ספר הזוהר — עותק נוסף — קטע 2

ודאי, ואוקמוה, אבל רזא דמלה, כלת משה דא כנסת ישראל, וכלא חד מלה, ולמלכא עלאה אתמר. כיון דאתקם משכנא, קאים משה לבר, אמר לא אתחזי למיעל אלא ברשותא, מיד ויקרא אל משה, מאן ויקרא, דא ההיא דביתא דילה היא, ההיא כלה דכל ביתא ברשותא דילה: וידבר יהו"ה אליו, ההוא דאקרי קול, ההוא דאחיד ביה משה. ויקרא אל משה, רבי אלעזר פתח, (ישעיה נ ב) מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה הקצר קצרה ידי מפדות, זכאין אינון ישראל, דבכל אתר דאשתכחו, קודשא בריך הוא אשתכח עמהון, וקודשא בריך הוא אשתכח ביניהון, ומתפאר בהו בישראל, הדא הוא דכתיב (שם מט ג) ישראל אשר בך אתפאר. ולא עוד, אלא דישראל אשלימו מהימנותא בארעא, וישראל שלימו דשמא קדישא אינון, וכד ישראל אשתלימו בעובדייהו כביכול שמא קדישא אשתלים. וכד ישראל לא אשתלימו לתתא בעובדייהו, ואתחייבו גלותא, כביכול שמא קדישא לא שלים לעילא, דתנן, דא סליק ודא נחית, ישראל

דלעילא סליק לעילא, כנסת ישראל נחיתת לתתא, אתרחקו דא מן דא, כביכול אשתאר שמא קדישא בלא שלימו, וכלא בגין דכנסת ישראל בגלותא. ואף על גב דישראל בגלותא, קודשא בריך הוא אשתכח בינייהו, ואתי ואקדים לבי כנישתא, וקרי ואמר (ירמיה ג כב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, ולית מאן דיתער רוחיה, כדין קודשא בריך הוא אמר, מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה, אקדמית ואין איש, ולית מאן דיתער רוחיה. תא חזי, בההוא יומא דאשתכלל בי משכנא, קודשא בריך הוא אקדים ושארי ביה, מיד ויקרא אל משה וידבר יהו"ה אליו מאהל מועד לאמר, וידבר יהו"ה אליו, ואודע ליה דזמינין ישראל למיחב קמיה, ולאתמשכנא האי אהל מועד בחובייהו, ולא יתקיים בידייהו (ס"א בהדייהו), הדא הוא דכתיב וידבר יהו"ה אליו מאהל מועד לאמר, מאי אמר ליה, מאהל מועד, מעסקי אהל מועד, דזמין לאתמשכנא בחובייהו דישראל, ולא יתקיים בקיומיה, אבל אסוותא להאי, אדם כי יקריב מכם

קרבן ליהו"ה, הרי לך קרבנין דאגין על כלא. רבי חזקיה הוה שכיח קמיה דרבי שמעון, אמר ליה, זוהר חלק ג דף ה/א האי דאקרי קרבן, קירוב מבעי ליה או קריבות, מאי קרבן. אמר ליה, הא ידיע הוא לגבי חברייא, קרבן מאינון כתרין קדישין, דמתקרבי כלהו כחדא, ומתקשרן דא בדא, עד דאתעבידו כלהו חד ביחודא שלים, לאתקנא שמא קדישא כדקא חזי. הדא הוא דכתיב קרבן ליהו"ה, קרבן דאינון כתרין קדישין, ליהו"ה הוא, לאתתקנא שמא קדישא, וליחדא ליה כדקא יאות, בגין דישתכחו רחמין בכלהו עלמין, ושמא קדישא יתעטר בעטרוי, לאתבסמא כלא. וכל דא בגין לאתערא רחמי, ולא לאתערא דינא, ובגין כך ליהו"ה הוא, ולא לאלהי"ם, ליהו"ה אנן צריכין לאתערא רחמי, ולא לאלהי"ם, רחמי בעינן, ולא דינא. אמר, זכאה חולקי דשאילנא ורווחנא מלין אלין, ודא ברירו דמלה, אבל הא כתיב (תהלים נא יט) זבחי אלהי"ם רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהי"ם לא תבזה, זבחי אלהי"ם כתיב, ולא זבחי יהו"ה. אמר ליה,

ודאי הכי הוא, קרבן אלהי"ם לא כתיב, אלא זבחי אלהי"ם, ועל דא שחיטתן בצפון, דהא זביחה הוא בגין אלהי"ם, ההוא סטר גבורה, דיתבסם ויתבר רוחא דדינא, ויתחלש דינא, ויתגברון רחמי על דינא, ועל דא זבחי אלהי"ם, לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא, דכתיב רוח נשברה, למהוי ההוא רוחא תקיפא נשברה, ולא יתגבר רוחיה וחיליה ותקפיה. ובר נש בעי כדין למיקם על מדבחא ברוח נשברה, ויכסף מעובדוי, בגין דיהוי ההוא רוחא תקיפא תבירא, וכלא בגין דדינא יתבסם, ויתגברון רחמי על דינא: אדם כי יקריב מכם קרבן ליהו"ה, אמר רבי אלעזר, האי קרא הכי הוה ליה למכתב, אדם כי יקריב קרבן ליהו"ה, מהו מכם, אלא לאפוקי אדם הראשון, דהוא אקריב קרבנא כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, והא אוקמוה, והכא מכם כתיב. האי אדם, לאפוקי אדם אחרא דלא הוה מכם, אמר ליה רבי שמעון, שפיר קאמרת, והכי הוא. רבי אבא פתח, (שם מח א) שיר מזמור לבני קרח, האי שיר תושבחתא מעליא הוא על כל שאר תושבחן, דזכו לשבחא ליה בני קרח, שיר

מזמור, תושבחתא על תשבחתא, תשבחתא דאתפלג לתרין תושבחן. וזכו בני קרח לשבחא לה לכנסת ישראל, ושבחא דכנסת ישראל קא אמרי, ומאי הוא, דכתיב (שם ב) גדול יהו"ה ומהלל מאד בעיר אלהינ"ו הר קדשו, אימתי אקרי קודשא בריך הוא גדול, בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמיה, הדא הוא דכתיב בעיר אלהינ"ו, הוא גדול, בעיר אלהינ"ו, עם עיר אלהינ"ו. אמר ליה רבי יהודה, אלהינ"ו מאי בעי הכא, אמר ליה, הכי הוא ודאי, האי עיר דחלא אלהינ"ו (ס"א חילא) ותושבחתא דישראל הוא. מאי משמע, אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא, ולאו הוא גדול ולא מהולל. ובגין כך כל מאן דלא אשתכח דכר ונוקבא, כל שבחא אעדיו מניה, ולאו הוא בכללא דאדם, ולא עוד אלא דלאו איהו כדאי לאתברכא. כתיב (איוב א ג) ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם, ותנינן בספרא דרב המנונא סבא, דבת זוגו בדחילו דקודשא בריך הוא הות כותיה, ומסטרא דאתתיה אקרי גדול, אוף הכא גדול יהו"ה

ומהולל מאד, ובמה הוא גדול, הדר ואמר בעיר אלהינ"ו הר קדשו, ובגין כך תושבחתא דא בשני. ואי תימא אמאי לא כתיב כי טוב בשני, בגין דזמינין לאתפרשא, ורזא דמלה (בראשית ב יט) לא טוב היות האדם לבדו, בזמנא דאיהו לבדו לא טוב כתיב, ועל דא לא כתיב כי טוב בשני. גדול יהו"ה ומהלל כדקאמרן, יפה נוף משוש כל הארץ, תושבחתא דזווגא דילהון, יפה נוף, דא קודשא בריך הוא, ודא צדיק, משוש כל הארץ, כדין הוא חדוותא דכלא, וכנסת ישראל מתברכא. אלהי"ם בארמנותיה נודע למשגב וגו', אלין אינון נצ"ח והו"ד,

זוהר חלק ג דף ה/ב דתמן כנישותא דכל ברכאן, כנישותא דחדוותא, מתמן נפקא על ידא דהאי דרגא דאקרי צדיק, ותמן אתכנשו ברכאן, לבסמא להאי עיר קדישא ולאתברכא מתמן. כי הנה המלכים נועדו, אלין כל כתרי מלכא בכללא חדא, ולאתר אחרא מלין אלין סלקין. תא חזי, בשעתא דבר נש מתקן עובדוי על ידי דקרבנא, כלא אתבסם ואתקריב, ואתקשר דא בדא ביחודא שלים, הדא הוא דכתיב אדם כי יקריב מכם, כי יקריב, לקשרא מלין כדקא חזי. תא חזי, אדם כי יקריב, לאפוקי מאן דלא אתנסיב, דהא קרבניה לאו קרבן, וברכאן לא משתכחן לגביה (ס"א על ידיה), לא לעילא ולא לתתא, ממשמע דכתיב אדם כי יקריב, שאני הכי דלאו איהו אדם, ולא בכללא דאדם הוא, ושכינתא לא שריא עלוהי, בגין דאיהו פגים, ואקרי בעל מום, ומארי דמומא אתרחקא מכלא, כל שכן למדבחא לקרבא קרבנא. ונדב ואביהוא אוכחן, דכתיב (ויקרא ט כד) ותצא אש מלפני יהו"ה, ובגיני כך כתיב אדם כי יקריב מכם קרבן ליהו"ה, אדם,

דאשתכחו דכר ונוקבא, האי חזי לקרבא קרבנא, דא ולא אחרא. ואמר רבי אבא, אף על גב דאוקמוה לנדב ואביהוא במלה אחרא, הכי הוא ודאי, אבל קטרת עלאה הוא מכל קרבנין דעלמא, דעליה אתברכן עלאי ותתאי, וקרבנא דא דאיהו לעילא מכל קרבנין, לא אתחזון אינון לקרבנא, דהא לא אתנסיבו, לקרבנא לא אתחזון, כל שכן למלין עלאין דיתברכון על ידייהו. ואי תימא, ותצא אש מלפני יהו"ה ותאכל אותם, אמאי, לבר נש דאתא קמי מטרוניתא, לבשרא לה דהא מלכא אתי לביתה, וישרי בה במטרוניתא, למחדי עמה, אתא לקמי מלכא, חמא מלכא ההוא בר נש דאיהו מארי דמומין, אמר מלכא, לאו הוא יקרא דילי, דעל ידוי דהאי פגים איעול למטרוניתא, אדהכי אתקנת מטרוניתא ביתא למלכא, כיון דחמאת דמלכא הוה זמין למיתי לגבה, וההוא בר נש גרים לאסתלקא מלכא מינה, כדין פקידת מטרוניתא לקטלא לההוא בר נש. כך, בזמנא דעאלו נדב ואביהוא וקטרת בידייהו, חדת מטרוניתא, ואתתקנת לקבלא למלכא, כיון דחמא מלכא אינון פגימין מארי דמומין, לא בעא

מלכא דעל ידייהו ייתי למשרי עמה, ואסתלק מלכא מינה, חמת מטרוניתא דבגינהון אסתלק מלכא מינה, מיד ותצא אש מלפני יהו"ה ותאכל אותם. וכל דא, בגין דמאן דלא אתנסיב הוא פגים, מאריה דמומין קדם מלכא, קדושה דמלכא אסתליק מניה, ולא שריא בפגימו, ועל דא כתיב אדם כי יקריב מכם קרבן, מאן דאקרי אדם יקריב, ומאן דלא אקרי אדם לא יקריב. מן הבהמה, כלל, מן הבקר ומן הצאן פרט לבתר, אלין דכשרין למיכל, ודלא כשרין למיכל אסיר לקרבא, ולאתר אחרא אסתלקו אינון דכשרן ואינון דלא כשרן: אם עולה קרבנו, רבי חייא פתח, (ישעיה נה ח) כי לא מחשבתי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, כי לא מחשבתי מחשבותיכם, מחשבתי כתיב חסר בלא ו'. תא חזי, מחשבה דקודשא בריך הוא, היא עלאה ורישא דכלא, ומההיא מחשבה אתפשטו ארחין ושבילין, לאשתכחא שמא קדישא, ולאתתקנא ליה בתקונוי כדקא יאות, ומההיא מחשבה אתנגיד ונפיק שקיו דגנתא דעדן, לאשקאה כלא, ומההיא מחשבה קיימין עלאין ותתאין, ומההיא מחשבה משתכח תורה שבכתב

ותורה שבעל פה. מחשבה דבר נש היא רישא דכלא, ומההיא מחשבה אתפשטו ארחין ושבילין, לאסטאה ארחוי בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ומההיא מחשבה אתנגיד ונפיק זוהמא דיצר הרע, לאבאשא ליה ולכלא, ומההיא מחשבה אשתכחו עבירות חטאות וזדונות, עבודה זרה גלוי עריות ושפיכת דמים, ועל דא כי

זוהר חלק ג דף ו/א לא מחשבתי מחשבותיכם, ובגין כך רישא דכלא כתיב אם עולה קרבנו. מן הבקר, ולא בקר, ומאן איהו, פר בן בקר איהו דאיהו דכר. רבי יצחק אמר, מן הבקר סתם, וחזר ופירש זכר תמים יקריבנו, זכר ולא נקבה, דהא דכר אשתמודע לעילא, ונוקבא אשתמודעא לתתא, וכן מן הצאן מן הכבשים ומן העזים, מאן דאתי לעולה, כלהו דכר ולא נוקבא, בגין דעולה, עולה על הלב, על הלב ודאי, ואשתמודע מאן דקאים על הלב, ובגין כך סלקא לעילא, וכלהו דכרין, ועל דא פתח קרא ברישא בעולה יתיר מכל שאר קרבנין, דהא מחשבה רישא דכלא: אמר רבי יהודה, אי הכי באתר דמחשבה דלעילא בעי לקרבא, אמאי לתתא יתיר, לא הוה בידיה, אתא לקמיה דרבי שמעון, אמר ליה, רישא דכלא מחשבה הוא, וסיומא דההיא מחשבה אתר דאקרי בקר, ומאי איהו, ההוא סיומא דגופא דמבסם לנוקבא. (כך) מחשבה דבר נש רישא דכלא, סיומא דההיא מחשבה כד אתעביד עובדא, אימתי, בבקר, הדא הוא דכתיב (מיכה ב א)

הוי חושבי און ופועלי רע, אימתי, על משכבותם באור הבקר יעשוה, ועל דא לההוא אתר דמחשבה, מחשבה אסתליק, ועובדא מתקרבא לסיומא דמחשבה ודאי: רבי אחא הוה אזיל בארחא, והוה עמיה רבי יהודה, עד דהוי אזלי, אמר רבי יהודה, הא דתנינן, בתולת ישראל בתולה דאתברכא מן שבע (ס"א מישראל) דאקרי בת שבע, ואוקמוה בכמה אתר, ובתולה לתתא ירתא שבע ברכות בגינה. והא כתיב, ואתה בן אדם שא קינה על בתולת ישראל, ודאי עלה אתמר, על כנסת ישראל. ודא קשיא מכלא, דכתיב (עמוס ה ב) נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, והאי דקא אמרי כלהו חבריא במלה דא, שפיר הוא, אבל אי פרשתא אתמר בארח נחמה, הוינן אמרי הכי, אבל בהאי קינה אתמר, והא קרא אוכח הכי. אמר ליה, ודאי הכי הוא, והא הוה קשיא לי ההוא מלה יתיר מכלא, ואתינן לגבי דרבי שמעון בחשוכן דאנפין, אמר לי, מחיזו דאנפך אשתמודע מה דבלבך, אמינא ליה ודאי דאנפי ולבי שוין, אמר לי, אימא לי מילך. אמינא ליה, כתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, מאן דאית

ליה רוגזא בדביתהו, ונפקא מניה, לא תהדר לעלמין, אי הכי ווי לבנין דאתתרכו עמה, אמר לי, ולא סגי לך מה דאמרו כלהו חברייא, אמינא הא שמענא מלייהו דהוה מרחמי, ולא מתישבן בלבאי. אמר, כל מה דאמרו חברייא כלא שפיר ויאות, אבל ווי לדרא כד רעיין לא משתכחין, וענא סאטן ואזלין ולא ידעין לאן אתר אזלי, לא לימינא ולא לשמאלא, ודאי האי קרא בעיא למנדע, וכלהו גליין לאינון דחמאן בארחא דאורייתא בארח קשוט. תא חזי, בכלהו גלוותא דגלו ישראל, לכלהו שוי זמנא וקצא, ובכלהו הוי ישראל תייבין לקודשא בריך הוא, ובתולת ישראל הות תבת לאתרהא, בההוא זמנא דגזר עלה, והשתא בגלותא דא בתראה לאו הכי, דהא היא לא תיתוב הכי כזמנין אחרנין, והאי קרא אוכח, דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, נפלה ולא אוסיף להקימה, לא כתיב. מתל למלכא דרגז על מטרוניתא, ואשדי לה מהיכליה לזמנא ידיעא, כד הוה מטי ההוא זמנא, מיד מטרוניתא הות עאלת ותבת קמי מלכא,

וכן זמנא חד ותרין ותלת זמנין, לזמנא בתרייתא אתרחקת מהיכלא דמלכא, ואשדי לה מלכא מהיכליה לזמנא רחיקא, אמר מלכא, האי זמנא לאו הוא כשאר זמנין דהיא תיתי קמאי הכי, אלא אנא איזיל עם כל בני היכלי ואתבע עלה. כד מטא לגבה, חמא לה דהוה שכיבת לעפרא, מאן חמא יקרא דמטרוניתא בההוא

זוהר חלק ג דף ו/ב זימנא, ובעותין דמלכא לקבלה, עד דאחיד לה מלכא בידוי, ואוקים לה, ואייתי לה להיכליה, ואומי לה דלא יתפרש מינה לעלמין ולא יתרחיק מינה. כך קודשא בריך הוא, כל זמנין דכנסת ישראל בגלותא, כד הוה מטי זמנא היא אתיאת והדרת קמי מלכא, והשתא בגלותא דא לאו הכי, אלא קודשא בריך הוא יוחיד בידהא, ויוקים לה, ויתפייס בהדה, ויתיב לה להיכליה. ותא חזי דהכי הוא, דהא כתיב, נפלה לא תוסיף קום, ועל דא כתיב, (עמוס ט יא) ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת, היא לא תוסיף קום כזמנין אחרנין, אבל אנא אוקים לה, ועל דא כתיב, ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת, אני אקים את סוכת דוד, מאן סוכת דוד, דא בתולת ישראל, הנופלת, כמה דכתיב נפלה, ודא היא יקרא דבתולת ישראל ותושבחתא דילה, ודא אוליפנא בההיא שעתא. אמר רבי יהודה, ודאי מלילתא על לבאי ואתישבא, ודא ברירו דמלה, ואזלא האי כמלה חדא דשמענא ושכחנא, והשתא רווחנא לה,

דתנינן, אמר רבי יוסי, זמין קודשא בריך הוא לאכרזא על כנסת ישראל, ויימא, (ישעיה נב ב) התנערי מעפר קומי שבי ירושלם, כמאן דאחיד בידא דחבריה, ויימא התנער קום, כך קודשא בריך הוא יוחיד בה, ויימא התנערי קומי. אמר ליה רבי אחא, וכן כל אינון בני היכלא דמלכא, בלישנא דא פתחין, הדא הוא דכתיב (שם ס א) קומי אורי כי בא אורך, הא מלכא הכא ודאי, כדין הוא יקרא דילה, וחדוותא דכלא, כד מלכא אתפייס בהדה, (כתיב (מ"א א טו) ותבא בת שבע אל המלך החדרה, כגוונא דא) בכל אינון זמנין איהי אתת לגבי דמלכא, וקמת קמיה, הדא הוא דכתיב (שם כח) ותבא לפני המלך ותעמוד לפני המלך, אבל בזמנא דא לאו הכי, אלא מלכא ייתי לגבה, ויתפייס בהדה, ויתיב לה להיכליה, הדא הוא דכתיב (זכריה ט ט) הנה מלכך יבא לך, ודאי, ולא אנת לגביה, יבא לך לפייסא לך, יבא לך לאקמא לך, יבא לך לאשלמא לך בכלא, יבא לך לאעלאה לך להיכליה, ולאזדווגא עמך זווגא דעלמין,

כמה דאת אמר (הושע ב כב) וארשתיך לי באמונה. עד דהוו אזלי, פגע בהו רבי אבא, אמרו הא מאריה דחכמתא אתי, נקבל אנפי שכינתא, כד קריבו בהדיה, אשתמיט מקסטורא דקופטרא, ונחת גבון. פתח ואמר, (שמות יט יט) ויהי קול השופר הולך וחזק מאד וגו', ויהי קול השופר, הכא אפליגו ספרי קדמאי, וכלהו בחד מלה אתתקעו, אית מאן דאמר קול השופר תרי, קול חד, השופר תרי, ודייק לה מדלא כתיב ויהי השופר הולך וחזק, אלא קול השופר, קול דנפיק משופר, דודאי שופר אקרי, כמה דאת אמר (ישעיה כז יג) יתקע בשופר גדול, והאי איהו שופר גדול, דביה נפקין עבדין לחירות עלמין, והא אוקמוה. ואית מאן דתני ודייק, דכלא חד, בגין דכתיב קול השופר, קול דאקרי שופר, ומנלן דאקרי קול, ממה דכתיב (דברים ה יט) קול גדול ולא יסף, והאי קול גדול אקרי שופר, ועל דא קול השופר. הולך, לאן הולך, אי תימא להר סיני, או לישראל, יורד מבעי ליה, אלא אורייתא מהכא נפקא, ומאתר

דא דאיהו כללא דכל שאר קלין אתיהיבת, וכד יסתכלון מלי כלא חד. ועל דא לוחי קדמאי רשימין מהאי אתר הוו, ודא הוא רזא דמלה, דכתיב (שמות לב טז) חרות על הלוחות, אל תקרי חרות, אלא חירות, חירות ממש, אתר דכל חירו ביה תליא. ותא חזי, לית לך מלה באורייתא דאמרין כלהו חבריא, דא הכי ודא הכי, דלא אזיל כלא לאתר חד, ולמבועא חד אתכנש. הולך, כמה דאת אמר (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים, וכתיב (שם ג כ) הכל הולך אל מקום אחד. וחזק מאד, כמה דתנינן, כלי מחזיק ארבעים סאה. וחזק מאד, דלית לך מלה באורייתא חלשא או תבירא, דכד תסתכל ותנדע בה, דלא תשכח לה תקיפא כפטישא דמתבר טינרין, ואי איהי חלשא, מינך הוא, כמה דאוקמוה, דכתיב (דברים לב מז) כי לא דבר רק הוא, ואם רק הוא, מכם איהו, ועל דא וחזק מאד כתיב.

זוהר חלק ג דף ז/א משה ידבר והאלהי"ם יעננו בקול (שמות יט יט), באתר דא אתכללו מלין עלאין, הא אוקמוה, והאלהי"ם יעננו בקול, בקולו של משה, בההוא קול דאחיד ביה משה. הכא אית לאסתכלא, דהא אפכא הוה, דכתיב (שם כ א) וידבר אלהי"ם, והכא כתיב משה ידבר. אלא אית דאמרי, בגין דכתיב, (שם טז) ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלהי"ם, ועל דא משה ידבר, והאלהי"ם יעננו, בגין דלא אשתכח מלה באורייתא מפומא דמשה בלחודוי. ודא הוא דאוקמוה, קללות שבמשנה תורה, משה מפי עצמו אמרן, מעצמו לא תנינן, אלא מפי עצמו, הללו מפי הגבורה, והללו מפי עצמו, מפי ההוא קול דאחיד ביה, דאקרי הכי ושפיר מלה: ובספרא דאגדתא דבי רב אמרי, אף על גב דאורייתא מפי הגבורה אתמר, כולה מפי עצמו של משה כמו כן אתמר, ומאי איהו, כגון קללות שבמשנה תורה, ולבתר אתכלילן בגבורה, הדא