אחריך נרוצה, טול את רעוא בקדמיתא, ולבתר דתטול אנת, אנא, וכל אינון עולימתאי, נהא ברעוא. וע"ד משכני: מכאן, דרעון וברכאן לא אשתכחו אלא באתר דדכר ונוקבא אתחברו כחדא. ובג"כ, משכני לגבך בקדמיתא, בגין דאקבל רעוא, מאתר דכל רעוין אשתכחו. ולבתר, אחריך נרוצה, נהא ברעוא. ואי לא תמשכני לגבך, רעותא, ורעוא עילאה לא ישרון עלך, דהא דכר בלא נוקבא, לא שריין ביה ברכאן: וכל דא, בדיוקנא דקא אתערנא ברזא דאלף. דהא תמן אשתכחו רזין אלין, אשה ריח ניחוח לה'. ואיהו רזא דלעילא ותתא, וכל רזא דמהימנותא ביה תליא. וע"ד סלקא באחד. וכלא איהי א: בשעתא דאת דא פרח באוירא, אסתליקו אלף ומאה עלמין, ואתכלילו בגויה. ואתרשימו אתוון אחרנין, ואתגליפו אבתריה. ואיהו אתעטר בעטורא גליפא, דכליל כל עלימן: ואיהי חד א, אשה ריח ניחוח לה'. אשה, דא קוצא דתליא לתתא, רזא דכל חיילין ומשיריין אלין ואלין. ריח, רזא דעל ההוא קוצא דאתאחדא באמצעיתא. ניחוח, רתיכא דפשיטו דאמצעיתא, דשריא עליה רוח עילאה. לה', נקודה עילאה דעל גבי אמצעיתא, דאיהו מקיים כולא. וכולא קישורא חדא: ודא דאחורי אמצעיתא, אמר, משכני אחריך, לאתחברא עמך, ליטול ברכאן, מעם נקודה עילאה דעלך. וכד נהא דכר ונוקבא כחדא, כיון דתטול ברכאן ורעוא, אנא וקוצא דתליא לתתא מיני, אחריך נרוצה, נתעי אבתרך, למוי חד שלימו עילא ותתא. ולמהוי א כל אחד בשלימו דיליה. שיר השירים מאמר הביאני המלך חדריו הביאני המלך חדריו וגו'. בכה רבי שמעון כמלקדמין ואמר, הלואי יהא בידן לגלאה רזין עילאין, חדוא איהו, הואיל ורעותיה לגלאה רזין עילאין בדרא דא: אית למנדע, דהא קישורא דמלין לא אשתכחו בקרא, דכיון דאמר משכני, מהו הביאני המלך חדריו, תביאני לחדריך מבעי ליה. ועל דא נגילה ונשמחה בך: אלא ברזא דאתוון, תליין עילאוין ותתאין, ועלמין כולהו. וקישורא דמלין הכי הוא, קישורא דתושבחתא לגבי נהורא, דעלה אמרה לגבי בעלה, אמצעיתא דאל"ף, משכני עמך, כמה דאתמר, ואע"ג דאמרת דא, בעאת לאשתבחא לגביה, דאע"ג דאיהי תחותוי בשחותא לגבי אמצעיתא דאל"ף, ושכיבת תחתויה, אמרת לאו אנא בכך, ואע"ג דאנא לגבך הכי, הביאני המלך חדריו, אנא בעילויא וחביבו לגבי מלכא עילאה, בלא שחותא: דהא הביאני חדריו. באן אתר. באת ה', דהא אתפשטותא דלעילא, רזא דמלכא עילאה, את ה"א איהו. וההוא דעאל לגביה, אנא איהי, ובגין כך, אנא בתושבחתא סגי, ובעילויא יקירא, אע"ג דאנא בשחותא לגבך: ואנא לא חיישנא, אלא למהוי גבך בשחותא. ואת דתשלוט עלי. ועל דא אע"ג דאהא יתיר בשחותא לגבך, אנא וחיילי נגילה ונשמחה בך, חדווא ורעוא אית לן למהוי לגבך, ולא לאתפרשא מינך, דהא כל חדוא ורעוא לאו איהי אלא בך, דהא לית חדוא ורעו לאתתא אלא בבעלה, ולא באימא ואבוה. הביאני המלך חדריו, ולא קבילנא חדוא ורעו אלא בך. שיר השירים מאמר ד' חדרים שהג"ע ניזון מהם הביאני המלך חדריו, אלין אינון חדרי ג"ע. וא"ת חדרי ג"ע, איהי גן עדן ואיהי אמרת הכי. אלא, אינון חדרים דגן עדן אתזנת מנייהו, ואתקרי בהו. שיר השירים מאמר חדרא קדמאה חדרא קדמאה, י"ה, דא חדרא, ואידרא עילאה דלית ביה חיזו, ולא גוון כלל, אלא כמא דאצטבע לפום שעתא במדידו דבוצינא דקרדינותא, והדר סלקא לאין סוף, בסתירו דגניז: האי חדרא קדמאה כד סלקא משחתא, אתעברא צביעו דגוונא ואתטמר ולא אתחזי ביה גוון כלל. כדין בארבע סטרין, אתחזיין בטמירו, ואתכסיין באתגליא, ארבע אתוון, אינון: אהיה אשר אהיה. שיר השירים מאמר אהיה אשר אהיה על מה אתקרי הכי דזמין לאתגלייא מגו ריחא דעלה. ובגין דעד לא אתמליאת לאנהרא לתתא, אתקרי אהי"ה: וסימנא דא שירותא דנבואה דמשה, דעד כאן לא נפקת סיהרא מכסויה, לאתנהרא מגו שמשא. וכיון דסיהרא הוה בחשוכא, עד כען שמשא לא נהיר לגבה, ואידרא עילאה דא לא אתגלייא לאנהרא, דהא ההוא ריחא עילאה, סלקא לגו סתימא דכל סתימין, דלא אתידע כלל, וכדין אהי"ה: וכד תב לאתריה, כדין קיימא ודאי לאנהרא לכולא, וכדין אשר אהיה, דהא כדין אתתקנן לאתמליא, מגו שביל חד דקיק, דעייל ביה בסתימו. ועל כל דא, בשמהן אלין, עד כען לא אתגלייא לאנהרא בוסינין: לבתר אהיה תליתאה, דהא מינת לאתגליא, ולאפשטא נהורין נהורין לכל סטר, ודא איהו אהי"ה, הא אנן זמין לאתגלייא: ודא תליתאה תיקונא דשופר לאפקא קלא. וכיון דנפק ההוא קלא בתקיפו דשירותא דקלא, נפיק בתוקפא דההוא דתקע ליה, ההוא שירותא דקלא איקרי יהוה. בגין דההוא תוקפא דשירותא תב לאתריה, ולא אתגלייא כשאר שמהן. לבתר כד אתפשט קלא בפשיטו דנייחא, כדין איקרי יהוה, שמא דאתגליא: הכא רזא דרזין, לידעי חכמתא עילאה, וזעירין אינון דידעין שמא דא. ואע"ג דהא אוקימנא ברזא דאתוון, והכי איהו. אבל נקודי וטעמי, קבלה למשה מסיני, באורח סתים, לחכימי לבא: ורזא דא, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. דהא מרזא דנקודי ותנועי דטעמי, הוו ידעין לאנהרא ציורין דלעילא. דהא נקודי דאתוון מתנהגן בהו הוו ידעין, וברזא דילהון הוו ידעין ואשתמודען לקיימא ההוא ציורא ברזא עילאה: בגין דכוונה ורעותא איצטריך לכל אינון עובדין וציורין עילאין דלעילא. ואינון הוו ידעי מגו רזא דציורא דנקודי, לשוואה רעותא ולבא בכל עובדע ועובדא: כל אינון ציורין דמשכנא, לא הוין אלא רזא דאתוון דקיקין. בגין דאית אתוון עילאין רברבין, ואית אתוון זעירין דקיקין. אתוון זעירין דקיקין, אינון עובדא דמשכנא. אתוון עילאין רברבין, עובדא דבי מקדשא דבית ראשון. והני לא אתעבידו לאתקדשא לעילא, אלא בציורא דא: דרזא דנקודי דאתוון דקיקין, אינון מסטרא דשמאלה. ונקודי דאתוון עילאין רברבין, אינון מסטרא דימינא. כגוונא דאלין אתנשו מעלמא, בר דאתו חכימי, דקבילו נהירו דחכמתא מקדמאי, ואקימו לון על אתוון לנטלא אתוון מטלנון בגינייהו. וע"ד עבידתא דמשכנא, ועבידתא דבי מקדשא, בציורא נקודי הוו שלמין ברעותא וכונה: תנועי דטעמי קיימו כולא על ידא דמשה. וע"ד ויביאו את המשכן אל משה, דאיהו קיים כולא ברזא דלהון: בתנועי דטעמי, אית בהו תנועי ברזא דלתתא, לאנהגא ולקיימא עובדא דמשכנא. ואית בהו תנועי ברזא דלעילא, לאנהגא ולקיימא עובדא דבי מקדשא: שלמה מלכא, לא אצטריך לנקודי ולטעמי, אלא אינון הוו אתיין בסתימו ולחישו, ומתציירין בגליפו צירוי מקדשא. הה"ד, והבית בהבנותו, ודאי אבן שלימה מסע נבנה. אבן שלמה, ולא חסרה באתוון דקיקין, כעובדא דמשכנא. ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו. לא נשמע ודאי, דהא אתריה גרם דאיהו בלחישו: ועל דא, ספר תורה דאיהו דיוקנא דבי מקדשא, לית ביה דיוקנא דטעמי ונקודי, דכולא סתים בגויה, כגוונא דדיוקנא דרזא דבי מקדשא קדמאה, דטעמי ונקודי הוו סתימין בגויה: ודחיקו דתוקפא דשירותא דקלא, אהדר לאתריה, ונקודי דיליה באתוון יהוה אינון, ברזא דשמא אלהים. ובגינייהו איקרי בשמא דא לאתגליא אלהים חיים. וע"ד נקודי מעילא לתתא כניש ונטיל, ואהדר לאתריה: לבתר אתפשיט בפשיטו, דנייחא, ואתהדרו נקודי, כגוונא דרזא עילאה, למהוי כולא רזא חדא כדקא יאות. אתוון ונקודי בגוונא חדא: נקודי בתלת אתוון קדמאין. ה בתראה, לית לה נהורא מגרמה כלום. י איהו אתנהיר ביה נהירו דנקודה בההוא גוונא ממש, וההוא דיוקנא ממש. ה נהירו דנקודה בההוא גוונא, ורזא חדא. ו דאיהו אמצעיתא, ברזא דיליה למהוי כולא גופא ורוחא, בדיוקנא ונהירו שלים, כדקא יאות. שיר השירים מאמר טעמים נקודות אותיות ועל דא, שמא דא שמא דרחמי, דאתוון ונקודי בדיוקנא ורזא חדא, באורח מישר. כד אתוון ונקודי בעקימו דא מן דא, כדין לאו איהו באורח דרחמי, דהא בהפוכא קיימא: ורזא דא, ויבא בין מחנה מצרים כו', ברזא דאתוון גליפין דקודשא בריך הוא, אתחזי באינון תלת סטרין. וההוא דהפוכא, לאו איהו באורח דרחמי, בגין דמתהפכן אתוון. וכ"ש אתוון דאינון כגוונא אחרא: ה' בתראה, לית לה מגרמה כלום. ובגין כך לית לה נקודה מגרמה, בר כד עבדא שליחותא, דאוזפין לה חד נקודה, לאעלא ולמעבד חילין ותוקפא. כמה דאוזפין לה נקודה לאעלא, אוף הכי אוזפין לה אתוון, דאינון רזא עילאה לאשלמא בההוא שליחותא. שיר השירים מאמר החדר הב' שהג"ע ניזון ממנו חדרא תניינא, אל. דא חדרא ואדרא דימינא, דאית ביה חיזו, דאתטמר ואתגניז. כיון דנפיק ונהיר לפום שעתא, מיד אתגניז: אל, אמאי איקרי הכי. א, איהו רזא דנהורא קדמאה, דכליל בתרין נהורין, ועל דא א' איהו חד. מתמן שירותא לאתנהרא ולאתפשטא נהורין לכל סטר. ועל דא איהו קדמאה לכל אתוון, שירותא דכלהו: כללא דתלת, דאינון חד. תלת נהורין אינון כלילין באות א'. בדרועא חדא בחד סטרא. ודרועא חדא בחד סטרא. ו באמצעיתא, דכליל תרין דרועין, דתרין סטרין: ואצטריך שיעורא דאמצעיתא, בתרין דרועין דתרין סטרין. בגין דאיהו נטיל לון, ואיהו בלחודוי בתרוייהו. א, אש מסטרא דא. מים מסטרא דא. רוח פסיק באמצעיתא, ונטיל בתרין סטרין, וכולא אינון חד: תו, א דא, אתפשט ואתכליל בכללא דכלהו, וכיון דאיהו כליל בשלימו דתרין סטרין, דאתערו דתלתא, אתער לגבי נוקביה, ואתהפך א ברזא אחרא. ונטיל נוקביה לתתא מיניה, ומתחבראן כחדא, וכדין נקודה עילאה שריא עליה, לאחזאה דנהורא עילאה, נקודה קמייתא, ברזא דשכינתא עילאה, לא שריא אלא באתר דאיהו דכר ונוקבא מתחברן כחדא: בראשית ברא אלקים את, הא הכא ארבע אלפין, מתחברן כחדא דכר ונוקבא, בארבע תיביןו, בכל תיבה ותיבה א' דאיהו דכר. ובכל תיבה ותיבה, את חד דאיהו נוקבא: ובספרא דרב המנונא סבא, בראשית, אדם ואתתיה. ברא, אברהם ונקביה. אלקים, יצחק ונוקביה. את, יעקב ונוקביה: ואי תימא את נוקבא בכל אתר. ת"ח, א דכר, ת נוקבא כלילן תרוייהו כחדא, ונוקבא אתחזי בשלימו, כלילא ברזא דכל אתוון. ובג"כ את, אע"ג דנוקבא איהו, אבל איהי ברזא דכללא דדכורא: וע"ד ארבעא זווגין איונן הכא. ובכל אתר א דכר, דמחברא בנוקבא באת אחרא, קרית ארבע, על דאתחברו ארבע רברבן ממנן דעלמא תמן: ל, דא מגדל דפרח באוירא, דאיהו מלך גדול. ובגין כך איקרי אל עילא ואמצעיתא כחדא. עילא ורישא דאשגחותא, רישא דכל אתוון, כחדא. אל: נטיל אל"ף סיועא דההוא מגדלא דפרח באוירא לגביה, ועליה סליק בשמא. שיר השירים מאמר ל"ב נתיבות החכמה, י' מאמרות וכ"ב אותיות תלתין ותרין שבילין אינון דנפקי מאורייתא, ואינוון רזא דעשר אמרין, ועשרין ותרין אתוון דאורייתא. וכלהו נפקי מרזא דנקודה עילאה. עשר אמירן, כלהו כלילן ברזא דאורייתא, דאיהו מלך עילאה, רזא דתורה שבכתב, לעלמא דאתי: ועשרין ותרין אתוון, מתפשטין, ושריין לאתנהרא מרשיא דנהורא קדמאה, ברזא דיחודא, דתמן אתוון לאתגליא, ומתמן נהרין אתוון וסלקין, א' רזא דכל אתוון ברזא דאחד. שיר השירים מאמר החדר הג' שהג"ע ניזון ממנו חדרא תליתאה, אלקים. דא איהו זהרא סומקא, נציץ כדהבא. זהרא, דלזמנין נהיר וטס, ולזמנין אתחשך בחשוכא, ולית ליה נציצו כמה דהבא: אלקים, רזא דאתערותא לגבי נוקבא, בההוא סטרא. דשמא דא איהו ברזא דרזין לידעי חכמתא, דשמא דא איהו דכר, ואתערו לגבי נוקבא בשמא דא, כלא אתער: ואלמלא אתערו דשמא דא, צדי"ק לא איתער. ואע"ג דכולא איהו דינא, וצדיק מסטרא דימינא איהו, אבל אתערו דיליה, לאו איהו אלא מסטרא דשמאלא: אדם שבק סטרא דא, ואתער בההוא טופסרא דדהבא, דנפיק מלכלוכא דהתוכא דיליה: אלקים, א', דכר. להי"ם, נתערותא דצדי"ק, ואיהו מיל"ה בפריעו, בלא סטר ערלה כלל. ודא איהו כד אדכר שמא דא לטב, כגון ויזכור אלקים את בריתו, דאתער ברית. ברזא דא, ואלקים פקוד יפקוד: בסטרא אחרא, אורייתא אסהידת על דינוי, דהא מתמן ערלה נפקת. לזמנין שמא דא נוקבא ירתא ליה, בגין לאתדנא עלמא בההוא רזא דערלה. כד אתתקף האי אלקים לעילא, ואתקשי ההוא ערלה, ופריעה לא אשתכח: ועל דא, לטב בפריעו איהו, דהא אתפרע ערלה ואתעבר, ואתגליא רזא דברית קדישא. וכולא ברזא דאלקים איהו. דהא גוון דא אתהפך לכמה גוונין, לזמנין הכי, ולזמנין הכי, ודא איהו ברזא דאלקים. שיר השירים מאמר ג' שמות אלקים אלקים, תלת שמהן אינון. חדא, אלקים חיים, דאיהו אלקים חיים ומלך עולם. אלקים, דפחד יצחק. אלקים בתראה. ותמן מתפשטין אלקים דפחד יצחק: אשגחותא דיליה, חציו אל הים הקדמוני דייקא. וחציו אל הים האחרון. אל הים האחרון דייקא. דאתקרי בשמא דא: ובגין דנפיק מלעילא, אית ליה רשו לאכללא ימינא בגויה. וכד אתכלילא ימינא בגויה, כדין איהי בחדוא, ואחיד בגו ימא תתאה תחות רישא. דכתיב שמאלו תחת לראשי, כדין אתקרי אלקי"ם, דהא אזיל אל הים האחרון. ודא איהו חדרא תליתאה, מההוא מלך עילאה. שיר השירים מאמר החדר הד' שהג"ע ניזון ממנו חדרא רביעאה, דיוקנא דיעקב סבא, ברזא יהו, דנטיל ירותא דאבא ואמא, ואיהו אתרבי בגוייהו, ואזל לקמייהו: אורח דצניעו דכל עלמא, הכי אתחזי, כגוונא דסידורא דאתוון דמארי כולא, כמא דאינון מסתדרון ידוד. אוחיה דדכורא, לשואה תדיר נוקביה לקמיה, לאשגחא בה, ולאתסלקא מינה חשדא וקנאה, ולא יהיב עינוי באנתו אחרא. י' דכר, ה' נוקבא. י"ה, הא נוקבא לקמי דכורא, בגין לאסתכלא בה תדיר. ברא אזיל לקמיה אמיה, לחפיא לה מעינא. בגין יקרא דיליה ויקרא דאבוי. וסימנך בן פורת יוסף. דכתיב, ואחר נגש יוסף ורחל, יוסף לקמי אמיה: יעקב נטיל נוקביה, ושוי לה לקמיה, לאשגחא בה תדיר ולא באחרא. הה"ד, תמיד עיני ה' אלקיך בה, דלא תסתלק מעינא רגעא חדא. ודא איהו סדרא דאתוון קדישין, למהוי סידורא דא עילא ותתא: אתוון אלין אתרשימו ברשימו דלהון, כד נפקו לבר מחילא ותוקפא דשופר. כדין בשעתא דנפקי מחילא ותוקפא דשופר, מגו דחיקו, דאתעביד קלא כלילא מאש ורוח ומים, אתוון אתגלימו, ואתרשימו בפרצופין דלהון, כל חד וחד כדקא חזי לון, ואתיישרו בדוכתייהו: גנוזין הוו אתוון גו שופר, בלא רשימו דאתחזי כלל, כיון דנפקי, אתגלימו כולהו, ואתרשימו בדיוקנייהו, כל חד וחד כדקא חזי ליה, כמא דאתחזי גו רזא דנקודין: חדריו, חדרין טמירין. הביאני, גו אינון אתוון, למהוי בינייהו גופטרא בחבורא חדא. וכל דא למה. נגילה ונשמחה בך, בגין דיהא לן חדווא בך. שיר השירים מאמר כ"ב אותיות ומנצפ"ד על פומא דאליהו אתגזזא. משכני אחריך נרוצה. כתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וכו'. כד ברא קב"ה לאדם, כמא דאמרו חברייא זכאין אינון, דו פרצופין אתבריאו באתוון עילאין רברבין. ובאתוון זעירין תתאין: אתוון עילאין רברבין, הוו באורח מישור לגבי דכר. אתוון זעירין תתאין, הוו בהיפוכא לגבי נוקבא. אתוון עילאין רברבין, הוו באורח מישר לגבי דכר, אב גד, וכן כולהו, כמה דאתחזי למיהך אתוון באורח מישר לגבי דכורא. אתוון זעירין תתאין, הוו בהפוכא למפרע גו נוקבא, תשרק, וכן כולהו, כמא דאתחזי גבי נוקבא, דהוות מאחורא, קשר דתפילין דאיקרי אחור: כד"א אחור וקדים צרתני, אחור, לגבי נוקבא. וקדם, לגבי דכורא. ודא איהו דכתיב, וראית את אחורי, דא נוקבא דהות מאחורא: וכד אתקשטת נוקבא, דקשיט לה מלכא עילאה, לאתיישבא אתוון בדוכתייהו כדקא חזי, אעיל לון לאדרוי לאתתקנא, ואתתקנו אתוון: וכל את דנוקבא, קרי לכל את דדכורא, ואתתקנו כל את ואת דכר ונוקבא. וכל את קרי ואמר, משכני אחריך נרוצה: כד אתתקנו לאתחברא, ברזא דא"ת ב"ש אתתקנו. ואתיישבו אנפין באנפין. ונוקבא כד בעא לאתחזאה לגביה, היא אומרת, דהא אתקשטא ברעו דאימא, וכל אתוון אתתקנו. וע"ד הביאני המלך חדריו, לאתתקנא ולאתקשטא כדקא יאות: וכל דא בגין דנגילה ונשמחה ב"ך. עשרין ותרין אתוון רשימין עילאין. וכד איהו ב"ך. ורזא דא אשר נשבעת להם בך: נשכירה דודיך מיין, כיון דנתחבר כחדא, בההוא חדוא דילן, ניהב חלקא לכל חד וחד מההוא חדוא דילן, ונרווי לון. כד"א, יזכור כל מנחותיך. מיין: מחדוא דילן, מסטרא דההוא יין דחדי כולא: מישרים אהבוך, מישרים: אינון שאר אתוון דאשתארו. ומאן אינון מנצפ"ך. דלית בכל אתוון דאיקרון מישרים, בר אלין. ואינון דאתכפלו מישרים אלין באלין, מ' בם', נ' בן', צ' בץ', פ בף', כ' בך'. אלין מישרים אלין באלים, ודא בדא: דהא עשרין ותרין אתוון כלילן ב"ך, אינון דאשתארו דאינון מישרים, אהבוך לאתכללא עמך, באינון עשרין ותרין אתוון: אילין מישרים, אינון אתוון כלילן ב"ך, אינון דאשתארו דאינון מישרים, אהבוך לאתכללא עמך, באינון עשרין ותרין אתוון: אילין מישרים, אינון אתוון טמירין גניזין גו עלמא עילאה. וכד אתגניז אור קדמאה, אתגניזו אתוון אלין. והוה ידע לון אדם. בתר דחטא אדם, אתגניזו כמלקדמין. עד דאתא אברהם וידע לון ברוח קודשא דשראת עליה: לבתר אורית לון ליצחק דכתיב, ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. יצחק אורית לון ליעקב. יעקב אורית לון ליוסף. כיון דמית יוסף, ובני ישראל הוו בגלותא, אתגניזו אתוון, ואסתלקו כמלקדמין: עד דקיימו ישראל על טורא דסיני, ואתמסרת אורייתא לישראל, אתגלו אתוון, והוו ישראל