# ספר הזוהר — עותק נוסף — קטע 22

[קריאה בקורא](/reader/kabala-e45d9e74d82e/1/22/)

<div lang="he" dir="rtl">

שער, בזוהמא דהתוכא נפק, בדוד כתיב ביה, עם יפה עינים וטוב ראי. תא חזי, מאי טעמא, 
גוונא חוורא אשתמודע, וגוונא סומקא אשתמודע, סומקא בקדמיתא והא אתחזי ביה חוורא, הא 
דכיותא אתיליד ביה ושארי לאתדכאה, חוורא בקדמיתא ואתחזי ביה סומקא, הא שארי 
לאסתאבא, וכתיב וטמאו הכהן, דהא אתיליד ביה סומקא לאסתאבא. וכהנא הוה ידע בכל אינון 
גוונין, ולזמנין דאתחזי ביה גוונא דדכיותא, ויסגר ליה למחמי אי אתיליד ביה גוונא 
אחרא, ואי לא, מדכי ליה, הדא הוא דכתיב, וטהרו הכהן: 
רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי בארחא, אמר רבי יהודה, כתיב (מ&quot;ב ה כז) וצרעת נעמן 
תדבק בך ובזרעך לעולם וגו&#x27;, אי הוא חטא בנוי אמאי ילקון, אמר ליה, אלישע יתיר משאר 
נביאי חמא, חמא דלא נפיק מגחזי ברא דמעליא, ועל דא לייט לכלהו. ולא עוד, אלא אמר 
ליה, אנא פלחנא בשמושא עלאה לגבי אליהו, וזכינא בתרין חולקין, דהא פלחנא ליה בקשוט, 
ואנת רשע פגימת לי, אומית לשקרא וחמידת, הא עברת על אורייתא כלא, ומאן דאעבר על דא 


מית הוא לעלמא דאתי, אבל בגין דפלחת לי, שמושא דילך לא להוי למגנא, תהוי מיתה דילך 
בעלמא דין, ובעלמא דאתי לא, ובגין כך וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך: 
(גוונא דחוורא אשתמודע וגוונא דסומקא אשתמודע), אמר רבי יוסי, בגד הצמר או הפשתים 
אמאי, אמר רבי יצחק, בכלא שריא ובכלא שלטא, ואית כגוונא דא, דכתיב (משלי לא יג) 
דרשה צמר ופשתים, ובגיני כך שולטניה דההוא נגע דנפיק מאתר עלאה דא, שלטא בכלא, בתרי 
גווני בצמר ובפשתים, ובגין כך זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים. רבי יצחק הוה 
אזיל לקטפורא דאבוי, חמא חד בר נש דסאטי, בקוטרא דמטולא אכתפוי, אמר ליה שורטא 
דקישטא בכתפך אמאי, לא אמר ליה מידי, אזל אבתריה, חמא דעייל במערתא חדא, עאל 
אבתריה, חמא קטורא דתננא דהוה סליק מתחות ארעא, ועאל ההוא בר נש בנוקבא חד, ואתכסיא 
מניה, דחיל רבי יצחק, ונפק לפום מערתא. עד דהוה יתיב, אעברו רבי יהודה ורבי חזקיה, 


חמא לון וקריב גביהון, סח לון עובדא, אמר רבי יהודה, בריך רחמנא דשזבך, האי מערתא 
דסגיר דסרוניא היא, וכל יתבי ההיא קרתא חרשין אינון, ואתיין למדברא לחוייא אוכמין, 
דאינון בני עשר שנין או יתיר, למעבד חרשין, ולא מנטרא מנייהו, ואתעבידו סגירין, וכל 
זייני חרשין דלהון בהאי מערתא אינון. אזלו, עד דהוו אזלי, אערעו בחד בר נש דהוה 
אתי, ובריה דהוה מרע קטיר על חמרא, אמרו ליה מאן את, אמר להו יודאי, ודא הוא ברי 
דאיהו קטיר על חמרא, אמרו ליה אמאי הוא קטיר, אמר לון דיורי הוא בחד כפר דאיהו מבני 
רומאי, והאי ברי הוה אוליף אורייתא בכל יומא, והוה אהדר לביתא ולעי לון לאינון 
מלין, ותלת שנין הוה דיורי בההוא ביתא, ולא חמינא מידי, והשתא יומא חד עאל ברי 
לביתא לאהדרא מלין, אעבר חד רוחא קמיה ונזיק ליה, אעקם פומיה ועינוי, וידוי אתעקמו, 
ולא יכיל למללא, ואתינא לגבי מערתא דסגירו דסרוניא, דילמא ילפון לי מלה דאסוותא. 


אמר ליה רבי יהודה, ובההוא 
 
זוהר חלק ג דף נא/ב
ביתא ידעת מן קדמת דנא דאתנזק ביה בר נש אחרא, אמר ליה, ידענא דהא מכמה יומין אתנזק 
ביה חד בר נש, והוו אמרי דמרעא הוה, ומנייהו אמרי דרוחא דביתא, ולבתר עאלו ביה כמה 
בני נשא ולא אתנזיקו, אמרו, היינו דאמרי חברייא, ווי לאינון דעברין על מלייהו. פתח 
רבי יהודה ואמר, (ירמיה כב יג) הוי בונה ביתו בלא צדק, דהא בכל אתר דאשתכח ביה צדק, 
כל רוחין וכל מזיקי עלמא ערקין מניה, ולא משתכחי קמיה, ועם כל דא מאן דאקדים ונטיל 
אתר, אחיד ביה. אמר ליה רבי חזקיה, אי הכי שקיל שמא קדישא כרוח מסאבא, אמר ליה, לאו 
הכי, אלא שמא קדישא לא שריא באתר מסאבא, ובגין כך, אי שמא קדישא נטיל אתר מקדמת 
דנא, כל רוחין וכל מזיקין דעלמא לא יכלין לאתחזאה ביה, כל שכן לקרבא בהדיה, אי רוח 
מסאבא קדים נטיל אתר, שמא קדישא לא שריא ביה, דהא לאו אתריה. וכד הוה נחית נגע 
צרעת, הוה מדכי אתרא, ואפיק לרוח מסאבא מאתריה, ולבתר מנתצי ביתא, אבנין ואעין 


וכלא, ובני לה כמלקדמין בסטר קדישא בצדק, דדכיר ליה לשמא קדישא, ולשרי עליה קדושה, 
ועם כל דא בעפרא אחרא, וירחיק ביתא מאתריה מיסודא קדמאה תרי טפחים. השתא דלא אתחזי 
ולא נחית מאן דמקטרג ביה בההוא רוח מסאבא לאפקא ליה מאתריה, מאי תקנתיה, אי יכיל 
לנפקא מהאי ביתא שפיר, ואי לאו, יבנה ליה כמלקדמין, באבנין אחרנין ואעין וכלא, 
ויפיק וירחיק ליה מאתר קדמאה, ויבני ליה על שמא קדישא, ועם כל דא, לא נפיק ההוא 
רוחא מן אתר קדמאה, בגין דקדושה לא שריא על אתר מסאבא. אמר רבי יצחק, למה ליה 
לאטרחא כולי האי, בזמנא דא כתיב (קהלת א טו) מעוות לא יוכל לתקון וגו&#x27;, מיומא 
דאתחרב בי מקדשא, לא אשתכח אסוותא בעלמא, בגיני כך בעי בר נש לאזהרא, כי היכי דלהוי 
נטיר. אמרי, נזיל בהדי האי בר נש ונחמי, אמר רבי יצחק אסיר לן, אי הוה אזיל לגבי 
גברא רבא דחיל חטאה, כגון נעמן לגבי אלישע, נזיל אבתריה, השתא דאיהו אזיל לגבי 


רחיקי עלמא, רחיקי אורייתא, געלי מכלא, אסיר לן לאתחזאה קמייהו, בריך רחמנא די שזיב 
לן מנייהו, והאי בר נש אסיר ליה. אמר רבי יהודה, והא תנינן בכל מתרפאין, חוץ מעצי 
אשרה וכו&#x27;, אמר ליה, ודא עבודה זרה איהו, ולא עוד, אלא דהא כתיב (דברים יח י) לא 
ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו&#x27;. אזלו לאורחייהו, אזל ההוא בר נש לההיא מערתא, הוא 
ובריה, שרי ליה במערתא, עד דנפק לקטרא לחמריה, נפק קיטורא דאשא, ומחא ליה ברישא 
וקטליה, אדהכי עאל אבוי ואשכחיה מית, נטל ליה ולחמריה ואזל ליה, ואשכח להו לבתר 
יומא חד, לרבי יצחק ולרבי יהודה ורבי חזקיה דהוו אזלי, בכה קמייהו וסח לון עובדא, 
אמר רבי יצחק, ולא זמנין סגיאין אמינא לך דאסיר למיהך תמן, בריך רחמנא (דניאל ד לד) 
די כל מעבדוהי קשוט וארחתיה דין. זכאין אינון צדיקייא דאזלין בארח קשוט, בעלמא דין 
ובעלמא דאתי, ועלייהו כתיב (משלי ד יח) וארח צדיקים כאור נגה וגו&#x27;. אמר רבי אלעזר, 


בכל עובדוי דבר נש, ליבעי ליה דליהוון כלהו לשמא קדישא, מאי לשמא קדישא, לאדכרא 
בפומיה שמא קדישא על כל מה דאיהו עביד, דכלא הוא לפולחניה, ולא ישרי עלוי סטרא 
אחרא, בגין דאיהו זמין תדירא לגבי בני נשא, ויכיל לאשראה על ההוא עבידתא. ועל דא, 
השתי או הערב הוה אסתאב, ושרייא 
 


זוהר חלק ג דף נב/א
עליה רוח מסאבא, ומה בהאי כך, מאן דפקיד מלוי לסטרא אחרא, דלא אצטריך, על אחת כמה 
וכמה, ובגין כך כתיב, (דברים כג י) ונשמרת מכל דבר רע. רבי אלעזר הוה אזיל למחמי 
לאבוי (ס&quot;א לחמוי), והוה עמיה רבי אבא, אמר רבי אבא, נימא מלין דאורייתא ונזיל. פתח 
רבי אלעזר ואמר, (בראשית יב יג) אמרי נא אחותי את, האי קרא קשיא, וכי אברהם דאיהו 
דחיל חטאה, רחימו דקודשא בריך הוא, הוה אמר הכי על אתתיה, בגין דיוטבין ליה. אלא 
אברהם אף על גב דהוה דחיל חטאה, לא סמיך על זכותא דיליה, ולא בעא מן קודשא בריך הוא 
לאפקא זכותיה, אלא על זכותא דאתתיה, דירווח בגינה ממונא דשאר עמין, דהא ממונא 
באתתיה זכי ליה בר נש, הדא הוא דכתיב, (משלי יט יד) בית והון נחלת אבות, ומיהו&quot;ה 
אשה משכלת, מאן דזכי באשה משכלת, זוכה בכלא, וכתיב (שם לא יא) בטח בה לב בעלה ושלל 
לא יחסר. ואברהם הוה אזיל בגינה למיכל שללא משאר עמין, וסמיך על זכותא דילה דלא 


יכלון לאענשא ליה, ולחייכא בה, ובגיני כך לא יהיב מידי למימר אחותי היא. ולא עוד, 
אלא דחמא חד מלאכא אזיל קמה, ואמר ליה לאברהם, לא תדחל מנה, קודשא בריך הוא שדר לי 
לאפקא לך ממונא דשאר עמין, ולנטרא לה מכלא. וכדין לא דחיל אברהם מאתתיה, אלא מניה, 
דלא חמא עמיה מלאכא אלא עמה, אמר, הא היא מתנטרא, ואנא לא נטירנא, ובגיני כך אמר 
אמרי נא אחותי את וגו&#x27;. ייטב לי, ייטיבו לי מבעי ליה, דכתיב והיה כי יראו אותך 
המצרים ואמרו אשתו זאת, ועל דא ייטיבו לי מבעי ליה, אלא ייטב לי, דא דאזיל קמך, 
ייטב לי בהאי עלמא קודשא בריך הוא בממונא, וחיתה נפשי בההוא עלמא, בגללך, דלא תסטי 
מן אורחא דקשוט, דאי אזכי בגינך בממונא בהאי עלמא, ותסטי אנת מאורחא, הא מיתא זמינא 
בההוא עלמא, אלא תסתמר דתחי נפשי בההוא עלמא בגללך. ובגין דההוא מלאכא אזיל קמה 
לנטרא לה, מה כתיב וינגע יהו&quot;ה את פרעה וגו&#x27;, על דבר שרי ודאי, דהות אמרת למלאכא 


מחי, והוא מחי, ועל דא לא דחיל אברהם מנה כלום, דהא היא מתנטרא, ומה דחיל, מגרמיה 
דחיל, דלא חמא עמיה נטורא הכי. תא חזי, עשר זמנין פקידת שרה למלאכא למחאה לפרעה, 
ובעשר מכתשין אלקי, סימנא עבדת שרה לבנהא בתרהא דמצרים. רבי אבא פתח, (מיכה ז טו) 
כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, זמין קודשא בריך הוא לאחזאה פורקנא לבנוי, 
כאינון יומין דשלח קודשא בריך הוא לאפקא לישראל, ואחזי אינון מכתשין במצראי, ואלקי 
לון בגיניהון דישראל. תא חזי, מה בין פורקנא דא, לפורקנא דמצרים, פורקנא דמצרים הוה 
בחד מלכא ובמלכו חדא, הכא בכל מלכין דעלמא, וכדין יתייקר קודשא בריך הוא בכל עלמא, 
וינדעון כלא שלטנו דקודשא בריך הוא, וכלהו ילקון במכתשין עלאין על חד תרין, בגין 
דיסרבון כלהו בישראל. וכדין יתגלי שולטניה דקודשא בריך הוא, דכתיב (זכריה יד ט) 
והיה יהו&quot;ה למלך על כל הארץ, וכדין כלהו יתנדבון בהו בישראל לקודשא בריך הוא, הדא 


הוא דכתיב (ישעיה סו כ) והביאו את כל אחיכם וגו&#x27;. כדין קיימין אבהן בחדוה, למחמי 
פורקנא דבנייהו כמלקדמין, הדא הוא דכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אמן כן 
יהי רצון: 
ברוך ה&#x27; לעולם אמן ואמן. ימלוך ה&#x27; לעולם אמן ואמן: 
 
זוהר חלק ג דף נב/ב
פרשת מצורע: 
וידבר יהו&quot;ה אל משה לאמר, זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו&#x27;, רבי אבא פתח, 
(איוב יט כט) גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב, למען תדעון שדון. שדון, שדין 
כתיב. כמה אית לון לבני נשא לאסתמרא ארחייהו, ולדחלא מקמי קודשא בריך הוא, דלא יסטי 
מארחא דכשרא, ולא יעבור על פתגמי אורייתא, ולא יתנשי מנה. דכל מאן דלא לעי 
באורייתא, ולא ישתדל בה, נזיפא הוא מקודשא בריך הוא, רחיקא הוא מניה, לא שרייא 
שכינתא עמיה, ואינון נטורין דאזלין עמיה אסתלקו מניה, ולא עוד אלא דמכרזי קמיה 
ואמרי, אסתלקו סוחרניה דפלניא, דלא חש על יקרא דמאריה, ווי ליה דהא שבקוהו עלאין 


ותתאין, לית ליה חולקא בארחא דחיי. וכד איהו אשתדל בפולחנא דמאריה, ולעי באורייתא, 
כמה נטורין זמינין לקבליה לנטרא ליה, ושכינתא שריא עליה, וכלא מכרזי קמיה ואמרי, 
הבו יקרא לדיוקנא דמלכא, הבו יקרא לבריה דמלכא, אתנטיר הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי, 
זכאה חולקיה. תא חזי, בלישנא בישא דאמר נחש לאתתא, גרים לאתתא ולאדם מגזר עלייהו 
מיתה, ועל כל עלמא, בלישנא בישא כתיב, (תהלים נז ה) ולשונם חרב חדה, בגין כך גורו 
לכם מפני חרב, מפני לישנא בישא. כי חמה עונות חרב, מאי כי חמה עונות חרב, דא חרב 
ליהו&quot;ה, דתנן, חרב אית ליה לקודשא בריך הוא, דביה דאין לחייביא, הדא הוא דכתיב, 
(ישעיה לד ו) חרב ליהו&quot;ה מלאה דם, (דברים לב מב) וחרבי תאכל בשר, ובגין כך גורו לכם 
מפני חרב, כי חמה עונות חרב, למען תדעון שדון, שדין כתיב, בגין דתדעון דהכי אתדן 
מאן דאית ליה חרב בלישניה, אזדמן ליה חרב (ס&quot;א אתדן בההוא חרב) דשצי כלא, הדא הוא 


דכתיב, זאת תהיה תורת המצורע. רבי אלעזר פתח, (קהלת ט יב) וכצפרים האחוזות בפח כהם 
יוקשים בני אדם, האי קרא הא אתמר, אבל תא חזי, בני נשא לא ידעין, ולא שמעין, ולא 
מסתכלי ברעותא דמאריהון, וכרוזא כל יומא קארי קמייהו, ולית מאן דציית ליה, ולית מאן 
דיתער רוחיה לפולחנא דמאריה. בשעתא דרמש ליליא, ותרעין סתימין, אתער נוקבא דתהומא 
רבא, וכמה חבילי טריקין משתכחי בעלמא, כדין אפיל קודשא בריך הוא שינתא על כל בני 
עלמא, ואפילו על כל די בהון אתערותא דחיי, ואינון שאטן בעלמא, ומודיעין להו לבני 
נשא מלין, מנהון כדיבין ומנהון קשוט, ובני נשא אתקטרו בשינתא. כד אתער רוחא דצפון 
ואתפליג ליליא, שלהובא נפקא ובטש תחות גדפוי דתרנגולא, וקרי, וקודשא בריך הוא עאל 
בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקייא, וכדין כרוזא נפיק וקרי, וכל בני עלמא מתערי 
בערסייהו, אינון די בהון אתערותא דחיי, קיימין לפולחנא דמאריהון ועסקי באורייתא 


ובשבחא דקודשא בריך הוא, עד דאתי צפרא. כד אתי צפרא, (ס&quot;א כרוזא קרי וכל) כל חיילין 
ומשריין דלעילא משבחן ליה לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (איוב לח ז) ברן יחד ככבי 
בקר וגו&#x27;, כדין כמה תרעין אתפתחו לכל סטרין, ותרעא דאברהם אתפתח בה בכנסת ישראל, 
לזמנא לכל בני עלמא, הדא הוא דכתיב (בראשית כא לג) ויטע אשל בבאר שבע. ומאן דלא 
יתער רוחיה בפולחנא דמאריה, בהיך 
 


זוהר חלק ג דף נג/א
אנפין יקום קמי מלכא, כד יתערון עליה בדינא, ויתפסון ליה בקולרא, ולא ישתכח עליה 
זכותא לאשתזבא, כדין כתיב (קהלת ט יב) וכצפרים האחזות בפח כהם יוקשים בני אדם. ועד 
לא ינפוק בר נש מהאי עלמא, בכמה דינין אתדן נפשא עם גופא, עד לא יתפרשון דא מן דא, 
ולית מאן דישגח. (אפילו) בההוא זמנא דמטא שעתא לאתפרשא, לא נפקא נפשא מן גופא, עד 
דאתגלי עליה שכינתא, ונפשא מגו חדותא וחביבותא דשכינתא נפקא מגופא לקבלהא, אי זכאה 
הוא מתקשר בה ואתדבק בה, ואי לאו, שכינתא אזלא, והיא אשתארת ואזלת ומתאבלת על 
פרישותא דגופא, מתלא אמרי, שונרא מאשא לא מתפרשא, חדדי לסכינא אזלא אבתריה. לבתר 
אתדנו תרווייהו על ידוי דדומה, גופא אתדן בקברא עד דתב לעפרא, ונפשא באשא דגיהנם 
בכמה דינין, עד ההוא זמנא דאתגזר עלה לקבלא עונשא. בתר דקבילת עונשא, ומטי זמנא 
לאתדכאה, כדין אסתלקא מגיהנם, ואתלבנת מחובהא, כפרזלא דאתלבן בנורא, וסלקין עמה עד 


דעאלת לגנתא דעדן דלתתא, ואסתחייא תמן באינון מיא, ואסתחייא בבוסמין דתמן, כמה דאת 
אמר (שיר ג ו) מקטרת מר ולבונה, וקיימא תמן, עד זמנא דאתגזר עליה לאתרחקא מאתר 
דיתבין ביה צדיקייא. וכד מטא זמנא לסלקא, כדין סלקין עמה דרגא בתר דרגא, עד 
דאתקריבת כקורבנא על מדבחא, הדא הוא דכתיב, זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא 
אל הכהן, כהנא עלאה דלעילא. האי נפשא דלא אסתאב כל כך בהאי עלמא, האי אית ליה תקנתא 
כגוונא דא, ואי לאו (קהלת א טו) מעוות לא יוכל לתקון וגו&#x27;: 
זאת תהיה תורת המצורע, רבי יצחק פתח (שם ה) וזרח השמש ובא השמש וגו&#x27;, האי קרא אתמר, 
ואוקימנא ליה בנשמתא דבר נש, בשעתא דהיא קיימא עמיה דבר נש בהאי עלמא, כדין וזרח 
השמש. ובא השמש, בזמנא דנפיק בר נש מהאי עלמא, ואשתכח בתשובה, כדין אל מקומו שואף 
זורח הוא שם, אי זכאה איהו, כמה דאת אמר (ויקרא כב ז) ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן 
הקדשים. תא חזי, כל חובי עלמא קודשא בריך הוא מכפר עלייהו בתשובה, בר מההוא לישנא 


בישא, דאפיק שום ביש על חבריה, והא אוקמוה, דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, זאת היא 
תורתו של מוציא שם רע. רבי חייא אמר, כל מאן דאפיק לישנא בישא, אסתאבן ליה כל 
שייפוי, ויתחזי לסגרא, בגין דההיא מלה בישא סלקא, ואתער רוחא מסאבא עלוי, ואסתאבא, 
אתי לאסתאבא מסאבין ליה, במלה דלתתא אתער מלה אחרא. פתח ואמר, (ישעיה א כא) איכה 
היתה לזונה קריה נאמנה וגו&#x27;, מאן דהות מהימנא לבעלה, אהדרת לזונה, מלאתי משפט, משפט 
ודאי דא קודשא בריך הוא, צדק דא כנסת ישראל, ובגין דאתערת מלה אחרא, אסתלק מנה 
קודשא בריך הוא, ושריא בה רוחא דקטולי, הדא הוא דכתיב ועתה מרצחים. ומה ירושלם קרתא 
קדישא כך, שאר בני נשא על אחת כמה וכמה, הדא הוא דכתיב, זאת תהיה תורת המצורע. רבי 
יהודה אמר, זאת תהיה ודאי לקבליה, לאתפרעא מניה דההוא מוציא שם רע. ביום טהרתו 
והובא אל הכהן, מאי קא משמע לן, משמע מאן דאית ליה לישנא בישא צלותיה לא עאלת קמי 


קודשא בריך הוא, דהא אתער עליה רוחא מסאבא, כיון דאהדר בתשובה וקביל עליה תשובה, מה 
כתיב, ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו&#x27;, וראה הכהן וגו&#x27;: 
וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות, רבי יצחק ורבי יוסי הוו שכיחי קמיה דרבי 
שמעון, יומא חד אמרו ליה, עץ ארז הא ידיע, כמה דאת אמר (מ&quot;א ה יג) מן הארז אשר 
בלבנון, דהא ההוא עץ ארז לא אשתרשן נטיעוי אלא בלבנון, והא אתמר, אזוב למה, ומאי 
הוא. פתח ואמר, ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת 
 


זוהר חלק ג דף נג/ב
ואזוב, תא חזי, בר נש דמשתדל בפולחנא דמאריה, ואשתדל באורייתא, קודשא בריך הוא שארי 
עלוי, ושכינתא אשתתפא בהדיה. כיון דבר נש אתי לאסתאבא, שכינתא אסתלקת מניה, קודשא 
בריך הוא אתרחיק מניה, וכל סטרא דקדושה דמאריה מתרחקין מניה, ושארי עליה רוח מסאבא, 
וכל סטרא דמסאבא. אתי לאתדכאה, מסייעין ליה, בתר דאתדכי ואהדר בתשובה, ההוא דאסתלק 
מניה, אהדר ושארי עלוי. תא חזי, כתיב ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות, כיון דאמר 
שתי צפרים, לא ידענא דאינון חיות, אלא הא אוקמוה, אבל חיות, חיות ממש, כמה דאת אמר 
(יחזקאל א טו) וארא החיות, לקבל אתר דינקי מנייהו נביאי מהימני. ועץ ארז הא אתמר, 
ושני תולעת, סטר סומקא דגבורה, דאשתתף בהדיה בקדמיתא. ואזוב דא ו&#x27; זעירא, דיניק לה 


</div>
