באורח סתים ישקני פיהו. ולבתר אהדר באתגליא דודיך. לאו הכי, דהא נשיקין לא תליין תמן לעילא, אלא אתתא בבעלה. אלא עד לא אתקריבו דא בדא, אמר באורח סתים. כיון דאתקריבו ואתנשיקו בדביקו דרחימו דא בדא, איהי אמרה באתגליא, דודיך, ולא כתיב דודיו, דהא כלילן כחדא ברחימו, בחבורא חדא, בלא פירודא כלל: כי טובים דודיך מיין, טוב לאו איהו, אלא מסטר דאור קדמאה, דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. והשתא דאת בשלימו, דאתכליל ימינא בשמאלא. טובים דודיך מיין, דא יינא דאורייתא, דאיהו חדוה, טובים מסטרא דשמאלא: חדי רבי שמעון ואמר, ודאי דא איהו חדוא, דזכינא בכל הני מלין עילאין. א"ל אליהו, רבי, אפתח פומך, דמילך כתיבין לעילא, ומיליי כתיבין לתתא. זכאין אתון צדיקיא קמי עתיק יומין, בהאי עלמא ובעלמא דאתי: פתח ר"ש ואמר, ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. אורייתא דבעל פה, הוה אמרה לגבי אורייתא, דבכתב, דאיהי אזלת בתר אינון נשיקין דתורה דבכתב, בתר מתיקו דילה,
לאתחברא דא עם דא באינון נשיקין. וכדין איהי בפלוגתא בעולימתהא, לאתתקנא בהדה, למהוי כולהו קשיטין לגבי תורה שבכתב: וכד אתחבראת ואתכלילת בתורה שבכתב בחדוה, בחבורא חדא, דנשיק דא בדא ברחימו, אתקפת ביה, ואמרה ליה בחביבו, כמה יקירין חביבותיך, מחמרא דילך, דאתקיף בי רחימו דילך, עד דרוי לי חמר דרחימו, לאתתקפא בך, קישוטא דאתקשטת אורייתא דעל פה בעולימתהא, לאתחברא באורייתא דבכתב: משנה איהי שרותא דרישא, ברזא דתיקונא דאתחזי לה, ברייתא איהי ברזא דתיקונא ירכין ורגלין. גופא בתיקונא דאתחזי לה: אתאן עולימתהא, מקרבין לה, לתקנא לה. דא אמר מותר, ודא אמר אסור, דדא איהו קישוטא דכלה, כד מקשטי לה. דא אמר כד מקשטי, הכי אזלא קישוטא דא. ודא אמר לאו הכי. דא אמרה קישוטא דרישא הכי אסיר ומהדק. ודא אמרה כיפה דרישא מותר בסטרא דא, ואסיר ומהדק בסטרא דא: דא אמרה, קישוטא דדהבא דא, בלבושא דא, איהו פסול למהוי קישוטא לגבי דא. ודא אמר,
כשר ויאות הוא לאתחזאה דא בדא. וכל דא איהו תיקונא וקישוטא דכלה: ועל כל דא, בעוד דאינון מקשטן, ורמיא קטרוגא בקישוטא, היא אוסיפת חילא ונוי וגוון, ותיקון בהו ויתבא ביקרא בינייהו, ואתחשבת בנפשה יתיר מכמה דהוה מאה זמנין: כיון דאתקשטת בהו, כולהו אחדין לה בקישוטהא, ובתיקוני שפירתא, ועאלין לה לגבי מלכא, אורייתא דבכתב: כד יתבא מטרוניתא במלכא, בתיקון שפירא, ומלכא חזי לה מתקשטא בשפירו, ההוא קישוטא מכריז ואמר למלכא, לנשקא לה, דדא איהו דבקותא דרחימו, לאתכללא דא בדא. מאן גרים באינון נשיקין ובההוא רחימו, אינון עולמתאן דקשיטו לה: כד בעיא לאוטבא לעולימתהא, היא ומלכא למיהב לון נבזבזן, לכולהו יהיב כחדא. לכולהו דהוו מקטרגי דא בדא על קישוטהא, יהבי מלכא ומטרוניתא נבזבזן ומתנן ברעו בחביבו, למיחסן לון ירותא באלף עלמין דכסיפין לעלמא דאתי. וכ"ש אינון דידעי בררזין דחכמתא, לקשטא קישוטהא, דלית שיעורא לאחסנת ירותא דלהון בעלמא דאתי. עלייהו כתיב, להנחיל
