רבי משה חיים לוצאטו מאמר העיקרים בבורא ית' מה שצריך שתדע בתחלת הכל, הוא שיש מצוי אחד אדון כל הנמצאות שהמציאם בעת שרצה, ומקיימם כל הזמן שירצה, ושולט בהם שליטה גמורה, הוא האלוה ית' שמו: המצוי הזה ית' הוא מצוי שלם בכל מיני שלימות, אין בו שום חסרון כלל ועיקר. אינו תלוי בזולתו ולא מתפעל מזולתו כלל. אין התחלה למציאותו ולא סוף כלל, פירוש - שלא נתהוה אחר ההעדר, ולא יבואהו ההעדר כלל, אבל תמיד היה ותמיד יהיה, אי אפשר העדרו כלל וכלל. הוא סבת כל ההוים ואין עליו סבה אחרת אלא הוא מעצמו מוכרח המציאות: עוד צריך שתדע שהמצוי הזה ית"ש אין בו שום הרכבה ולא ריבוי בשום פנים, אלא הוא פשוט בתכלית הפשיטות, ואין שייך בו שום ענין מעניני הגופים ומקריהם, והוא משולל מכל גבול וגדר מכל יחם ומכל חוק טבעי: ועל הכל צריך שתדע שאמיתת ענינו ומציאותו ית' אינה מושגת כלל, ואין לה דמיון עם שום אחד מן הענינים שבברואים ועם שום אחד מהציורים שמדמה הדמיון ומשכיל השכל, ואין מלות
ותארים שיהיו ראוים לו ונאותים אליו באמת, אבל נדבר בו כל מה שנדבר במלות על דרך ההשאלה וההעתקה, כדי שנבין מה שיצטרך לנו להבין מענינו ית', כי כיון שאין אתנו אלא מלות יורו על ענינים טבעיים ומוגבלים בגבולי הנבראים אי אפשר לדבר בלא מלות אלה. אבל זו מודעא רבא לכל מה שנדרוש ונדבר בענינו ית' שאין התארים והמלות המתיחסות לו מתיחסות על צד האמת, אלא על צד ההשאלה, לא זולת, והזהר בזה מאד: ברוחניים האדון ית' שמו, כמו שביכלתו הבלתי בעל תכלית ברא הנמצאים הגופניים שרואים עינינו, כן רצה וברא נמצאים אחרים מעולים מכל אלה בלתי מורגשים ומוחשים מן החושים שלנו. וכמו שנתן לנמצאים הגופניים האלה גבולים מיוחדים, וחוקים, כן נתן חוקים אחרים לנמצאים המעולים האלה כפי מה שגזרה חכמתו היות נאות להם לפי ענינם. ואמנם למה שהוגבל בגבולים הנודעים אצלנו שהם הגבולים הטבעיים שבהם נרגשים מחושינו נקרא גופני, ומה ששולל מגבולים אלה נקרא רוחני, וגבוליו וחוקיו הם כפי מה שראוי
לענינו וכמ"ש: וצריך שתדע שכמו שבגופנים יש מינים שונים וכפי התחלף המין כן יתחלפו החוקים המיוחדים לו, כן ברוחניים ימצאו מינים שונים כולם מן הסוג הרוחני, ובהתחלקו המין יתחלפו החוקים אשר להם, אמנם כלל גדול הוא בכל הסוג הרוחני שאין ענינו ולא גבוליו מושג לנו באמת כמות שהוא, אבל ידענו מציאותם וקצת ענינים מעניניהם כפי מה שמסרו לנו הנביאים והחכמים ז"ל: והנה מיני הסוג הזה שלשה, האחד נקרא כחות נבדלים, והשני מלאכים, והשלישי נשמות. הכחות הנבדלים הם נמצאים רוחניים משוללים מגופות, זכים ומעולים מאד והם היותר קרובים אל שכינתו ית', ועליהם הוא שורה תמיד, ונקראים בשמות כפי מדרגתם, גלגלי הכסא או אופנים וכיוצא. המלאכים, הם נמצאים רוחניים שנבראו לעשות שליחותו של הבורא ית' בכל מה שיחפוץ והם ממונים כל אחד על ענין מה שמסר לו הרצון העליון. ויש בהם מדרגות שונות זו למטה מזו וכל מדרגה מהם יש להם חוקים וגבולים כפי מה שנאות להם על פי
החכמה העליונה. הנשמות, הם נמצאים רוחניים מעותדים לבא בגופות ולהתחבר בהם וליקשר בהם קשר גדול, ולהם חוקים פרטיים כפי ענינם וכפי המצבים שלהם, פירוש - כי הנה מצבים שונים נמצאים לנשמות, שהרי יש להם מציאות חוץ לגוף ומציאות בתוך הגוף, והמציאות חוץ לגוף הם משני מינים, האחד מציאותן טרם היותן בגוף, והשני מציאותן חוץ לגוף אחר שכבר היו בו. וכפי כל המצבים האלה כן נגבלים בגבולים ונעשים עלולים למקרים שונים ומתחלפים כפי מה שיאות למצב שהן בו. המלאכים, כלם הנה הם משרתים ית' עושי דברו, וכל דברי העולם נעשים על ידיהם בין לטוב בין לרע, ומצד זה מתחלקים לשתי כתות, כת הטוב וכת הרע, פירוש - הממונים לטובות בין הטובות הגופניות בין הטובות הנפשיות, והממונים לרעות הגופניות והנפשיות, והממונים על הרעות נקראים מלאכי חבלה ומזיקין: עוד מין אחר של נבראים נמצאים שהוא מין אמצעי בין גשמי ורוחני, והיינו שיש בו קצת
מגבולי הגשם ועניניו ומשולל מקצתם, ושם המין הזה נקראים שדים, ויש בהם קצת גופניות, אך לא כגופניות שלנו, ויש בהם קצת עניני רוחניות אך לא כרוחנים ממש. וגם בהם יש מדרגות מדרגות ומינים שונים, וכפי מדריגותיהם כך הם החוקים והגבולים שלהם: אין לך דבר בעולם התחתון בין עצם בין מקרה שלא ימצא כנגדו ענין מה למעלה בכחות הנבדלים, וכן אין לך דבר למטה שלא יהיו עליו ממונים מכת המלאכים שמנהיגים אותו ומחדשין בו ענינים ומקרים כפי מה שיגזור האדון ב"ה ומה שפועלים העליונים בגשמיים נקראהו השפעה: כל ההשפעות הבאות מן העליונים לצורך התחתונים עוברים דרך הכוכבים, ונמצאו הכוכבים המשפיעים היותר קרובים לתחתונים, ואולם השפעתם אינה אלא כפי מה שנמשך בהם מלמעלה: לכל אלה הרוחנים נתן האדון ב"ה רשות לפעול בתחתונים פעולות שלא כדרך הטבעי כשיעוררו אותם התחתונים על ידי אמצעיים ידועים שהוכנו ונתיחדו לזה. אמנם אין בכח שום אחד מהם
לעשות כל מה שירצה, אלא לכל אחד יש גבול מה שהוגבל לו, שעד אותו הגבול ובאותם הדרכים בלבד שנמסרו לו, יוכל לפעול אותם הפעולות שנמסרו לו שיפעלם, ויש בדברים האלה דברים מותרים לנו, ודברים אסורים לנו, והוא ענין ספר יצירה ומעשה כשפים: בתורה ומצות עיקר הבריאה כלה היא שרצה הבורא ית' לברוא האדם שיהיה מתדבק בו ית' ונהנה בטובה האמיתית, וזה על ידי שיהיה לפניו שני דרכים דרך הטוב ודרך הרע ויהיה לו כח לבחור באיזה מהם שירצה, וכשיבחר בדעתו ובחפצו בטוב וימאם ברע, אז תנתן לו הטובה האמיתי הנצחיית. ואמנם כל שאר הנבראים לא נבראו אלא שראתה החכמה העליונה צורך בם לשימצא עולם שלם, ימצא בו האדם בבחינה זו שאמרנו, ויוכל לעבוד אותו ית' להשיג על ידי זה הטובה האמיתית. ואולם מה הוא הצורך שיש לעולם בכל הנבראים האלה איננו נודע אצלנו, אך מה שקבלנו מן החכמים ז"ל הוא שעיקר הכל האדם, ושבעבורו נבראו כל שאר
הנבראים, ושעיקר בריאתו של האדם אינה אלא לשיזכה לטובה האמיתית. ואולם ראתה החכמה העליונה שכדי שישיגו הטובה האמיתית הזאת ראוי בתחלה שינוסה ויעמוד בניסיון. והנה לצורך זה ברא לו עולם שיהיה בו מקום לינסות בו, דהיינו שיהיה בו מציאות טוב ומציאות רע, עד שיוכל למאוס ברע ולבחור בטוב: ואמנם מציאות הטוב והרע האמיתי הוא שהנה שם האדון ב"ה בעולם קדושה וטומאה. פירוש - קדושה הוא מציאות קורבה אליו ית', וטומאה הוא מציאות ריחוק ממנו ית'. הקדושה היא השפעה שהאדון ב"ה משפיע במי שראוי לזה והשראה ששורה עליו, הטומאה היא ריחוק שהקב"ה מתרחק והעלם שמתעלם. אמנם האמת הוא שהנה ברא האדון ב"ה איזה כחות רוחנים לצורך ענין זה והם כחות יושפע מהם חושך וזוהמא, אשר בכל מקום שתמצא שם הזוהמא ההוא מרחק ממנו הקדושה ויתעלם משם אורו ית', ואלה נקראים כחות הטומאה: ואולם שם האדון ב"ה כח במעשי האדם לעורר את השרשים העליונים, והיינו שיהיו ממשיכים
אור שפע קדושתו ית' ואור טובו, או המשך הזוהמא והטומאה ההיא. והנה יחד לו מעשים שעל ידם תמשך הקדושה וצוהו להתמיד בהם, והם כלל המצות, ויחד מעשים שעל ידם תמשך הזוהמא, וצוהו לימנע מהם, והם כלל האיסורים: ואמנם הטובה האמיתית אינה אלא הדבקות בו ית'. והנה המצות כבר ביארנו שהם הממשיכים שפע קדושתו ית' ואור טובו על כן אלה הם האמצעיים שעל ידם תושג הטובה האמיתית, כי מי שהרבה להתקדש בשפע קדושתו ית', הוא ראוי להדבק בו, וליהנות בטובה האמיתית, ומי שהרבה ליטמא בזוהמא שזכרנו הוא יהיה בלתי ראוי לידבק בו, וידחה ממנו. ואמנם יש בכל הדברים האלה מדריגות רבות, בין בשפע הקדושה או הזוהמא שזכרנו. וכן בטובה שנקנית על ידי המעשים הטובים והדחיה שנדחה האדם ממנה על ידי הרעים, והוא ההפרש שבין אדם לחבירו במעלה האמיתית וכמ"ש עוד בס"ד: וצריך שתדע שכמו שניתן לאדם שיהיה ממשיך לעצמו קדושה או זוהמא, כן ניתן לו שבכח
מעשיו ימשיך בכל הבריאה כלה הקדושה או הזוהמא. ונמצא כל הבריאה מתתקנת או מתקלקלת על ידי האדם, ויחשב זה לזכות לצדיקים שמטיבים לבריאה ולחובה לרשעים שמקלקלים אותה וכמ"ש לפנים: ואמנם הדרך שבו ממשיכים מעשי האדם את ההשפעות האלה הוא בכח הקבלה שזכרנו למעלה שיש בין הנמצאים השפלים ובין הכחות העליונים, עד שכאשר יתנועע אחד מן הנמצאים למטה הנה יגיע ההתעוררות אל הכח המקביל לו למעלה, ואז על ידי הכח ההוא תסובב התולדה שתסובב בהמשכת ההשפעות. כי הנה אם המעשה ההוא יהיה מחלק המצווים, יתעורר הכח שעליו ויתחזק, ועל ידו תמשך ההשפעה של קדושה ממנו ית' כפי ענין ההתעוררות שנתעורר. ואם יהיה המעשה מחלק הנמנעים יגרום פגם בכח העליון כפי ענין המעשה הרע ההוא ויתעלם כנגד זה אורו ית' ויתרחק, ויתעורר תחת זה אחד מן כחות הטומאה ההפכי להשפעות הקדושה שנתעלמה, וימשך ממנו משך זוהמא כפי ההתעוררות שנתעורר. ועל דרך זה בתשובה יסור הפגם ולא יהיה
עוד כח לכח הטמאה לפעול, ותשוב השפעת הקדושה ותמשך כראוי: בגמול הנה מין האדם נתיחד מכל שאר המינים שניתנה לו הבחירה, וכח למעשיו להמשיך ההמשכות שזכרנו, ומצד זה נוסף בו ענין שאינו בשום אחד משאר המינים והוא, שיוגמלו מעשיו מדה כנגד מדה. והגמול הזה נחלק לשני חלקים, האחד בעולם הזה והאחד בעולם הבא: גמול העולם הבא הוא שכפי מעשיו שעשה בעולם הזה כן תקבע לו מדריגה בטובה האמיתית, שהיא הדבקות בו ית' ויהנה בה לנצח נצחים. וגם הוא יחולק לשני חלקים, בעולם הנשמות ובעולם התחייה, יבואר עוד לפנים בס"ד. גמול העולם הזה הוא שכפי מעשיו יוגזר עליו הצלחה או צרות מאיזה מין שיהיה: וצריך שתדע שעיקר השכר באמת הוא הטובה האמיתית שיזכו בה הצדיקים לעתיד לבא, וכן העונש היותר עצום הוא אבוד הטובה ההיא לגמרי. אמנם יש מצות שכפי מדת הדין הצודקת ראוי שיוגמלו בעולם הבא וגם בעולם הזה בהצלחות העולם הזה וטובותיו, וכן יש עבירות
שכפי מדת הדין הצודקת ראוי שיענש עליהם בעולם הזה ובעולם הבא. ויש מצות שהדין נותן שיגמלו בעולם הבא ולא בעולם הזה. ועבירות שהדין נותן שיענש עליהם בעולם הבא ולא בעולם הזה. ומצות שהדין בהם שיוגמלו לגמרי בעולם הזה ואין נשאר לבעליהם כלום בעולם הבא. ועבירות שהדין עליהם לעולם הזה ולא יענשו בעליהם כלום בעולם הבא. והשופט הצדיק דן את הכל בשלימות באופן שהכל נעשה ביושר, בלי עולה כלל ועיקר: והנה כמו שהגוף והנפש ביחד עושים המעשים בין הטובים בין הרעים, כן הגמול צריך שיוגמלו יחד. אמנם בחטאו של אדם הראשון נגזר על המין האנושי כלו מיתה, באופן שלא יוכל להגיע אל הטובה האמיתית בלי שימות. והענין כי הנה נשאב בגוף זוהמא שאי אפשר לו שיגיע לדביקות העליון בהיות זוהמא זו שאובה בו, ואינו יוצא ממנה עד שימות וישוב לעפר, ואז ינקה ממנה וישוב ויבנה בטהרה בלי זוהמא כלל, ואז תשוב בה הנשמה ויחיה ויחדיו יאירו באור החיים לנצח, ויהנו בטובה האמיתית כפי המעשים שעשו בחייהם
בראשונה, וזה ענין תחית המתים המפורסם בכל ישראל: ואמנם כל הזמן שהגוף בעפר הולך ואובד צורתו הראשונה, הנשמה עומדת במקום מנוחה אם זוכה, והיינו עולם הנשמות, ומשגת שם מעין מה שתשיג לעתיד לבא אחר התחיה כפי המעשים שעשתה בחייה: בגן עדן וגהינם והנה הוכנו מקומות לנשמות בצאתן מן הגוף, אחד לנוח בו אם זוכה עד זמן התחיה, ואחד ליצרף בו בעונשין אם עונות בה שמונעין אותה ממנוחה. והנה מקום המנוחה נקרא גן עדן, ויש בו מדריגות שונות, ויש גן עדן תחתון וגן עדן עליון. בתחתון יושבות הנשמות בדמות הגופים שהיו בם, ונהנות שם במיני הנאות רוחניות, והמקום מוכן למיני ההנאות ההם שהוחקו לימצא שם. ובעליון, יושבות הנשמות בבחינת נשמות ממש ונהנות במיני הנאות רוחניות גדולות ונשגבות מההנאות שבתחתון, ויש שם חילוף זמנים ושנוי עתים להנאות שונות ומתחלפות ומדריגות שונות לנהנים בהם: והגהינם הוא מקום לנשמות הראויות ליענש, ושם מגיע להם צער ומכאובים כפי מה ששייך
בהם לפי ענינם. ויש מדריגות שונות של צער כמו שיש מדריגות שונות של תענוג. ובצער ההוא ישאו החוטאים את עונם. ואם ראוים הם לשכר אחר כך הנה יטהרו מחטאם וילכו למנוחה. ואם לא יענשו עד אבדם, ודבר זה לא יקרא לישראל אלא מעט מן המעט: בהשגחה הנה האדון ב"ה משגיח תמיד על כל בריותיו, ומקיימם ומנהלם כפי התכלית שבעבורו בראם: ואמנם בהיות שנתיחד המין האנושי להיות בו השכר והעונש כפי מעשיו וכמ"ש למעלה, גם ההשגחה בו משונה מההשגחה בשאר המינים. וזה כי ההשגחה בשאר המינים הוא לקיום המין ההוא באותם החוקים והגבולים שרצהו ית' שמו. והנה ישגיח בפרטי כל מין ומין, למה שמגיע מהם אל כלל המין כלו, אך לא למה הם אישים, כי הנה אין התכלית בם אלא לשלימות המין הכללי. אמנם המין האנושי, כל איש ואיש ממנו מלבד מה שמגיע ממנו אל כללות המין, הנה יושגח ביחוד על מה שהוא בפני עצמו, ויודנו מעשיו כלם ביחוד ויגזרו עליו גזירות
ביחוד, כפי פרטות ענינו: וצריך שתדע שאמנם פעולות האדם תחלקנה לשני מינים, האחד הוא מה שהוא לו זכות או חובה, דהיינו שיעשה בה מצוה או עבירה. והשני מה שאינו לא זה ולא זה, כי אין בה ענין לא למצוה ולא לעבירה. והנה כל מה שנוגע למצוה או עבירה יהיה באיזה צד שיהיה כלו מסור בידו של האדם, אין לו מי שיכריחהו עליו כלל, ועל כלם ישקיף השופט העליון לדון אותם כפי מה שהם ולגזור כנגדם הגמול הראוי. ואשר אינו ענין לא למצוה ולא לעבירה, הנה ענין האדם בהם כענין שאר המינים במקריהם. שהנה יובא להם מכח עליון שינועעו אליו, אם לשמירת חוקות מינו, או להגיע לו שכר או עונש כפי מה שראוי לו: והנה האדון ב"ה הוא המשגיח על הכל, ודן את הכל, וגוזר כל הגזירות. והמלאכים הם משרתיו ממונים כל אחד בתפקידתו להניע את גבוליו, ואם להמציא לאדם כדרכיו על צד הגמול, כמו שאמרנו למעלה: וצריך שתדע שאע"פ שהאדון ב"ה באמת יודע כל, ולא נעלם ממנו דבר, ואין ידיעה מתחדשה
אצלו כלל, הנה הנהגת עולמו ומשפטיו לא יסד אותה על פי זה אלא על פי סדר המשפטים שרצה בה, מתדמה לנימוסי מלכות הארץ, ודן את הדברים בבתי דינין של מלאכים בעדים שיעידו על הענינים, וקטגורין שיתבעו דין, ומליציה שיליצו זכות, וכלם מלאכים שמשאם מה שזכרנו, אלה (להעיר) [להעיד] על הנעשה בעולם, אלה לקטרג, ואלה להליץ, וגמר הדין כפי המשפט הנכון והישר: בנבואה ונבואת משה רצה האדון ב"ה והכין מין גלוי שיהיה מתגלה בו אל בני האדם עודם בחיים בעולם הזה שיתגלה להם ויגלה להם ענינים מה שיחפוץ מסתריו וסודותיו ומעניני השגחתו, וממה שיביא על בריותיו וזה נקרא נבואה: הגילוי הזה הנה הוא בדרכים מיוחדים מה שראתה חכמתו ית' היותו נאות לזה, ויש בו מדריגות על מדריגות שונות, אך הכולל בכלם שיתברר לנביא בודאות גמור, שהמתגלה לו הוא כבודו ית' וישכיל מה שיגלה לו, ולא ישאר לו שום ספק בנבואתו כלל: ואמנם בהגיע ענין זה לנביא הנה תקדם לו רעדה גדולה, וכל איברי גופו יזדעזעו ויבטלו
הרגשותיו, וישאר כאיש ישן, ואז מתוך תרדימתו זאת יתראו לעיניו מראות מה שיתראו ישיג בם גילוי הכבוד אליו, וידע מה שיהיה הרצון העליון שיודע לו. והנה מלבד הידיעות שירויח הנביא בגילוי הנבואה הנה מי שיגיע להיות נביא מוכרח הוא שנתדבק בו ית' דבקות גדול, עד שיזכה לגילוי הזה. ואולם מצד דביקותו זה תהיה מעלתו מעלה גדולה, וכבר יגיע לעשות נסים ונפלאות כפי מדריגת הדביקות שהשיג: ואמנם צריך שתדע שכל המדריגות כלם שבנביאים, כלן שפלות ממדריגת נבואתו של משה רבינו ע"ה ונבדלות ממנה הבדל גדול, שכלן אפשר שיגיע להן כל אדם שיזכה, אך נבואת משה רבינו ע"ה היא מדריגה אחת שנתיחדה לו אי אפשר לאחר שישיגה כלל: והנה למטה ממדריגת הנבואה יש מדריגה נקראה רוח הקדש. ענין שיושפע שפע ממנו ית' אל שכל האדם בהגיעו אליו יוקבע בו ידיעת ענין מה בלתי ספק ובבלתי טעות, וידע הדבר בשלמות סבותיו ותולדותיו כל דבר במדריגתו:
ואולם על ידי השפע הזה אפשר שישכיל דברים שמגדר ההשכלה האנושית הטבעית להשכיל אותם, אמנם יתרון השכיל אותם על זה הדרך מהשכיל אותם על הדרך האנושי הוא, שעל זה הדרך יושגו בלי עמל ויושגו בלי טעות, ולא ישאר בם ספק, מה שאין כן בהשכלה שעל דרך האנושי. ואפשר שישיג גם כן ענינים מה שאין בגדר ההשכלה האנושית שתשכילם ומכללם הנסתרות והעתידות: והנה רוח הקדש זה היה הוא נרגש למשיגיו, שהמקבלו יכיר בלי ספק שהוא שפע נשפע לו. אמנם עוד יקרה לפעמים שיושפע בלב אדם שפע שיעמידהו על תוכן ענין מהענינים אך לא ירגיש בו המושפע, אלא יגיע לו כמי שנופלת מחשבה בלבבו ונקרא על דרך ההרחבה ושלא בדקדוק רוח הקדש: