תעונה בעצם היום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. עד כאן. פרשת כי תבא מאמר הבטחות ונחמות שבקללות דמשנה תורה רבי שמעון בן יוחאי, אזל ליה וערק למדברא דלוד, ואתגניז בחד מערתא, הוא ורבי אלעזר בריה. אתרחיש לון ניסא, ונפק להו חד חרובא, וחד מעיינא דמייא. אכלי מההוא חרובא, ושתאן מאינון מיין. הוה אליהו ז"ל, אתי לון בכל יומא תרי זמני, ואוליף לון. ולא ידע אינש בהו: יומא חד הוו חכימייא בבי מדרשא שואלין, ואמרין, קללות שבתורת כהנים, אינון כנגד בית ראשון. קללות שבמשנה תורה כנגד בית שני וגלות אחרון. בקללות שבתורת כהנים, אית בהו הבטחות, וחביבו דקב"ה לישראל. דכתיב, וזכרתי את בריתי יעקב וגו'. וכתיב ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם. קללות שבמשנה תורה, לית בהו הבטחות, ולית בהו נחמה כלל, כמא דכתיב בקללות קדמאין. ולא הוו ידעי: קם רבי יהודה בר אלעאי ואמר, חבל כל גריעותא דבר יוחאי, ולית מאן דידע מניה. ואלו
ידעי, לית רשו לגלאה ליה: ר' יוסי ב"ר יהודה, קם יומא חד בצפרא, חמי כל אינון עופין דאינון הוו טאסן, ושפנינא חדא אזלא בתרייהו. דם על רגלוי ואמר, שפנינא, שפנינא מהימנא, מיומא טופנא דיוקנא דעמא קדישא, לך יאות ולך נאה, זיל ועביד לי שליחותא חדא לבר יוחאי, באתר דאיהו תמן:
אסתחרא ההוא שפנינא וקמת קמיה. כתב פתקא חדא, ואמר מה דאמר. וקמת שפנינא ונטלת בפומה, ואזלת לגביה דר"ש, ושויאת ליה בכנפא. אסתכל בההוא פתקא, ובכה, הוא ורבי אלעזר בריה. ואמר, בכינא על פרישותנא מן חבריא, ובכינא על מלין אלין, דלא אתגליין להו, מה יעבדון דרי בתראי, אי ישגיחון בהאי: אדהכי, אתא אליהו ז"ל, חמי דבכי, אמר בשליחותא אחרא הוינא זמין, השתא, ושדרני קב"ה לשככא דמעיך. אי רבי, אי רבי, לא הוה אצטריך השתא לגלאה לצדיקייא מלין אלין: אבל כך אמר קב"ה, בקללות קדמאין אית ל"ב קראי, וכלהו לקביל דבילי דאורייתא. בקללות בתראי אית בהו נ"ג קראי, לקביל פרשיין ואורחין דאורייתא: בגלות קדמאה דבית ראשון, עברו ישראל אינון שבילין סתימין דסתרא, אתגלי חובייהו, ואתגלי קיצא דילהון, ונחמתא ואבטחותא דילהון. בגלות בתראה דבית שני, עברו ישראל ג"ן פרשיות אורחין דאתגליין, אסתים חובייהו, ואסתים קיצייהו, ולא כתיב בהו הבטחות
ונחמות: אדהכי, עבר חד רוחא, ואפריש לון, וסליק אליהו גו גלגלא דנורא, ואשתאר רבי שמעון, ובכי, ואדמוך אפיתחא דמערתא, אדהכי, אתא אליהו ז"ל, אמר, קום רבי שמעון אתער משנתך, זכאה חולקך, דקב"ה בעי ביקרך. כל הבטחות ונחמות דישראל, בהני קללות כתיבי: פוק וחזי, מלכא דרחים לבריה, ואע"ג דלטייה ואלקייה, רחימו דמעוי עליה. כד אחזי רוגזא תקיף, כדין רחמנותא עליה, כך קב"ה, אע"ג דלייט, מלוי ברחימו. אתכזיין באתגלייא לווטין, ואינון טבוון סגיאן, בגין דאלין קללות ברחימו הוו. מה דלא הוה כן באינון קדמאין, דכלהו הוו בדינא תקיף: באלין אית דינא ורחימו, כאבאא דרחים על בריה, ורצועה דמלקיותא נקיט בידיה, עביד נהימו סגיא, וקלין רברבין. ומלקיותא כלילין ברחמי: וקשיא מכל אינון קללות, דא הוא דכתיב, גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה יעלם ה' עליך עד השמדך. הכא אינון הבטחות דאבא על בריה, בריחמו סגי. יעלה לא כתיב,
אלא יעלם, יכבש לון, ויכסי לון בנוקבא דדוכתייהו, דלא יפקון לבר, ויהון כבושין ומכוסין בנוקבייהו: עד השמדך, מה דלא יהי לעלם ולעלמי עלמייא, דהא אומי קב"ה, דלא ישיצי ית ישראל לעלם ולעלמי עלמין, ודוכרניהון יהי קיים תדירא. דכתיב, כן יעמוד זרעכם ושמכם. וכתיב, כה אמר ה' אם ימדו שמים מלמעלה כו': והואיל ובאומאה איהו דלא ישתיצון ישראל, זמינא דיהון כל מכתשין ומרעין טמירין ומכוסין, דלא יפקון לבר לאבאשא לון, עד זימנא דישתיצון מן עלמא, מה דלא יהא לעלם ולעלמי עלמין: סופא דכולהון וסיומא דילהון, והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה. הכא הבטחות ונחמות, דזמיןו קב"ה למעבד לישראל בסוף יומיא. והשיבך ה' מצרים באניות, אבטחותא לאתבא ולמיעבד נסין ואתין דעבד קב"ה במצרים, ביומין קדמאין. כד"א כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות:
באניות, הכא איהו, כמה דאמרת, דאת דריש בעניות, שתכלה פרוטה מן הכיס. אבל, זמינין כל בני עלמא למיתי עלייהו דישראל על ספינן דימא, ויחשבון לשיצאה לון מן עלמא, וכלהו טביעין גו ימא, כמא דעבד ביומין קדמאין: ותמן איהו חדוה סגיאה. כתיב הכא באניות, וכתיב התם באניות רנתם. מה להלן רנה אף כאן רנה: בדרך אשר אמרתי לך. מן יומא דאתברי עלמא, לא גלי גבורתיה קב"ה לאתחזאה בעלמא, ושעתא דרעותא, אלא בההוא דרך. כי כאשר ראיתם את מצרים, באותו דרך, ובההוא גוונא יעביד לך:
דהא לבתר מכל שאר סטרין יתכנשון עלייהו דישראל, ויחשבון ישראל, דבזמנא דא יתאבדון, ואינון זבינין לבעלי דבביהון, הה"ד והתמכרתם שם. ונמכרתם לא כתיב, אלא והתמכרתם, בלבבכון תחשבון דאתון זבינין, ולאו הכי, דהא ואין קונה כתיב, ולית מאן דיכיל לשלטאה עלייהו: וכל דא, לסוף יומיא. ותלייא כולא בתיובתא. וכולא סתים. כמא דכתיב, למען תשכילו את כל אשר תעשון. מאן דאית ליה לבא, יסתכל וידע לאתבא למאריה: אמר ליה ר' שמעון, באן אתר אתגלייא פירקנא דישראל בהני קללות. אמר, אשגח ודייק, דוכתא בישא מכלהו, תמן הוי: אשגח ודייק ואשכח, דכתיב, והיו חייך תלויים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. ואע"ג דידעי חבריא זמן, אינון חיים, תלוין קמן וספיקן. ועיקרא איהו ויציבן מלין: כתב פתקא לעידן רמשא, ושויה בפום שפנינא, ואזלת לגביה דרבי יוסי, דהוה בדוכתיה, ועינוי מחכאן. כיון דחמא לה, אמר, שפנינא. כמא את מהימנא מכל עופא דשמיא, קרא עליה,
ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה: נטל פתקא, ועאל לגבי חברייא, ואחמי לון. וסחי לון עובדא, תווהו. בכה רבי יהודה ואמר, ווי, אע"ג דלא ידעינן ליה, מקום שיפול העץ שם יהוא. אתר דבר יוחאי תמן, חברייא בהדיה, ומתערין מניה ואולפין מניה: זכאה נפשיה דבר יוחאי, דקב"ה עביד עמיה נסין, ואיהו גזיר, וקב"ה מקיים. ועתיד למהוי רישא לצדיקייא, דיתבי בגנתא דעדן. ויקבל אפי שכינתא, ויחמי לקב"ה, וישתעשע עם צדיקייא, ויימא להו, באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו.
פרשת כי תבא מאמר כי ינצו אנשים כי ינצו אנשים, אלין מיכאל וסמאל. ונגפו אשה הרה, דא כנסת ישראל ויצאו ילדיה בגלות. ענוש יענש, דא סמאל. כאשר ישית עליו בעל האשה, דא קב"ה. פרשת כי תבא מאמר יוסף משלו נתנו לו יוסף, מדיליה יהבו ליה. פומא דלא נשק לעבירה, ועל פיך ישק כל עמי. ורזא דמלה, מניה אתזן כל עלמא, ומניה פרחין נשמתין לכולא: הצואר שלא הרכין לעבירה, וישם רביד הזהב על צוארו. ורזא דמלה, ו' דרגין דאינון לעילא מניה, וכולהו נגדין ליה נגידו טבא מעתיקא קדישא: ודא הוא רזא דזה"ב דאיהו ארביסר דכל חדא וחדא, מאינון ז' דרגין, כלילא מרחמא ודינא. ודא הוא רזא, דאמרו מארי מתניתין, סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. בגין דככל חדא וחדא, כלילא מרחמי ודינא. ואם היא לתתא מי' פסולה, בגין דלאו איהי כלילא מרחמי ודינא: הגוף שלא הרכין לעבירה, וילבש אותו בגדי שש. היינו רזא דו"ו דשמא קדישא. הרגלים דלא
הלכו לדבר עבירה, וירכב אותו במרכבת המשנה. בגין דאית רתיכא עילאה, ורתיכא תתאה, ויוסף זכי לתרווייהו. בגין דנטר ברית קיימא קדישא: שבת, ש' בת. בזמן שיתחברו ג' אבות עם המלכות, שהיא ב"ת, תקרא שבת: ויטע אשל בבאר שבע, הקיצוץ שקצץ אדם הראשון, תקנו אברהם, והוא בבאר שבע, שהיא המלכות. ד"א אש"ל, גווני מדות, שהם חג"ת "אדום "שחור "לבן המשיך לה מהם, בסוד ג' עדרי צאן רובצים עליה: יעקב שמש בבית שם ועבר, י"ד שנה. לתקון יובל ושמטה, שהם לאה ורחל.
פרשת כי תבא מאמר מ"ב מסעות ת"ח, בשעתא דאפיק קב"ה לישראל מארעא דמצרים, אפיק לון ברזא דשמא דמ"ב אתוון, כגוונא דברא ביה שמיא וארעא: ובגין דא, כד נפקו ישראל מארעא דמצרים, נטלו תריסר מטנלין, עד דמטו לטורא דסיני. הה"ד, ביום הזה באו מדבר סיני. ובעא קב"ה, דתלתין מטלנין אוחרנין, דלהוו אסלין יתרון בתלתא יומין. הה"ד, ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים. עשרה מטלנין בכל יומא: ובגין דחבו, גרמו דלהוו נטלין יתהון בתליסר קדמאין. ובגין דא לא עלו לארעא, עד דנטלו תלתין מטלנין אוחרנין, ואשתלים רזא דשמא דמ"ב אתוון, כגוונא דעובדא דבראשית: ומפרי העץ אשר בתוך הגן, דא הוא אתר דרוחיהון דבני נשא גניזין. ודא הוא אתר דאיקרי אוצר הנשמות. והוא גביה דקב"ה, ואמר לון, לא תשתדלון למנדע, האיך רוחיהון מתפרשין מזווגא דיקרא דילי: ועל דא תנינן אשר כי תזריע וילדה זכר כתיב, ולא כליל דכר ונוקבא כפום אורחוי דעלמא,
דלא מתחבראן כמה דנפקו מלעילא זוגות זוגות: בגין, דאדם קדמאה וזוגא דיליה, חבו קמיה קב"ה. ועל דא, מתפרשין כד נפקין מלעילא. עד דיהא רעוא קמי קב: ה. אי זכה בר נש, יהבין ליה זוגיה, ואי לא, מפרשין לה מניה, ויהבין לה אוחרא, ומולידין בנין דלא כדקא יאות: וע"ד כתיב, לא ידון רוחי באדם לעולם. מאי רוחי, רוחו מבעי ליה. אלא אינון תרין רוחי, דנפקי זוגות, לא ידינון כחדא. ועל דא כתיב, וילדה זכר ולא כליל דכר ונוקבא, כפום אורחוי דעלמא. דאינון גרמו.
שיר השירים מאמר ה' צבקות הויה אהיה פתח ואמר שיר השירים אשר לשלמה, זכאה דרא די חכמתא דלעילא שריא בגויה. בשעתא דקודשא בריך הוא הוי בעי לגלאה בארעא, מה דלא אתגלי למלאכי עילאי. ומאי איהו. רזין דחכמתא דשמא גליפא עילאה. דשמהן קדישין לא אתמסרו לון, ואתמסרו לחכימין בארעא. בההיא שעתא, משבחן ואמרין, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים: מה אדיר שמך הכל הארץ, אילין רזין גליפין דשמהן קדישין, דאתגליין בארעא, ותושבחתא דהאי, על השמים. דכל אינון אוכלוסין אודן ומשבחן עובדא דא, דאתגלי בארעא מה דלא אתגלי לון: הא הכא רזין דרתיכא קדישא עילאה, דארבע שמהן גליפן, והא איהו רזא דרזין רתיכא עילאה דשמהן: אדנ"י. צבאו"ת. יהו"ה. אהי"ה. רזא דארבע שמהן גליפן, דארבע זהורין. וכל זהרא וזהרא אתכליל חד בחבריה, ותיאובתא דהאי לעאלא בהאי, ולאתכללא האי בהאי: ואלין ארבע זהורין,, אתפרשן בשמהן ישיען:
חד אקרי זוה"ר חשוך ולא חשוך. באסתכלותא שיליה, מיד ארים חשוך. מסתכלאן הביה יתיר, נציץ ולהיט בנהירו, ושפירו עילאה. ונהוריה קמיט בגויה, עד דבטש ביה נהורא אחרא, דכרי בהאי נהורא, ואנקיב לה, כין אתמליא מההוא זהרא, ונציץ לכל סטר: זהרא דא, אתגליף בשבעין ותרין נציצין, דאינון שבעין ותרין שמהן גליפן, דשבעין סנהדרין ותרין סהדין. כדין האי זוהרא כלילא בשתי שמיהן, ומתעטרא בשממא דא אדנ"י: כדין איהו שר דכל עלמין, וכל חילין וכל משריין דעלאין ותתאין, כלהו אמרי תושבחתא דהאי קרא דקא משבחן ליה, ואמרין תושבחתא, ומשבחים לעילא. ודא זוהרא כד אשתלים, איהו שי"ר. אדון, שר, רבון. י שלימו דאשתלימו מכולא, שי"ר המעלות, רבון ממנא על כל יחלין ומשריין דרגין דלתתא: זהרא תניינא, הוא זוהר דכל עיינין עילאין סתימין, כניש לגביה. והוא זוהר נציץ לעיינין, דלא יכילו לאסתכלא ביה, והאי איקריי חי. ובגין דאיהו חי, נטיל כל זהירין
עלאין סתימין, וזריק זהירין נציצין לתתא, ועביד ודא זוהר חי, איקרי חי העולמים. ודא איהו כללא דעילאי ותתאי, ועל דאפיק זהרין נציצין, ועביד איבין לזניה, איקרי האי זוהר צבאו"ת. ודא איהו דתיאובתיה תדיר, לשבחא תדירא, בהאי זוהר קדמאה דאקרי שיר. וכד כלילן כחדא בחבורא חדא בלא פירודא, גו תיאובתא שלימא, כדין איקרי כלא שיר השירים: ואפילו איהו בלחודוהי, דאיהו כללא דכלא, איקרי כללא דסגיאין, כללא דכל זהרין עילאין ותתאין. כל קרינן ליה, כללא דכולא. חיי"ם איהו. עליה כתיב, ועץ החיים בתוך הגן. כל חיים ביה תליין. מיניה פרחין חיין וזהורין לכל סטר: האי שיר דקאמרן, איקרי בא"ר, ואינון חיים עילאין עאלין בגויה. וההוא זהרא דאקרי חיים, נבעין ביה. וע"ד כתיב, באר מים חיים. וכתיב באר חפרוה שרים. על שמא דאינון רברבין עילאין, זהרין טמירין, דאתכנשו בהאי זהרא. ואינון לא חפרוה, אלא על ידא דדא:
זהר"א תליתאה, האי איהו זהרא כללא דתלת זהרין, רזא דתלת אתווןן. בהאי זהרא אבהן אתדבקו: האי איהו רצוא ושוב, לית מאן דיכיל לאתישבא בנציצו דיליה. על האי כתיב, והחיות רצוא ושוב. דא ירית אחסנתא ירותא דזהרין טמירין, דלא אתגליין. ורזא דשמא קדישא דתלת אתוון תליין בהו, יה"ו. מכאן, את ה' רביעאה לקיט ונקיט. והכי אתסדר בסידורא שלים: דא זיהר"א איהו רצוא ושוב, ברזא דאת ו', ואיהו קאים באמצעיתא, בין עילא ותתא. את ה' מסטרא דא לעילא. ואת ה' מסטרא דא לתתא. והחיות דאינון ו' באמצעיתא. ועל דא רצוא ושוב, רצוא לגבי ה' עילאה, לאסתלקא לגבה בתאובתא שלים. ושוב לגבי ה' תתאה, למיהב לה, כמה דלקיט מלעילא: זהרא דא איהו כגלגלא דדעינא, באורח סתים, דזהרא דיליה רצוא ושוב, תיאובתיה לאסתלקא לעילא, ומיד אהדר. ורזא דא אשר, קאים הכא והכא: זהר"א רביעאה אהי"ה. האי איהו זהרה סתים, דלא אתחזי כלל. דהא מהאי זהרא סתימא נפקו
שאר זהירין, ואתפשטן ואתכלילן חד בחבריה. האי זהרא לא אתגלי כלל, אבל קאים בסוכלתנו דלבא. דלא ידע ואסתכל ביה, אע"ג דלא אתחזי כלל: ודא, בגין דכל אינון זהרין, נפקא מניה תיאובתא דזהרא תתאה, לשבחא שבחא, לאסתכלא בגו אינון זהירין, לאתכללא בגוייהו, לאסתלקא למחמי בההוא נועם עילאה. ועל דא אמר דוד מלכא, אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ורזא דא לשלמה, למלכא דשלמא כלא דיליה: כתיב ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה. זכריה אתגלי ליה רזא דמנרתי דכיין. חד מתסדרא. וחד דנהרא: ראיתי והנה מנורת, דא מנורתא מתסדרא בשבחי דגוונין גליפאן, בשמא אדנ"י. בשמא דא מנהרא לתתאי, וזן ומפרנס לון כדקא יאות: זהב, רזא דבי דינא בשמא אלהי"ם, למידן עלכל עלמא, דהא בדינא קאי, ועל שמא דא אתברי. וכלא ברזא דשמאלא:
