ובגין כך אברם אינו מוליד, אברהם מוליד. בגין דההוא אבר לא אתתקן עד דאתי ה'. ובכל אתר ה"א קיימא לתולדין ואיבין, וע"ד שמא גרים: ומנ"ל דההוא אבר לא אתתקן אלא בגין ה'. דהא בזמנא דהוה שמיה אברם, לא אתגזר ההוא אבר, ולא אתתקן. בתר דאתא ה', אתתקן ההוא אבר, ואתגזר, למעבד איבין בההוא ה' בתראה. ובעוד דאיהו עלמא עילאה סתום באת ם', ההוא אבר לא אתתקן, וקיימא ערלה בלא גזירו: ודרגא תתאה קיימא מגו ערלה, באת ד', גו מסכנו. כד עלמא עילאה גו סתימו ברזא דאת ם', עלמא תתאה במסכנו ברזא דאת ד': כד אתפתח עלמא עילאה מאת ם', ואתעביד ה', כדין, אתתקן ברית, ואתעבר ערלה. וכיון דאתתקן האי ברית, נפקין אלין תרין אתוון, ועיילי אתוון אוחרנין. נפקין תרין אלין ד"ם: וכל גזירו דלא נפיק מיניה דם, לאו איהו גזירו. דהא אלין מתעברן ועיילין תרין אחרנין. באתר דאת ם', עייל ה'. באתר דאת ד', עייל ה'. כדין כולא קיימא לאולדא: ורזא דא לם"רבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה. ם' רבה, למרבה. רזא דא, כד לאת ם' רבה המשרה, דאסגיאו רבו עילאה, דאתפתח ואתעביד ה', כדין ולשלום אין קץ. מאי ולשלום. אלא ולשלום, דא ההוא אבר יסוגא דעלמא דאתעבר מניה ערלה, ההוא דאקרי קץ כל בשר, ודאי ולשלום אין קץ, דהא אתעבר. ויתיב שלום על כסא דוד, ועל ממלכות, להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה: וכל דא, כד אתעבר ם' ואתפתח, כדין אתעבר ערלה, ואתעבר ד', כמא דאתמר. ורזא דא, הנה דם הברית אשר כרת ה'. דאצטריך לאפקא מיניה ד"ם ברית, תרין אתוון אלין: ועל רזא דא, אברהם אבר ה"ם דאתפתח את ם', בגין לשמשא האי אבר בעלמא דלתתא. ובגין האי, יצחק לא נפיק, עד דאתעבר ערלה מההוא אבר קדישא עילאה. ובג"כ, קב"ה כל מה דעבד בארעא, כולא איהו ברזא דשימושא כגוונא עילאה, לאחזאה דהא אפיק שמהן כולהו בחכמתא עילאה, כגוונא דרזא דלעילא, כלא כדקא יאות: והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה. מאי טעמא. בגין דהוה עבד משכיל. וכדין אמר, הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי כו'. בגין דהא איהו הוה מסתכל וחמי בטיורי דלא יוליד. ובשעתא דאתגזר אברהם, אשתלים בכולא באת ה"א, דאתפתח מאת ם' ואת ד' אוף הכי. כדין עאל אברהם באורח דחכמתא, ואתעבר מההוא אורחא אחרא דכוכביא ומזלי: ת"ח, בשעתא דהוה ביה ערלה, דלא אתגזר, קב"ה לא אתגלי ליה אלא במחזה. בגין דעלמא עילאה הוה סתום באת ם', ועלמא תתאה הוה במסכנו באת ד'. כיון דעלמא עילאה אתפתח באת ה', ואברהם אעבר ההוא ערלה, ואתעבר עלמא תתאה מההוא ד', כדין כתיב, וירא אליו ה', כדין אתגלי כולא, ואתפתח מאי דלא הוה מקדמת דנא כדין: כהאי גוונא ממש, כל זמננא דצדיקי וחסידי אסגיאו בעלמא, כדין כולא אתגליא ואתפתח. בזמנא דשלמה מלכא בנה בי מקדשא, והוו ישראל כולהו צדיקי וחסידי, שקטי כחמרא על דורדייה, כדין אתפתח כולא, ואתגלי שירתא דא עילא ותתא: בההוא שעתא כתיב, לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. מה סוסוותא דרתיכין דפרעה הוו מזוינין בכל זיני קרבא, אוף הכי אנת הוית מתלבשא בכמה זיני קרבא, לאגחא קרבא. ומה סוסוון דפרעה הוו טעונין בכמה מאני זיני קרבין, אבנין, גירין, בלסטראין, קסורין, כולהו טעונין לאגחא קרבא, אוף הכי אנא בך טעיננא כל זיני קרבין, לאגחא קרבין, לאתקדשא בך לעיניהון דכולא, ולאגחא קרבא בהון: והשתא חמינא לך בגוונא אחרא, בכמה תיקונין יאין, בכמה תיקונין שפירין. נאוו לחייך בתורים, בתרי ההי"ן, דהא כולא אתפתח לגביך ואתגלייא. ה' עילאה חדי בך, ויאי לקבלך, ואתפתח. ואת אתעברת מאת ד', ועיילת בא ה'. ואלין תרין, נאוו ואתתקנו לגביך, דאינון תרין ההי"ן, אינון תורים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. צוארך בחרוזים תיקונין עילאין, דכל מקורין דאתתקנו לגבך: ודא איהו דאיהו דכיר לגבה בחביבו ורחימו סגי, בגין דתיאובתיה לגבה, ולנחמה ולמללא על לבה, ולאחזאה לה רחימו סגי. ועל דא אמר לגבה, תורי זהב וגו', מכאן ואילך אית לאוספא לך שפירו על שפירו, תיקונין על תיקונין. שיר השירים מאמר הויה אלקים בשמיא וארעא כתיב, ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. האי קרא אוקמוה חברייא. אבל עלה אלי ההרה, זכאה חולקא דעבדא, דמריה סליק ליה לגביה ברתיכיה. הה"ד, עלה אלי ההרה, ההרה ודאי. דהא ההר מבעי ליה: והי"ה שם, הכא אתמסר ליה למשה, מה דלא אתמסר ליה מקדמת דנא. דהא ההוא שמא דרתיכא קדישא, אתמסר ליה בידיה: וא"ת הא כתיב של נעליך. ודאי פקיד ליה לאתפרשא מאתתיה מכל וכל, אבל גווגא אחרא לא אתמסר ליה עד השתא. בשעתא דאמר ליה קב"ה, והי"ה שם, כדין מסר ליה שמא גליפא, וחקיק ליה לגבי משה בארעא: בקדמיתא כד הוה במצרים, חקק ביה שמא דאלקים, דכתיב ראה נתתיך אלהים לפרעה. שמא דא ודאי אתחקק ביה בשירותא דנביאותיה. כיון דאסתלק בעילוייא אחרא, חקיק ביה קב"ה שמיה ממש, בגין לאסתלקא על שמא דאלקים דהוה ביה בקדמיתא. והשתא חקיק ביה שמא קדישא דיליה, בגין לאזדווגא ביה בשמא קדמאה, ולמהוי בארעא שמא שלים, כגוונא דליעלא, ידו"ד אלקי"ם, דהוא שמא שלים: ושמא שלים הוה ביומי דמשה בארעא. אלקים, ההוא זווגא דיליה. ידו"ד, שמא קדישא ביה. ועד דלא אתגליף ביה במשה שמא דא, לא אזדווג ביה שמא דאלקים. כיון דכתיב עלה אלי ההרה, אתיהיב ליה רשו למיתב על כורסייא דמלכא. כדין כד מלכא יהיב ליה כורסייה, יהיב ליה שמיה ממש, דכתיב והי"ה שם, אנח ליה באתריה בכולא: בתרין דרגין סליק משה בההוא זמנא, מה דלא אסתליק הכי בר נש בעלמא. אתיהיב ליה כורסייא דמלכא, ומלכא מסר ליה שמיה, זכאה חולקיה דמשה: ואתנה לך את לחו"ת האבן, והא אוקמוה לחות האבן כמשמען. אלא כל מפתחן אתמסרו ליה למשה. משמע דכתיב ואתנה לך, ל"ך ודאי. דהא כד אסתלק בשמא דא והי"ה שם, ואתמסר ליה כורסייא דמלכא, כדין אעטר ליה בכולא,, למהוי תיקונא שלים, תיקונא עילאה: והתורה והמצוה, אלין תרין דרועין, מסטרא דא, ומסטרא דא. אשר כתבתי, אלין תרין ירכין. להורותם, דא איהו דרגא יסודא חדא, דמיניה נפקין כל טעמין, לאענאה לתתא, וכלא אתמסר ליה למשה, בגין לאעטרא ליה ברזא עילאה, למהוי תרין שמהן גליפן, דאינון שמא שלים בארעא: ועל דא אמר דוד מלכא, לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ. אל תקרי שמות, אלא שמות. אינון תרין שמהן, דאינון שמהן גליפן, וסלקן לשמא שלים, למהוי שמא שלים בארעא, כגוונא דלעילא: כיון דאתא שלמה, ואתבני בי מקדשא, מה כתיב. וישב שלמה על כסא ידו"ד למלך. כדין האי כסא אתעטרא עילא ותתא, וסלקא בתושבחתא לגבי עילא: לגבי שיר השירים מאמר ב' טעמים ונקודות ואותיות כיון דסלקא בתושבחתא, אושיט לה מלכא ימינא, לקבלא לה. וקביל לה בין דרועוי, ואמר לה מילי דרחימו, ופקיד למיהב לה מתנן ונבזבזן ויקר סגי, ואמר תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף. תורי זהב, אינון פסוקי טעמי. בגין דאינון אולפין אורח לאענאה, אי לימינא ואי לשמאלא: ועל מה אקרון תורי. בגין דכד מטא תור וזמנא דהאי דרגא, למיהב לה על ידא דההוא יסודא. עביד בה רשימו לאענאה, ולמהך בההוא אורח דבעי למהך. וכן כד דרגא אחרא, מטא תור וזמנא למיהב בה, עביד בה רשימו בגוונא אחרא, לאנעאה ולמהך בההוא אורח ממש. ועל רזא דא, ישרים דרכי ה'. אלין אינון תנועי דטעמי, כל חד וחד כדקא חזי ליה: תורי זהב, בגין דטעמי הכי תליין על אתוון, כמא דתליין נזורין דנזמין על גבי אודנין. כגון תלשא, ושאר תנועי דאינון נזמין ונזורי, דתיקונין דאתוון: תיבין בלא טעמי, ולא אית בהו תנועי, הכי אינון כאודנין דכלה, בלא נזורין ועגולין, ושלילא מתקונא. תיבין בלא נקודי, אינון כאתתא בלא לבושין, דלא יכלא למיהך לאתר דעלמא. ביגן כך תיקוני דאתוון, אינון טעמי ותנועי. אלין ואלין תיקונין ומלבושין אינון לאתוון. וע"ד תורי זהב, אינון תנועי דטעמי: ומה דאמר זהב, בגין דאינון אתיין מרישא דמלכא, למיהב דעתא וסכלתנו לאתוון כלהו. בגין כך כולהו ברזא חדא קיימין: נקודי וטעמי, תרין דרגין אינון, אלין ואלין אצטריכו לאתתקנא בהו אתוון. אתוון אינון רשימין דרזין עילאין, דהא כולהו נפקן מרזא דחכמתא עילאה, באינון תלתין ותרין שבילין דנפקא מחכמתא: ואתוון כוהו חקיקין לתתא, וירתא לון תורה שבעל פה. וכד כולהו אתיין לאתקנא לה ברזא דאינון אתוון, עבדי בה נקודי וטעמי, כמה דאתמר. ועל דא תורי זהב וכו': והכא רזין עילאין, לאינון דידעי מדין. אתוון כולהו רשימין ברזא, ואקרון גופי תורה, דקיימין למילף ולמנדע ברזין עילאין: נקודין אינון נפקין מרזא דמוחא, לקיימא אתוון על תיקונייהו, ובנקודה חדא אשתני תיבה, ואעבר לההיא תיבה מקיומה, בגוונא אחרא: בוצינא דקרדינותא, כד בטש ההוא אוירא דכיא במוחא, בטש ולא בטש, מטא לגביה דההוא מוחא, ואסתליק מניה, מטא ולא מטא. כדין ההוא בטיזו נפיק לגבי אתוון מגו מוחא, ואתוון אתנקידו: וא"ת, נקודי תיקון סופרים הוא. ח"ו. דאפילו כל נביאי דעלמא יהון כמשה, דקביל אורייתא מטורא דסיני, לית לון רשו לחדתא אפילו חדא נקודה זעירא באת חד, אפילו את זעירא דאורייתא: כיון דההוא בטישו אתיישב במוחא, מגו אוירא דכיא דאתפס, בגין דאית אוירא דכיא דלא אתפס כלל. והאי דאתפס כד אתיישב בהאי מוחא, ההוא בטישו עילאה. כדין נפקי כל תנועי דטעמי, ואינון טעמי כמתג לסוסיא, למהך באורח מישר, לימינא, ולשמאלא, לכל רעותא דטעמי אזלי, ופסקי, ותבי, ומרהטי, אזלי בגאותא, ובשפלי, ולית רשו לכל אתוון למהך לסטרא דא ולסטרא דא, בר ברשו, כמה דטעמי מדברי לון. ומלה בגינהון אשתמע, בגין למהך באורח מישר: וע"ד, אתווון כלהו אתיין למיהך ברזא דהני תרין. בנקודי וטעמי כחדא. ורזא דא, תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו. תפוחי זהב, אינון טעמי ותנועי. במשכיות כסף, אלין נקודי. דבר דבור על אופניו, דהא לית מלה כדקא יאות, לבר בתרין אלין. ובג"כ, תורי זהב נעשה לך: כתיב ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו וגו'. האי קרא אתערו ביה חברייא, ודאי קב"ה אמר דא, למשריין עילאין, ואתייעט בהו למברי אדם כמלכא גו חילוי: אבל אית לאסתכלא, אי ברזא דלעילא הוה, דהאי אלקים איהו אלקים חיים, רזא דעלמא עילאה. ואי איהו אלקים רזא דעלמא תתאה. איך אתתקן נעשה להאי סטרא ולהאי סטרא: אלא ודאי, כולא איהו כגוונא חדא, וברזא חדא. אדם כליל בכל סטרין, רזא דיליה איהו בכולא, ומרזא דאלקים אשתכח אדם. ולא אשתכח מרזא דשאר שמהן. הה"ד, ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים. בצלמו בצלם, תרין צלמין אמאי אינון. אלא חד לדכורא, וחד לנוקבא: תרין אלקים הכא, חד דכר, וחד נוקבא. בצלמו, דכר. בצלם אלקים, נוקבא. ועל דא ויברא אלקים את האדם בצלמו, דא עלמא עילאה. בצלפ אלקים, דא עלמא תתאה. ורזא דא נעשה, כללא חדא. כדקא אמרן: בשעתא דאתברי אדם, אתוון כלהו אתבריאו, אתגלימו, ואצטיירו. בשעתא דאתנשיב ביה רוחא, נפקו נקודי ואתיישבו על נקודי ואתוון. וכל תיקונא דרזא דאדם הכי איהו, בכל סטרין דעלמא. ברזא דאדם, אתיישב כולא כמא דאתמר. ולית אדם, בר בכל הני תיקונין: א"ל אליהו, ר', אפתח פומך, וינהרן מילך. דרשו דלעילא אתמסר בידך. פתח ואמר, בראשית ברא אלקים. האי קרא אוקימנא ליה בכמה דוכתי. אבל ת"ח, על