# זהר חדש — קטע 26

[קריאה בקורא](/reader/kabala-dec14477afb8/1/26/)

<div lang="he" dir="rtl">

בליליא. ודאי פוקי, ואזעירי גרמיך, והכי אתחזי לך: 
אמר ליה אליהו, רבי, זכאה חולקך, דסתרין דמארך נהירין קמך כנהורא דשמשא. ובג&quot;כ, כל 
אינון מילין דפומך, כלהו חקיקין לעילא. וחדינא דאנא שמענא לון מפומך. זכאה אנת בהאי 
עלמא, וזכאה אנת בעלמא דאתי. מלה דא הוה תליא קמי מלכא קדישא, דלא אתגלי לכל חיילין 
דלעילא. מאן איהו דגלי ליה בהאי קרא השתא, אנת הוא, דזכאה חולקך בעלמא דין ובעלמא 
דאתי. 
 


שיר השירים מאמר אליהו הגידה לי שאהבה נפשי
על פומא דאליהו אתגזר, הגידה לי שאהבה נפשי, כיון דאיהי סלקת לעילא, ואשתמיטת מגו 
חילהא, וכל אינון אוכלוסהא, ברזא דאת י&#x27;. איהי אמרת, הגידה לי שאהבה נפשי, אנת 
דאיהי רחימא דנפשאי, איכה תרעה, הואיל ואנא נקודה חדא בלא פשיטו כלל, דהא אנא כלילא 
בגרמאי, ולא יכילנא למלקט ולמיהב: 
ודא איהי אמרה לגבי רחימה, בגין דאיהי יתבא קמוטא בגרמה, בנקודה חדא, ואיהי בעאת 
לאעלא איהו בגוה. כד&quot;א, ובא אליה מלך גדול, אע&quot;ג דאיהי את זעירא, מכל אתוון: 
וע&quot;ד, מיומא דאתחריב בי מקדשא, אומי קב&quot;ה, דלא ייעול לגבה לעילא, עד דייעלון ישראל 
לתתא. דכתיב, בקרבך קדוש ולא אבא בעיר. כתיב הכא בעיר, וכתיב התם עיר קטנה. דהא 
איהי את י&#x27; זעירא מכלהו: 
שלמה אהיה כעוטיה, כלילא בגואי, דלית לי פשיטו מכל סטרין כלל. בגין דאיהו סתימא מכל 
סטרין יתיר מכל שאר אתוון: 
אם לא תדעי לך וגו&#x27;, צאי לך, פשיטי גרמיך בכל סטרין, ולקיטי עדונין וכיסופין, בההוא 


פשיטו. ומאי איהו ההוא פשיטו. דאתעביד כחד סכה דאינון נטורי עדרי דענא. ודא איהו את 
ה&#x27;: 
ודא איהי צאי לך. צאי לא כתיב, אלא צאי לך. כד&quot;א הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך 
וכו&#x27;. דהא בקדמיתא לא הוית אלא נקודה חדא שחורה, דלית בה אתר אחרא, אלא איהי סתימא 
בגווה, השתא דסלקא ואיהי מתחברא בבעלה, איהו אמר לה, צאי לך. הרחיבי מקום אהלך, 
פשיטי גרמיך, וכדין ורעי את גדיותיך, תוכלי למלקט עודנין וכיסופין: 
דהא בשעתא דאיהי נקודה חדא, וסלקא לעילא, וההוא מלכא עילאה נחית לגבה למיעל בה, בטש 
בההוא נקודה, ואתפשט בכל סטרין, ואתעביד ההוא נקודה את ה&#x27;, ואשתלימת מכל סטרין, 
ולקטא עדונין וכיסופין. כדין אמר לה, ורעי את גדיותיך, זילי, והוי זן ומפרנס לכל 
אוכלוסיך, זעירין ורברבין. 
 