כולה כד אשתלים בסטרא דימינא, דאתקיף בה ברזא דשמא ידו"ד, דהא כדין איהי כלה בחופה, דעלמין כולהו ברחימו בחבורא חדא. דהא כדין וגולה על ראשה. כתיב גלה, דא איהו מקורא דצדיק, דעתעביד נהר פלגיו דחדאן עיר אלהים, ועביד פירין ואיבין, בשמא דאתקרי צבאו"ת. מתחממא בתריסר תחומין, לארבע סטרי עלמא: ושבעה נרותיה עליה, דא רזא דשמא עילאה גליפא, ברזא דשבעין שמהן, דאתקרי בהו קב"ה. ואינון שבעה קיימין, דעלמא קאיםם עלייהו: שבעה ושבעה, אלין תתאי, דקיימין לקבלייהו דעלאי, וכלהו אחיד לנרות אשר על ראשה. שבעה ושבעה מוצקות, אלין שבעת ימים ושבעת ימים, אלין עילאי ואלין תתאי. דמתחבראן כחדא: תו. שבעה ושבעה כולהו לעילא, בגין דכליל כל חד בחבריה. ואי תימא, שיתא, איהו שפיר דכליל חד בחבריה, חד דאשתער במאן אתכליל: אלא כד סלקין כולהו לתריסר, ההוא דקאים עלייהו, דאשלים תליסר, אתכליל בחד דקיימא עליה, דאיהו דרגא דכלהו כלילהן ביה, ודא איהו נקודה עילאה דכלהו נפקו מיניה:
תו. תרין דרגין אינון, וכל חד איקרי שבעה. חד איהו עלמא דאתי, דאיהו שבעה, ואקרי שבעה, דכתיב ויבנהו שבע שנים. וחד איהו צדיק, דאקרי שבעה, ואיהו שבע, דכתיב כי שבע יפול צדיק וקם: ואלין תרין כתרין, מוצקות לנרות. חד מסטרא דא, וחד מסטרא דא. ואע"ג דאינון במניינא דאינון נרות, ועל כל דא, שבחא מאלין, תרין, דאינון שבעה ושבעה, דמוצקות לגבייהו. דאינון נרות דקא נהרין על רישא דההוא מנורה, וההוא מנורא קא מנהרא מחילא דילהון, לסלקא לגביה עילא. וכד סלקא, סלקא מדרגא לדרגא, ומכתרא לכתרא, עד דאתאחדא כלא לעילא, ורזא דא, שיר השירים אשר לשלמה: שיר השירים, על פומא דאליהו אתגזר, ברשו עילאה. שיר השירים, שבחא דשבחין, למלכא דשלמא דיליה. בגין דאיהו אתר דבעי חדוה, דלא אית תמן רוגזא ודינא. דהא עלמא דאתי, כולא איהו חדוה, ואיהו חדי לכולא. ובגין כך משדר חדו וחדוה לכל דרגין: כמה דאצטריך אתערו דחדוה לאתערא מהאי עלמא לעילא. הכי אצטריך לאתערא חדוה וחידו,
מעלמא דסיהרא, לגבי עלמא עילאה. ובגין כך עלמין קיימין בדוגמא חדא, ואתערו לא סלקא אלא מתתא לעילא: שיר תתר"ו סימן, באתוון גליפאן דשמא קדישא, זעו ורת"ת דכל עלמין, וכל נוקבין דתהומא רבא, עד דהאי פשיטו דרוחא, עאל לגבי תרעא קדמאה דלסטר מזרח. ההוא מארי דעיינין, בת"ק מפתחאן דהיכלין, והא איהו בגליפו דשמא קדישא, דתריסר אתוון, דטאסין ביה תשע סרי משריין מלהטן דנורא: וההוא מארי דעיינין לקיט גומרין שייפי דנורא, ועאלין גו ההוא היכלא דאתקרי זבול, היכל דתמן כל שבחין אתסדרן לסלקא לעילא. וע"ד כתיב בנה בניתי בית זבול לך. ואיהו