ומפתחא דכולהו לעילא, לגבי ההוא דטמיר דלא אתגלייא, ואלין פרקין, כולהו זקיפין לגבי ההוא טמירא, לבתר דאתקדשי. בגין דכולהו אתברכאן מיניה: והשתא כיון דאתקדשי, אצבען אצטריך לזקפא לון לעילא, לאתערא אינון פרקין עילאין קדישין. ועל דא, ה' אצבען וי"ד פרקין דאית בהון, הרי י"ט. וב' פרקין עילאין, הרי כ"א בזרוע ימין, כנגד אהיה שחשבונו כ"א. וכן ביד שמאל כ"א, כנגד אהי"ה שחשבונו כ"א. וע"ד אהיה אשר אהיה: ורזא, אהיה רא"ש אהיה. אש"ר הפכו רא"ש. ועל דא אמר, ראשיכם שבטיכם. ראשיכם, זרוע ימין. שבטיכם, זרוע שמאל: חמישאה, דצריך לברכא בכונה, כמה דאמרן. בגין לאתערא ברכאן לעילא, בדיוקנא דאצבען. שתיתאה, למיהב מההוא מיכלא למסכנא, דדא איהו כדקא יאות. ומצוה מן המובחר, למיהב מההוא מיכלא דאיהו אכיל, מכל שופרי דאיהו תאיב. דהא הקב"ה אתהני מההיא מזונא דאיהו יהיב למסכנא, בגין דההוא מיכלא דאיהו יהיב, עבדא נייחא לנפשא דהאי מסכנא, וחדי ליה:
שביעאה, לברכא ברכת המוציא על נהמא. דהכי אמר רב המנונא סבא, זא ארצות נינהו, וכולהו מדורים לתתא. ומכלהו לא אתרעי הקב"ה, אלא בתבל דא. ובכולהו לא הוה מאינון שבעה מינין, אלא בתבל דא: ובכלהו יהיב הקב"ה כל עשבין, וכל יבולי ארעא, ביד ממנן, בא מאלין שבעת המינין, נהמא דמדמיכלא דבני נשא, ובגיני כך אצטריך לדקדק בה' דהמוציא, דהא נהמא בידיה אתמסר, ולא בידא דממנן. ואיהו דאפיק ליה, ולא אחרא. ועל דא המוציא, ולא מוציא: תמינאה, דלא יהא גרגרן ובלען, אלא כמאן דאכיל קמי מלכא. דברכתא לא שרייא במעוי דההוא דאשתכח בלען, אלא בההוא דלא אשתכח בלען. ובלען איהו כעשו, דכתיב, הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, אורח הלעטה. מ"ט. בגין דחוייא בישא שריא במעוי, ולא ישבע. ולא עוד, אלא דאיקרי רשע. דכתיב, ובטן רשעים תחסר. בג"ד בעי למיכל במחת על פתוריה, כמאן דיתיב קמי מלכא: תשיעאה, למיהוי על פתוריה דברי תורה. דהא תנינן, שולחן דלית ביה דברי תורה, הרי הוא
כמאן דאכל מזבחי מתים, דא ע"ז דכתיב, כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. ע"ז איקרי קיא צואה: בגין דהקב"ה פליג חולקין בכל יומא ובכל ליליא, מזונין לעלמא, לעילאי ולתתאי. בליליא, לאינון מלאכין דממנין על דוכתייוה, ושליטי ביממא, פליג לון הקב"ה מזונא ביממא. כיון דפליג לון, לבתרייהו, פליג לכל בני עלמא דא: כל אינון מלאכין דלעילא, בעוד דאכלי מזונייהו, כולהו משבחן ומודן ומנשאן למאריהון, ולבתר אוף הכי. כגוונא דא ישראל לתתא, אצטריך להון כהאי גוונא ממש, למהוי חברים בהדייהו: עשיראה, מים אחרונים, דאינון חובה, לאעברא זוהמא בישא מיניה, ולמיהב חולקא לסטרא בישא מההוא זוהמא דעל ידוי. בגין דלא ישתכח מקטרגא לגביה: דתנינן, מדה טובה נטלה ההוא רעותא וכונה דנט"י, והמוציא, וברכת הנהנין, וברכת מזונא. מדה רעה, נטלה ההוא זוהמא דידים במים אחרונים, ובדא יתפרש מיניה, ובדא נטיל חולקיה: ועל דא כתיב, ויאכל בועז וישת וייטב לבו, דבריך על מזוניה, וחד לההוא אתר דאקרי לב,
ההוא לב דבעי לבא ורעותא דאיניש: ומים אחרונים חובה, וקביל לון ההוא דאקרי חובה, ובאינון מים נייחא דעתיה. בגין דתרין דרגין אלין, חד איקרי זכות, וחד איקרי חובה. וכל מלין דדא פתחין לזכות, וכל מילין דדא פתחין לחובה, ואתדנו לחובה. ועל דא, מים אחרונים אינון חולקין דחובה, דאתהני מהאי. ורזא שפיר.
מדרש רות מאמר כוס של ברכה וברכת הזימון כוס של ברכה צריך י' דברים, כמה דאתערו בהו רבנן. ברכת המזון בג', צריך כוס. שלא בג', אין צריך כוס. מ"ט. דכוס של ברכה, אינו מתברך אלא בג', ומג' ולמעלה. הא פחות מג', לא: בג', אמרו רבנן, דהוא אומר נברך שאכלנו משלו. הכא לא אמרי למאן מברך, אע"ג דג' אינון, לא אמר נברך למי שאכלנו משלו, או לשם, ולא אמרי אלא נברך שאכלנו, ולא אמרי למאן: והכא איתערו רבנן, דהאי כוס של ברכה קיימא קמיה, ועינוי מסתכלין ביה. ורזא תמיד עיני ה' אלקיך בה. וההוא כוס של ברכה, נטל ברכן ומזוני מגו ג' אברן. ומההוא מזונא דאיהו נטל אנן אכלי: ועל דא מסתכלין ביה, ואמרי נבר"ך שאכלנו משלו, נסכי"ם דעתנו לברכא, בגין דאכלנו משלו, מההוא מזונא דאיהו נטיל למיזן עלמא: ואינון ענין ואמרין לגבי עלמא עילאה, ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. והשתא רשימו ואמרי דרגא ידיע, דכל מזונא מיניה נפקא, ואמרי ברוך. מאן ברוך. ההוא מלך שהשלום
שלו, מלך עילאה, דכל ברכאן מיניה נפקו. והא ברוך מנא לן. דכתיב, והמלך שלמה ברוך, מלך שהשלום שלו: ועל דאא, אינון אמרי רשימא דדוכתא, מה דאיהו לא אמר. מ"ט. בגין דהאי עלמא עילאה שהיא בינה, אריק ברכאן בקדמיתא לתרין כרובין דתחותה,] ואינון ימינא ושמאלא, חסד וגבורה. ועל דא אתרשימו אינון תרין, למיעבד רשימא דההוא דרגא עילאה. ההוא דמברך דאיהו באמצעיתא, נטיל כולא מבין תרין סטרין, ואיהו מברך מכאן ולהלאה, וארשים דוכתא ודרגא, וכדין מתבסמין כחדא בשלמא רבה, י"ב שבטין דלעילא: ובטובו חיינו, ולא מטובו. דזן בטוב ההוא עלמא תתאה, דנפק ממדת הטוב עצמה, דאתקריאת טובו. כד", ופחדו אל ה' ואל טובו, אל ה', דא עלמא תתאה. ואל טובו, דא אילנא דחיי. ונהרו אל טוב ה', דעל ידו איתזנו ואתנהירו כל עלמין: בעשרה, דהא כלא בהסכמה חדא, מרישא עילאה ועד סופא דכל דרגין, ההוא דמברך, אמר וארשים, נברך לאלקינו:
וכן מתמן ולהלאה, כיון דמברך ברכת הזן על מזונא דנפק מגו עלמא עילאה, דאיהו מקור דכלא, אהדר לבתר, ואמר על ארץ חמדה, רזא דעלמא תתאה. מ"ט. בגין דכל ברכאן אצטריך בקדמיתא לגבי עלמא עילאה, דאיהו מקור דכולא, ולבתר לגבי עלמא תתאה קדישא: כגוונא דא קדיש, יתגדל ויתקדש שמיה רבא, ההוא שם רבא עילאה על כולא, מקורא דחיי, דמיניה נפקין כל ברכאן וכל קדושן, ודא עלמא דאתי. ולבתר משיכו מניה, בעלמא די ברא כרעותיה, עלמא תתא. בגוונא דא כל ברכאן, חוץ מתפלה בברכות שאדם שוחה בהם, דקא מתחיל מתתא לעילא: ברכת הארץ, דא עלמא תתאה, דאתכלל ברזא דברית ותורה. ברית, דא אילנא דחיי. ותורה, עמודא דאמצעיתא. חיים ומזון, דנפקי מעלמא דאתי, למיזן בהו עלמא תתאה: נשים ועבדים וקטנים חייבין בברכת המזון. אבל הם אינן מברכין, דהא תנינן, אוי לו לאדם שאשתו ובניו מברכין לו: ואמר רבי אבא, נשים חייבות במקרא מגילה, אבל הם אינן קוראות לאחרים. אבל חייבות