שיר השירים מאמר אות ה&#x27;
היפה בנשים, נקודה חדא גו אתוון, לית שפירו לכל אתוון בר את י&#x27;. בנקודה דא מתתקנן 
כל אתוון, ואיהי שפירא דכלהו, ולית את דאזיל בלא נקודה דא. היא בכלהו, וכלהו בה. 
והיא יפה ושפירו דכולא, דהא מאתר סתימא עילאה קא אתת, ריש כל דרגין עילאין. ובה 
איהו ריש כל דרגין תתאין דלתתא. בג&quot;כ היפה בנשים, שפירו דכלא: 
ותו היפה בנשים, כתיב בנשים, באינון אתוון דאינון נוקבי. ומאי איהו. את ה&#x27;. דהא 
כדין איהי פשיטו, ושפירו דכולא, למרעי, ולמפלגא חולקין לכל אוכלוסין עילאין דילה. 
ועל דא, צאי לך מהאי סתימו, דאת כלילא וסתימא בגווך. לך, לגרמך ולתועלתך. וכולא 
ברזא דאתוון איהו: 
כתיב, אלקים בארמנותיה נודע למשגב. דהא בשעתא דההוא מלך גדול אתי לגבה, ואמשיך לה 
לעילא למיעל בה, ובטש בה בההוא נקודה. כיון דבטש בההוא נקודה, אתפשטת ואתפתחת לכל 
סטרין, ואתעבידת את ה&#x27;, פתחא דהכלין לכל סטר, למיעל ההוא מלך גדול, וכדין אלקים 


בארמנותיה באינון פתיחו דהיכלין, באת ה&#x27; אשתמודע: 
ההוא אלקים חיים, נטלא ההוא שמא, למיזן ולמפלגא חולקין לכולא. וכדין נודע למשגב, 
למהוי משגב לתתאי, ולארקא ברכאן לכולא, כגוונא דלעילא: 
בשעתא דבעא קב&quot;ה למברי עלמא, סליקו כל מלין דעלמא, וכל דרגין עילאין ותתאין, כלהו 
במחשבה. אמאי אקרי מחשבה. אלא דא איהי נקודה חדא סתימא, דקיימא במחשבה. דהא נקודה 
חדא, לא אתידע לאן אתר אתפשטת, ומה יהוי מינה, ולאן אתר יסטי אורחא. ונקודה דא, 
איהי רישא דכל רעותין וכל מחשבין דעלמא: 
והוה כלא סתין בגווה, ולא אתידיע, עד דאתפשט האי מחשבה, ואתעביד חד פשיטו, לסטרא דא 
ולסטרא דא. כיון דהאי נקודה אתפשט בהאי פשיטו, אתגלי יתיר כל מה דהוה סתים: 
לא דאתגלי למנדע, אלא אתגלי ההוא סתימו, לאן אתר סטי אורחא. ונפקא מרזא דמחשבה, דהא 
לא קיימא במחשבה, ולא סלקא בשמא דא, אלא קיימא בשמא לאתגלייא. ואתעביד חד קול בלחש, 


ומאי איהו. דא את ה&#x27;. דהוא מנו לאפקא כל אינון מלין סתימין דהוו גו מחשבה: 
הכא איהו בהיפוכא מגוונא דלתתא. לתתא, מאן דבטש בההיא נקודה דלתתא, כד איהי סתימא, 
ואתי לגבה ההוא מלך גדול, דאיהו ברזא דאת ו&#x27; דנפיק מההוא ה&#x27; עילאה. ההוא ו&#x27; דנחית 
מגויה, בטש בהאי נקודה, ואפיק מגווה כל מה דלקיט מלעילא, ואתפשטת ואתפתחת לכל 
סטרין, ואתעביד את ה&#x27;: 
לעילא, מאן דסטש באת ה&#x27; עילאה, איהי נקודה חדא עילאה סתימא, כיון דבטש בה, אפיק 
לבר, ואתגליין כל אינון מלין סתימין דהוו תמן, ונפקי לבר, הא אתיידע ההוא מחשבה 
דהוה סתים ולא ידיע: 
כגוונא דא, כד בטש ו&#x27; בנקודה דא לתתא, כדין אפיק מגווה, כל אינון חיילין ומשריין 
ואוכלוסין ונהורין ונחלין עמיקין דלעילא: 
וכדין אמרי לה, ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים. טול נהורין ומזונין, ופלגי לכל 
אינון חיילין והבי לון. על משכנות הרועים, אינון רועים דהן מנהגי עלמא,למיהב לון 


שולטנו ותוקפא, כל חד וחד כדקא חזי ליה. וכל דא, באתפשטו דההיא נקודא דהות סתימא מן 
קדמת דנא: 
חדי רבי שמעון, ואמר, בקדמיתא עד לא אתאמר ולא אתגלי מלין אלין דשיר השירים, בכינא 
ועציבנא. והשתא דמלין אלין אתגליין, חדינא, ואמינא, דזכאה חולקי דהוינא בדא. ותו, 
דמלין עילאין דלעילא, אתגליין הכא על ידא דמר. 
 


שיר השירים מאמר לסוסתי ברכבי פרעה
לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, רבי שמעון פתח ואמר, ויקח שש מאות רכב בחור וכו&#x27;, 
ת&quot;ח, חכמתא דמצרים, דכל מה דעבדו, לגבי רזא דחכמתא דלעילא עבדו. ופרעה חכים הוה 
יתיר, דהא לא מוקמי מלכא במצרים אי לא יהא חכים מכלהו: 
ועל דא כתיב ויקח, איהו נטיל כולא בחכמה, נטיל עיטא דחכמתא לגביה. אמר, עמא דא שש 
מאות אלף אינון, עאל לאידרוי, והפך בכל זיני חרשין דיליה, ועבד סגימין פסיסין, וחרש 
חרשין, ונטיל שית מאה רכב ברירן. בחור: 
ברירן בחרשין, טעונין בכל זיני קסמין וחרשין כרזא דלעילא, דההוא ממנא דאתמנא 
עלייהו: 
והוה נטיל טעין בקסמין וחרשין, שש מאות רכב בחור דהוו ברירן לקבלייהו דישראל. וכל 
רכב מצרים, כל חד וחד טעין בחרשוי וקוסמוי. לא הוו חכימין במצרים, דלא טעין טעונין 
דקסמין וחרשין: 
ושלישים על כלו, מאי ושלישים. אלא זינין דחרשין ליה גליפן בתלת תלת. ושמהן דמסאבו 


הוו באתוון דתלת תלת. כלהו גליפי בקסירין מזיינן, כגוונא דלעילא, למהוי ליה זייונין 
קסירין לגבייהו דישראל: 
על כלה כתיב, דהא עיטא נטל על כלה, ובגין לשיצאה לון לישראל. וכלהו הוו זיני משריין 
על כלה, דהות נטלא קמייהו דישראל: 
מיד ויחזק ה&#x27; את לב פרעה וירדוף אחרי בני ישראל ובני ישראל יוצאים ביד רמה. מיד רמה 
לא כתיב, אלא ביד רמה. איהי יד דכתיב ביה, וירא ישראל את היד הגדולה, ההיא יד 
הגדולה איהי יד רמה: 
בההיא שעתא, חקיק קב&quot;ה בהאי יד, כל דיוקנין, וכל חיילין ותוקפין דמצראי, כגוונא 
דאינון חרשין וקסמין דעבדו, בשעתא דהוו אתיין בחרשא דא. ההיא יד, הוה חקיק ביה 
לקבליה דההוא חרשאי, ואתברת קמיה דההוא דיוקנא דהוה חקיק בההוא יד. הה&quot;ד, ימינך יי&#x27; 
נאדרי בכח ימינך יי&#x27; תרעץ אויב. ובגין האי דמיתיך, דיוקנין וציורין חקיקנא ביך, 
כגוונא דסוסוותא דפרעה. עד הכא: 
;.ל1,6,06,66,1,0,21,27,291,2,71,24,721,21,0, אבל בקישורא דמלין לא אתקשרו. דאי 


הכי, מאי לגבי קרא דלעילא, וברזא דרחימו וחדוה דתשבחתא דא. מאי בעאן הכא רתיכין 
דפרעה. ומאי קא אתיב לגבה: 
אלא ודאי כולא בקישורא דרזא חדא איהו. לסוסתי ברכבי פרעה. אהדרנא למלה קדמאה. דכד 
קב&quot;ה מני לה על כל אינון אוכלסין ומשיריין דלתתא למהוי רישא דלהון. מההוא זמנא איהי 
משבחת תדיר, ולא שכיכת, וכל אוכלוסין דילה משבחן תדיר, ולא שכיכו לעלמין: 
ותושבחתא דרחימו דא, הוי שירותא, כד נפקת ממצרים, וכל אוכלוסין דלעילא ותתא הוו 
קמה, וכדין שריאת רחימו דתושבחתא לגבי עילא. וסוסוון דפרעה ורתיכוי הוו נטלן 
אבתרייהו דישראל, איהי שריאת בתושבחתא דרחימו לגבי עילא: 
וקב&quot;ה לא בעי בתושבחתא בההוא זמנא, כמא דתנינן דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה. 
ואיהו אשתיק לה מגו תושבחתא דרחימו דשריאת: 
פוק חזי כלה דקיימא ברחימו למחמי לבעלה, כד חמאת ליה, אתערת רחימו לגביה, ושריאת 
לשבחא לגביה. ואי איהו לא בעי בתושבחתא, משתקה בשתיקו מאתערותא דרחימו דשריאת. איך 


שכיך לבה ורעותה: 
כיון דטבעי כל אינון סוסוון ורתיכין דפרעה בימא, וחמו ישראל כל אינון גבוראן וניסין 
דעבד לון קב&quot;ה, שבחו ישראל בארעא תושבחתא בגינה, וקביל לון קב&quot;ה, דכתיב, אז ישיר 
משה ובני ישראל את השירה הזאת ליי&#x27;. לבתר כד אהדר בירא, שבחו ישראל תושבחתא בגינה. 
דכתיב, אז ישיר ישראל את השירה הזאת. אתא יהושע ושבח תושבחתא בגינה. אתו דבורה וברק 
ושבחו תושבחתא בגינה: 
כיון דבנה שלמה בי מקדשא, ועלמין הוו כלהו בשיקולא חדא, כדין איהי אתערת רחימו 
ותושבחתא עילאה, ואמרת מילין עילאין אילין דתושבחתא ורחימו לגביה: 
כדין איהו, מגו רחימו ותיאובתא דכלה, בעא לאדכורי לה ההוא שתיקו, דעבד לה למשתק, 
ולא בעא בתושבחתא, פתח ואמר, לסוסתי ברכבי פרעה, כד אינון סוסוון ורתיכין דפרעה הוו 
אתיין ורדפין אבתריהון דישראל, דמיתיך רעיתי, אשתיקית לך באשתוקא. דימיתך: 
כמא דאתמר, וידום אהרן. שמש בגבעון דום: 


ועם כל דא, הכי אצטריך, דהא בההוא זמנא עד כען, בנין ואכלוסין דארעא, וכל תיקונין 
דילך, לא הוו שלמין כדקא יאות, ואת לא הוית מתעטרא בהו כדקא יאות בתיקוניך: 
אבל השתא נאוו לחייך בתורים, כמא יאין כל תיקונין דילך, וכמה שפירין אינון בתורים,, 
דכבר קבילו אורייתא, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ואתעטרת בהו. מה דלא הוית מקדמת 
דנא: 
ובגין כך דמיתיך רעיתי, ולא בעינא בתושבחתיך, ואתערו דרחימו דילך, בגין דאת ערום 
ועריה, ולא הוית מתתקנא בתיקונין. והשתא כמא יאיין תיקונין דילך, ורעותא דילי בך, 
ובמילי תושבחתיך. צוארך, הא אית לך בי מקדשא בארעא, בגוונא דכלהו ציורין עילאין 
וכמה צדיקים וחסידים עאלין בגויה: 
והשתא דאת מתעטרא בתיקוניך, ובשלימו דלהון, הא כל מקורין עילאין, וכל דרגין ושייפין 
הא אינון לגבך, לקבלא לך, ולאתקנא לך בתיקונין עילאין: 
ועל דא תורי זהב נעשה לך, נעשה ודאי, אעשה לא כתיב, אלא נעשה, מרישא דנקודה עילאה, 


עד יסודא תתאה, נתקן לך, ונעביד לך מסטרא דזהב, דתמן אתערו דרחימו. עם נקודות הכסף, 
מסטרא דימינא: 
לאחזאה, דהא אתערו דלעילא, לא אתער ולא אתתקן לגבה, אלא כד אתתקנא איהו בקדמיתא 
בתיקוני דהאי עלמא. כיון דתיקונין דהאי עלמא אתתקנו בה כדקא יאות, כדין תיקוני 
דלעילא מתתקני בה, ויהבי לה תורי זהב עם נקודות הכסף. תורי, כמד&quot;א תור אסתר בת 
אביחיל: 
וע&quot;ד, כד רדפין סוסוון דרכבי פרעה, דמיתיך, דלא תשבח ולא תתער רחימו לגבאי. בגין 
דתיקונין דילך לתתא לא הויין. והשתא יאות הוא, דהא נאוו לחייך בתורים וגו&#x27;, ודאי 
תורי זהב נעשה לך וגו&#x27;, ונתתקן לך כדקא יאות. וכל חד וחד כפום אורחוי, ומלין הכי 
מתקשרן: 
לסוסתי ברכבי פרעה וגו&#x27;, כתיב וה&#x27; הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגו&#x27;. בשעתא דאפיק 
לון קב&quot;ה לישראל ממצרים, לא הוו בעאן למיזל במדברא באורח נגיבו. דהוו רגילין 
במצרים, דהויא כגנתא דעדן, כד&quot;א, כגן ה&#x27; כארץ מצרים. דהוו אזלין באתר נגיבו באורחא, 


