצא אש ומים ורוח ומתחלקין זכר ונקבה. אש מים רוח, אש רוח מים, מים רוח אש, מים אש רוח, רוח אש מים, רוח מים אש, הנה ששה אשות וששה מימות וששה רוחות, והנם ח"י וזהו הנעלם מן השם. והוא סוד מחזור התלי שהוא י"ח חדשים לכל מזל, וגם י"ח שנה מחזורו, והוא הלוך הגלגלים והמזלות לאחור. ואין התלי כי אם קשרי הגלגלים. ואין ספק כי הוא ענין קיומם הקרוב כדמות קשרי האברים שבאדם. וקשרי האברים התלוים בעצמות תחלה הם הנקראים תלי גם כן באדם. וסודו מכש"ף מביא זה הקשר תאוה ומחדשה כדי לשמור מציאות זה המורכב
מדת זמן אחד. ובהיות הקשר ניתר יתגלה ענין עדות הקשר, והדבק בקשרים האלה דבק בשקרים, כי מאחר שהם עתידים להיותם ניתרים יותרו גם כן קשר דבקותו ולא ישאר עמו דבר. ואם כן טרם התיר אלה צריך להקשר ולהדבק בחבלי אהבת מי שלא יותרו קשרי אהבתו ודבקי חשקו, והוא השם יתעלה לא זולתו בשום פנים. ועל זה נאמר בתורה "ואתם הדבקים ביי אלהיכם חיים כלכם היום". והוא ענין אומרו ובו תדבק ובו תדבקון, כי הדבקות ההיא מביאה לידי תכלית הכונה והיא חיי עד לאדם כבחיי השם שדבק בו: ומפני זה היו הדבוקים שלשה מינים. הדבקות בעליונים כדמות אש שהיא למעלה ועולה תמיד. והדבקות באמצעים כדמות הרוח שהוא אמצעי תלוי אם יעלה ואם ירד. והדבקות בתחתונים כדמות המים שהם למטה ויורדים תמיד. ולפי הדבקות תהיה ההשארות אם למעלה ואם למטה ואם באמצע. והנה המדות יוכיחו, כי מדת האש היא מדת הגבורה, ומדת המים היא מדת הפחד, ומדת הרוח מדת השלום. שכן כתיב "עושה שלום במרומיו". ועל כן אמר שלש אמות אמ"ש ומהם
(נולדו) שלשה אבות שמהם נבראו הכל. ועוד אמר שלש [אמות] אמ"ש בעולם אש מים ורוח,