# זהר חדש — קטע 29

[קריאה בקורא](/reader/kabala-dec14477afb8/1/29/)

<div lang="he" dir="rtl">

ואמי, אמרת הנו בידך. וכי הוא טוב זה העושק שתעשה לי, כי תמאס יגיע כפיך. שהנפש 
מאוסה מצד יסורי הגוף. ועל עצת רשעים הופעת, סקל איקונין של מלך: 
והמקטרג קטרג על כל זה לפני הקב&quot;ה. אמר ליה הקב&quot;ה, איוב לא בדעת ידבר, ואינו נתפב 
על צערו. וכיון שבא הקב&quot;ה ונתווכח עמו, חזר בו ואמר, אחת דברתי ולא אענה ושתים ולא 
אוסיף, אסכר פומיה קמי דיינא: 
רבי פדת אמר, כי לא דברתם נכונה בעבדי איוב לא כתיב, אלא כי לא דברתם אלי נכונה. 
אלי לא דברתם נכונה, הוא עמד והצדיק את הדין ובקש על עצמו על מה שאמר. והם לא בקשו 
על עצמם, על מה שהטעוהו במענה לשונם: 
רבי יהושע דסכנין בשם רבי יודא אמר, כל החושד בכשרים, ראוי ללקות בצרעת. דכתיב, אשר 
נואלנו ואשר חטאנו. וכתיב, אל נא תהי כמת. חבריו של איוב חשדוהו במה שלא היה בו, 
ולא בקשו ממנו מחילה, ולא בקשו על נפשם, עד שביקש איוב עליהם רחמים. והקב&quot;ה הודיע 
להם, שחטאו במה שחשדוהו. ולפיכך, ועבדי איוב יתפלל בעדכם: 


ואמר רבי יוסי בן קסמא, מ&quot;ד כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה. מאי נבלה. זו 
צרעת. דכתיב, ואביה ירוק ירק בפניה, ותרגם ר&#x27; יוסי ואביה מנבל ינבל באפיה. 
 
מדרש רות מאמר ויען ה&#x27; את איוב מן הסערה
בא וראה, כשנגלה הקב&quot;ה אל איוב, מה כתיב. ויען ה&#x27; את איוב מן הסערה ויאמר. רבי יוסי 
בר חלפתא אמר, השיב לו על מה שאמר, אשר בסערה ישופני, אמר איוב, רבש&quot;ע, שמא רוח 
סערה עברה לפניו, ונתחלף לך שמי איוב, באויב. הה&quot;ד, ותחשבני לאויב לך. לפיכך השיבו 
מן הסערה: 
רבנן אמרי, סערה של שטן, שהסעיר גופו של איוב. ומנלן דאיקרי סערה. דכתיב, רוח סערה 
עושה דברו. שאין לו רשות לעשות שום דבר, אלא במאמרו של הקב&quot;ה: 
רבי קון אומר, כתיב בשי&quot;ן, דכתיב אשר בשערה ישופני. וכתיב בסמך, דכתיב מן הסערה. 
כתיב הכא אשר בשערה, וכתיב התם לשעירים אשר הם זונים אחריהם: 
והאי דכתיב בשערה. רבי רחומאי אמר, פעם אחת זכר, ופעם אחת נקבה. פעם אחת זכר, דכתיב 


ונשא השעיר עליו. וכתיב, הן עשו אחי איש שעיר. פעם אחת נקבה, דכתיב וישב ביום ההוא 
עשו לדרכו שעירה, וכתיב בסמך דכתיב מן הסערה. מ&quot;ט. שמסעיר גופו של אדם: 
והא כתיב, ויעל אליהו בסערה השמים. רבי נחמיה ורבי יהודה אמרי, כשהעלה הקב&quot;ה אליהו 
לרקיע, עמד מלאך המות כנגדו: 
אמר ליה הקב&quot;ה, ע&quot;מ כך בראתי שמים, שיעלה אליהו לשם. אמר ליה מלאך המות, רבש&quot;ע, 
עכשיו יהיה פתחון פה לבריות. אמר ליה הקב&quot;ה, אין זה כשאר בריות, ויכול הוא להעביר 
אותך מן העולם, ואינך יודע כחו. אמר ליה, רבש&quot;ע, תן לי רשות, וארד אליו. אמר ליה 
רד, מיד ירד. כיון שראה אותו אליהו, הכריחו תחת רגליו, וביקש להעבירו מן העולם, ולא 
נתן לו הקב&quot;ה רשות. מיד כפף אותו תחתיו, ועלה לשמים. דכתיב ויעל אליהו בסערה השמים: 



כיון שנגלה הקב&quot;ה לאיוב, בההוא סערה נגלה אליו. דכתיב, מן הסערה, הנו&quot;ן כפופה, ולא 
פשוטה. כפף אותו הקב&quot;ה כנחש הולך על גחון, ודבר עמו. מה אמר ליה לאיוב. איפה היית 
ביסדי ארץ. מיד שתק, ולא יכול לעמוד בתוכחתו. להורות שמעשיו של הקב&quot;ה באמת. 
 
מדרש רות מאמר ברן יחד כוכבי בקר
רבי אלכסנדרי פתח, ואמר, ברן יחד כוכבי בקר, כוכבים שבמרום שולטים בלילה, חוץ מאותן 
ששולטין בבקר. וכלן משבחין ומפארין ומייחדין שמו של הקב&quot;ה. הה&quot;ד, ברן יחד כוכבי 
בקר, ולא כוכבי לילה אע&quot;פ שממשלתן כרגע: 
ויריעו כל בני אלקים, אמאי ויריעו. אמר רבי אלכסנדרי, בשעה שעולה עמוד השחר, אותן 
בני אלקים מריעין בתרועה, וכל אותן המלאכים והכוכבים הממונים בלילה, מעבירין אותם 
ממקומם, ושולטים מלאכים אחרים במקומם, להיותם ממונים ביום: 
רבי חסדאי אומר, כוכב אחד יש במרום, והקב&quot;ה מוציאו ממקומו, וילון שמו. והוא ממונה 
להכניס שאר הכוכבים, ומשמש כל הלילה, כיון שאותן כוכבי בוקר שולטין, נגנז ונבלע 


במקומו. 
 
מדרש רות מאמר המרגיז ארץ ממקומה
אמר רבי שמואל, כתיב המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון. כד הקב&quot;ה בעי למירגז כל 
עלמא, ולארגשא ולארעשא סמכוהי, לא ארעיש ליה אלא ממקומו. מאן מקומו. דא נקודה 
דציון: 
רבי רחומאי אומר, מציון הושתת העולם. דכתיב, מזמור לאסף אל אלקים ה&#x27; דבר ויקרא ארץ 
ממזרח שמש עד מבואו. וכתיב בתריה, מציון מכלל יופי אלקים הופיע: 
ואמר רבי שמלאי, כד ברא הקב&quot;ה את עלמא, אעיל נהורא בנהורא, ואלביש דא בדא, וברא 
שמים. דכתיב, עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה: 
והאי אור, אקרי אור לבושו. אור קדמאה, דאתלבש ביה הקב&quot;ה. וההוא אור אתפשט בהוד 
והדר, ואיברי עלמא. דכתיב, הוד והדר לבשת כו&#x27; נוטה שמים כיריעה. 
 


מדרש רות מאמר לשלג יאמר הוי ארץ
רבי חזקיה אמר, כשנטל הקב&quot;ה את השלג, וזרק לתוך המים, מתחת כסא כבודו, נטל כשיעור 
שעלו, דכתיב, מי מדד בשעלו מים: 
רבי יודאי אמר, כשיעור שליש זרת נטל, וזרק לתוך המים. דכתיב, וכל בשליש עפר הארץ. 
וכתיב, כי לשלג יאמא הוי ארץ: 
ומתחת המים, נקפא מקום אחד בתחילה, באמצע התהום, ונעשית משם אבן אחת משוקעת באמצע 
תהום, ועלתה למעלה ונראית בציון. והיא נקודת העולם: 
רבי יוסי אומר, סגלגל וסגולגלתא לא מתמוקמי, אלא מגו חד נקודה, באמצע, וההיא נקודה 
איהי מקומו של עולם, ומשם נתפשטה הארץ לכל רוחותיה. רבי חזקיה אמר, כעין ברייתו של 
אדם: 
בשעה שנקפאה הארץ מתחת המים, מה כתיב. יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה 
היבשה. כיון שראו המים היבשה, היו עולים ונגבהים לכסותה כבראשונה, עד שגער בהם 
הקב&quot;ה ונסו, דכתיב מן גערתך ינוסון. 
 


מדרש רות מאמר צרור שחתום בו ע&quot;ב שמות
ואע&quot;פ שהיו נסין, לא היו משתככין. מאי טעמא. מפני שהיו מכסין עליה בתחילה, ועכשיו 
נסין מפניה. מה עשה הקב&quot;ה. נטל כמין צרור של חרש, וחקק בו שמו של ע&quot;ב שמות, והשליך 
לתוך המים, ועמדו מיד, ונשתככו: 
ובאיזה מקום עמדו. בציון. דכתיב, מציון מכלל יופי, זה שמו של הקב&quot;ה. וכשהארץ 
מתמוטטת, אינה מתמוטטת אלא ממקום זה, שהוא מקום העולם: 
רבי פדת אומר, הנשבע באמת בשמו של הקב&quot;ה, צרור זה שחתום בו שמו, מסתלק למעלה בחדוה, 
ומתקיים בו, והעולם מתקיים. והנשבע לשקר, אותו צרור עולה ומסתלק, ורואה שהוא שוא, 
ואז העולם מתמוטט, ורוצה לחזור לתוהו ובוהו. שאין העולם מתקיים, אלא על שמו החתום 
באמת. ועל דא כתיב, רבי חזקיה אומר, מקום כל העולם כלו, היא נקודה אחת, אשר עליה 
עומד הכל. והכבוד אינו ברוך אלא ממקומו. דכתיב, ברוך כבוד ה&#x27; ממקומו. 
 


מדרש רוח מאמר ז&#x27; עמודים ז&#x27; רקיעים ז&#x27; כוכבים ז&#x27; ארצות וכו&#x27;
מאי ועמודיה יתפלצון. רבי פרחיא אומר, אלו עמודים סמכין יסודא, וקיומא דעלמא 
עלייהו. וכמה אינון. ז&#x27;. דכתיב, חצבה עמודיה שבעה. יסוד דאינון סמכין, צדיק אחד. 
דכתיב, וצדיק יסוד עולם. עמוד לא כתיב, אלא יסוד, יסודא דכולא קיימין עליה: 
כנגד זה, שבעה רקיעין הן. ושבעה כוכבים רצין וחוזרין הן. שבעה ארצות. שבעה ימים. 
שבעה תהומות. וכולם תלוים במאמר ההוא. שנאמר, הבונה בשמים מעלותיו. הם ז&#x27; ספירות, 
מעלות גדולות, עמודים חקוקים בשמו הגדול, וכלם תלוים במאמר אחד, והם שמים העליונים: 



ושבע ארצות קדושות, שמזדווגין עמהן. ולא אית בהון פירודא. שנאמר, ויהי ערב ויהי בקר 
יום אחד. יום שני. יום שלישי. יום רביעי. יום חמישי. יום הששי. עד יום השביעי. כי 
ששת ימים עשה ה&#x27;: 
וכנגדם שבעה עמודים חקוקים, שהם תלוים בשמים. ואינון שני עשר שבטים, דאינון תלויין 
במדת יעקב, הנקרא שמים. שנאמר, ואתה תשמע השמים מכון שבתך, וכתיב שמע ישראל וגו&#x27;: 
רבי רחומאי אומר, השבעה עליונים, הם שמו של הקב&quot;ה. ואגודתו, מאי אגודתו. הם שבע 
מעלות למטה מהם, שעומדים על העולם, ומנהיגים אותה. על ארץ זו ארץ התחתונה, יסדה זו 
ארץ העליונה, הנקראת בינה, והיא תלויה בחכמה. ומאי איהו, תבל. שנאמר, מכין תבל 
בחכמתו: 
הקורא למי הים, ים אחד, והן שבעה. רבי כרוספדאי אומר, הלא ים אחד בעולם הוא. א&quot;ר 
רחומאי, ימים כתיב. דכתיב, ולמקוה המים קרא ימים: 
וכולן נכנסין לים הגדול, והם שבעה, וכולם נכנסים בו, זה למטה מזה, עד התהום, עד 


שתמצא ים הגדול שבעה זה על זה, וכולם תלוים במאמר אחד: 
אמר רבי שמלאי, אימתי העולם מתמוטט. בשעה שהקב&quot;ה מביט ורואה בו. שנאמר, ה&#x27; משמים 
השקיף על בני אדם וגו&#x27;. 
 
מדרש רות מאמר כצאת השמש בגבורתו
רבי נהוראי ורבי יצחק קמו בנהורא, כד נהר יממא, למיהך באורחא. עד לא נפקי, זקף 
עינוהי רבי נהוראי, חמא בכוכבי בקר דקא מרתתי. אמר ר&#x27; יצחק, חזי אינון כוכביא דקא 
מרתתי בדחילא דמריהון, השתא מטי זמנייהו לזמרא. בגין, דאינון בני אלקים, קיימו 
עלייהו. וכד מסיימו שאר חיילין דקא משבחין בליליא, אינון בני אלקים תוקעין תרועה, 
ומתכנסין כל משריין דשלטין בליליא לאתרייהו: 
כדין אינון כוכביא דשלטין ביממא, בצפרא מרתתין ודחלי וסלקי שירתא. והשתא מטא 
זמנייהו, לשבחא למרייהו, בזמנא דא דשמעון ההיא תרועה. דכתיב, ברן יחד כוכבי בקר 
ויריעו כל בני אלקים: 
אקדימו ואזלו, והוה נהיר יממא. כד נפק שמשא ואתגלי לעלמא, אמר ליה רבי יצחק לרבי 


נהוראי, תווהנא כד אסתכלנא בשמשא, דכי נפק, נפיק סומקא, ולבתר הכי אתהדר חוורא. 
אמאי: 
ודאי אדכרנא מלה, דאמר רבי יוסי בן שלום, אמר רבי יצחק בן יהודא, שמשא כד נפיק, 
נפיק בתוקפא, כגבר תקיף. ובקע תליסר משקופי חלוני דרקיעא: 
ולית בכל אינון כוכבי שמיא ומזלי דאיקרי גבור, בר משמשא. מה גבורה עביד. אלא כד 
אסתיים יממא ועאל ליליא, אסתתמן כל אינון כוין ומשקופין דרקיעא. בשעתא דאתי יממא 
ושמשא נפק, אתעטר ואתגליף באתוון דאזא דשמא קדישא, ובתוקפא ובחילא דיליה, כניס בכל 
אינון רקיעין, ובקע בכל אינון חלונין, ואתוקדון בשלהובוי, ופתח לון ונפק לבר: 
ומנ&quot;ל דאתקרי גבור. דכתיב, ישיש כגבור לרוץ אורח. וכתיב, כצאת השמש בגבורתו. כגבור 
שנכנס למלחמה ונוצח, הוא אדום. כשנצח חוזר לגוונו הראשון. כך השמש, כשיוצא, נדלקים 
בו שלהבותיו, והוא אדום מרוב גבורתו, ואח&quot;כ חוזר לגוון הראשון: 
אזלו, כד מטו בי חקל, אמר רבי יצחק, לימא מר מאינון מילין דמעלייתא דבקריאת שמע. 


פתח ואמר, שמע ישראל ה&#x27; אלקינו ה&#x27; אחד. האי קרא, תינח בשעתא דאמרו בנין דיעקב 
לאבוהון, או משה לישראל, אבל השתא, כ&quot;ע אמרי שמע ישראל, למאן ישראל אמרין: 
אלא הא תנינא, יעקב אבינו לא מת, והקב&quot;ה חתין ליה גו כורסא יקריה, למהוי תדיר סהדא 
על בנוי, דקא מיחדי שמיה דקב&quot;ה כדחזי, בכל יומא תרין זמני, וכד אינון מיחדין שמיה 
דקב&quot;ה, אמרי שמע ישראל, הוי סהיד עלן, דאנן מיחדי דמיה דקב&quot;ה כדקא חזי: 
בההוא שעתא, נטלי ליה ליעקב בארבע גדפין, פרישן לארבע סיטרי עלמא, וסלקי ליה לקמי 
קדישא עילאה, ומברך ליה בשבע ברכאן. פתח הקב&quot;ה ואמר, זכאה איהו אבא, דזרעא דא אוליד 
בארעא. זכאין אינון בנין, דקא מעטרין לאבוהון הכי. בההיא שעתא, כל אינון חילי 
דשמיא, פתחי ואמרי ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד: 
ויעקב מתעטר בתליסר נהרא אפרסמונא דכיא, וקאים תדיר כקרתא מקפא שור על בנוי קמיה 
דקב&quot;ה, ולא שבק דינא תקיפא לשלטא עלייהו, וכל בני עלמא לא יכלין לשצאה להון. הה&quot;ד, 


אל תירא עבדי יעקב: 
פתח רבי יהודאי ואמר, בדוגמא דאית י&quot;ב שבטים לתתא, דאינון בני יעקב, כד איתא יעקב 
עילאה בשמיא, ותרי עשר שבטין עילאין. ובדוגמא דמייחדי שמיה דקב&quot;ה ישראל לתתא, כד 
מייחדי מלאכי קדישין לעילא. וכולא בגוונא דלעילא. 
 
מדרש רות מאמר יעקב אשר פדה את אברהם
פתח רבי נהוראי ואמר, לכן כה אמר ה&#x27; בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב 
ולא עתה פניו יחורו. וכי יעקב פדה את אברהם, ויעקב לא אברי בעלמא: 
אלא ת&quot;ח, בשעתא דהוו מפלי לאברהם באור כשדים, הקב&quot;ה אכניש לפמליא דיליה, ואמר שזיבו 
לאברהם מגו יקידא דיליה, דאיהו רחימאי: 
אמרו להקב&quot;ה, הא יפוק מיניה ישמעאל. אמר הקב&quot;ה, הא יפוק מיניה יצחק. אמרו, להקב&quot;ה, 
הא יפוק מיניה עשו. אמר הקב&quot;, הא יפוק מיניה יעקב. אמרו, הא ודאי בזכות יעקב 
ישתזיב. ועל דא אמר, אשר פדה את אברהם, דבזכותיה אישתזיב אברהם. 
 


מדרש רות מאמר חנניה מישאל ועזריה
אמר רבי, בשעה דכפיתו לחנניה מישאל ועזריה, דיפלון לון בגו אתון נורא יקידתא. חנניה 
אמר, ה&#x27; לי לא אירא מה יעשה לי אדם. מישאל אמר, ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת 
ישראל כי אתך אני נאם ה&#x27;. עזריה אמר, שמע ישראל וגו&#x27;: 
אמר הקב&quot;ה, זה יאמר לה&#x27; אני, זה חנניה, שאמר ה&#x27; לי לא אירא. וזה יקרא בשם יעקב, זה 
מישאל, שאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב. ובשם ישראל יכנה, זה עזריה, שאמר שמע ישראל 
וכו&#x27;. לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו: 
ולמה לא הוה דניאל בהון. אלא דניאל אמר, אני נקרא בלטשצר, כשם אליל שלו. שנאמר, 
בלטשצר כשם אלהי כו&#x27; וכתיב, באדיין מלכא נבוכדנצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד. 
והקב&quot;ה אמר, פסילי אלהיהם תשרפון באש, אזל ולא הוה עמהון: 
מה ראו חנניה מישאל ועזריה דנפלו בנורא. אלא אמרו, צפרדעים מפלין גופהון בנורא, 
בשביל לאבאיש למצראי, במאמר דהקב&quot;ה. אנחנא על אחת כמה וכמה בשביל יקרא דמארנא: 


אזלו ואתעסקו באורייתא, אדהכי רמש שמשא. אמר רבי נהוראי, נעבר מארחא, ונסלק לטורא, 
ונשתדל באורייתא, ולא נדמוך. 
 
מדרש רות מאמר קל בכיא דחד אוזילא דאיילתא
עד דהוו יתבי ומשתדלי באורייתא דא עם דא, שמעו חד קלא דהוה אמר, עילאין קומו. 
תתתאין דמיכין, דשנתא בחוריהון, איתערו. הא הקב&quot;ה בעי למרגז עלמא, ואינון סמכין 
קיימין, דעלמא סמיך עליהון, מרתתי. קל בכייא, דחד אוזילא דאילתא, דקא בכייא על חד 
ארייא, דאיתרשים תדירא בכורסייא קדישא: 
אמר רבי נהוראי לרבי יצחק, שמעת מידי. אמר ליה, שמענא, ועל דא אמינא, שמעתי ותרגז 
בטני. אמר ר&#x27; נהוראי, ודאי הקב&quot;ה בעי למידן עלמא דיליה, ועד לא יתעבד דינא, הא קלא 
איתער, ואכריז תדיר בעלמא. ודאי רמי דרמין יסתלקון השתא בעלמא. וכולא בריר לן, בר 
האי דאמר, קל בכייא דחד אוזילא דאילתא, דקא בכי על חד ארייא, לא ידענא מאי איהו: 
אמר רבי נחמיה, לא ידעו בהאי לפום שעתא, ליומין זעירין איתגלי בעלמא, ומאי איהו 


בכייא. דא בכייא דרבי ישמעאל בן אלישע כ&quot;ג, דבכה על רישיה דרבן שמעון בן גמליאל. 
דההיא בכייא לא אתעבר מכורסא דמלכא, עד דיעביד הקב&quot;ה נוקמין בשאר עמין: 
אמר רבי רחומאי, בא וראה, בשעה שהקב&quot;ה דן את העולם, למי דן תחלה. לגדולי הדור דן 
תחלה, ואח&quot;כ דן את העולם. מנלן. מהכא. דכתיב, ויהי בימי שפוט השופטים, שפוט השופטים 
תחלה, ואח&quot;כ ויהי רעב בארץ. רבי יוסי בר יהודה אמר, מהכא, לעשות משפט עבדו ומשפט 
עמו ישראל. משפט עבדו תחלה, ואח&quot;כ משפט עמו ישראל. 
 


מדרש רות מאמר וילך איש מבית לוי
וילך איש מבית לכם יהודה. רבי יהודה ורבנן דאמרי, בזמן שהדין בא לעיר, יסלק אדם 
עצמו מאותה עיר, שכיון שניתן רשות למלאך המות, אינו כחושש לכל אדם, ואיש שפגע בו, 
יש לו רשות להזיקו: 
כיון שראה אלימלך, שהדין בא לעולם, מיד ברח להסתלק מן הדין, ועם כל דא לא ברח ממנו. 
רבנן דקיסרין אמרי, אלימלך גדול הדור היה, והיה ניכר למעלה, וכל מי שהוא ניכר 
למעלה, הוא נתפס תחלה: 
רבי יהושע אמר, מה כתיב בשונמית. ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת. מכאן, שצריך להכניס 
ראשו לתוך רבים, ולא יהא נרשם לבד: 
מה כתיב בתחלה. וילך איש סתם, רצה להחביא ולהסתיר עצמו שלא יכירו בו. מי הכירו. מדת 
הדין. ואמר, ושם האיד אלימלך, אדם ניכר ונרשם הוא, להסתר אינו ראוי, ולא להחביא. 
ולא איהו דא אלימלך, פרנסא דעמא. ולא איהו דא אלימלך, דהוה סתים עינוי מעובדי עמא: 
רבי פרחיא אמר, באותה שעה היה הקב&quot;ה דן את העולם, ובית דין שלמעלה עומד, והקב&quot;ה היה 


מסתירו ואומר, וילך איש סתם. עמדה מדת הדין והזכירו, ושם האיש אלימלך. מיד נגזר 
עליו הדין, ועל בניו. כדכתיב, וימת אלימלך וגו&#x27;: 
רבי יהודה אמר, אלימלך, מי לא הוה ידע דהוא אלימלך דא. אלא כיון שראה שהדור מבזין 
בגדולים, אמר ודאי אלך מכאן, ולא אהיה נתפס בתוכם. ואלימלך גדול הדור היה, והיה 
יכולת בידו למחות, ולא מיחה. והלך משם וברח, ולפיכך נזכר שמו ונענש: 
ויהיה בימי שפוט השופטים. רבי יהושע אמר, כל מקום שנאמר ויהי בימי, לשון צער הוא. 
אלימלך, הוא היה כדוגמת מלך. כיון שהכיר בדבר, השמיט עצמו מישראל, והלך לגור בין 
האומות, דסבר שלא יהא נידון ביניהון. עמדה מדת הדין והזכירו, ונתפש. 
 


מדרש רות מאמר שאר הנביאים מרחוק ומשה מקרוב
ויהי בימי שפוט השופטים, רבי חלקיה בר אליעזר פתח קרא דכתיב מרחוק ה&#x27; נראה לי וג&#x27;. 
כשהקב&quot;ה מדבר עם הנביאים, אינו נגלה אליהם אלא מרחוק. ועל כן רואים דמות דברים, 
כאדם העומד ממרחק, חוץ ממשה: 
דאמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא מתוך אספקלריא שאינה 
מאירה, משה מתוך אספקלריא המאירה. שאר הנביאים מרחוק, ומשה מקרוב. שנאמר, לא כן 
עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. מהימנא בבית מלכא, קריב הוא למלכא: 
ואי תימא, כיון דכל הנביאים נתנבאו, אין אהבתו של מקום עליהם. כתיב, מרחוק ה&#x27; נראה 
לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד: 


</div>