אוהבי י"ש וגו': ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. הא הכא שבעה תיבין, לקביל ז' דרגיל דעלה. ולקבלייהו ז' הנערות הראויות לתת לה, דקא מקשטי לה, לאעלא לה לגבי מלכא: ישקני, לגבי חי העולמים. מנשיקות, לגבי חסדי דוד. פיהו, לגבי ישראל סבא. כי טובים, לגבי אור קדמאה. דודיך, לגבי יצחק ידיד מבטן. מיין, לגבי יין עילאה דמנטרא תדדיר: שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך, אינון: מיכא"ל. גבריא"ל. רפא"ל. אוריא"ל. צדקיא"ל. יופיא"ל. רזיא"ל. וכמה אלף ורבוא משריין עמהון. כד"א, ועלמות אין מספר: תלת קראי אינון הכא, דכולהו, בחושבנא על רזין דלהון. חד, שיר השירים, דאיהו רזא דרתיכא, כמה דאיתמר. תרין, ישקני, דאיהו רזא דשבע תיבין, בז' דרגין, כמה דאיתמר. תלת, לריח שמניך טובים, דאיהו רזא דעשר תיבין, עשר אמירן. ודא איהו רזא דתושבחתא דא לכללא חדא קדמאה. ועל רזא דא תושבחתא דשבת מתייסדא. בר תריסר בתראי, דאינון
בתושבחתא אחרא: הכא, בשיר השירים, בקרא נר"ד וכרכם וגו'. ז' נשיקין אינון, בשבע דרגין דהאי קרא. דנשיקין שבע אינון, מכל דרגא חד נשיקה. וכן נשיקין דיעקב, בז' תיבין כליל נשיקוי, דכתיב, וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך. בכיה דחדוה דרחימו, לקבל תיבת מיין. דאיהו רחימו דחדוה: לאתחזאה, דנשיקין ברזא דשבע אינון. כמה דאיהי בת שבע, הכי כל מילוי בשבע. וע"ד שובע שמחות את פניך וגו', אל תקרי שובע, אלא שבע, שבע שמחות: בכל נשיקין דרחימו, לית נשיקין כאינון דאתערא הכא כנסת עשראל, ישקני מנשיקות פיהו. אע"ג דאינון ז' נשיקין כמה שאיתמר, תלת נשיקין אתחזון הכא, ו\\\ תלת נשיקי דאתחזון בקרא. ישקני חד, מנשיקות דאינון תרין, הא תלת: והשתא איהי תבעת מאינון נשיקות, ומה דאמרת מנשיקות, דמשמע חד נשיקא, דכתיב מנשיקות, ולא כתיב נשיקות, דהא נשיקות דאינון תרין, מאינון נשיקות לאו איהו אלא חדא. ודאי אצטריך, מאן דשאיל, לא אצטריך לשאלה סגי, אלא זעיר, דהא כיון דשארי, יטול מאן
דיטול. קב"ה, שאלין ליה זעיר, והוא יהיב סגי. אברהם שאל זעיר, וקב"ה יהב ליה סגי. הוא שאל ברא חדא, מה כתיב, והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וגו'. בגין דכך אורחוי דקב"ה, ועל דא אמרת מנשיקות, ולא נשיקות: ישקני, דביקו דרחימו, רוח ברוח. דהא ד' רוחין מתחברן, ואתעבידו כחדא. דא יהיב רוחא לחבריה. ונטיל ההוא רוח דחבריה, דאתדבק ביה. אשתכח, רוחא דיליה ורוחא דחבריה, הא תרין. אוף הכי חבריה. אשתכחי, ד' רוחין דמתחברן כחדא, באינון נשיקין: מנשיקות פיהו, מאינון נשיקין עילאין, דקא הוה נשיק מקדמת דנא. דהא רחימו דחדוא לאו איהו, אלא מגו נשיקין דרוחא עילאה בתתאה: פיהו, ולא כתיב פיו. מאי פיהו, אלא זמינו דעלמא דאתי, מלך דשלמא כולא דיליה. ודא איהו תוספת ה', דאתוסף על דא. בגין דכל רחימו דעלמא תתאה, לאו איהו אלא לאתחברא בעלמא עילאה, עלמא דאתי. וע"ד, כל תושבחן אתער עלמא תתאה, לגבי עלמא עילאה:
כי טובים, דליקו ונציצו דבוצינין עילאין, וכל שרגין מתתקנן ודלקין ונהרין כדקא יאות ודא איהו דודיך, אינון בוצינין קדישין רחימין עילאין, כולהו נהרין ונצצין בנהירו בנציצו, כדקא יאות. מיין, מחדוה דחמרא טבא עילאה, דנהיר אנפין, ויהיב חדוה ללבא, וכל עלמין בחולקהון, חדאן בההוא חדוה: ת"ח, ישראל נטלין חולקהון, וחדאן בההוא חדוה, מחמר טב דנהיר, וזכיך, ושכיך, וקיימא על דורדייה. שאר עמין כולהו, לא נטלי אלא מגו אינון שמרים דתחות חמרא: וע"ד, \\ זמין קב"ה למעבד לון משתה שמרים. דהא אינון שמרים דורדיין כולהו, חולקא דשאר עמין. וע"ד ישראל חדוה דילהון בההוא יין דמנטרא, ונפקא מעלמא דאתי, ומנטרא בענבוי: תנון, מאן דחמי ענבין בבחלמא, אי חווראן אינון, סימן טב ליה. ואי אוכמי, בעיין רחמי. דהא ודאי בדינא קיימא. מ"ט. בגין דאינון ענבין חווראין, אינון ענבי דנטרי ההוא חמרא עילאה, ואינון גוון חיוור רחמי. ואינון ענבין סומקי"ן, אינון סטר דינא
גוון סומק: אכלן, כדאי איהו לעלמא דאתי. מ"ט, בגין דעבר על דינא, ויכיל לשצאה ליה. וחמרא טבא דעלמא דאתי, אית ליה ביה חולקא. שתי חמרא חיורא, סימן טב ליה, וחדוה. סומקא, איהו דינא דשריא עליה: יעקב, כד קריב לגבי יצחק אבוהי, יהב ליה מההוא חמרא טבא דמנטר מעלמא דאתי, דחדוה ורחימו לאו איהו, אלא כד אתער מגו חמרא טבא: וע"ד יצחק, דהוה מסטרא דדינא קשיא, אצטריך למחדי ליה בההוא חמרא טבא, דאתי מרחוק. הה"ד, ויבא ל"ו יין מרחוק, מדוכתא עילאה, משיך עליה מההוא חדוה למחדי ליה, כדין אתבסם רוגזא, ודינא תקיפא אתכליל ברחמי, למהוי כולא כדקא יאות.
שיר השירים מאמר אהבת דודים ובגין כך אינון דודים, רחימין עילאין, בוצינין קדישין, לא נהרין אלא מגו ההוא יי"ן, ומאן איהו. דא שמא גליפא מפרש דשבעין אתוון. דאינון בוצינין קדישין, שמא גליפא קדישא דשבעין שמהן, דא איהו ברזא דאינון ענבין דנטרין יין עילאה, כללא דאינון שבעין: ובגין כך, חדוה ורעו באינון נשיקין, לאתערא רחימו, מיין עילאה איהי ועל דא, בוצינין נהרין ונצצין מההוא יין, דכתיב כי טובים דודיך מיין.