רזא דעיקרא דא כדקא אמרן, דהא אי ייתון כל נביא מהימני דעלמא, ויסתלקון בנבואתהון בסליקו דנבואה דמשה, לא יכלין לחדתא אפילו חדא נקודה דאורייתא: מאי טעמא. בגין דאתוון כולהו לא נפקו אלא מגו נקודה זעירא, ואתוון אינון כללא דאורייתא. והא לית לכל אתוון רשו לנטלא להאי סטרא ולהאי סטרא, בר בנקודי: אתוון כולהו, כגופא בלא נפשא. כד אתיין נקודי, הא גופא אתקיים בקיומיה, וכדין ויהי האדם לנפש חיה כתיב. וכלהו מרזא דחד נקודה נפקי: בשעתא דאתוון נפקו מגו עלמא דאתי, כולהו אגלימו ברזא דאדם, והוו גופא בלא נפשא: עד דאתער האי נקודה עילאה,ואעל בטמירו גו עלמא דאתי. ונפקו נקודי כולהו, מגו האי נקודה, לקיימא אתוון על קיומייהו. ודא איהו בראשית ברא אלקים, ראשית דא נקודה עילאה, דבה ברא אלקים, ואתקין כל נקודי תיקוני דאתוון, דאינון רזא דשמים וארץ. ואי לא האי ראשית, רזא דנקודא עילאה, לא אתנקידו אתוון, ולא הוה בהו קיומא: ד"א בראשית, בהאי ראשית רזא דנקודא עילאה, ברא אלקים, בחילא דהאי נקודה, נפקו אתוון, ואצטיירו בתיקונייהו, למהוי רזא דגופא בשייפין ידיען, בלא נפשא. ובג"כ כתיב ברא, בגין דלא נפק נפשא לגופא לקיימא בקיומיה: כיון דאתער נקודה עילאה, גו עלמא דאתי, לאפקא נקודי נפשא, כדין כתיב, ויאמר אלקים יהי אור, אתנהירו אתוון בנקודי, דאינון נפשא: אור, דא נקודה קדמאה, דנהיר מגו ההיא נקודה עילאה סתימא, דסתים ולא ידיע. נקודה דא, דנהיר מגו ההיא סתימא דא, נקודה דאיקרי חולם. דנהיר לעילא על כל אתוון, בגין יקרא דנקודה סתימא: ובגין דאתוון כולהו, אתכנשו בחמש מאה פרסי דעלמא דאתי, נהיר נקודה דא חמש זמנין. ורזא דא, ויאמר אלקים יהי אור. ויהי אור. וירא אלקים את האור כי טוב. ויבדל אלקים בין האור ובין החושך. ויקרא אלקים לאור יום: יהי אור דא נקודה חולם. ויהי אור, דא נקודה אחרא דאקרי שרק. בגין דנקודה קדמאה דאיקרי חלם, נהיר לעילא, ועד דלא אתמשך לאנהרא לתתא, הוה סתים. כיון דאתמשך נהיר גו אמצעיתא, ברזא דשרק. וירא אלקים את האור כי טוב, דא חרק. כד נהיר לתתא: בזמנא דנפקו נקודין לאנהרא לגופא, אור קדמאה דאיהו חלם, נהיר לעילא, ואתיישב ברישא דגופא, ויהיב נהירו לכל רישא: לאנפין. לעיינין. לנהירו דרישא, לכל תיקוני רישא: ושרק שארי באמצעיתא, וזהיר נהירו לקיומא דגופא ממראה מתניו ולמעלה, בכל רזין דיליה: חרק שארי לתתא, ויהיב נהירו וקיומא ממראה מתניו ולמטה, בכל תיקונין ורזין דיליה. כדין וירא אלקים את האור כי טוב: כד אתתקן גופא דאתוון באלין נקודין, כדין כתיב, ויבדל אלקים בין האור ובין החושך. לעולם הבדלה בדרועא דשמאלא, דאית ביה חשך. ואנהיר בנקודת סגול, לאנהרא מגו חשוכא ולואי: ויקרא אלקים לאור יום, דא נקודת צרי, דאנהיר ואתישב בדרועא ימינא, ואתקין ליה בכל תיקונוי: וכד נוקבא אתדבקת בימינא ושמאלא, ואתיהיבת בינייהו, אתדבקו בה תרין נקודין אלין צר"י וסגול. בקיומא והפוכא אחרא, דלא מתיישבן בה הכי. צרי אתהפך ואנהיר בה בדיוקנא אחרא, בלא יישובא כדכורא, ואיהו שבא. ובגול אתהפך ואנהיר בה בדיוקנא אחרא, ואיהו שרק דתלת נקודין. ולאחזאה חביבו דדכורא לגבי נוקבא, איהו ואיהי כולא חד, לזמנין דאנהיר בהו דכורא. מהכא אתפשטו נקודי לכל שאר שייפין דאתוון בגופא: ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים, דא נקודה פתח. פשיטו דנהירו דאנהיר בסטרא דדכורא, בסטר שמאלא, ואנהיר לההוא סטרא, והשתא אתחליפו, ואתכללו ימינא בשמאלא, ושמאלא בימינא: מים איהו לימינא, ברזא דההיא נקודה דאנהיר בה צרי, בסטרא דא דימינא, אתפליגו תרין מימין, והא אוקימנא. ובגין כך, צרי, תרין נקודין מתיישבן מימין, לקביל תרין,חד לעילא וחד לתתא, כמה דאתחזי בנקודת שב"א: לבתר, כיון דאתנהיר האי רקיע, דאיהו נקודה דאיקרי פתח, עאל האי נקודה בין נקודה לנקודה דצרי, בין מים למים, ואפריש בינייהו. ונטיל לון לגביה. וכדין מים לסטר שמאלא בנקודת פתח. ועל רזא דא, יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וכו', לתת מטר וכו', דהא מים מסטרא דפתח אינון: תו אתפשט קריע מסטרא דימינא, ועאל בסטר שמאלא, בין נקודת סגול ואתעביד קמץ, ועאל כדין שמאלא בימינא, ואתכליל דא בדא, ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא: ויאמר אלקים יקוו המים, לעילא כתיב מים חמש זמנין. יהי רקיע בתוך המים. ויהי מבדיל בין מים למים. ויבדל בין המים כו'. ובין המים. הא חמש זמנין מים, לקביל תרין נקודין דאינון חמש, צרי וסגול. צרי תרין, וסגול תלתא, הא חמש אלין מתיישבן בימינא ושמאלא: נוקבא עאלת בין ימינא ושמאלא, ומקבלא לאלין נקודין, למיהב לה דעתא בשלמיו. ולא מתיישבן ביה הכי, ומתהפכן ביה בארח קליל. צרי, אתהפך בה לנקודה שבא, באורח קליל. סגול, אתהפך בה לנקודה שורק באורח קליל: ולעולם אתתא דעתא קליל עלה, דהא לא יכילו לאתישבא בה למהוי בה דעתה שלים, כמה דאינון לעילא. אלא אהדרו בה באורח קליל, ואשתכח דעתא קלה עלה. כמה דאינון תרין נקודי צרי סגול אינון חמש, אוף הכי בה שבא שרק אינון חמש, אבל בלא יישובא כלל: יקוו המים, אינון חמש כולהו, לנקודה חדא, דאיהי נקודת שורק, דקיימא תחות רקיע, קמץ. כל אינון מיין דהאי סטרא, והאי סטרא, כל אינון חמש נקודין מתיישבן בהאי נקודה. ודא אתיישבת, ונהיר לברית קדישא דבדכורא. וכל נהורא דחמש נקודין כולהו ירית דא: כיון דהאי ירית כולהו, כדין אתנהירת נוקבא, למעבד פירין ואיבין. דכתיב, תדשא הארץ דשא וגו'. בחילא דהאי נקודה דקיימא לתתא, דעביד בה פירין ואיבין: ויאמר אלקים יהי מאורות ברקיע השמים, דא נקודת חטף קמץ, דנהיר נהירו, כגוונא דההוא