אלא מלמד, שעשה הקב"ה לאות בית, כמין קומטרא דאסקופא זו, וכל האותיות באות ומראות בה את כחן, וכל האותיות עמדו בה. לפיכך, בתורה ממש השגיח הקב"ה, וברא את עולמו: רב הונא אמר, בא וראה, שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אע"פ שהאותיות נכנסו למפרע, תש"ו, והדיחן מלפניו, ונתן הקב"ה הכבוד לאות ב'. כשבא לברא את עולמו, בא וצרפן לאות ב', דכתיב בראשית. הרי לך תש"ר, ואות א', ואות יו"ד, נצטרפו עמה: ואות ב' נטלה כל האותיות עמה, והקב"ה ברא בהם את עולמו. והאותיות כולם נקראו לפנים. מ"ט. מפני שנבראו אלפים שנה קודם שנברא העולם. ובתורה שנקראה לפנים, ברא הקב"ה את עולמו. הה"ד, לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים: רבי חנינא אומר, מאותם דברים שעלו במחשבה, קודם שברא הקב"ה את עולמו. ישראל עלה במחשבה, מפני שהוא ראוי לקבל התורה. וכל האותיות נכתרו בראשו. כיון שעלה במחשבה, כביכול, עמד הקב"ה, וחקק בו את התורה, וכל האותיות נכתבו בראשו:
ועליו נתקיימה התורה. הה"ד וזאת לפנים בישראל. ואין זאת אלא התורה, שהיא קודם לישראל, לפנים אלו האותיות. והכל היה חקוק ונרשם בישראל. מדרש רות מאמר וזאת התעודה וזאת התעודה, זו תלמוד ירישלמי. דכתיב, צור תעודה חתום תורה בלימודי. בא"י, שם נקראו למודי ה', ושם היו, ולא בח"ל. וכתיב, לתורה, ולתעודה. ועל התמורה, זו תלמוד בבלי, שפלפלו בלשון יהדת, והכל היה לפני הקב"ה, קודם שברא העולם: וקיים כל דבר, זה ברית מילה, שהוא קיום כל התורה. שלף איש נעלו, זו מצות חליצה. ונתן לרעהו, זו מצות יבום. מכאן אמר רבי עקיבא מצות חליצה קודמת למצות ייבום. וזאת התעודה בישראל, מכאן אמר רבי עקיבא, מיום שחרב בית המקדש, ננגדעו אלופי עצה, והדעות משובשות, והלב אינו קיים על בוריו, והולך הכל אחר מראית העין.
מדרש רות מאמר מצות יבום אמר רבי יודאי, מצות יבום משובחת. והמקיים מצות ייבום לשמה, נעשה שותף להקב"ה. והמקיים מצות ייבום לשמה גדול הוא מיחזקאל, דכתיב, ויהי קול כהנבאי והנה רעש, שנבואתו היתה ברעש ולא בנחת: ר' חנינא אמר, גדולה מצות יבום, שהמקיים מצות יבום לשמה, נעשה שותף להקב"ה. דכתיב, ולא יכרת שם המת. וכתיב, ולא יכרת לך איש וגו': רבי חנינא לטעמיה, ונתן לרעהו, זו מצות יבום. מאי ונתן לרעהו. אמר רבי חנינא, משל לאדם שהיה טועה במדבר, במקום לסטים וחיות. כיון שראוהו לסטים טועה, עמדו עליו, והכוהו וקפחו כל שכרו וכל עמלו: שמע חבירו, זיין עצמו, והלך והוציאו מידם, ערום מכל. מה עשה, בנה לו בית, ונתן לו מתנות, ועשה לו מלבושים אחרים ונתן לו. בא ולבש אותם המלבושים, וישב באותו הבית, והתחיל להרויח כבתחלה. ודא ונתן לרעהו ודאי: וזאת התעודה בישראל, ולא בעובדי כוכבים, שלא נתנה להם מצוה זו. ועליהם כתיב, יאבדו
מארעא ומן תחות שמיא אלה. ואין להם תקומה, לא בעוה"ז, ולא בעוה"ב. דכתיב, מתים בל יחיו רפאים בל יקומו וגו'. מדרש רות מאמר שבע ברכות ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה וגו'. מכאן, דאין מברכין שבע ברכות, אלא לבתולה שנקראת כלה. דכתיב, כי יבעל בחור בתולה וגו', ומשוש חתן וגו': אבל אלמן ואלמנה, מברכין להו כעין שבע ברכות. כענין בועז ורות. דאמר ר' חנינא בועז ורות אלמן ואלמנה הוו, וברכו לה כעין שבעה ברכות, דשבח בתולה על בעולה בברכות ובמתנות. זו נקראת כלה, וזו לא נקראת כלה, דכתיב כי יבעל כו' ומשוש חתן על כלה: כעין שבעה ברכות שברכו לבועז. מאן אינון. הה"ד, ויאמר כל העם אשר בשער וכל הזקנים עדים. א', יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך. ב', כרחל. ג', וכלאה. ד', אשר בנו שתיהן את בית ישראל. ה', ועשה חיל באפרתה. ו', וקרא שם בבית לחם. ז' ויהי ביתך כבית פרץ:
ובגין יקרא, מברכין בורא פרי בגפן לאלמן ולאלמנה כבתולה. וכוללין ברכה זו באמצע. ולבסוף חותם המברך, אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה וגו', משום יקרא דידהו, דאית ביה עשרה אמונים, כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם: רבי יודאי אמר, שבעה אינון, ששון ושמחה חד. חתן תרי. וכלה תלת. גילה ורינה ד'. דיצה וחדוה חמש. אהבה ואחוה שש. שלום וריעות שבע: רבי חנינא, פריש כל חד וחד על קיומיה, ששון חד שמחה ב'. חתן ג'. וכלה ד'. ומוסיף, גילה ה'. דיצה ו'. אהבה ז'. ואחוה ח'. שלום ט'. ורעות י'. דהא אינון עשרה, כנגד מאמרות, שבהן נברא העולם. ואית בברכה זו ה' קולות, שבהן נתנה התורה. וכולן יורשת כלה בתולה בברכות. דהא היא ראויה. ואלמנה אינה ראויה: כל העם אשר בשער, זו סנבדרי גדולה, שהיו שם. כמד"א, מי ישקני מים מבור בית לכם אשר בשער. והזקנים עדים, אלו ת"ח והפרנסים. וכולן ברכו ברכה זו להם, דהא פרנס הדור היה,
ומנו. אבצן מבית לחם. מדרש רות מאמר נשמתו של אדם פקדון בידו קרא, בהאי. דכתיב, אם חבל תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי. רבנן פתרין קרא, בהאי. דכתיב, אםחבל תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. האי קרא בנשמה של אדם מדבר, בזה העולם. מלמד, שנשמתו של אדם יוצאת בכל לילה ולילה, והקב"ה ממשכן אותה, ולמחרתה משיב אותה לחיקו של אדם: לפיכך צריך האדם להפקיד נשמתו ליוצרו, וקורא חד פסוקא דרחמי, כגון בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת. והואיל והיא בפקדון, אע"פ שהיא מחוייבת בכמה חובות, הקב"ה משיב אותה לחיקו של אדם: כענין זה, צריך להתנהג במידותיו של הקב"ה, וללכת בדרכיו. דכתיב, והלכת בדרכיו. שהרי נשמתו פקדון בידו שהיא מתחת כסא הכבוד והוא נוצר מטפה סרוחה הרי פקדון נשמתו בידו: וכתיב אם חבול תחבול שלמת רעך, אם חבלת מעשיך, ולכלכת נשמתך, שהוא מאור לבושו של
הקב"ה, שהוא רעך וריע אביך. עד בא השמש, כשיגיע זמנך להפטר מהעולם, תשיבנו לו. דכתיב, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. תנה לו, כמו שנתנה לך: אם חבול תחבול. אם חבל אדם מעשיו, לאחר כן כשהגיע שעתו, מרוב חובותיו לקונו, חובל את שלו, ונוטל נשמתו: לפיכך כתיב, לא תחבול בגד אלמנה. מ"ט. הואיל ומשכונתו בידו של מקום, אין צריך למשכן אותה פעם אחרת. דכתיב, לא תקום פעמים צרה. כל הנפשות בידו של הקב"ה, אם זכו, נכנסות במחיצתן של הצדיקים בגן עדן. לא זכו, נכנסו בגיהנם.
מדרש רות מאמר פעמים שלש עם גבר רבי נחוניא בר יוסי אמר, מקום נתבצר להם לרשעים בגיהנם, ומשם יוצאות ומשוטטות נפשותם בעולם, ואין להם מנוחה, וחוזרת לגיהנם, ובאות לאחרי כן, ונדחות משערי חיים, וחוזרות לעולם. ומאן אינון. אותם שהפגימו את בריתם. ולא נתעסקו בפריה ורביה: עד שבא הקב"ה, ובונה אותם, ושותל ונוטע אותם בעולם. משל, לאדם שנטע אילן, ראה שלא הצליח, עוקרו ושותלו במקום אחר. וכן פעמים רבות. דכתיב, הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר: על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. ד' פתחים בשמים, ובכל פתח ופתח ממונים. הראשונים רחמנים, ועקרו ושתלו במקום אחר. אם שב בתשובה, הראשונים הרחמנים אומרים לו, צא מן הפתח הזה, ונעזור לך שתצא מן הפתח הזה: כדוגמא זו השניים והשלישים, אם ישוב בתשובה, וירויח כבתחלה. הרי הראשונים שניים ושלישים נעשו כולם רחמנים, ויוציאוהו. אבל אם יבא לפתח הרביעי, לא יצא לעולם.
שנאמר, על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. ואינון אותם שהפגימו ברית קודש. מדרש רות מאמר מצות פריה ורביה מ"ט. דתנינן, א"ר יוסי א"ר יודא, מפני שממעט את הדמות. ונדין אותם בעה"ב, ומתמעטין מעשיהם לפני המקום. ועליהם כתיב, ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות. שכל הפוגם בריתו, כביכול, כאלו פוגם במקום אחר: רבי יוסי פתח, אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם וגו'. במתעסק בפריה ורביה הכתוב מדבר. מאי לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער: אלא בזמן שהאדם יוצא מן העולם הזה, ונפשו באה ליכנס במקום הראוי לה, כמה מלאכי חבלה עומדים מצד זה ומצד זה, וכמה מלאכי שלום עומדים מצד זה ומצד זה, זכה, מקדימים לו מלאכי שלום, ואומרים לו שלום בןאך. לא זכה, מלאכי חבלה מקדימים לו, ואומרים אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו: ומאן איהו. מי שלא נתעסק להניח בן בעה"ז. שכל המניח בן בעה"ז, ומלמדו תורה ומעשים
טובים, אין מלאכי חבלה וגיהנם שולטין בו. הה"ד, לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, אלו מלאכי חבלה, שאינם יכולים לשלוט עליו: שלא יאמר אדם, הרי תורתי ומעשים טובים מגינים עלי, ולא אתעסק בפריה ורביה. אלא אע"פ שיש בידו תורה ומע"ט, אינו נכנס במחיצתו של הקב"ה, ואין לו חלק לעולם הבא: כגון חד מחברנא, דאפקוה מתליסר תרעין דההוא עלמא, דאלמלא קליה דרבי יודא חסידא, אתטריד מתרין עלמין. שהוי אין לך אדם בעל תורה ומעשים טובים כחזקיה מלך יהודה ע"ה, וכתיב ביה, כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, כי מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה בעולם הבא: רבי יוחנן הוה דרש, בבקר זרע שרעך ולערב אל תנח ידך וגו'. צריך להתעסק בעולם הזה בפריה ורביה, בבחרותו ובזקנותו, דלא ישתביק מיניה. אע"פ דאיהו סבא, לא יסלק גרמיה. מאי טעמא. כי לא תדע איזה יכשר הזה או זה וגו': רבי יוחנן קשישו יומוי, ותקיפו עינוי מלאסתכלא, וחולשא תקיף עלוי. קם ואמר, מה אנא
לעלמא דאתי, דקא הוי לי בנין ומיתו. אמרו ליה, רבינו, מימך אנו שותים, כמה בנין את שבקת דאתקיפו לך לעלמא דאתי, לא נח דעתיה: עד שהאיר הקב"ה את עינוי דחד סבא, קם ואמר, עליך רבי יוחנן, דאת סבא וחולשא תקיף עליך, ועל רבי חזקיה דאיהו עקר, אמר קרא, כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי כו', ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת. נח דעתיה דרבי יוחנן, אמר ליה, תנוח דעתך כמו שהנחת את דעתי.
מדרש רות מאמר לית קברא למגנא רבי ברוקא אמר, כתיב, ונכרתה הנפש ההיא מלפני. אי הנפש תכרת, הגוף ההוא מה תהא ממנו, אי הכי, כמה קברות בריקניא, כמה ציונין למגנא. דהא אי לבתר הקב"ה בני לההוא נפש כמלקדמין בהאי עלמא, גופא דשביק, אתאביד, וקברא בריקניא, אי הכי, כמה גרמין אתאבידו, וכמה קברין למגנא: אלא הקב"ה לא ישיצי עובדי ידוי, אלא מארעא ומתחות שמיא אלה. ויחתון לתתא, ויתבנון בקיומא אחרא גו אינון תתאי, בדיורא דאקרי נשיה, ותמן יתנשון לדרי דרין: דהא שבע ארעין לתתא. ואלו הן: ארץ. אדמה. ארקא. גיא. נשיה. ציה. תבל. תבל, הוא דיורא דילן. בנשיה אמאי גופין אלין. אלא, אינהו אנשי פקודי דמאריהו, ולא אתעסקו בפריה ורביה, ולא פשיטו בריצ קיימא בעלמא. לכך אינון יתנשו בנשיה לדרי דרין. ולעולם לית קברא למגנא, ולית ציונא בריקניא: ובההוא דיורא דנשיה, לא הוי אלא אינון דאקרון גופי מגן, גופי דלמגן נחתין תמן, ולא
עבדין תולדין, דהא נשין לאו בינייהו. וזרעי ואכלי, ואנשי כל מה דעבדין: נפשין על דא יתבנון בהאי עלמא, אתדחיין מכמה תרעי, ואזלי ומשטטי בהאי עלמא, עד דישכחון פרוקא. ואלין איתקרון שכינות. הה"ד, ותקרראנה לו השכנות שם וגו'. והאי גופא אתבני לאתקיימא בתבל ארצו.
מדרש רות מאמר עשרה הרוגי מלכות רבי יודאי הוה קמיה דרבי עזריה בר סימאי, אמר ליה, צדיקים דאזדמן לון חובה מאינון כריתות דאורייתא, וחשבי בשובה ומיתו, מיתה מכפרת עלייהו, או לאו. אמר ליה, אין. ולזמנין דאתענשו בההוא עלמא, ואתכפר להון: חמא אנפוי ירוקי. אמר ליה, אימא מה דתימא, אורייתא הוא דלא מקבלה טומאה. שנאמר, הלא כה דברי כאש נאם ה'. הרהורים רטישן בלבבך. אמר, סוד ה' ליראיו. עשרה סבי קטולי מלכות אתענשו על מכירת יוסף: אמר ליה, רבי עקיבא לית ליה זכות אבות. אמר, ומבני יששכר יודעי בינה לעתים: פתח ואמר, ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבא כי שכר שכרתיך. שכר השתא, שכרתיך לבתר זימנא. יששכר: יש שכר. ולבתר זמנא, נהוו למלכות שמים. גופין דלהון ישתארון בדוכתייהו בהאי עלמא, וכלא אתהדר כמלקדמין. איה אשר כברכתו ברך אותם כתיב: נפל על אנפוי רבי יודאי, ואדמוך. אחזו ליה בחלמיה האי קרא, אל תתן את פיך לחטיא את
בשרך. נכנסת סתום. מההוא יומא לא אשתעי בהאי. אלא הוה אמר, מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. ובצל כנפיך ממש, ולית למשתעי בבנוי דיליה. דהא חסד ה' בכולא אשתכח: אמר רבי עזריא, ודאי הכי הוא, דהא כתיב אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו. וכתיב אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. בכבשין סתימאין דיליה, לית למשתעי כלל, דהא מאן דבידיה רוחין ונשמתין דצדיקייא. מילין סתימאין דאיהו עביד, לית לאעלא בהון.
מדרש רות מאמר ותקראנה לו השכנות שם יולד בן לנעמי, בהאי אשכחת אבידה דאבדת. מכאן, דההוא נפש דנד מגופא דקיק, לית ליה רשו לאנהרא ולאתפשטא, למיחזי לית ליה חילא, דכתיב ישוב לימי עלומיו: בההיא שעתא דגופא דא אתבני, מיד ותקראנה לו השכנות שם. ואמאי הכא שם. בכל אתר דכתיב שם, דא איהו נפש. כמה דאת אמר, ולא יכרת שם המת, דא איהו נפש. והכא ותקראנה לו השכנות שם, אינון שכינות קרו לההוא גופא דאתבני השתא שם, קרו לההוא נפש, לאשתכללא בההוא גופא. דהא לזימנין זמינא תמן נפשא, ולזמנין לא זמינא, בגין דאזלא ומשטטא בעלמא, וכדין קרון לה לגבי ההוא גופא: ובשעתא דרעותא אתער, לאן אזלת. לגבי קברי דאבהן, לגבי קברי דחסידי, עד דאיתער בועז הכא, ושאר נשמתין קרון לה, ואתת ואשתכחת ואשתכללת באתר דא: והא כתיב, אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף. שאני הכא, דהוה גואל קרוב, דהא תועלתא יתיר, ההוא גואל דאיקרי קרוב, דאיתער למהוי זמינא תמן, מיד דאתער לגביה.
והכא דהוה רחיק, אצטריכו למיקרי לה, דהא מחשבה רחיקא הוה. במחשבה קריבא לא אצטריך, אלא היא אתת בההוא אתערותא לאתבנאה תמן. על דא ותקראנה לההוא גופא שם, ההוא נפש לאתבנאה תמן: רבי סימאה אמר, בכמה דוכתי עביד הקב"ה חסד באינון נפשאן דלא אשכחין נייחא. בגין דלא עבידו חסדא, ולא עבידו בר: ומה אעביד מינייהו, ההיא נשמה דאזלת בלא ולד לההוא עלמא, ולא עבידת בר. רבי סימאי ורבי יוסי, חד אמר, נחית ליה הקב"ה לארץ התחתונה. וחד אמר, באבדון, מאן דנחית תמן, אתאביד מכל וכל. ועליהם כתיב, והאבדתי את הנפש ההיא: רבי יודאי בר סימון אמר, זכאה מאן דאשתדל למנדע בההוא עולם דנשמתין תמן. מאן דידע ביה, ואשתדל למנדע ביה, לית ליה שעורא
מדרש רות מאמר כל זמן שהגוף לא נקבר, הנפש אינה נחה רבי פרחיא אמר, כל זמנא דגופא לא נח בדוכתיה, נפשא דיליה אוף הכי. ואיהו הוה משתדיל תדיר, למנדע בההיא עלמא דנשמתין: יומא חד הוה אזיל בחקלא, ואשתכח חד גופא תחות אילן חריב מית. אשגח ביה, ואשכח דהוא יהודאי, ואשכח כריכין דמצוה, וספרא דאגדתא בהדיה: אמר ודאי ת"ח הוא. אשתדל בקבריה, ואזיל למתא, ואתקין ליה תכריכין, וקברא, וזמין בני נשא, ובכה עליה, ואשתדל עליה, ואפיק כל מאי דהוי בידוי: כיון דאתגניז ואתקבר ההוא גופא, נפש דליה אעלת לגו מתיבתא עילאה. אמרו לה, לית לך הכא השתא רשות לאעלא בדוך דטנרא עילאה. זילי ואשלימי טיבו, למאן דאשלים לך: יומא חד, רבי פרחיה הוה יתיב אבבא דפתחא דלוד, והוה עציב, דדחיקא ליה שעתא. אתא חד ב"נ לגביה, אמר ליה, רבי, תיבעי למיהך בדוך פלוני בהדאי, ואתן לך מאני כסף, בגין דנשתדל באורייתא כחדא באורחא, אמר ליה ניזיל. אזלו. אמר ליה, רבי, מאי דכתיב, כי
החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה. אמר ליה החיים אלו הצדיקים, והמתים אלו הרשעים: א"ל חייך רבי, אפילו הרשעים בההוא עלמא, ידעין בצערא דידהו, וידעין ביקרא דצדיקייא, ובדינהון דרשיעייא. אמר ליה, אי הכי מאי והמתים אינן יודעים מאומה: אמר ליה, בהאי עלמא כתיב. דהא צדיקייא דאיקרון חיים, מסתכלין וידעין דימותון, וזמינין למיהב דינא, דאית דין ואית דיין. כד"א, והחי יתן אל לבו. אבל רשעים דאיקרין מתים, לא ידעין, ולא משגיחין, ולא מסתכלין בעובדי דההוא עלמא כלום. ומאן דלא ידע בעובדא דההוא עלמא, איקרי מית בגין דהאי עלמא לאו מבני חייא. דההוא עלמא דנשמתין ורוחין איהו, והאי עלמא דגופא הוא: ההוא עלמא דדיירי ביה רוחיהון דבני נשא, ודמיין בדיוקנין, אשתמודען דא לדא, וידעין במה דזמין למיהוי בעלמא. ומשתדלין למנדע ביקרא דמאריהון תמן, בההוא מלבושא דההוא עלמא: כד מטא לההוא חקל, אמר ליה נתעכב השתא, אתנח. א"ל, אמאי קא מתנחת. אמר ליה אבידא קא
אביד לי בהאי דוכתא. אמר, קב"ה יזמנינה לך: אשכחו חד מערתא. אמר ההוא גברא, ר', ניעול הכא, דהא ידענא דאשתמודענא הכא. אעלו. נחתין בדרגין, עד דמטו לגבי חד פרדס, וחמו תמן אילנין משניין דא מן דא ומשאר אילני עלמא, וחד אילן משנייא משאר אילנין.4 סליקו תמן, שמעו חד קלא דמשריין סגיאין, דהוו אמרין, בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו. תווה רבי פרחיא, אמר מאי האי. אמר ליה שתוק: אמר רבי פרחיא, האלקים, כד מטינא עמיה לאמצע דהאי פרדיסא, וחמינא תרין ארחין,