רבי יהודה ורבי יצחק הוו אזלי בארחא, מבי מרוניא לצפורי, והוה רבייא חד שכיח לגבייהו, בחמרא בקינטא דדובשא, אמר רבי יהודה, נימא מלה דאורייתא ונזיל. פתח רבי יצחק ואמר, (שיר ז י) וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים וגו', וחכך כיין הטוב, דא יינא דאורייתא דאיהו טב, דהא יינא אחרא לאו איהו טב, ויינא דאורייתא טב לכלא, טב לעלמא דא וטב לעלמא דאתי, ודא הוא יינא דניחא ליה לקודשא בריך הוא יתיר מכלא, ובזכו דא מאן דמרוי מיינא דאורייתא, יתער לעלמא דאתי, ויזכי לאחייא כד יוקים קודשא בריך הוא לצדיקייא. אמר רבי יהודה, דובב שפתי ישנים, הא תנינן, דאפילו בההוא עלמא יזכי למלעי באורייתא, הדא הוא דכתיב, דובב שפתי ישנים. אמר ההוא רבייא, אי כתיב וחכך מיין הטוב, הוינא אמרי הכי, אבל כיין הטוב, ולא מיין, אשגחו ביה, אמר רבי יהודה, ברי אימא מילך, דשפיר קא אמרת. אמר, אנא שמענא, דמאן דאשתדל באורייתא ודביק בה, וההיא מלה דאורייתא אשתמע בפומיה, ולא לחיש לה זוהר חלק ג דף לט/ב בלחישו, אלא ארים קליה בה, דאורייתא הכי בעיא לארמא קלא, דכתיב (משלי א כא) בראש הומיות תקרא, לארמא רנה דאורייתא, ולא בלחישו, כיין הטוב, כחמר טב דלא שתיק, והוא עתיד לארמא קלא כד יפוק מהאי עלמא, הולך לדודי למישרים, דלא יסטי לימינא ולשמאלא, ולא ישתכח דימחי בידוי. דובב שפתי ישנים, אפילו בההוא עלמא שפוותיה מרחשן אורייתא. תו שמענא, וחכך כיין הטוב, האי קרא לכנסת ישראל אתמר, ובתושבחתא אתמר, אי הכי מאן הוא דמשבח לה בהאי, אי קודשא בריך הוא, מהו הולך לדודי, הולך אלי מבעי ליה. אלא ודאי קודשא בריך הוא קא משבח לה לכנסת ישראל, כמה דהיא קא משבחת ליה, דכתיב חכו ממתקים, כך קודשא בריך הוא משבח לה לכנסת ישראל, (דכתיב) וחכך כיין הטוב, יין הטוב, דהוא חמרא דמנטרא, הולך לדודי, דא יצחק, דאקרי ידיד מבטן. למישרים, כמה דאת אמר (תהלים צט ד) אתה כוננת מישרים, לאתכללא שמאלא בימינא, ודא הוא מישרים, דבגין חדוותא דההוא חמר טב, אתכליל שמאלא בימינא, וחדאן כלא, (דובב שפתי ישנים), דהא כלא מתערי בחדוואן וברכאן, ועלמין כלהו משתכחי בחידו, ומתערי לארקא ברכאן לתתא. אתו רבי יהודה ורבי יצחק ונשקו ליה רישיה, וחדו עמיה, אמרו ליה מה שמך, אמר לון ייסא, אמרו, רבי ייסא תהא, יתיר תהא שכיח בעלמא מרבי ייסא חברנא דאסתלק מביננא. אמרו ליה, ומאן אבוך, אמר לון, אפטר מעלמא, והוה אוליף לי כל יומא תלת מלין דאורייתא, ובליליא תלת מלין דחכמתא דאגדתא, והני מלי אוליפנא מאבא, והשתא דיורי בחד בר נש, וסליק לי מאורייתא, ואנא אזיל כל יומא לעבידתיה, ובכל יומא אהדרנא אינון מלין דאוליפנא מאבא. אמרו ליה, ההוא בר נש ידע באורייתא, אמר לון, לאו, סבא הוא, ולא ידע לברכא ליה לקודשא בריך הוא, ואית ליה בנין ולא שוי לון בבי רב, אמר רבי יהודה, אי לא הוה הכי, הוה אעילנא לגבי האי כפר למללא עלך, השתא אסיר לן למחמי אנפוי, שדי חמרא מנך, ואת זיל לגבן, אמרו ליה מאן הוא אבוך, אמר, רבי זעירא דכפר ראמין. שמע רבי יהודה, ובכה, אמר, אנא הוינא בביתיה, ואוליפנא מניה תלת מלין בכסא, ואוליפנא מניה במעשה בראשית תרי, אמר רבי יצחק, ומה מהאי רביא בריה אוליפנא, מניה לא כל שכן. אזלו ואחידו בידיה, חמו חד חקל ויתבו תמן, אמרו ליה, אימא חד מלה מאינון דאוליף לך אבוך במעשה בראשית: פתח ואמר, (בראשית א כא) ויברא אלהי"ם את התנינים הגדולים וגו', ויברא אלהי"ם, כל אתר דדינא אלהי"ם אקרי, וההוא אתר עלאה, אתר דנפקו מניה, הכי קרי ליה הכא, ואף על גב דרחמי הוא, מניה נפקו דינין, וביה תליין. את התנינים הגדולים, אלין אבהן, דאינון מתשקיין בקדמיתא, ומשתרשין על כלא. ואת כל נפש החיה הרומשת, ואת כל נפש החיה, דא נפש, דההיא ארץ עלאה אפיקת מההיא חיה עלאה על כלא, דכתיב תוצא הארץ נפש חיה, ודא איהי נפש דאדם קדמאה, דמשיך בגויה. הרומשת, דא איהי חיה דרחשא בכל טורין (ס"א סטרין) לעילא ותתא. אשר שרצו המים, דההוא נהר עלאה נגיד ונפיק מעדן, ואשקי להאי אילנא, לאשתרשא בשרשוי על כלא, ולאשתכחא ביה מזונא לכלא. דבר אחר, החיה הרומשת, דא הוא דוד מלכא, דכתיב ביה (תהלים קיח יז) לא אמות כי אחיה וגו'. ואת כל עוף כנף למינהו, אלין כל אינון מלאכין קדישין, דמשתכחי לקדשא שמא דמאריהון בכל יומא ויומא, דכתיב בהו (ישעיה ו ב) שש כנפים שש כנפים לאחד, ומנהון טאסין בעלמא למעבד רעותא דמאריהון, כל חד וחד כדקא חזי. אמר רבי יהודה, ודאי כל כך להאי רביא לא אתחזי, אבל אנא חמי ביה דלאתר עלאה יסתלק. אמר רבי יצחק זוהר חלק ג דף מ/א ודאי החיה (הרומשת), דא היא חיה עלאה על כלא, דהא אחרא ארץ קרייה קרא הכא, דכתיב והעוף ירב בארץ, בארץ ודאי, ולא במים, דהא ההוא נהר נגיד ונפיק, ואשקי בלא פירודא עד ההוא אתר דאקרי ארץ, ומתמן כתיב (בראשית ב י) ומשם יפרד וגו'. והעוף, וההוא עוף בהאי ארץ תליין ואתשקיין, ודא הוא דכתיב והעוף ירב בארץ. קמו ואזלו, אמר רבי יהודה, נשתתף להאי רבייא עמנא, וכל חד וחד לימא מלה דאורייתא. פתח רבי יהודה ואמר, (שיר ב ד) סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים וגו', האי קרא הא אתמר ושפיר, אבל כנסת ישראל קאמר דא בגלותא, סמכוני, מאי סמכוני, אלא מאן דנפיל בעי לאסמכא ליה, הדא הוא דכתיב (תהלים קמה טז) סומך יהו"ה לכל הנופלים וגו', ובגין כך כנסת ישראל דנפלה, דכתיב (עמוס ה ב) נפלה לא תוסיף קום, בעיא לאסמכא, והיא אמרה סמכוני, למאן אמרה, לישראל בנהא דאינון בגלותא עמה. ובמה, באשישות, אלין אינון אבהן, דאינון אתמליין בקדמיתא מההוא חמר טב דמנטרא, וכד אינון אתמליין, הא ברכאן משתכחי לגבה, על ידא דחד דרגא דאיהו צדיק, ומאן דידע ליחדא שמא קדישא, אף על גב דברכאן לא משתכחי בעלמא, איהו סמיך וסעיד לה לכנסת ישראל בגלותא. רפדוני בתפוחים, כלא חד כמה דאמרן, אבל רזא דא, אשישא עייל חמרא, תפוח אפיק חמרא, ומכוון רעותא, ועל דא אשישות ותפוחים, אשישות לרוואה מחמרא, תפוחים לכוונא רעותא דלא יזיק חמרא. וכל דא למה, כי חולת אהבה אני בגלותא, ומאן דמיחד שמא קדישא, בעי ליחדא דינא ברחמי, לאכללא לון כדקא חזי, לאתבסמא, ולאתתקנא כלא כדקא יאות, ודא סמוך לה לכנסת ישראל בגלותא. רבי יצחק פתח, (דברים לב לח) אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, זכאין אינון ישראל דאינון קדישין, וקודשא בריך הוא בעי לקדשא לון. תא חזי, ישראל קדישין, כל חיי עלמא דירתין, כלא תליין בההוא עלמא דאתי, בגין דאיהו חיין דכלא לעילא ותתא, והוא אתר דיין דמנטרא שארי, (ואקרי יין), ומתמן נפקין חיין וקדושא לכלא. ויין דישראל, בגין יין דישראל אחרא, ודא בדא תליא, דהא ישראל לעילא ביה נטל חיין, ובגין כך אקרי עץ חיים, עץ מההוא אתר דאקרי חיים, ונפקי מתמן חיין, ועל דא מברכין ליה לקודשא בריך הוא ביין, ויין דישראל לתתא כהאי גוונא. גוי עובד עבודה זרה דאיהו מסאב, ומאן דקריב בהדיה יסתאב, כד יקרב ביין דישראל, הא אסתאב, ואסיר, כל שכן ההוא יין דאיהו עביד. ועל דא לא תימא דדא הוא בלחודוי, אלא כל מה דעבדי ישראל לתתא, כלא הוא כעין דוגמא דלעילא, כל שכן יין, דקאי באתר עלאה דוגמא דמנטרא. בגין כך, ישראל שתיין יין דישראל דאתעביד כדקא חזי בקדושה, כגוונא דישראל לעילא, דשתי ואשתרשא ואתברכא בההוא יין עלאה קדישא, ולא שתאן יין דאתעביד במסאבותא, ומסטרא דמסאבותא, דהא ביה שרייא רוחא דמסאבותא, (ולאו הוא מסטרא דישראל), ומאן דשתי ליה (בהדייהו), אסתאב רוחיה, ואסתאב איהו, ולאו הוא מסטרא דישראל, ולית ליה חולקא בעלמא דאתי, דהא ההוא עלמא דאתי, יין דמנטרא איהו. ועל דא, ישראל קדישין בעיין לנטרא דא על כלא, בגין דיתקשר באתר דעלמא דאתי. ובגין כך ביין אתבריך קודשא בריך הוא יתיר מכלא, בגין דאיהו חדי לסטרא שמאלא, ובגו חדוותא דיליה אתכליל בימינא, וכד אתעביד כלא ימינא, כדין שמא קדישא בחידו, וברכאן משתכחי בכלהו עלמין, ובעובדא דלתתא יתער עובדא דלעילא, ועל דא מזמני יין לקביל יין. ובגין דאיהו מנטרא לעילא, בעי לנטרא ליה לתתא, וכל נטירו דיליה קדושה הוא לישראל. ומאן דפגים ליה לתתא בסטרא דמסאבותא, יסתאב איהו בהאי עלמא, ולית ליה חולקא בעלמא דאתי, אתר דההוא יין דמנטרא שריא, הוא לא נטיר ליה, לא יתנטר הוא לעלמא דאתי, זוהר חלק ג דף מ/ב הוא סאיב ליה, יסאבון ליה בההוא עלמא, לא יהא ליה חולקא בההוא יין דעלמא דאתי. זכאין אינון ישראל, דמקדשי נפשייהו בקדושה עלאה, ונטרי מה דאצטריך לאתנטרא, ומקדשי למלכא בנטירו עלאה