לשמוע הברכה מפי המברך. כעין זה, חייבת האשה לשמוע הברכה מפי בעלה, וחייב בעלה להמתין לה על השולחן, כדי לשמוע מפי המברך: אין שם זכר, קוראים למי שמברך להם. היו נשים הרבה, המברך עליהן, אינו מברך בשם. דתנינן, נשים אינן מצטרפות לזימון. והואיל ואינן מצטרפות לזימון, אין מברכין עליהם בשם, דעיקר ברכת המזון בזכר הוא, ולא בנקבה. אבל מחויבות לשמוע ברכת המזון. ומחויבות במקרא מגילה, לשמוע מפי הקורא: ברכת בנין ירושלים בברכת המזון, דהא אנן מברכי עד השתא למעלה, ויש לברך למטה, ולברך על בנין בית המקדש, דהא משם מזון יוצא לכל העולם. ושאר בני העולם אינן ניזונים אלא משם, מן התמצית. והכל הוא בברכה ראשונה, כלל הכל. ועד הכא ברכת הזימון: ומאן דמברך ברכת המזון, חדי לעילא, וחדי לתתא. ואצטריך לברך בחדוא, וברעותא דלבא, בגין למחדי מדת הטוב, דכתיב ויאכל בועז וישת וייטב לבו. דא היא מדת הטוב. דכתיב,
וטוב לב משתה תמיד. אתו חברייא ונשקו ליה, ועבדו חדוה והלולא אחרא, וזמינו לכל בני דוכתא ושויוהו רישא לכולהו. מדרש רות מאמר חצות לילה ויבא לשכב בקצה הערמה. רבי נהוראי ורבי יהודאי אתו לטבריה, שמעו לרבי שמעון, דאמר להאי קרא, ויאכל בועז וישת כו'. וייטב לבו, אכילת חיים של מעלה, ומאינון חיין חדי ללבו. וחיכון דחדי ליה, מיד ויבא לשכב בקצה הערימה, אלין אבנין טבין, ומרגלין טבין עילאין, דסחרין כורסייא קדישא. כד"א, בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים: ומאי דכתיב, ותבא בלט ותגל מרגלותיו ותשכב. שכיבת רגלוי, ולא שכיבת לקיבליה, ולא לגביה. ויהי בחצי הלילה, מכאן דעד חצי לילה לא ידע. דאין הקב"ה נכנס לג"ע עם הצדיקים, אלא עד אחר חצי הלילה: דהא בראשיתא דליליא, כל נשמתין סלקין, וערימת חטין מתתקנא בהון. כד אתפליג ליליא, כדין קלא איתער וקרי, וההוא קלא איתער מנטרא דצפון. וההוא שלהובי מטי עד לההוא אתר
דאיקרי גבר, כדין קרי בחילא. ואיקרי קריאת הגבר. ומאן איהו. גבריא"ל. בטש ההוא שלהובא בגדפוי דתרנגולא דלתתא, וקרא: כדין עילא ותתא בקיומא דדינא דשמאלא קיימא. וכדין כתיב, ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת והנה אשה שוכבת מרגלותיו. מדרש רות מאמר ג' משמרות הוי הלילה ויהי בחצי הלילה. תנן, תלת משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי. ובכל משמרה ומשמרה מלאכין ידיעין, ממנן בליליא באילין תלת משמרות: במשמרה הראשונה, אינון מלאכין דאמרין שירתא בריש ליליא. ומרי קאמרי. לדוד מזמור לה' הארץ וגו', מי יעלה בהר ה'. נקי כפים ובר לבב וגו': בגין דכל נשמתין דבני נשא, נפקו ובעאן לסלקא. כד סלקין לדוכתא דאלין ממנן דמשמרה ראשונה קיימין, אית תמן תלת מאה ושיתין וחמש היכלין, כחושבן יומי שתא, וממנן תריסין עלייהו: אי זכאין אינון נשמתין, פתחין להון פתחין עילאין. ואי לאו, דחיין לון לבר, ואזלין
ומשטטי בכל עלמא, ופגעי באינון רוחין בישין, ואודעין להון מילין, מנהון כדיבין, ומנהון קשוט. אי זכאל לאעלא, פתחין להון פתחא, ועאלין וסלקין לדוכתא דאינון אוחרנייתא: משמרה שנייה, תמן אינון ממנין אחרנין, איקרון אבלי ציון, דקא מתאבלי על חורבן בית המקדש.
מדרש רות מאמר (המשך) חצות לילה ובההוא שעתא דקריאת הגבר, דאיתער ההוא שלהובא דסטר צפון, מההוא אתערו דההוא שלהובא, כד נחתא להאי עלמא, עד גדפי תרנגולא דהאי עלמא, קרי בחיל, ואמר, אתערו לבכיא דבי מקדשא, כל אינון מאריהון דשלום. דכתיב, מלאכי שלום מר יבכיון: מאן דחמא בכיא, ומאן דלא חמא בכיא, כולהו מתכנשין לבכיה דבי מקדשא. מאן חמא ערבוביא דכל חילי שמיא. וכל רתיכין קדישין געו ובכו: והקב"ה געי ובכי, ובעיט בתלת מאה ותשעין רקיעין. וכדין, בההיא שעתא כתיב, ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת. האיש, דא הקב"ה, דשאג ויהיב קלא על חורבן דבי מקדשא. הה"ד, ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו. שאוג ישאג על נוהו, דא שכינתא. וילפת, כד"א ילפתו ארחות דרכם: כדין איהו בעט ברקיעין כולהו, וכל חיילין, וכל רתיכין, בכאן ומתאבלן בההוא שעתא. מאי קאמרי. אלקים באו גוים בנחלתך וגו'. נתנו את נבלת עבדיך וגו'. על נהרות בבל
וגו': וילפת, אמאי. בגין, והנה אשה שוכבת מרגלותיו, שכיבת לעפרא, מהדקא בין רגלין, דא כנסת ישראל. כדין בההיא שעתא איהי איתערת לגביה, והוא שאיל לה, מי את בתי בגלותא. ומי את בשעתא דא: ותאמר אנכי רות אמתך. מרוות בצערין, מרוות מכאובין על בני דאינון בגלותא. ועל פלטירין קדישין דאתתריכנא מנייהו, ולא די דאתתריכנא, אלא דמחרפין ומקללין בכל יומא עלייהו, ולית לי פומא בגלותא לאהדרא לון: ויאמר ברוכה את לה' בתי הטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל אם עשיר. אמר לה הקב"ה, ברתי, אדכר קדמי, כד דוד משיחי אתתרך מירושלם, והוא אתא בחורים, ונפיק שמעי בן גרא מן הימיני לגבי משיחי, וגביף וקילל לגביה. ושתיק. כהאי גידופא לא הוה גידופא. וקליל ליה קללה נמרצת, ולא חייד לאתבא ליה, ושתיק: והשתא בגלותא, אוף הכי טיבו וקשוט סגי עבדת עמי, ואוטיבת דא טיבו בתראה, מההוא קדמאה דהוה מבחורים, ולא את חיישא למיהך בתר חירופין וגידופין דשאר עמין, דאינן
כההוא מבחורים. אם דל, דא אספסיינוס דלא בר מלכא הוה. ואם עשיר, דא נבוכדנצר מלכא בר מלכא רישא דדהבא: וחכמתא דשלמה לגבי שמעי, מאי כתיב ביה. צא צא איש הדמים ואיש הבליעל. פוק פוק תרי זימני, פוק מירושלים, פוק מביתך. אמר ליה שלמה אנא לאו הכי אלא בנה לך בית בירושלים וגו', והיה ביום צאתך וגו': ועל דא א"ל הקב"ה, הטבת חסדך האחרון מן הראשון, דאתקיימת בקיומא לגבאי, ולא חיישת לחרופא וגידפא דשאר עמין. אבל ליני הלילה, הוי השתא בגלותא, ואנהיגי לבניך תמן באורייתא ובעובדין טבין. ואם יסהדן עליך עובדין טבין למפרוק לך, יפרוק. ואם לאו, וגאלתיך אנכי. חי ה' שכבי עד הבקר, עד דייתי צפרא ונהירו דפורקנא: בשעתא דאתפליג ליליא, איהי איתערת לגביה, כדין הקב"ה אעיל בגינתא דעדן, עם צדיקייא, לאשתעשעא באורייתא בגינתא דעדן, עד יומא.
מדרש רות מאמר גודל קרוב וגואל רחוק כדין אתי גואל. אימתי, בזמנא דישראל מצלן צלותא, וסמכין גאולה לתפלה. וישראל שריין על ארעא קדישא. וכד לא סמיך גאולה לתפלה, אז לא סמיך דא לדא, ואזלת בגלותא: והנה הגואל עובר אשר דבר בועז, דא איהו גואל קרוב, יתיר קרוב לפורקן, סגי קרוב לעלמא דאתי, וימינא עילאה: ויאמר סורה שבה פה פלוני אלמוני. מאי אלמוני. אלמוני ממש. דהא כתיב, השיב אחור ימינו. אמאי. אלא, בגין דהא עד קץ הימין שכיבת לארעא, כדין הוא אלמוני. פ]לוני מכוסה, גנוז מיומא דאתברי עלמא: לא אוכל לגאול פן אשחית את נחלתי. מכאן, דתרין משיחין אינון, גואל קרוב, וגואל רחוק. גואל קרוב, מסטרא דימינא. גואל רחוק, דא משיחא בן יוסף, ומאן איהו. יוסף דאקרי צדיק. ודא איהו משיחא דאתי ראשון: לא אוכל לגאול לי, דהא ימינא דאיהו לאחורא, דכתיב השיב אחור ימינו, כתיב ביה, הושיעה ימינך וענני. ועד דאתושע דא, לא אוכל לגאל לי:
גאל לך אתה את גאולתי. דהא משיח בן יוסף אתי ויפרוק קדמאה, לבתר אתערא ימינא גניזא, דאיהו גנוז לתרין צדיקים הללו, צדיק וצדק. ועל דא תנינן, דאיהו גניז לצדיקים. ובזה יקומון ויתחברון בתיאובתא בגניזא, למיעבד איבין ופירין בעלמא, וכדין ימין ה' רוממה: ויאמר הגואל לבועז קנה לך וישלוף נעלו. כד"א שלף ויצא מגוה. באיתערו דברית משתעי, ובלשון כבוד. דכיון דאיתער ימינא לגבי צדיק, מיד וישלוף נעלו. אתערו דיליה לגבי עלמא תתאה. כדין איתער למעבד איבין בעלמא, בחילא דההוא גואל קרוב. ואתער ליה לגבי עלמא, ואמר קנה לך: ע"כ רזין דמגילה זו. אתו רבי נהוראי ורבי יהודאי, ונשקו ראשיה וידוי. אמרו ודאי נהירו דסיני הכי נמי קמיה, בוצינא דנהורא איהו: וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל. רבנן פתרי קרא, ואמרו, דכתיב, לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים.
כשברא הקב"ה עולמו, לא ברא אותו אלא עם התורה. והתורה היתה אלפים שנה קודם שנברא העולם. דכתיב, ואהיה שעשועים יום יום. מדרש רות מאמר האותיות שבאו לברוא בהן את העולם דתנינן, כשברא הקב"ה את עולמו, הכין את התורה. דכתיב, אז ראה ויספרה וגו'. וברא בה העולם, ואח"כ גנזה. עד שברא אדה"ר, ולימדה לו. דכתיב, ויאמר לאדם וגו': באותה שעה, עמדו כל האותיות לפניו, זאת אומרת, בי יברא הקב"ה את עולמו, וזאת אומרת, בי יברא הקב"ה עולמו. עמדו לפניו כל האותיות למפרע, בתש"ר: באה תק, ואמרה לפני הקב"ה, רבש"ע, רצונך לברא בי את עולמך, שאני חתימת כל האותיות, ועוד ששמך הוא אמת בי נחתם. א"ל, לא. אינך כדאי לברוא בך את עולמי, דבך עתידין כמה צדיקים מבני למות. דכתיב, והתוית ת"ו על מצחות האנשים וגו'. ומיד יצאה לפניו בפחי נפש: עמדה שי"ן לפני הקב"ה, ואמרה לפניו, רבש"ע, רצונך לברוא בי את העולם, ששמך שהוא שדי
חתום בי. אמר לה, לא איברי בך את עולמי: עד שבאו ק"ר מחוברים יחד, אמר, לא אבירי בהם את עולמי. וכן באו לפניו כולם, עד כ"ף: כיון שירדה כ"ף מעל הכתר, נזדעזע הכתר, ונזדעזעו שמונים אלף רבוא מרגליות הקבועים בכתר. אמר להם הקב"ה, למה אתם מזדעזעים. אמרו, רבש"ע, כל טובינו, וכל כבודינו, אינו אלא באות כ"ף. ועכשיו ירדה מעלינו: אמרה לפניו, רבש"ע, רצונך לברוא בי את עולמך, שאני אות של כבודך. גער בה הקב"ה, אמר, כ"ף כ"ף, חזור למקומך, ולא ישאר הכתר שלי גרוע, ולא אברא בך את עולמי, שבך עתידין ליכשל כמה אלפים מישראל. שנאמר, ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש. מיד חזרה מלפניו בפחי נפש, וכן כולם: עד שבאה בי"ת, ואמרה לפניו, רבש"ע, רצונך לברוא בי את עולמך, שאני אות של ברכה, ובי מברכין אותך בניך ישראל העתידים לבא בעולם, ואומרים בא"י. אמר לה הקב"ה, בך ודאי איברי את עולמי, ואת ראויה לכך:
עמדה אות אלף, ולא נכנסה לפניו. א"ל הקב"ה, אל"ף אל"ף למה לא תכנסי כשאר האותיות שנכנסו לפני.אמרה לפניו, רבש"ע, מפני שראיתי כל האותיות שנכנסו לפניך, שיצאו בפחי נפש. וכבר נתת לאות בי"ת רשות, שתברא בה את עולמך, ואין ראוי למלך המלכים, למי שנתן מתנה, להעבירה ממנו, ולפיכך עמדתי במקומי. אמר לה הקב"ה, הואיל וכך הוא, את תהי ראשונה לכל האותיות. בך אני מתעלה, להקרא בך שמי אחד.4 ובתורה היה משגיח הקב"ה, ובורא את העולם. והא באות ב' בלבד ברא את העולם, ואת אמרת בתורה כולה ברא את העולם: