דלא סליק רקיעא חד, וכל אינון אוכלוסין דההוא רקיעא יהבין אתר לההוא קלא, ומאי קא אמרי, (יואל ב יא) ויהו"ה נתן קולו לפני חילו וגו', וקאים ההוא קלא בההוא רקיע, עד דאתי קלא אחרא, ואתעתדו (ס"א ואתערו) כחדא, וסלקין בזווגא לרקיעא אחרא, ועל דא תנינן, אית קול דסליק קול, ומאי איהו, ההוא קלא דתקיעתא דישראל דתתא. וכיון דמתחברן כל אינון קלין דלתתא, וסלקין לההוא רקיעא עלאה דמלכא קדישא שארי ביה, מתעטרן (ס"א מתעתדן) כלהו קמי מלכא, וכדין כורסוון רמיו, וכורסייא אחרא דיעקב קאים ואתתקן. על דא אשכחנא בספרא דרב המנונא סבא, באינון צלותי דראש השנה, דהוה אמר, צלותא וקל שופרא (דההוא קול) דאפיק ההוא זכאה, דאשתכח מרוחיה ומנפשיה בההוא שופרא, דההוא קול סליק לעילא, ובההוא יומא קיימין ומשתכחי מקטרגין לעילא, וכד סליק ההוא קלא דשופרא, כלהו אתדחיין קמיה, ולא יכלין לקיימא, זכאה חולקיהון דצדיקייא דידעין לכוונא רעותא
לקמי מאריהון, וידעין לתקנא עלמא בהאי יומא בקל שופרא, ועל דא כתיב (תהלים פט טז) אשרי העם יודעי תרועה, יודעי ולא תוקעי. בהאי יומא בעי עמא לאסתכלא בבר נש שלים מכלא, דידע ארחוי דמלכא קדישא, דידע ביקרא דמלכא, דיבעי עלייהו בעותא בהאי יומא, ולזמנא קל שופרא בכלהו עלמין, בכוונה דלבא, בחכמתא, ברעותא, בשלימו, בגין דיסתלק דינא על ידוי מן עלמא, ווי לאינון דשליחא דלהון לא אשתכח כדקא יאות, דהא חובי עלמא (נ"א עמא) אתיין לאדכרא בגיניה, הדא הוא דכתיב, אם הכהן המשיח יחטא, דהוא שליחא דכל ישראל, לאשמת העם הוא, בגין דדינא שריא עלייהו. וכד שליחא הוא זכאה כדקא יאות, זכאין אינון עמא, דכל דינין מסתלקין מנייהו על ידיה, כל שכן כהנא, דעליה מתברכאן עלאי ותתאי. אמר רבי אלעזר, ועל דא כהן ולוי עד לא יסלק לפולחנא בדקין אבתריה, וידעין ארחוי ועובדוי, ואי לא, לא סליק לפולחנא, וכן בסנהדרין למידן דינא. ואי
אשתכח כדקא יאות, יהבין עליה חומרא דמקדשא, ואי לא, לא סליק לפולחנא, הדא הוא דכתיב (דברים לג ח) וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך, מפני מה זכה (אהרן) לאורים ולתומים ולמפלח פולחנא, הוי אומר (שם) אשר נסיתו וגו', האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו', וכיון דאשתכחו באלין דרגין, כדין יורו משפטיך ליעקב וגו', ישימו קטורה וגו', לשככא רוגזא ולזמנא שלמא, וכליל על מזבחך, בגין דיתבסמון כלא, וישתכחון ברכאן בכלהו עלמין, כדין (שם יא) ברך יהו"ה חילו וגו': ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם וגו', רבי שמעון פתח, (ישעיה לב ט) נשים שאננות קומנה שמענה קולי וגו', כמה אית ליה לבר נש לאסתכלא ביקרא דמאריה, בגין דישתכח בריה שלים קמי קודשא בריך הוא, דכד ברא קודשא בריך הוא לבר נש,
זוהר חלק ג דף יט/א ברא ליה שלים כמה דאתמר, (קהלת ז כט) אשר עשה האלהי"ם את האדם ישר וגו', את האדם דכר ונוקבא, ונוקבא אתכלילת בדכורא, וכדין ישר כתיב, לבתר והמה בקשו חשבונות רבים. תא חזי, מנוקבא דתהומא רבא עלאה, אשתכחת חד נוקבא, רוחתא דכל רוחין, והא אוקימנא לילית שמה, והיא אשתכחת בקדמיתא לגבי אדם, ובשעתא דאתברי אדם ואשתלים גופיה, אזדמנו על ההוא גופא אלף רוחין מסטרא דשמאלא, דא בעא לאעלא ביה, ודא בעא לאעלא ביה, ולא הוי יכלי, עד דגער בהו קודשא בריך הוא, ואדם הוה שכיב גופא בלא רוחא, וחיזו דיליה ירוקא הוה, וכל אינון רוחין סחרן עליה. בההיא שעתא נחית עננא חד, ודחה (וזריק) לכל אינון רוחין, ובשעתא דא כתיב (בראשית א כד) ויאמר אלהי"ם תוצא הארץ נפש חיה, והא אוקימנא, דנוקבא אתעברת מן דכורא, מן ההוא נפש דאדם, והיא אפיקת ההוא רוחא לנשבא ביה באדם, כליל מתרין סטרין כדקא חזי, הדא הוא דכתיב (שם ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים
ויהי האדם לנפש חיה, לנפש חיה ממש, ומאן דאסתפק בהאי, בגין דלא ידע אי חיה זו היא חיה תתאה או חיה דשמה ישראל, או מדכורא או מנוקבא, אבל לא כתיב לנפש החיה, אלא לנפש חיה סתם, דמשמע כלא. וכד קם אדם, הות נוקבתיה תקועה בסטרוי, וההיא נשמתא קדישא דביה, הוה אסגי להאי סטרא ולהאי סטרא, וסגי להאי ולהאי, בגין דהכי אתכלילת, לבתר נסר קודשא בריך הוא לאדם, ותקין לנוקביה, הדא הוא דכתיב (שם כב) ויבן יהו"ה אלהי"ם את הצלע וגו', את הצלע, הא אוקימנא, כמה דאת אמר, (שמות כו כ) ולצלע המשכן, ויביאה אל האדם, בתקונהא ככלה לחופה. כיון דחמת לילית דא, ערקת, והיא בכרכי ימא, ועד כען איהי זמינא לאבאשא בני עלמא, וכד זמין קודשא בריך הוא לחרבא רומי רשיעתא, ולמהוי חורבן לעלמין, יסלק להאי לילית, וישרי לה להאי חורבא, בגין דהיא חורבנא דעלמא, הדא הוא דכתיב (ישעיה לד יד) אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח. ובספרי קדמאי אמרי,
דאיהי ערקת מן אדם מקדמת דנא, ואנן לא תנינן הכי, בגין דהא נוקבא דא אשתכחת עמיה, אבל עד לא קמת האי נפש, (ס"א דהא נוקבא דא לא אשתכחת עמיה, אבל עד לא אתתקנת נוקבא דא) עמיה דאדם כדקא יאות, הות מזדווגא עמיה, וכד האי אתתקנת עמיה כדקא יאות, ערקת היא לימא, וזמינא לאבאשא בני עלמא. אסוותא להאי, בההיא שעתא דאזדווג בר נש באתתיה, יכוין לביה לקדושה דמאריה, ולימא הכי, עטיפא בקטפא אזדמנת, שארי שארי, לא תעול ולא תנפוק, לא דידך ולא בעדבך, תוב תוב, ימא אתרגישא, גלגלוי ליך קראן, בחולקא קדישא אחידנא, בקדושה דמלכא אתעטפנא. ולחפיא ליה לרישיה ולאתתיה עד שעתא חדא, וכן בכל זמנא, עד תלת יומין לקליטה, דכל הרכבה דלא קולטת לתלת יומין, תוב ליתא קולטת: ובספרא דאנח אשמדאי לשלמה מלכא, אמר תלתין יומין, ואמר, דלבתר דסיים עובדא לישדי מיין צלילן סוחרניה לערסיה, ונטורא דכלא. (לבתר) מאן דינקא לרביא, לא תזדווג לבר נש
אלא בשעתא דרביא נאים, ולבתר לא תניק ליה עד שעתא חדא כתרי מילין, או חד מיל, אי לא יכלא בגין צערא דרביא בזמנא דאיהו בכי, ובדא לא מסתפי מנה לעלמין. זכאין אינון צדיקייא, דקודשא בריך הוא אוליף לון רזין עמיקין דלעילא ותתא, וכלא בגין אורייתא, דהא אורייתא מאן דישתדל בה, מתעטר בעטרין דשמא קדישא, דהא אורייתא שמא קדישא הוא, ומאן דישתדל בה אתרשים ואתעטר בשמא קדישא, וכדין ידע ארחין סתימין ורזין עמיקין דלעילא ותתא, ולא מסתפי לעלמין. תא חזי,
זוהר חלק ג דף יט/ב בההוא יומא אתפקדו על אילנא חד, ועברו על פקודא דמאריהון, ובגין דאתתא היא חבת בקדמיתא, ואתא עלה ההוא נחש, כתיב (בראשית ג טז) והוא ימשל בך, מכאן ולהלאה, בכל זמנין דגוברין אשתכחו חייבין קמי קודשא בריך הוא, הא אוקימנא דאינון נשים (דלעילא) מסטרא דדינא קשיא, זמינין לשלטאה עליהון מסטרא דדינא קשיא, הדא הוא דכתיב, (ישעיה ג יב) עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו, נשים משלו בו ודאי. ואלין אקרון להט החרב המתהפכת, לאו דאינון חרב המתהפכת, אלא להט מההוא חרב דאקרי (ויקרא כו כה) חרב נוקמת נקם ברית, (ישעיה לד ו) חרב ליהו"ה מלאה דם, וההוא להט החרב, מתהפכת לזמנין גוברין, ולזמנין נוקבין, והא אוקימנא. ווי לעלמא כד אינון נשין שלטן בעלמא, כד חמי נביאה דישראל מעקמי ארחייהו, ואינון אשתכחו בחובין קמי מאריהון, כדין אמר נשים שאננות היך אתון שקיטאן, היך אתון יתבן דלא לאתערא בעלמא, קומנה, ובאתר אחרא אוקימנא להאי קרא,
והא אוקמוה חברייא. אבל לא אתמר אלא כמה דאשכחן בדבורה, דכתיב (שופטים ד ד) היא שופטה את ישראל בעת ההיא, ועל דא תנינן, ווי לבר נש דאתתא קא מברכא ליה לפתורא, כך דבורה היא שופטה את ישראל בעת ההיא, ווי לדרא דלא אשתכח בהו מאן דדאין לעמא אלא חד נוקבא. תא חזי, תרין נשין אינון דאשתכחי בעלמא, ואמרי תושבחתא דקודשא בריך הוא, דכל גוברין דעלמא לא יימרון הכי, ומאן אינון, דבורה וחנה, חנה אמרה (ש"א ב ב) אין קדוש כיהו"ה כי אין בלתך, וכלהו קראי, דהיא פתחת פתחא דמהימנותא לעלמא, כגון (שם ח) מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון, הא פתחא דמהימנותא, להושיבי עם נדיבים, הא מהימנותא דלעילא, באתר דאבהן שריין, מאן נדיבים, אלין אבהן, כדכתיב (תהלים מז ט) נדיבי עמים נאספו. דבר אחר, להושיבי עם נדיבים, נבאה על שמואל, דאיהו זמין לאתקשא עם משה ואהרן, דכתיב (שם צט ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו. וכסא כבוד ינחילם, מאן
ינחילם, דא שמואל, דאחסין יקרא דמלכותא לתרין מלכין. דבר אחר, וכסא כבוד ינחילם, דא קודשא בריך הוא, דהוא אחסין כורסייא דיליה לעבדוהי, הדא הוא דכתיב וכסא כבוד ינחילם. יהו"ה יחתו מריבו, מריבו חסר, מאי קא מיירי, אלא מריבו תנינן מריב ו', ודא מלכא קדישא, ורזא דחכמתא אתמר הכא, בשעתא דדינין מתערין ושליטין, שלטין על רחמי, ורחמי אתכפיין, ובשעתא דקודשא בריך הוא אתברך ממבועא דנחלא, כדין גברין רחמי ואתכפיין דיני, הדא הוא דכתיב יהו"ה יחתו מריבו, מריב ו'. עליו בשמים ירעם, עליו, מאי עליו, בשעתא דטלא דעתיקא קדישא שריא עליה, ומליא רישיה, בההוא אתר דאקרי שמים, כדין ירעם, יתבר חיליהון ותוקפיהון דדינין תקיפין. ויתן עז למלכו, דא קודשא בריך הוא, וירם קרן משיחו, דא כנסת ישראל, דאקרי קרן היובל (ס"א ל"ג היובל) כמה דאוקימנא, משיחו, כמה דאת אמר (ש"א כג א) משיח אלהי יעקב, בגין כך קרן משיחו, והא
אתמר. דבורה דאתת לשבחא שבחא דמלכא קדישא, (שופטים ה ד) יהו"ה בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום, מלמד דקודשא בריך הוא אזמין לכל שאר עמין לקבלא לאורייתא, ולא בעו, וכי לא הוה גלי קמיה דלא בעאן, אלא דלא יהא לון פתחון פה, דאלמלא יהב לון קודשא בריך הוא אורייתא הוו נטרי לה, וכל אינון קראי דאמרה דבורה, כלהו ברזא דחכמתא, עד ההוא שעתא דשבחת גרמה, שנאמר עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל, דהא אוקמוה, דאסתלק מינה רוח נבואה, ובגין כך (שם) עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר. וכל דא כד אשתכחו גוברין בחטאה, ולאו אינון כדאין למשרי עלייהו רוח קודשא ודאי:
זוהר חלק ג דף כ/א זהר: ואם כל עדת ישראל ישגו וגו', כמה דאוקימנא, בהוראה דטעו בה, אבל ואם כל עדת ישראל ישגו, ואם כל ישראל ישגו מבעי ליה, מאי כל עדת ישראל, אלא אינון (כלהו) דאשתכחן בירושלם, דהא מתמן נפקא אורייתא לכל עמא, ואי אינון דהוו תמן טעאן, כל ישראל טעאן. ותנינן, דכיון דתמן טעאן, כל עמא טעאן, בגין דכלהו משכי אבתרייהו. ונעלם דבר מעיני הקהל, עיני הקהל אלין סנהדרין, אלין אינון דממנן על ישראל: רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, עד דהוו אזלי, אמר רבי יוסי לרבי חייא, נשתדל במלי דאורייתא, במלי דעתיק יומין, פתח רבי חייא ואמר, (תהלים לב ה) חטאתי אודיעך וגו', מכאן אוליפנא דכל בר נש דמכסי חטאוי, ולא מפרש לון קמי מלכא קדישא, ויתבע עלייהו רחמי, לא יהבין ליה למפתח פתחא דתשובה, בגין דאיהו אכסיף (נ"א מכסי) מיניה, ואי איהו פריש לון קמי קודשא בריך הוא, קודשא בריך הוא חייס עליה, ויתגברון רחמי על
דינא. וכל שכן אי איהו בכי, דהא כל פתחין סתימין איהו פתח, ואתקבל צלותיה, ועל דא פרישו דחטאוי יקרא הוא דמלכא, לאגברא רחמי על דינא, ועל דא כתיב (שם נ כג) זובח תודה יכבדנני, מהו יכבדנני, תרין כבודין אינון, חד לעילא וחד לתתא, חד בעלמא דין וחד בעלמא דאתי. האי קרא קשיא בכלא, בסגיאות מלין, דהא באודה עלי פשעי סגי, מהו חטאתי אודיעך, ועוני לא כסיתי, ולבתר אודה עלי פשעי ליהו"ה, ועוד דהא אודה עלי פשעי ליהו"ה, לך מבעי ליה. אלא דוד כל מלוי ברוח הקדש אמרן, ולמלכותא דשמיא אמר, בגין דאיהי שליחא מתתאי לעלאי, ומעלאי לתתאי, ומאן דבעי למלכא, לה אודע בקדמיתא, ועל דא חטאתי אודיעך, (ד"א, למלכותא דשמיא קאמר), ועוני לא כסיתי, מצדיקו של עולם, אמרתי אודה עלי פשעי ליהו"ה, דא מלכא קדישא דשלמא כלא דיליה, ושלמא דבעי בר נש לאעלה קמיא, בהודאה, דהא שלמים הכי מתקרבין בהודאה, דכתיב (ויקרא טו ו) על זבח תודת
שלמיו, ואתה נשאת עון חטאתי סלה, דא לעילא לעילא, אתר דעתיקא קדישא שריא, בגין כך האי קרא אחיד בכלא. כגוונא דא, מאן דיתבע בעותיה למלכא, בעי ליחדא שמא קדישא ברעותיה, מתתא לעילא, ומעילא לתתא, ולקשרא כלא בחד קשרא, ובההוא קשורא אשתכח בעותיה, אמר רבי יוסי, מאן הוא חכימא למתבע בעותיה כדוד מלכא, דהוא הוה נטיר פתחא דמלכא, אמר ליה רבי חייא, ודאי הכי הוא, ועל דא אורייתא אוליף לן ארחי: רעיא מהימנא: פקודא דא להביא קרבן, על סנהדרי גדולה שטעו, תנאין ואמוראין, שבעין סנהדרי גדולה היו, ומשה עלייהו, ושבעים סנהדרי קטנה הוו ואהרן עלייהו, ובגין דא אמרו מארי מתניתין, משה שושבינא דמלכא הוה, ודא תפארת, מתמן סנהדרי גדולה, אהרן שושבינא דמטרוניתא, ודא מלכות, ה"א, זעירא קרינן לה, כגון (בראשית כט יח) אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה, ועל שמה אתקרי סנהדרי קטנה. ומתמן הוו ידעין סנהדרין שבעין לשון,
דאינון שבעין פנים לתורה, דאית שבעים לשון מסטרא דמלכות הרשעה וכו', כלא בפרודא, הדא הוא דכתיב (שם י ה, ועיי"ש פסוק לב) מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם ללשונותם, כלהו שבעים לשון בפרודא דא מן דא. אבל באורייתא שבעים פנים לתורה, בלשון חד, ודא יסוד, ו' הלכה חדא, חכמה זעירא, מלכות, שבה שבעין לשון, כחושבן סוד מן יסוד, ויסוד איהו לשון הקדש, סוד המרכבה בשבעין קתדראין, עלייהו אתמר, כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, לשון חד איהו שבעים לשון, על מדה זעירא, דחכמה זעירא, דאיהי י', על מדה זעירא דחכמה, תרין, תרין שפוון, דבהון דעת ותבונה, בהון אשתלימו שבעין ותרין. (ע"כ הרעיא מהימנא):
זוהר חלק ג דף כ/ב דמלכא קדישא, בגין דננדע למיהך אבתריה, כמה דאת אמר (דברים יג ה) אחרי יהו"ה אלהיכ"ם תלכו וגו'. רבי יוסי פתח ואמר, (ירמיה לא יד) כה אמר יהו"ה קול ברמה נשמע נהי בכי וגו', כה אמר יהו"ה, הא אוקמוה, בכל אתר דנביאה שרי למללא, הוי מלוי אשתמודען, והכא האי כה אמר יהו"ה, קודשא בריך הוא, ומה אמר, קול ברמה נשמע. הכי תנינן, דבההוא יומא דאתחרב בי מקדשא לתתא, וישראל אזלו בגלותא, ריחיין על צואריהון, וידיהון מהדקן לאחורא, וכנסת ישראל אתתרכת מבית מלכא למיהך בתריהון, בשעתא דנחתת, אמרת, איהך בקדמיתא ואבכה על מדוראי, ועל בני, ועל בעלי, כד נחתת, חמת אתרהא חריב, וכמה דמא דחסידי אתושד בגווה, והיכלא קדישא וביתא אתוקד באשא. כדין ארימת קלא, ואתרגישו עלאי ותתאי, ומטא קלא לעילא עד אתר דמלכא שרי ביה, ובעא מלכא לאהדרא עלמא לתהו ובהו, עד דנחתו כמה אוכלוסין וכמה משריין לקבלה, ולא קבלה תנחומין מנייהו, הדא
הוא דכתיב קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה, דלא קבלה מנייהו תנחומין, כי איננו, בגין דמלכא קדישא הוה סליק לעילא לעילא, ולא אשתכח בגווה, הדא הוא דכתיב, כי איננו, ולא כתיב כי אינם. אמר ליה רבי חייא, מאי רחל מבכה על בניה, אמר ליה, אוליפנא דהיא כנסת ישראל, ודא אנתו דיעקב ודאי, דכתיב (בראשית כט יח) ויאהב יעקב את רחל, וכתיב (שם) ורחל עקרה, וכתיב התם (תהלים קיג ט) מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה. דבר אחר, כי איננו, כמה דאתמר (בראשית לט ט) איננו גדול בבית וגו', איננו, דהא אסתלק לעילא ואתרחיק מכלא, איננו בזווגא בה, איננו לאשתכחא שמיה רבא. אמר רבי חייא, מאן אתר שריא לאתגלאה, אמר ליה, מבי מקדשא, דתמן שריא, ולבתר אסחרת כל ארעא דישראל, לבתר כד נפקת מן ארעא, קמת על מדברא, ויתיבת תמן תלת יומין, דברת אוכלוסהא ומשירייהא (ס"א ומתיבתהא), ויתבהא מבי מלכא, וקראת עלה
(איכה א א) איכה ישבה בדד וגו', בכו רבי חייא ורבי יוסי. אמר רבי יוסי, לא גלו ישראל מארעא, ולא אתחרב בי מקדשא, עד דישראל כלהו אשתכחו בחיובא קמי מלכא, ועד דדברי עלמא אשתכחו בחיובא בקדמיתא, הדא הוא דכתיב, (ישעיה ג יב) עמי מאשריך מתעים, ודרך ארחותיך בלעו, דכיון דרישי עמא אזלין בחיובא, כל עמא אתמשכו אבתרייהו, רבי חייא אמר מהכא, ואם כל עדת ישגו, במאי הוי, בגין ונעלם דבר מעיני הקהל, דעיני עמא אינון רישייהו, דכל עמא אתמשכון אבתרייהו. אזלו, עד דהוו אזלי, חמו חד אתר מדשנא בעשבין, ונהר מייא דהוה נגיד ביה, יתבו, עד דהוו יתבי, פרח חד עופא ורחיש קמייהו, אמר רבי חייא, ניקום מהכא דודאי נגרי טורייא הכא משתכחין, קמו ואזלו, עד דאהדרי רישייהו, חמו אינון לסטין דרהטין אבתרייהו, אתרחיש לון ניסא, ואשכחו קמייהו חד טינרא וחד מערתא ביה, עאלו תמן, ויתבו כל ההוא יומא וכל ליליא, פתח רבי חייא ואמר,
(ירמיה ל י) ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו', כי הנני מושיעך מרחוק, מרחוק, מקרוב מבעי ליה, והא אוקמוה האי קרא מרחוק, כמה דאת אמר, ושבו מארץ מרחק, אבל מרחוק, כההוא דכתיב (שם לא ב) מרחוק יהו"ה נראה לי, וכתיב (משלי לא יד) ממרחק תביא לחמה, ומאן היא, עמיקא דנחלא, אתר דההוא נהר נגיד ונפיק. ושב יעקב, כיון דכתיב אל תירא עבדי יעקב, מהו ושב יעקב, אלא כמה דתנינן, קודשא בריך הוא סליק לעילא לעילא, כמה דכתיב