דא, זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי: פתח ההוא רביא ואמר, (משלי כט ד) מלך במשפט יעמיד ארץ וגו', מאן מלך, דא קודשא בריך הוא, במשפט, דא יעקב, דאיהו כללא דאבהן, ואיש תרומות, תרומת כתיב, כמה דאת אמר, (שמות כה ג) וזאת התרומה. ואיש תרומות, דא עשו, דבעי על תרומות ועל מעשרות כל יומא, ולא עביד מדי. ואיש תרומות, דלאו איהו משפט, דהא תרומה אסתלקותא דרחמי, בגין דא לא אתיא במשפט, כמה דאת אמר (משלי יג כג) ויש נספה בלא משפט, ועל דא ואיש תרומת יהרסנה. ואי תימא הא דוד מלכא איש תרומה הוה, אלא ברחמי, ולא עוד, אלא (ס"א דוד מלכא איש תרומה הוה, וארעא אתקיימא בגיניה, הכי הוא ודאי, אבל כלא ברחמי הוה), דהא כתיב, (ישעיה נה ג) חסדי דוד הנאמנים, כמה דאתדבק בהאי אתדבק בהאי. תא חזי, כל יומוי דדוד מלכא הוה משתדל, (בגין) דהאי תרומה יתקשר במשפט, ויזדווגון כחדא, (בגין דיתקיים בארעא), אתא שלמה וזווג לון כחדא, וקיימא סיהרא באשלמותא, וקיימא ארעא בקיומא, אתא צדקיהו ואפריש לון, ואשתארת ארעא בלא משפט, ואתפגימת סיהרא, ואתחריבת ארעא, כדין ואיש תרומת יהרסנה. ותא חזי, שמן לכהני ויין לליואי, לא בגין דבעיין יין, אלא מיין דמנטרא אתי לסטרא דלהון, לחברא כלא כחדא, ולמחדי עלמין כלהו, לאשתכחא בהו כלא ימינא ושמאלא כליל דא בדא, לאשתכחא בהו חביבותא דכלא, ורחימותא דבני מהימנותא. מאן דאתדבק רעותיה בהאי, הוא שלים בהאי עלמא ובעלמא דאתי, וישתכח כל יומוי דאתדבק בתשובה, אתר דיין ושמן משתכחי, כדין לא יתדבק בתר עלמא דא, לא לעותרא ולא לכסופא דיליה. ושלמה מלכא צוח על דא ואמר, (משלי כא יז) אוהב יין ושמן לא יעשיר, דהא עותרא אחרא יזדמן ליה, למהוי ליה חולקא ביה, ולמהוי ביה חולקא בעלמא דאתי, אתר דיין ושמן שריין, בעלמא דא ובעלמא דאתי, ומאן דרחים ליה להאי אתר, לא בעי עותרא, ולא רדיף אבתריה. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי בעותרא עלאה כל יומא, דכתיב (איוב כח יז) לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז, האי בהאי עלמא, לבתר (משלי ח כא) להנחיל אהבי יש, ואוצרותיהם אמלא. תו פתח ואמר, (שמות כד יב) ויאמר יהו"ה אל משה עלה אלי ההרה וגו', והתורה, דא תורה שבכתב, והמצוה, דא תורה שבעל פה, להרתם כתיב חסר, כמה דאת אמר (שיר ג ד) ואל חדר הורתי. הכא אית לאסתכלא, להורתם דמי, אי תימא הורתם דישראל, לאו הכי, דהא ישראל לא אדכרו בהאי קרא, אלא הורתם דתורה ומצוה, ומאי היא, דא (אתר) יין דמנטרא, בגין דכל כתיבה דספר עלאה תמן שריא, ומתמן נפקא תורה, ועל דא קרינן תורה שבכתב. ודא הוא אשר כתבתי להרתם ודאי, (כמה דאת אמר, ואל חדר הורתי). תורה שבעל פה, תורה אחרא דקיימא על פה, מאן איהו פה, דא הוא דעת, דאיהו פה דספר וכתיבה, ותורה דא, היא תורה אחרא דאקרי תורה שבעל פה, דאיהי קיימא על ההוא פה דאיהי תורה שבכתב, בגין כך אסתליק משה בכלא, על כל שאר נביאי מהימני, דכתיב ואתנה לך, לך דייקא. כתיב (משלי כה ד) הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי, הגו רשע לפני מלך, ויכון בחסד כסאו, תא חזי, בשעתא דאסגיאו חייבין בעלמא, כרסייא דמלכא קדישא אתתקנת בדינא, ואסתאבת (ס"א ואשתאבת), (ס"א וקיימא) בדינא, ושלהובוי אוקדין עלמא, ובשעתא דאתעברן חייביא מעלמא, כדין ויכון בחסד כסאו, בחסד ולא בדינא. מאי משמע, משמע דעלמא תתאה תליא בעלמא עלאה, ועלמא עלאה לפום ארחי דעלמא תתאה. ויכון בחסד זוהר חלק ג דף מא/א כסאו, מאן דבעי לברכא ליה, ולאתקנא כורסייה, בחסד ולא בדינא, מאי משמע, דכד עייל כהנא לבי מקדשא, דייעול בחסד דאיהו מייא, ולא ייעול ביין דשתי דאיהו גבורה, ייעול בהאי מלה במייא, ולא ייעול בחמרא. אתו רבי יהודה ורבי יצחק ונשקו רישיה, ומההוא יומא לא אתפרש מבי רבי יהודה, וכד הוה עייל לבי מדרשא, הוה קם רבי יהודה קמיה, אמר, מלה אוליפנא מניה, ויאות לאנהגא ביה יקר. לבתר אסתלק בין חברייא, והוה קארן ליה רבי ייסא רישא דפטישא דמתבר טנרין, ואפיק שלהובין לכל סטר, והוי קרי עליה רבי אלעזר, (ירמיה א ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך: וידבר יהו"ה אל משה ואל אהרן לאמר אליהם, זאת החיה אשר תאכלו וגו', מאי שנא הכא אהרן, אלא בגין דאיהו קיימא תדיר לאפרשא בין מסאבא ובין דכיא, דכתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור. רבי אבא פתח ואמר, (תהלים לד יג) מי האיש החפץ חיים וגו', נצור לשונך מרע וגו', סור מרע וגו', וכתיב (משלי כא כג) שומר פיו ולשונו וגו', מי האיש החפץ חיים, מאן חיים, אלא אלין חיים דאקרון עלמא דאתי, וחיים תמן שריין, ועל דא תנינן, עץ חיים היא, אילנא מאינון חיים, אילנא דאתנטע באינון חיין, ועל דא מי האיש החפץ חיים כתיב. אוהב ימים לראות טוב, מאן ימים, אלא דא הוא שמא דמלכא קדישא, דאחידא באינון יומין עלאין, דאקרון ימי השמים על הארץ, ימי השמים ודאי, על הארץ ודאי, מאן דבעי חיים דלעילא, למהוי ליה חולקא בהו, ומאן דבעי יומין עלאין, לאתדבקא בהו, ולרחמא להו, ינטר פומא מכלא, ינטר פומיה ולישניה, ינטר פומיה ממיכלא וממשתיא, דמסאב לנפשא, ומרחקא לבר נש מאינון חיין, ומאינון יומין, וינטר (ס"א פומיה ולישניה) לישניה ממלין בישין, דלא יסתאב בהו, ויתרחק מנייהו, ולא יהא ליה חולקא בהו. תא חזי, פומא ולישן, אתר (אחרא) עלאה הכי אקרי, ובגין כך לא יפגים איניש פומיה ולישניה, וכל שכן לאסתאבא נפשיה וגרמיה, בגין דאסתאב הוא בעלמא אחרא, והא אוקימנא: זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וגו', האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה, זאת החיה בקדמיתא, ולבתר מכל הבהמה, אלא אמר קודשא בריך הוא, בכל זמנא דישראל מנטרי נפשייהו וגרמייהו, דלא לסאבא לון, ודאי זאת החיה אשר תאכלו, יהון שכיחין בקדושה עלאה, לאתדבקא בשמי, בברירו דההיא בהמה דברירנא לכו למיכל, לא תסתאבו בהו, ותהוון דבקין בשמי. וכל זמנא דלאו אינון נטרין נפשייהו וגרמייהו ממיכלא ומשתייא, יתדבקון באתר אחרא מסאבא, לאסתאבא בהו, ובגין כך כתיב, זאת החיה אשר תאכלו. מכל, מכל ודאי, דאיהו רזא דשמא קדישא, לאתדבקא ביה. מכל הבהמה אשר על הארץ, בגין דהאי מיכלא דהאי בהמה אשתכח דכייא, ולא יסאב לכו, יהא לכו חולקא בשמי, לאתדבקא בי. תו, זאת החיה אשר תאכלו, בפרעה כתיב (שמות ו יט) בזאת תדע כי אני יהו"ה, הא זאת לקבלך, לאתפרעא מנך, אוף הכא, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, הא זאת לקבליכון, לאתפרעא מנייכו, אי תסאבון נפשכון, מאי טעמא, בגין דנפשתא מנה הוו, ואי אתון תסאבון לההוא דילה, הא זאת לקבלייכו, אי לטב היא קיימא לגבייכו, אי לביש היא קיימא לגבייכו. אמר רבי אלעזר, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, מכל אינון דאחידן מן סטר דא, שארי לכו למיכל, וכל אינון דלא אתיין זוהר חלק ג דף מא/ב מסטרא דא, אסיר לכו למיכל, בגין דאית בעירן דאתיין מסטרא דא, ואית דאתיין מסטרא אחרא מסאבא, וסימנא דלהון, דכתיב כל מפרסת פרסה וגמרינן, כלהו רשימין, וכלהו ארשים להו קרא, ובגין כך, כל מאן דאכיל מאינון דאתיין מסטרא דא מסאבא, אסתאב בהו וסאיב לנפשיה, דאתייא מסטרא דכייא. רבי שמעון אמר, כלל כלא, כמה דאית עשר כתרין דמהימנותא לעילא, כך אית עשר כתרי דחרשי מסאבא לתתא, וכל מה די בארעא, מנייהו אחידן בסטרא דא, ומנייהו אחידן בסטרא אחרא. ואי תימא, האי עז דשריא עליה רוח מסאבא לגו, לאו הכי, דאי רוח מסאבא שריא ביה, אסיר לן למיכל, אלא אעברן בגווייהו ויתחזון לקבליהון, ולא שריא לדיירא בהו, דכד אינון שריין, רוח אחרא אעבר עלייהו, ופרישן מגרמייהו, ובגין כך אתחזון לקבלייהו, ומקטרגי בגווייהו, ולא שלטי בהו בגרמייהו, ועל דא שרי לן למיכל. תא חזי, כיון דאתיין לשלטאה בהו, אעבר רוחא חדא, זקפן עיינין, וחמאן רשימין דלהון ואתפרשן מנייהו, אבל אתחזו לקבליהון, ולא אסירי לן למיכל. בין בבעירי בין בחיוותא בין בעופי בין בנוני ימא, בכלהו אתחזון ימינא ושמאלא, (רחמי ודינא), וכל מאן דאתי מסטרא דימינא, (מסטרא דרחמי), שארי לן למיכל, וכל אינון דאתיין מסטרא דשמאלא, (מסטרא דדינא), כלהו אסיר לן למיכל, בגין דדרגא (ס"א דגרמא) דכלהו מסאבא, וכלהו מסאבין, ורוח מסאבא שריא בגווייהו ודרי בהו, ועל דא רוחא קדישא דישראל לא יתערב בהו, ולא יסתאב בהו, בגין דישתכחון קדישין, וישתמודעון לעילא ותתא. זכאה חולקהון דישראל דמלכא קדישא אתרעי בהו, ובעי לדכאה להו ולקדשא להו על כלא, בגין