שיר השירים מאמר הריח לריח שמניך טובים אמר רבי שמעון, האי קרא אסתכלנא ביה, ואיהו סתים ברזא עילאה. ריח, אית ריח ואית ריח, וכמה ריחין אינון. אית ריח דסליק מתתא לעילא, כגון ריחא דקורבנא, דהאי איהו ריחא, דסליק, וקשר קשרין דא בגו דא, ומשתלשל דא בדא, עד דאתעביד כולא קשרא חדא, ונהירו חד: אית ריח אחרא ודא איהו מלכא משיחא, דאקרי ריח. דכתיב, והריחו ביראת ה'. ודא איקרי ריח. ומתקשרא ברזא דריח קורבנא: ורזא דא אשה ריח ניחוח לה', אשה לבר קישורא, ומזונא ונהירו דחילין ומשריין דאשא בטהרונא קמיטין. ריח לגו מיניה, ודא איהו דאתקשר לגו, ונהיר ברזא דברית קדישא. ודא אתקרי מלכא משיחא, דאיהו ריח מאינון בוסמין עילאין, דכתיב כריח בשמים: עמוד נה ניחוח, נהירו דכל גוונין עילאין, תפארת ישראל, ושפירו דכלא. ודא איהו נייחא דרוחא עילאה, דשריא עילה, ונהיר לגביה. לה'. למלכא דכולא וכולא אתקשר דא בדא,ואנהיר
דא בדא, למהוי חד בחדוה דכולא, ברזא דקורבנא: ואי תימא, הא אשא דאיהו לבר בקמיטון, דא איהו אשה, דמההוא אשה מתקמטן כמה חיילין, וכמה משריין, אלין באלין מלהטן, בכמה זיינין, לכמה סטרין. וכוללהו ברזא דקורבנא אתקמיטו, ותאבו ועאלו בהאי אשא: בגין דכולהו מראי תריסין, מארי דדינין. וכד תבין, כמא דתב רוגזא דנפיק מנחירין, כד הוי נייחא לדוכתיה. כמה דאלין חיילין ומשריין מלהטן קמטין באתרייהו, הכי נמי חיילין ומשריין עילאין קדישין, מארי דנייחא ורעו, נהרין ותבין בנהירו לאתקשרא, גו האי ה', וכלהו אלין באלין, ודא בדא בחבורא חדא, אקרי אשה, רזא דנייחא, ומזונא, ונהירו דכל סטרין: ריח, נקודה דלגו. רזא דברית קדישא. אמאי אקרי ריח. בגין דאיהו ריחא דבוסמין עילאין קדישין, טמירין, דלא אתגליין. וכד שריין, ארח לון, כהאי מאן דארח ריח בהדס, איהו ריח נפיק מהדס, ודא נקודה אקרי ריח דנפיק מהדס: ניחוח, אתר דנחת רוח עילאה, ושראת עליה למהוי רתיכא עילאה, ברזא דע"ב שמהן. ורתיכא
עילאה כלא קישורא חדא. לה', למהוי כולא בנהירו חדא. ועל דא אקרי ריח ניחוח: ובכל אתר, ריח, מסליקו דקאים על דרגא אחרא תתאה מניה, והאי איהו ריח מההוא עילאה. לריח, דא איהו נקודא עילאה, דקיימא בסתימו, מגו ההוא דסתים דכל סתימין, דלא אתידע כלל. והאי נקודה איהי ריח מההוא סתימא דכולא. ובגין האי ריח, כל אינון שמנין ובוסמין, כולהו נהירין ואקרון טובים, בגין דהאי קיים לון, למהוי כולהו חד קישורא, נהיר כחדא: ואי לאו, לא אקרון טובים. בגין דכד האי ריח עילאה, עאל בסתימו לגו נחלא עמיקא, ואמלי ליה כדקא יאות, כולהו דרגין אקרון טובים.
שיר השירים מאמר תפלין דקב"ה מנח לון, וי"ט וחוה"מ רב המנונא סבא אמר הכי, אלין אינון ימים דאקרו טובים. ואינון תפילין דרישא, דאינון תפילין דקודשא בריך הוא מנח לון, וע"ד אקרון טובים, בגין דאינון נהרין ברישא דקודשא עילאה: ובכל אתר, ימים טובים אינון תפילין דרישא, דקב"ה מנח לון. חולו של מועד, דלא אקרי י"ט, אלין תפילין דדרועא, דהא לית ליה לסיהרא מגרמה כלום, אלא מנהירו די"ט: תפילין דדרועא דאיהי תפלה של יד, לא נהירא אלא מגו נהירו דתפילין של ראש. תפלה דרישא, ימים טובים. תפלה דדרועא, חולו של מועד. ושפיר קאמר, והכי הוא.
שיר השירים מאמר אסור להניח תפלין בחוה"מ וע"ד חולו של מועד איהו לענין עבידתא, כגוונא די"ט. ואצטריך חדוה כגוונא דיליה. ובגין כך, באלין יומין דאינון תפילין דמארי עלמא, אסור לאנחא שאר תפילין, דהא אלין יומין, דאינון תפילין עילאין שריין על רישיהון דישראל קדישין: רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון אבוי, א"ל, תינח תפילין דרישא, דשריין על רישיהון דעמא קדישא בי"ט. תפילין של יד, דאיהי חולו של מועד, איך אנן אחדין לה: א"ל, בגין דאנן אחדין לה, ואיהי י"ד כהה, אסור למעבד עבידתא בסטרא דילה, ואצטריך למעבד חדוה, בסטרא דתפילין דרישא: ועמא קדישא אחדין תפילין דמארי עלמא ושריין עלייהו בי"ט ובחולו של מועד, ואסור לאעברא תפילין דמארי עלמא מעל רישיהון, לאנחא תפילין אחרנין, דאינון דוגמא ודיוקנא לתתא: למלכא דבעי לנטרא ליה לעבדיה, א"ל עביד חותמא כדיוקנא דחותמא דיליה, כל זמנא דההוא דיוקנא יתחזי עלך, כלא יזועון וידחלון מינך. לבתר מגו רחימו עילאה, דקא רחים ליה
מלכא, יהב בידיה חותמא דגושפנקא עילאה דיליה, כיון דאחיד חותמא עילאה דמלכא בידיה, שביק מניה ההוא דיוקנא דאיהו עבד: אי ההוא עבד, דחי חותמא עילאה דמלכא, בגין ההוא חותמא דאיהו עביד, ודאי בר קטולא איהו ההוא עבדא, בגין דעביד קלנא בחותמא דמלכא, ולא חייש ליקריה. ובג"כ אסור לעעמא קדישא לדחיא חותמא דמלכא עילאה דשרי עלן, בגין דיוקנא דא דאנן עבדין: האי במועד ובחולו של מועד, וכ"ש בשבת, דכלא שריא עלן, שבת דמעלי שבתא, תפלה של יד. שבת דיומא, תפילין דרישא: והכי קא מסדר קב"ה לעמא קדישא רחימא דיליה, בחול אינון תפילין דעבדו דיוקנא דחותמא דמלכא, למהוי נטירין בכל סטרין. בשבת ומועד דאינון יומין טבין, ותפילין דמארי עלמא ממש. מעברן ההיא דיוקנא, ומנחי תפילין דמארי עלמא. זכאין עמא דא, דבידן חותמא עילאה דמלכא: מאן דמנח תפםילין, אצטריך למחדי. ועל דא כתיב, ושמחת בחגך. בתפילין דמארי עלמא אצטריך למחדי. וחדוה דא, במועד ובחולו של מועד, בתפילין דרישא, ובתפילין דדרועא:
ביום טוב מההוא ריחא עילאה, שמניך טובים, תפילין דרישא. בחולו של מועד, שמן תורק שמך, תפלה של יד, דקא סלקא לאתאחדא באורח סתים בתפילין דרישא: על כן עלמות אהבוך, ביום טוב בתראה דחג, דהא תפלה של יד אשתלים ואתנהיר בשלימו. ולפלגא חולקא לכולא לכל אינון משריין וחילין דלעילא, ולכל אינון משריין וחילין דלתתא. וע"ד עלמות אהבוך, אינון משריין וחילין דלעילא, עולמות ומשריין וחיילין דלתתא.
שיר השירים מאמר ג' ריחות פתח ר"ש ואמר, כתיב וירח את ריח בגדיו ויברכהו וגו', מה חמא יצחק, דאע"ג דההוא מיכלא ומשתיא קא אייתי ליה יעקב, לא ברכיה, עד זמנא דארח באינון לבושין: הכא אית לאסתכלא, דהא אינון לבושין לא הוו דידיה דיעקב, דהא אורייתא אסהידת, דכתיב את בגדי עשו בנה הגדול, והכא כתיב את ריח בגדיו וכי בגדיו הוו, ריח הבגדים מיבעי ליה, מאי בגדיו: אלא, בגדיו ודאי הוו אינון לבושין ממש, ולאו דעשו. ואע"ג דכתיב בגדי עשו, בטופסא הוו גביה. כגוונא דא ההוא באר דיתיב עליה יעקב, ויתיב עליה משה, בטופסא הוה לגבי אחרנין, כיון דאתא יעקב אשתמודע בירא למאריה, וסליקו מיא לגביה, וכן לגבי משה: כגוונא דא, אינון לבושין, בטופסא הוו לגבי עשו, כיון דאלביש לון יעקב, אשתמודעו מאנין למאריהון. מיומא דעביד לון קב"ה, לא סליקו ריחין דילהון, עד זמנא דא דלביש לון יעקב, דהא אהדרו לבושין לדיוקנייהו. יעקב דיוקנא דאדם ודאי הוה, ושפירו דיליה,
בשעתא דחמו לבושין דיוקננא דאדם, סליקו ריחא: תלת ריחין אסתלקו הכא, חד, ריח בגדיו. ב', ריח בני. ג', ריח שדה אשר ברכו ה'. וכולהו תלת, סליקו לגבי דיצחק, בשעתא דעאל יעקב לגביה: וכולהו כתיב בהאי קרא, ריח בגדיו, היינו על כן עלמות אהבוך. ריח בני, היינו שמניך טובים. ריח שדה, היינו שמן תורק שמך. ודאי כולא קישורא חדא. ורזא דקורבנא דקא אתערנא ביה, כמא דאתמר אשה, דהיינו עלמות אהבוך, וכלא רזא חדא. ריח, שמן תורק שמך. ניחוח, שמניך טובים, וכולא חד. לה', היינו לריח. וכולא מלא חדא, ורזא חדא, בקישורא חדא, כמא דאתמר: משכני אחריך נרוצה. כתיב, ונתתי משכני בתוככם וגו'. ת"ח, קב"ה יהב שכינתיה ביניהון דישראל, למהוי רביעא עלייהו, כאימא על בנין, ולאגנא עלייהו בכל סטרין: וכל זמנא דההיא אימא קדישא יתבא עלייהו, קב"ה אתי לדיירא עמהון. בגין דהא קב"ה לא שביק לה לעלמין, וכל חביבו דלעילא עלה איהו:
ובגין כך, יהב לה משכונא בגוייהו דישראל, למנדע דלא ינשי לון ולא ישבוק לון לון לעלמין. מ"ט. בגין דההוא משכונא בגוייהו. והיא אמרת, משכונא הויתי בתתאי, אהא משכונא לגבך, ולסלקא לקבלך, ואנא ובני אחריך נרוצה: משכני, אהדרנא לקישוראדמילין קדמאין על ההוא רזא אשה ריח ניחוח דהא בשעתא דרעותא סליק מתתא ברזא דקורבנא, איהו סלקת ואמרה לגבי רחימא דילה, משכני: אושיט ימינך לגבאי, לקבלא לי, ולסלקא לי, בסטרא דאתערותא דשמאלא. וימינא לחבקא לי, ודא איהי משכני: ודא אשה אמרה לגבי ריח, ריח לגבי ניחוח, ניחוח לה'. וכדין, אחריך נרוצה. מאי נרוצה. נהא ברעותא. כד"א, ונרצה לו לכפר עליו. ודא איהי דכתיב, ויריצוהו מן הבור. מאי ויריצוהו. דארצו ליה במלין טבין, במלין דרעוא טבא, דהוה עציב מההוא בור. ועל דא נרוצה: נהא ברעוא, ברעותא שלים כדקא יאות: