# ספר דעת תבונות — קטע 8

[קריאה בקורא](/reader/kabala-d735a9dac18a/1/8/)

<div lang="he" dir="rtl">

על כל נעלם ורשעים. ואמנם זעמו של הקב&quot;ה רגע, וחימה אין לו אלא בכדי שיעשו הנחשים 
השרפים המקודשים ומזומנים לגיהנם, להכות את הרשע כדי רשעתו במספר: 
ואחר שב ושם פניו, כביכול, להמצאת האישים שימצאו ויתהוו, לא שיתבטלו, אף על פי 
שעלולים יהיו לביטול. והנה אחז צדיק דרכו לתיקוני ולא לעוותי, ושב והאיר פניו על 
העולם העומד ליברא. ואלמלי האיר לו בהארה רבה, היה נולד מזה המצא הנמצאות בתכלית 
תיקונם, דהיינו בקיומם הנצחי. ואמנם לא כן עשה, אלא המציא נמצאות הווים ומתקיימים, 
אך לא נצחיים. אמנם כבר שם דרך להנהגתו ית&#x27; להיות מגלגל במסיבותיו את כל אשר ברא 
לכבודו להשתלם בשלמותו, למען אשר יאיר לעולמו אור גדול רב ועצום, ותהיה תולדתו 
הקיום הנצחי והשלם. ואדרבא, הרע הזה אשר ברא - יעביר מן הארץ. ולא עוד, אלא שיודוהו 
הנמצאות כולם כי יטיב להם גם אשר פעל ועשה בימים הראשוניס, הלא זה הענין (ישעיהו 
יב, א), &quot;אודך ה&#x27; כי אנפת בי&quot;, שהודיענו הנביא ישעיה בנבואתו, וכבר דברתי מזה 


למעלה: 
(קיט) אמרה הנשמה - תקבץ נא בקיצור את אשר הארכת עד כה: 
(קכ) אמר השכל - זה הכלל - ברצות האדון ב&quot;ה לחדש מציאות הטבע הכללי בטוב ורע, שיהיו 
אישיו מורכבים משניהם, השפיע ממנו ית&#x27; השפעה מולידה מציאות הטוב אשר בטבעו ונחקק 
בטבע הטוב ההוא. וחזר והעדיר שלמות ההשפעה ההיא בהסתירו את פני טובו הסתר גמור, 
ונחקקו בטבע כל ההפסדים. אחר כך שב והשפיע בהארת פניו להמציא נמצאות - אישי הטבע 
מורכבים מטוב ורע בהרכבה אחת, נמצאים בתכונה שהם עתה - הווים אך עלולים ליפסד, 
שאינם נצחיים. וסוף סוף יאיר פניו הארה רבה, ויעביר הביטול מן הטבע, וישארו האישים 
שלמים ונצחיים: 
ועתה אבאר לך מציאותו של האדם לפי ענין זה של המצא הרע שזכרנו: 
(קכא) אמרה הנשמה - דבר, כי שומעת אנכי: 
(קכב) אמר השכל - בתחלה אקדים לך הקדמה אחת, צריכה לעניניו: 
(קכג) אמרה הנשמה - אמור: 
(קכד) אמר השכל - מציאות האדם בנוי הוא בחכמה עמוקה לאין תכלית. כי האדון ב&quot;ה ברא 


נבראים רבים וגדולים, גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, כולם צריכים למשמרתם, שאין שום 
דבר לבטלה; והכל עומד על הפנה היסודית, שהוא מה שהאדון ב&quot;ה רוצה בעבודת האדם - 
שיתקן הוא כל החסרונות שבבריאה, ויעלה עצמו עילוי אחר עילוי, עד שידבק בקדושתו ית&#x27;. 
והנה שם כל עניני הריחוק ממנו ית&#x27; וכל תולדותיהם, וכל עניני התקרב עליו וכל 
תולדותיהם, וכולם דברים עמוקים ועצומים מאד, והכל עומדים להתגלגל במסיבות גדולות 
להגיע אל השלמות הכללי: 
ואמנם רצה הרצון העליון שתהיה יד האדם מגעת לכל הענינים הרבים האלה - שכולם 
מתנועעים מתנועותיו ומעשיו של האדם. והרי אלה כונניות גדולות כאורלוגין הזה שאופניו 
פוגשות זו בזו, ואופן קטן מנועע אופנים גדולים ורבים - כך קשר האדון ב&quot;ה כל 
בריאותיו קשרים גדולים, והכל קשר באדם, להיות הוא מנועע במעשיו, וכל השאר מתנועעים 
ממנו. והנה כסה הכל במכסה העור ובשר הגשמי הזה, שאין נראה אלא השטח הגופני הזה; אך 


באמת דברים בגו - כונניות גדולות שברא הקב&quot;ה בעולמו לצורך הענין הזה כולו למעשיו 
ועבודתו, לעילויו ולתוספת קדושתו או לירידתו ופחיתותו ח&quot;ו, וכל מצביו הרבים; וזה רק 
על ידי הנשמה בכל חלקיה ושרשיה אשר כלל בגופו. והוא מה שאמר דוד המלך ע&quot;ה (תהלים מ, 
ו), &quot;רבות עשית אתה ה&#x27; אלהי, נפלאתיך ומחשבתיך אלינו&quot; וגו&#x27;; ואומר (תהלים קלט, יד), 
&quot;אודך על כי נוראות נפלאתי, נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד&quot;. כי אין הגוף משיג 
הדברים הרבים האלה כמו הנפש, מפני שאין הדבר נראה בגופניות, אלא ברוחניות: 
והנה מן הדברים הנכללים בכונניות האלה הוא הרע בכל פרטיו, כמו שביארנו, וכל אלה 
דברים המצטרכים למצב הראשון הזה של האדם שהוא בעוה&quot;ז. ותלויים כל אלה בענין גילוי 
יחודו ית&#x27;, שכבר פירשתי ענינו למעלה, שהוא לגלות האור מתוך החשך, ומן הסתר הפנים 
הנעשה בראשונה עם כל תולדותיו יתגלה היחוד באחרונה. ותביני, כי הנה רצה הרצון 


העליון שיתברר אמתת יחודו בפועל, כמו שביארנו כבר, וזה על ידי כל הסבובים שהוא ית&#x27; 
מסבב בעולמו, כדברי הכתובים שזכרנו למעלה - (ישעיהו מג, י), &quot;למען תדעו ותאמינו לי 
ותבינו כי אני הוא אל&quot; וגו&#x27;; (דברים לב, לט), &quot;ראו עתה כי אני אני הוא&quot; וגו&#x27;. כי 
בתחלה הוא רוצה לברר דבר זה בפועל, ומסבב כל סיבוב חגלגל אל הנקודה הזאת. ואמנם 
כשיהיה נשלם הענין הזה, פירוש, שכבר נתברר דבר זה בפועל, משם והלאה יהיה הדבקות 
וההשגה שישיגו הנמצאים להתקשר בו ית&#x27; ולהתענג בשלמות יחודו שכבר נתגלה, ליהנות מזיו 
שכינתו, ולהשיג בשלמותו זה תמיד דברים עמוקים מהראשונים, עד אין סוף ועד אין תכלית: 



נמצא בכאן שני סוגים בפעולותיו ית&#x27;, א&#x27; - מה שיעשה אחר שכבר נתברר יחודו והאמינוהו 
בני האדם בפועל, והוא כלל השכר והגמול אשר מהותו ופרטיו לא מושגים הם עתה מן הגוף, 
רק זה נדע ודאי שהמין בכלל הוא, להיות נהנים מזיו קדושתו ית&#x27;, כמאמרם ז&quot;ל (ברכות יז 
ע&quot;א), &quot;צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה&quot;. ואין ספק לנו שיהיו 
שם פרטים רבים של מיני הנאות, ק&quot;ו מן העולם הזה שהוא כצל עובר, וקבע בו האדון ב&quot;ה 
כמה מיני הנאות טובות ליהנות מהם בני אדם, אך כללם אינם אלא הנאות החושים, כל שכן 
עולם שכולו טוב, שאף על פי שהמין הוא אחד, שהרי אין שם טובה אלא טובה רוחנית של 
השכלה ודבקות, אך הפרטים יהיו רבים. והוא מה שאמרתי לך מענין השפעתו ית&#x27;, שלא חודשה 
אלא להוליד ענינים רוחנים של קדושה. והסוג הב&#x27; - הוא מה שהאדון ב&quot;ה עושה כל זמן 
שעדיין הולך האמת הזה ומתגלה, שלא נשלם עדיין גילויו, הלא זה מתחלת הבריא,ה עד 