בחורבא בלא יישובא: 
מה עבד קב&quot;ה. שדר קדמייהו שכינתא, דהות אזלת בכל גוונין דזהרא, בכל גוונין 
דתיאובתא, והוו רהיטי אבתרה למחמי בתיאובתא. ובג&quot;כ הוו רהיטין אבתרה, ואזלי, ולא 
הוו מתעכבי. וקב&quot;ה עביד לון הכי, כי היכי דלא יתעבד קדושא דשמא על ימא, דאיהו הוה 
בעי לאתיקרא בגו כל עממין דארעא: 
כגוונא דאלין אזלין בבהילו, אוף הכי עבד פרעה ברתיכוי וסוסוון דיליה, בגין למרדף 
בבהילו, דלא יתעכבון רתיכוי באורחא. מה עבד. נטל סוסוון נוקבי וסוון דכורי, ושוי 
נוקבי לקמייהו ודכורי מאחורא, דכורי הוו רהטי בתר נוקבי, ונוקבי הוו רהטי מקמי 
דכורי, ואלין ואלין הוו רהטי בבהילו. ודא עבד פרעה בחכמתא, למרדף בבהילו אבתרייהו 
דישראל: 
כיון דאדביק לון, ובעא לאגחא קרבא בישראל, נטל נוקבי וחגר לון לאחורא, ודכורי 
לקמייהו, בגין ליאשה רתיכוי. כך בקדמיתא כתיב, וה&#x27; הולך לפניהם יומם, ולבתר כתיב, 
ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם. ויסע, בגין דיתייאשון ישראל, 


ויהון נטירין. וכל אינון גירין, ובלסטראין, ואבנין, וקולפין, דהוו רמאן לגבייהו 
דישראל, לא מטו לון. והיינו דכתיב, התיצבו וראו, ובגין כך דמיתיך, בההוא גוונא ממש: 

כיון דאינון אוכלוסין אתעברו, וחמו כל אינון נסין וגבורן דעבד קב&quot;ה על ימא, כדין 
נאוו לחייך בתורים, אתתקנו ישראל ברזא דמהימנותא, דכתיב ויאמינו בה&#x27; ובמשה עבדו. 
וקבילו ישראל אורייתא על טורא דסיני, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וכדין אתתקנו כולא, 
עילא ותתא כדקא יאות: 
נאוו לחייך בתורים, ת&quot;ח, כל גוונין דלגו, וכל מחשבין ורעותין דעלמא דאינון גו לבא, 
כולהו אתחזון באנפין. ובאנפין אשתמודעא בר נש מאן איהו. אי עובדוי לטב, אי עובדוי 
לביש. כד&quot;א, הכרת פניהם ענתה בם. והשתא דתיקונין דכלא כלהו כדקא יאות, בתיקונין 
דכשראן, בתיקונין דעובדין טבין, מיד נאוו לחייך בלא כיסופא כלל: 
וכל דא הוי בזמנא דאתבני בי מקדשא, ועלמין כולהון בחדוא, עילא ותתא, וכדין אתתקנו 


אנפין כדקא חזי. אתחברו אנפין באנפין כדקא חזי: 
לחייך, ולא כתיב פניך, בגין דכולא חד, אבל לחיים, אינון מתקנן צפצופא ומילולא 
לאסתכלא בהו. ובגין כך, שירתא דא אתתקנא השתא, יתיר משאר זמנין דעלמא. 
 
מדרש שיר השירים מאמר ד&#x27; ם&#x27; נפתחות לה&#x27; ה&#x27;
כתיב, והנה דבר ה&#x27; אליו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך. וכי אברהם 
דהוה אזיל בשלימו לגבי מלכא קדישא, איך לא האמין במאמר דקב&quot;ה, אמר דלהוי ליה בנין, 
דכתיב לזרעך אתן את הארץ הזאת. ולבתר איהו אמר, והנה בן ביתי יורש אותי: 
שפיל לרישיה דקרא, מה כתיב, ואנכי הולך ערירי. וכתיב הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי 
יורש אותי. אלא בקדמיתא אברהם הוה הימין בקב&quot;ה, והוה מסתכל בכוכבייא ובהני מזלייא, 
והוה חזי דלא יהא ליה בר. בגין דעד כאן לא הוה דביק בדביקו דמאריה: 
כיון דכתיב ויוצא אותו החוצה, אפיק ליה מההוא אורח, וקריב ליה לגביה לפולחניה, 
למנדע אורחין אחרנין דחכמתא, ואפיק ליה מההוא טיורי דמזלי, ואמר ליה, אברם אינו 


מוליד, אברהם מוליד. ודא ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים 
נתתיך: 
מאי טעמא. בגין דלית בכל אתוון את דמתתקנא לאולדא, בר את ה&#x27;. האי את, איהי מתתקנא 
למעבד פירין ואיבין יתיר מכל שאר אתוון. ובגין כך איהי פתיחא מכל סטרין: 
ואי תימא, את דא לא אצטריך ליה לאברהם לאתוספא ליה, דהא לאו דיליה הוא, ה&#x27; איהי 
נוקבא בכל אתר, ותינח לשרה למהוי את דא רשימא בגווה: 
אלא תרי ההי&quot;ן אינון, חד עילאה, וחד תתאה. חד עלמא דדכורא, וחד עלמא תתאה, דאיהו 
עלמא דנוקבא. כיון דאתוסף ה&#x27; באברהם, אור קדמאה דהוה האי ה&#x27; מתעטף ביה, נפיק ועבד 
איבין. ואתרשים אברהם בההוא דרגא עילאה דיליה, בחילא דהאי ה&#x27; עילאה, דהא לית חילא 
ותוקפא לההוא אור קדמאה, בר ה&#x27;. ובגין כך נטיל ההוא אור קדמאה, את ה&#x27; עמיה, ואתישב 
בדרגיה, דהא סליק למהוי עביד תולדין: 
תרין אתוון רשימין הכא, דאינון סליקו לעלמא עילאה, ואינון ה&quot;ם. את ם&#x27; מעלמא עילאה 


איהי. מאי בינייהו בין את ם&#x27; ובין את ה&#x27;, דהא תרוייהו מעלמא עילאה אינון: 
אלא כד סתים כולא גו מחשבה עילאה, ואיהי נקודה לא אתפשטא, ואסתים לגו. כל אינון 
שבילין עילאין, ואתוון סתימין, אסתים כולא באת ם&#x27;. והוו כל אינון שבילין ואתוון 
עילאין סתימין כלילן באת דא. כיון דסליק ברעו לאתגלאה, ולאפקא תולדין, האי את ם&#x27; 
אתפתח, ואתעביד את ה&#x27;: 
לא אשתנו דא מדא, אלא דאתפתח לאפקא תולדין ולאתגלייא בלחישו. דהא את דא לא אתגלייא 
ולא אדכר. ואע&quot;ד דאיהי דלחישו, הוא בפום גלי. ובגין כך, בשעתא דאתגלי ואתפתח, כדין 
זמין לאולדא: 
דהא בעוד דלא קיימא בפתיחו דה&#x27;, כולא סתים בגווה באת ם&#x27;. לבתר דאתפתח, עביד תולדין 
באות ה&#x27;: 
ואינון תולדין לא נפקי לבר, בר בחד אבר, שייפא קדישא דאתתקן גביה, ועאל באת ה&#x27; 
בתרייתא. מאת ה&#x27; נפיק, ובאת ה&#x27; עייל, בההוא אבר דאתתקן גבי ה&#x27; בתרייתא: 
ובשעתא דאתפתח, ואתוסף את דא, ה&#x27; עילאה, כדין אתתקן בתיאובתא, והאי אבר צדיקא דעלמא 


אתתקן עליה. וע&quot;ד, כד אתתקן האי אבר בתיאובתא, אתוסף ביה ה&#x27;. וכד אבר דא לא הוי 
בתיאובתא, והוה ם&#x27; בלחודוי, לאתחזאה דהא לא קיימא לאולדא: 
ורזא דא אברם, אב&quot;ר ם&#x27;, דא אינו מוליד, דהא ם&#x27; סתימא איהי, ולא קיימא לאולדא. כד 
אתוסף ה&#x27;, ההוא ם&#x27; אתפתח, ואתוסף ה&#x27;, וקיימא בההוא אבר למעבד תולדין. ורזא דא 
אברהם, אב&quot;ר ה&quot;ם, דא, מוליד ועביד איבין: 


</div>