הגאולה העתידה שתהיה במהרה בימינו, שאז נאמר (זכריה יד, ט), &quot;והיה ה&#x27; למלך על כל 
הארץ ביום ההוא יהיה ה&#x27; אחד ושמו אחד&quot;: 
ואמנם כל הכונניות האלה שזכרנו למעלה, כולם תלויים על מדת הסוג השני הזה, שהוא 
לגלות יחודו ית&#x27;, וזה על ידי הסתר הפנים שיקדים לגילוים, כחו שביארנו למעלה. ובכלל 
הכונניות הוא ענין הרע שזכרנו. ואמנם הרע מצד עצמו לבדו אינו אלא קלקולים והפסדים 
והשחתה, אך עם שאר הכונניות, אדרבא, ממנו נמשך תועלת לאדם עצמו, כי בו תלוי כל 
הזכות ומציאות העבודה, וזה - בעמדו לא לנצח אלא להנצח, פירוש, שאין המצאו אלא 
להיותו נסתת מן האדם כאבן העומדת על פרשת דרכים שהביאו במשלם במדרש שזכרנו למעלה: 
ותראי כי הרע נברא להבטל, ויש לדון בו בשני דרכים, מצד המצאו ומצד הבטלו, פירוש, 
מצד ההתחלה ומצד הסוף. מצד ההתחלה הוא רע ודאי, אך מצד הסוף - גם זו לטובה. כי הנה 
אפילו בזמן שמתחזק וגובר עדיין - גם מזה נמשך טוב, כי זהו החשך שממנו יהיה ניכר 


האור של השלמות העליון בזמן שיתגלה לעתיד לבא. ועוד, שהרי זה בירור אמתת היחוד בכל 
גדרו, כמו שביארנו לעיל, ומצד זה, יותר שמחשיך והולך - יותר יתגלה אמתת היחוד בבטלו 
את הרע הזה. ועוד, שהוא גורם ריוח לאדם עצמו המתנסה בו, כמשל הזונה עם בן המלך 
שדרשו חז&quot;ל (ברכות לב ע&quot;א). ועוד, שהרי נמצאת עבודה ומעשה ממש לאדם, שהוא מתקן 
הבריאה בידיו, ומעביר החסרונות שבה, ונעשה שותף כביכול להקב&quot;ה בעולמו: 
ועוד, הנסיון שהוא גורם לצדיקים, פירוש, לא בבחינת הפיתוי לעבירה שכבר זכרנוהו, אלא 
עיקר הנסיון הנולד מהסתיר האד?ן את פניו הוא - כי הלא ה&#x27; אמר על ידי כל נביאיו כי 
הוא המשגיח על כל נבראיו, ועיניו על כל דרכי איש לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, אל 
אמונה ואין עול, והנה אחר אשר השמיענו כזאת, הנה הוא מסבב עולמו במסיבות עמוקות 
ועצות מרחוק, המראים לכאורה ח&quot;ו הפך זאת, כי פעם יראה כאלו הכל ביד המקרה, הכל כאשר 


לכל, ופעם כי נבנו עושי רשעה, ולא מצאו כל אנשי חיל עובדי ה&#x27; שכר טרחם ועמלם, כמה 
צועקים ואינם נענים, וכל שאר הענינים אשר הניח ה&#x27; לנסות בם את לבות בני אדם; והוא 
מה שאמר דוד המלך ע&quot;ה (תהלים עג, ב - ג), &quot;ואני כמעט נטיו רגלי וגו&#x27; כי קנאתי 
בהוללים&quot; וגו&#x27;. כי זה הוא הנסיון - לראות היעמדו בני אדם באמונתם, ולא תמוש מלבבם 
היתד התקועה לאמר, ודאי אל אמונה ואין עול, אף על פי שאין אנו מבינים דרכיו. ועל זה 
נאמר (חבקוק ב, ד), &quot;וצדיק באמונתו יחיה&quot;, וכמו שביארנו למעלה כבר. והנה זה ריוח 
גדול מאד מהתעלם השלמות העליון, ומקום הניח לרע להחשיך פני העולם לנסיון גדול כזה. 
כי עתה צא וחשוב כמה יהיו חביבים לפניו ית&#x27; הצדיקים אשר יעמדו בנסיון כזה, וכמה שכר 
גדול ינתן להם חלף עבודתם לעתיד לבא. והרי זה מכלל כבודו ית&#x27; - שאפילו החושך הגדול 
של הסתר פני טובו אינו אלא לכבודו, והוא הגורם שכר טוב כפול ומכופל לצדיקים: 


ואמנם אין אחרית זה לרע עצמו לגמור הכל רק בטובה, אלא על פי הכונניות הגדולות 
שזכרנו, שהם הם גלגולי דברים המסבבים את הכל לטובה. ואמנם מציאות הרע בלי הכונניות 
האלה, כבר זכרנו איך איננו אלא רע ומר, השחתה והפסד. ואמנם בהתיצב עליו אלה 
הכונניות, הנה מיד יוכל גם הוא לימנות בצרכיו של האדם ותקוני בנינו, כי אף על פי 
שבחוקו מצד עצמו אין בו כי אם לעשות רע, אך בהשתתפו עם כל הכונניות שהכין האדון ב&quot;ה 
לתקן הדברים, הנה אינו עומד אלא לינצח, כמו שביארנו. וצריך שיהיה באדם היצר וכל 
התאוות הרעות, לא לימשך אחריהם אלא לכפות אותם ולהעבירם. ואמנם עם כל זה אינו אובד 
טבעו הרע, אלא שגם זאת טובה היא שיהיה הרע בכלל בנינו של אדם, כמו שביארנו, ואינו 
מפסידו ומקלקלו מפני שיתוף ההכנות הטובות שנעשו כבר בחוקו של האדם, וכמו שביארנו. 
ואמנם סוף כל סוף, כשיולד הפרי האמיתי שצריך להולד מן הכונניות האלה, שלתכליתו 


נעשו, יהיה הפרי הזה העברת הרע עצמו מן הבריאה, והשלמת החסרונות: 
ונמצא, שבהיות האדון ב&quot;ה מכונן את עולמו, כמו שביארנו, הנה היה מכונן והולך כל מה 
שצריך למצבו של אדם הראשון הזה זמן העבודה, ואז חידש הרע בכל חוקו וכחותיו לפי 
עצמו, שכבר יש בו כל כך כחות וחלקים כמו שהם חלקי העבודה והתיקון הנוגע לאדם. אחר 
כך השלים מעשהו לעשות כל הכונניות שזכרנו, המכוונים לכל מה שצריך להעברת הרע הזה, 
ולהעלות האדם בעילוייו, וכל שאר צרכי שלמותו וטובתו. ואז לא ניתן מקום לרע לעשות 
ככל חוקו, אלא אדרבא, להתפעל מכל מה שהכין האדון ב&quot;ה להעביר רעתו. ועל פי כל הדברים 
האלה נברא אחר כך העולם השפל הזה, והאדם אשר בו. ונמצא, שמעתה כל מדת הטוב, שהוא 
כלל כל הכונניות העליונות שזכרנו, ואף מדת הרע עצמה, שניהם נכנסים לטובה בבנינו של 
האדם; אך גמר המלאכה הוא כשיצא הפרי מכל הסיבוב הזה, שהוא התיקון הכללי. ואמנם עד 


שלא נגמרה המלאכה הזאת, אף על פי שהרע עומד גם הוא לטובתו של אדם - להנצח ממנו, 
יכול להיות גם לרעתו ח&quot;ו, אם לא ינצחנו, כי אז הרע יהיה גובר, והתיקון לא. אך אחר 
גמר המלאכה שיבוטל הרע, אז שלות כל הבריאה תהיה נצחית, שלא תפסק כלל ועיקר: 
(קכה) אמרה הנשמה - עד הנה דיברנו מן הרע בכלל. צריך לפרט יותר הענין, לדעת דרכיו 
בפרט: 
(קכו) אמר השכל - מציאות הרע הזה נכלל בשני ענינים, א&#x27; - הוא השפלות ופחיתות, והב&#x27; 
- ההפסדים של ההויות. ונדבר על ראשון ראשון. הענין הראשון אמרנו שהוא השפלות 
והפחיתות, וזה - כי הנה גם המלאכים עצמם הולכים ונשפלים במעלתם זה תחת זה, אך עם כל 
זה כולם ברורים, כולם נכבדים ויקרים. ואין הפחיתות אלא בגוף הזה אשר לאדם, וממנו 
ולמטה, שנמשכים הדברים בדרך גופניות וחומריות, סוף דבר - עפר מן האדמה. ואמנם עם כל 
זה תביני עוד, שאם היה האדם במעלה ההגונה לו, לא היה עדיין זה לגביו שפלות ובזיון, 


כי מי שהוא במדרגה ההגונה לחוקו הוא במקום שראוי לו, ואינו פחיתות כל כך, אפילו 
שהמדרגה בעצמה תהיה שפלה. אך עיקר השפלות ופחיתות הוא למי שהיה יכול להיות עליון 
יותר, וראוי היה לו להיות עליון יותר, והוא שפל ופחות. והנה עדיין אני דובר בכלל, 
נבא עתה בפרט, ונבחין מציאות האדם בחשיבותו ופחיתותו וכל מדרגותיו. ותראי שיש בענין 
זה חכמה עמוקה, כי האלהים עשה את האדם מתחלף במצביו הרבה מאד, כדי שיפול בו כל מה 
שצריך ליפול מן העבודת ומן השכר בכל הזמנים, ונבאר ענין זה היטב: 
הנה האדם עושה מעשיו, ולמעשים האלה יש תולדות, כי מפני הכונניות שזכרנו נמצא שכל 
תנועה קטנה שבאדם מנועעת דברים רבים וגדולים - כלל כל הנבראים העליונים והתחתונים, 
הגשמים והרוחנים, וכל הכחות הנבדלים, והשפעותיו ית&#x27; בהם, וכמו שביארנו. ועם כל זה, 
לא כל בני האדם שוים, ולא כל המעשים שוים, כי גבולות גדולים שם האדון ב&quot;ה לכל 


נבראיו בשיעור מדוקדק עד אין תכלית. וימצאו שני בני אדם, על שלחן אחד ידברו, יאכלו 
וישתו, ותולדות מעשי האחד יתעלו עד רום שמי השמים, ותולדות מעשי האחר לא יתעלו, ולא 
קרוב להם. ואביא לך ראיה ברורה, יונתן בן עוזיאל יושב ולומד - כל עוף הפורח עליו 
נשרף (סוכה כח ע&quot;א), ואחרים לאלפים ולרבבות יושבים ולומדים, ולא יהיה להם כן; וזה 
מצד הפועל. ומצד הנפעל, קדשים יוכיחו, שאכילתם מצוה רבה, ואכילת חולין - לא כן, וזה 
וזה אוכלים אותם בדרך אחד; ולא עוד, אלא כהן האוכלם עושה מצוה, וזר האוכלם חייב 
מיתה. וגדולה מזו - המצוות עצמם, אמרו חז&quot;ל (עבודה זרה, ג ע&quot;א) &quot;גדול המצווה ועושה 
ממי שאינו מצווה ועושה&quot;, והמצווה ועושה נמצא מתקן כל הבריאה כולה, ושאינו מצווה לא 
תשיג ידו לעשות כן; והרי שניהם עושים מעשה אחד ולכונה אחת: 
אך הענין הוא, שתנאי הפועל והנפעל בכל המתלוים להם הם הם המשנים ומחליפים תולדות 


המעשים. יונתן בן עוזיאל לפי שהוא איש קדוש ונורא מאד, ונשמתו מעוטרת בעטרי קדושה 
והארה רבה, על כן כל מעשה אשר יעשה יעלה ויגיע לרומו של עולם, וינועע כל אופני 
הקודש; ואדם אחר שאינו כל כך קדוש, ואינו מעוטר באלה העטרות, לא יתעלו מעשיו לעילוי 
זה. וכאן ההדרגה רבה, לפי הכנת האדם, ולפי הכנת המעשים עצמם, והזמן, וכל שאר 
המתלוים. הלא זאת ההכנה הכללית שנתן הקב&quot;ה לעמו ישראל בתחלה, להיותם מקיימים ועושים 
כל התורה והמצוה, כי זולת זה לא היו יכולים לעשות במעשיהם מעשה התיקון הגדול שהם 
עושים לכלל כל הבריאה, כמו שנבאר. ועם כל זה, בהם עצמם יש ההדרגה שזכרנו, כי לא 
ידמה מעשה אחד מעמי הארץ למעשה אחד מן בעלי התורה; ולא מעשה בעל התורה עצמו שאינו 
כל כך מקודש במעשיו למעשה המקודש ממנו; ולא מעשה המקודש למעשה המקודש יותר, מן 
השרידים אשר ה&#x27; קורא; וכן על דרך זה עד משה רבנו ע&quot;ה: 
והנה בענין זה צריך שתדעי בכללות המין האנושי, שכולו תולדות אדם הראשון - שיש בו 


חילוקים רבים, וזמנים נשתנו עליו. כי קודם חטא אדם הראשון, הנה אדם היה מעוטר 
ומוכתר בעטרות קדושה ויקר רב מאד, עד שבקשו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש, כמאמרם ז&quot;ל 
במדרש (ב&quot;ר פח, ו), והיה בו מן הידיעה ומן הקדושה וכל שבח מעלה שיעור גדול, להיותו 
יציר כפיו של הקב&quot;ה. והנה כי כן - מעשיו היו מרעישים כל העולמות ודאי, כי לפי ערכו 
היה ערכם רם ונשא ודאי מכל המעשים שנעשו אחר כך תחת השמש. ועם כל זה, עוד היה עתיד 
להתעלות אל עילוי יותר אם היה עומד במצותו. וזה פשוט, כי מה שעתיד להיות אחר התחיה 
- היה יכול להיות מתחלה, גם בלא מיתה. ותראי, שאף על פי שהיה מעולה מאד מאד ממה 
שהוא המין האנושי עכשיו, עם כל זה הרי היה עלול ליפסד - לחטוא ולמות, כמו שהיה 
מעשה. ואם היה עומד במצותו, כבר היה נשלם בשלמות גמור, והיה נעשה נצחי ובלתי עלול 
לשום רע. ואמנם כשחטא, לא די שלא הרויח מה שהיה יכול להרויח, אלא שאבד מה שהיה 


בידו, ואז חזר להיות אדם שפל ונבזה כמו שהוא עתה; הוא מה שהכתוב אומר (תהלים מט, 
יג), &quot;ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו&quot;: 
והרי לנו בכאן שלשה חילוקים למציאותו של האדם, א&#x27; - מציאותו קודם חטאו, ב&#x27; - 
מציאותו אחר חטאו, ג&#x27; - מציאותו מה שהיה יכול להיות אם לא היה חוטא, והוא המציאות 
שיהיה לעתיד לבא. והנה מציאותו קודם חטאו הוא מצב אמצעי בין מה שנהיה אחר כך ובין 
מה שהיה יכול להיות. ונמצא שעל כל פנים לא נברא בשלמותו, אלא השפלה קדומה היתה לו 
מעת הבראו, שנולד במצב פחות ממה שראוי להיות אדם, והשפלה מוכנת לו באפשרות אם יחטא 
ואשם, וכמו שהיה. והנה הן כל אלה ענינים הכינם הבורא ית&quot;ש, שחידשם ובראם לצורך 
הנהגת העולם הזה: 
ונבחין פה עוד הבחנות אחרות בענין הזה, לעמוד על בורים של דברים. חז&quot;ל אמרו 
(תנחומא, אחרי מות, ב), &quot;תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה&quot;, ומנו ששה 
דברים שחסר אדם הראשון בחטאו (במדבר רבה, יג, יא), ובהם, הקומה והזיו. וענין זה 


הוא, כי הבורא ית&quot;ש עושה כל המעשים בדקדוק גדול עד מאד, וכל תנאי הדברים משוערים 
לפי הדבר הנשלם בהם; ובעניננו - אפילו תבנית האדם וצורתו וצורת ענינו, עשויים הם 
למידת חשיבותו וערכו. וכבר ראינו מקרא כתוב (בראשית א, כו), &quot;נעשה אדם בצלמנו 
כדמותנו&quot;, שמפני שרצה אותו מעולה מכל הנבראים, רצה שגם דמותו יהיה כן. ולא דמותו 
לבד ותבנית גופו, אלא כל מקריו ועניניו בדרכיהם יהיו עשויים לערך חשיבותו. הלא תראי 


</div>
