ראשים ורקיע על ראשם שהוא הגלגל' והוא ראשי שכאן וד' ראשי החיה הן המתפשטין בד' ראשי נימין דשערות שהן דימא רבא: ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור - ע"כ פי' תקונים דא"א ז' תקונים דגלגלתא וי"ג תקוני דיקנא בב' פסוקים הראשונים כנ"ל. עכשיו מתחיל לפרש פרצופים דאו"א שהן תיכף אחר הראש דא"א שמלבישין את א"א מתחת הראש עד הטיבור וזו"נ מטיבורו ולמטה כמ"ש בא"ז דף רפ"ח ע"א בהאי עתיקא לא אתגליא אלא רישא בלחודי לכן מפרש אותו כאן תיכף אחר הראש דא"א. ואח"כ בפ"ב מפרש בפרטות י"ג תקוני דיקנא דא"א ואח"כ דזו"נ שדיקנא דא"א מכסה את או"א את כל גופם ובו נכללין כמ"ש בא"ז דף רפ"ט ע"ב ממזלא יקירא אתנהירו ג' רישין עלאין תרין רישין וחד דכליל לון ובמזלא תליין ואתכלילן. ולכן בכל הזוהר וספרי קבלה כולל כל האצילות בג' שמות אקי"ק הוי"ה אדנ"י ג' פרצופים א"א זו"נ שאו"א נכללין במזלא וכן בא"ר לא הזכירם. ומתחיל ומפ"ו פסוק זה על או"א יהי אור אבא ויהי אור אמא שאבא טמיר
יתיר וסתים מאמא דהיא קיימא לשאלא וכמ"ש בתיקונים אומר ועושה אומר באבא ועושה באמא ובה אצטיירו כידוע ולכן באבא כתיב יהי ובאמא כתיב ויהי וכל תוספת ו' בנוק' כמו וה' הוא וב"ד. וז"ש (מגילה י' ב') כ"מ שנא' ויהי אינו אלא צער דדינין מתערין מינה. וכן בחו"ג דנפקין מחו"ב כידוע אמר בפ' בראשית דף י"ו ע"ב יהי אור דהוא אל גדול רזא דנפיק מאויר קדמאה ויהי רזא דחשך אור דאתכליל שמאלא בימינא וכדין מרזא דאל הוי אלקים כו' וכאן בס"ד דרש על או"א כמ"ש למטה. והפסוקים הולכין כסדר פ' הראשון על ז' תיקונים דגלגלתא דא"א. פ"ב על י"ג תיקוני דיקנא. ג' על או"א: היינו דכתיב כי הוא אמר ויהי הוא בלחודוי ויהי בלחודוי - ר"ל ויאמר דכאן הוא ע"ק וברא את או"א יה"י אבא ואח"כ נכללו או"א ב ויה"י - והענין כי או"א נכללים זה בזה כמ"ש למטה (בד"ה אחתא) ולכן ב יה"י נכלל או"א כמ"ש בזוהר בראשית שם יהי על רזא דאו"א דאיהו י"ה ולבתר אתהדר לנקודא קדמאה כו' ע"ש. ויהי אמא ואבא נכללת בה וניתוסף
ו שהוא דעת כמ"ש למטה שדעת נכלל בבינה אע"פ שעדיין לא יצא נכלל בה בסתימו. וידוע שכתר שורש הדעת ודעת במקומו ולכן ו' במלת ויהי קודם לי"ה"י. וע"ק נקרא הוא כמ"ש לקמן סוף פ"ב ובא"ר וא"ז וז"ש היינו דכתיב כי הוא אמר ויהי הוא ע"ק אמר ונבראו או"א במלת ויהי. ולא נתייחד ע"ק עמהם עד שיצא הדעת ואז אתכלילו במזלא ששם שורש הדעת ושם תלייא זיווגם בסוד סריס אין לו זקן אבל עכשיו לא אתכלילו עדיין בע"ק וז"ש הוא בלחודוי ויהי בלחודוי ר"ל ע"ק בלחודוי ואו"א לבדן ואין נכללין בו: לבתר אתחזרו חד י'ה'ו'י' י'ה'ו'י' י' בתראה שכינתא לתתאה - ר"ל אח"כ שיצא הדעת אתכללו בדעת ונכללו כולם בע"ק כנ"ל שהוא שורש הדעת. ואע"פ שאינו מדבר עדיין מיציאת הדעת ולקמן מפרש יציאת הדעת וכללותם בו אמר זה כאן של"ת שלעולם הן לבדן וז"ש לבתר אתחזרו חד ואמר יה"וי ר"ל שמלת ויהי נתהפך ל יה'ו'י' ומפרש י'ה'ו' י' ר"ל י'ה'ו' כידוע חב"ד ודעת הוא ת"ת כמ"ש למטה והדעת אחוז בבינה ובשכינה וזה מרמז יו"ד בתראה
וז"ש י' י' בתראה שכינתא לתתאה - ואמר לתתאה ר"ל למטה במקומה לא אתכללותה כאן אלא שהדעת נכלל בכולם: כמה דה' שכינתא אשתכח ובחד מתקלא אתקלו - ר"ל אע"ג דה' מרמז על שכינה וכאן אמר י' לכן אמר כמו שה' מרמז בה כן י' והכל דרך א' וז"ש ובחד מתקלא אתקלו ר"ל הכל דרך א'. וזהו הלשון בזוהר בהרבה מקומות כמו בדף הזה בע"א תאנא וויס לעילא וויס לתתא וכלהו במתקלא חד סלקין וכן בדף שלפניו ע"ב א"ל ר"ש כלא בחד מתקלא סלקא. והענין כי ה' אחרונה היא שכינה בכללא וי' זעירא הוא יסוד של שכינה וידוע שיסוד כולל כל הפרצוף לכן אמר ובח"ד מתקל"א אתקל"ו. והענין כי כאן מרמז על הדעת שכולל או"א ומבריח מן הקצה אל הקצה דכליל ו"ק ונתייחד עם יסוד של המלכות לכן נרמזת בי' זעירא שהוא יסוד כנ"ל וכמ"ש לקמן בס"ד בפ"ג י' זעירא כו': והחיות רצוא ושוב כדכתיב וירא כו' כי טוב - עכשיו מפרש פסוק וירא כו' שהוא בדעת שהוא מייחד או"א והוא צדיק בין או"א כמו שיסוד בין זו"נ ועליו נאמר וירא אלקים את
האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק כמ"ש אמרו צדיק כי טוב וז"ש אמרו צדיק כו'. ושלשה אור שבכאן הוא חב"ד ואמר והחיות כו' כמ"ש בזוהר רצוא בנוריאל ושוב במט"ט. והענין כי מט"ט הוא יסוד דיצירה כידוע וארבע חיות הן בנוקבא והוא יסוד דדכורא רק שכליל בנוק' כמו כל יסוד דדכורא. וכל יסוד יש בו שני בחינות א' דדכורא וא' דנוק' שהוא כלול בה וכן כאן במט"ט מצד הדכורא נקרא מט"ט גי' שד"י יסוד ואינו כלול בחיות שהן בנוק' כידוע בהרבה מקומות רבו מלספרם ומצד הנוק' נקרא נוריאל כלול בחיות בסוד א'ר'ג'מ'ן ה' חיות בסוד ה' פרצופים ועליו נאמר רצוא ושוב. והענין כי היסוד כשהוא עאל בימא יסוד דנוק' אינו נח אלא עייל ונפק נפק ועייל כתיש כתישין בסוד שמן כתית כשהו' נפיק אז הוא דכור' וכשהוא עייל הוא נוק' נכלל בה. וז"ש רצוא בנוריאל שהוא נוק' ושוב לאחור' הוא דכורא במט"ט וכן הוא בכל יסוד. וכן הוא כאן בדעת שהוא יסוד דאו"א כידוע
בסוד וידע את אשתו. וז"ס עה"ד טו"ר כי עץ החיים הוא מוחין דאו"א בהן וחי לעולם שהן נקראין חיי המלך אבל ע"ה הוא רק לזיווג והוא מתפשט בזו"נ ששם אחיזת ס"א לכן נק' טו"ר. והן חסדים וגבורות שבגבורות הרע נאחז בהן: וענין רצוא ושוב שבדעת כאן כי שורש או"א והתחלתם בפה לכן זיווגם העליון הוא בסוד נשיקין. ושני מיני זיווגים יש בפה א' בחיך וגרון והוא זיווג נעלם מאד ומשם יוצא רוח דנביע בחשאי תמיד דלא פסק כמ"ש בתז"ח דף ע"ט ע"א וע"ב וכד אתפשט' מטא' לחד מאלין ואשתני ואתעבי' רוח דלא שכיך לעלמין ונביעו תדיר בגין דההוא קשרא דאיהו תחומא דבוצינא בטש ביה ובגיניה נביע בחשאי ודא רזא ח' הכי אתקרי דא עביד בניינא בגרון דבר נש ודא הוא תחומא קדמאה כד בעי לאתפשטא ההוא נקודה סליק האי קשרא ונטיל ליה מהאי אתר ושני ליה בתלת גוונין באשא ברוחא במיא בגין דהאי קשרא כד אתקשר מאין סוף בבוצינא הכי אתקשר כו' ור"ל שהרוח כלול בג'
א'מ'ש' שהן חב"ד כמ"ש בס"י חכמה מים. בינה אש דעת במקום כתר רוח וכולן נכללו בדעת שהוא רוח. והוא הרוח דלא שכיך לעלמין והוא בסוד רצוא ושוב ולכן נק' והחיות שהוא חיי האדם. ואמר דלא שכיך לעלמין שזיווגם תדיר דלא פסיק לעלמין כידוע כמ"ש בזוהר כחדא שריין דלא פסיק דא מן דא לעלמין. והוא בחשאי שזיווג זה הוא נעלם מאד בסוד חכמה שאינו מושג כלל והחכמה מאין תמצא (איוב כ"ח) ולא קיימא לשאלא וזיווג זה הוא בסוד הבן בחכמה כמ"ש למטה (בד"ה אחתא). ואמר בגין דהאי קשרא כד כו' ר"ל א"ס הוא רדל"א כמ"ש לעיל ומניה נפיק אוירא על מוחא כמ"ש לעיל וכמ"ש בא"ז דף רפ"ט (ב') פשיט פשיטותא דקוטרא עלאה ההוא רישא דכל רישין דלא אתיידע ולא אשתמודע ולא ידעין עלאין ותתאין כו' וכן שם ע"א וההוא רישא סתימא דברישא דעתיקא דלא אתיידע פשיט חד טורנא כו'. והרוח הזה התקשרותו מא"ס מאוירא הנ"ל בג' אוירים שהם אמ"ש וז"ש כד אתקשר מא"ס
בבוצינא הכי אתקשר והוא כמ"ש שם ע"ג שארי ובטש אוירא דלהון דההוא אוירא נפקא מא"ס ובטש גו מוחא ומוחא אפיק אוירא ובטש גו גרונא דמתמן נפיק אוירא אחרא לבר אשתכחו תלת אוירין ואתכלילו בחד. ותלתא אוירין הן בסוד א'מ'ש חב"ד כי אוירא דנפיק מא"ס הוא בסוד כתר ודעת הוא אויר ממש וההוא דנפיק ממוחא הוא מים כידוע שהמוח הוא בסוד מים ודנפיק מגרונא הוא אשא כידוע שכל הדינין נפקין מגרון. והן בסוד כח"ב כ' אוירא הוא כתר ומוחא חכמה וגרונא בינה וכ"ז הוא ידוע והן ג"כ בסוד חב"ד כנ"ל וכמ"ש שם לקבל ג' אוירין ג' קשרין ה' אלקינו ה' שהן חב"ד כמ"ש בזוהר שלח לך דף קס"ב ע"א א"ל תו אמר תרין וחד אשתתף בהו ואינון תלתא וכד הוו תלתא אינון חד א"ל אלין תרין שמהן דשמע ישראל דאינון ה' ה' אלקינו אשתתף ואיהו חותמא דגושפנקא אמת וכד מתחבראן כחדא אינון חד בייחודא חדא כו': וענין ג' אוירין ובטישו דלהון כי אוירא דגלגלתא ומ"ס הן בסוד
חו"ב דאריך והן זיווג עליון בע"ק וז"ש בא"ז שם פשט חד טורנא דהוה מתקן לאנהרא בטש בהאי מוחא כו' ואמר שם בטש מאן דבטש בהאי מוחא כו' וזהו עליון מאד דנפקא מא"ס ולכן אמר מאן דבטש כו' וז"ש כאן ובטש אוירא דלהון דההוא אוירא נפקא מא"ס ובטש גו מוחא כו' והן שרשים לחו"ב בפומא וזיווג שלהן. ואח"כ מזדווגים חו"ב שבפה והן אוירא דנפיק ממוחא ובטש בגרונא כו'. ויש זיווג אחר בפה והוא בסוד הדבור חיך ושנים ולשון חיך בסוד החכמה כנ"ל ושינים בסוד הבינה ולשון בסוד הדעת כמ"ש למטה בס"ד לישן ממלל רברבין כו' כמ"ש שם ע"א בוצינא דקרדינותא אתפשט בכל אינון קשרין וסי' חול ח' לעילא ו' באמצע ל' בכלהו כו' ואלין חיך ולישן ומגדלא דשינין על אלין שריין כלא ואלין אינון דאתכסיין בקלא פנימאה ובקלא דאשתמע ובמילולא ואלין אינון תחומין לאלין ר"ל שחיך שורש קלא פנימאה כנ"ל והוא חכמה ברזא ד ח' כמ"ש בזוהר משפטים דף קכ"ג ע"א ח'
נהירו דחכמתא דלא אשתכח ולא אתדבק דכתיב לא ידע אנוש ערכה ולכן הוא קלא פנימאה ו' הוא קלא דאשתמע דעת כידוע שדע' הוא ת"ת כמש"ל הוא קול והוא ו' והוא הלשון כנ"ל והוא הנגלה. שיניים הוא מלולא והוא בינה מגדל השן כמ"ש שם ע"ב בטש ביה ובגיניה נביע בחשאי ודא רזא ח' חיך כו' כנ"ל וכד אפיק קלא דאשתמע מגו דפשיטו דמחשבה האי קשרא דחיק ליה ושדר ליה לקשרא ב' ברזא דוי"ו דאיהו לישן ובטש ההוא קלא ביה ואשתמ' מהאי סט' ושריא על הא סט' דלישן ובג"כ אקרי האי קלא ו' לישן האי קשרא דאיהו לישן שדר ליה לגו קשרא תקיפא מגדלא כללא דעשרין ותרין שורין וכדין ההוא קלא אשתכח לגו מלה כו' ע"ש. והוא מגדל השן הנאמר בש"ה והוא מגדל הפורח באויר שהן שלש אוירין בג' תחומין וזהו מגדל הפורח באויר השלישי שהוא יוצא מגרון ולכן נאמר צוארך כמגדל השן. ובינה הוא ש' כידוע ולכן שלש מאות הלכות במגדל הזה (חגיגה ט"ו ב') והוא הל' של מגדל הזה
כידוע שכל ההלכות אלו הוא על גגו של ל' הפורח באויר ועל בינה נאמר היתר נדרים פורחין באויר שנדרים בבינה כמ"ש בר"מ פרשת יתרו דף צ"א ע"ב נדר איהו לעילא כו' ע"ש וכידוע בסוד כל נדרי שמתירין ביה"כ. וזהו זיווג יותר חיצון בסוד הדיבור. וזיווג העליון הוא בסוד חכמה בסוד הבן בחכמה ולכן הוא נעלם וכאן הוא בסוד הבינה בסוד וחכם בבינה ולכן הזיווג הראשון לא פסק תדיר שהן ריעין דלא מתפרשין אבל זיווג הזה אינו אלא בשעת הדיבור וכידוע שזיווג הבינה אינו תדיר. ומסוד זה הזיווג יוצאין מלאכים כמ"ש (חגיגה י"ד א') כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקב"ה יוצא ממנו מלאך כו' ומזיווג הראשון יוצאין ממנו נשמות שהן בבריאה שורש המלאכים שהן ביצירה. וזיווג האחרון הוא ע"י הלשון וכל הדיבור תולה ע"י הלשון. ועל שני הזווגים אמר כאן והחיות רצוא ושוב כי בזיווג עליון הדעת שהוא הרוח לא שכיך תמיד עייל ונפיק והוא לחיות העולמות דלא פסיק
תדיר כידוע וכן כל חיות תלוי ברוח דעייל ונפיק בפה וכן זיווג החיצון בשעת הדיבור הלשון ג"כ לא שכיך עייל ונפיק כי תמיד ראש הלשון מחובר בשיניים ובשעת הדיבור הולך משיניים וחוזר לשם: האי במתקלא סלקא קדמאי בלחודוי וכלא לחד אתחזר ו' - ידוע שמתקלא הוא זו"נ ומכריע ביניהם שזו"נ הן שני כתובים המכחישים ביניהם שזה חסדים וזה גבורות עד שיבא הכתוב הג' שכולל חו"ג ויכריע ביניהם ואז מתבסמן כחדא כמ"ש לעיל. וז"ש האי במתקלא סלקא ר"ל הדעת קדמאי חו"ב בלחודוי שאין זיווג בלתי דעת. וכאן התחיל התיקון של המתקלא כמ"ש לעיל דעד דלא הוה מתקלא לא הוו משגיחין אפין באפין חו"ב וכמ"ש בא"ז דף ר"צ ע"א חו"ב בחד מתקלא דכר ונוק' ובגינייהו כלא אתקיים בדכר ונוק' דאלמלא האי לא מתקיימין כו'. וז"ש וירא אלקים את האור כי טוב כמ"ש לא טוב היות האדם לבדו כו' והשתא משגיחין אפין באפין וזהו וירא והכל בדעת ואין טוב אלא צדיק כנ"ל. ואמר וכלא לחד אתחזר השתא נכללו
כל הג' לאחד כמ"ש בזוהר שלח לך (קס"ב א') תרין אינון וחד אשתתף ואינון תלתא וכד הוו תלתא אינון חד כנ"ל. וכולן נכללין בדעת כמ"ש למטה כלא כלילין בלישן כו' והוא ו' כמ"ש לעיל וז"ש כאן ו' ר"ל שכולן נכללין בו שהוא ו' של השם ש י"ה נכללין ב ו' שלכן ז"א נקרא י"ה"ו כידוע. והוא ירית אחסנתא דאו"א כמ"ש בא"ז דף רצ"א ע"א דהאי בן נטיל סימנין דאבוי ואמיה ואקרי דעת דהוא סהדותא דתרווייהו כו' ואמר שם בדף רצ"ב ע"ב בחללא דגולגלתא נהירין תלת נהורין כו' ואלין מתחברין בתרין מוחין ומוחא תליתאה כליל לון ואחיד בהאי סטרא ובהאי סטרא ומתפשטין בכל גופא ואתעביד מיניה תרין גוונין כליל בחדא ונהיר אנפוי ואסהיד באו"א גווני דאנפוי והוא אקרי דעת כו' ע"ש ור"ל שגוון דאבא חוור וגוון דאמא סומק והוא באנפוי נהיר חוור וסומק לכן סהיד על או"א כמ"ש דודי צח ואדום כו' וכמ"ש (נדה ל"א א') אביו מזריע לובן שבו כו' אמא מזריע אודם כו' והוא
כליל שניהן: אחתא ומודעתא כלילן דא בדא בי"ה כתרין רחימין דמתחבקין - ידוע שחו"ב כלילן זה בזה בסוד הבן בחכמה וחכם בבינה והוא יו"ד שבשם הוא חכמה ה' בינה ומילוי ה יו"ד הוא ו"ד שהוא ה' ש ה' הוא ד' ע"ג ו' ומילוי ה"י הוא י' שהוא חכמה. וכן ה"א במילוי א' הוא ג"כ חכמה ש א' הוא י"ו"ד בצורתו כידוע וכן אלף הוא חכמה כמ"ש (איוב ל"א) ואאלפך חכמה וכמ"ש (שבת ק"ד א') אלף בינה ר"ל חכמה הוא הלימוד ואח"כ הבן דבר מתוך דבר שהוא בינה כמ"ש (משלי ד') ראשית חכמה קנה חכמה ואח"כ ובכל קניניך כו' וז"ש אלף ואח"כ בינה והוא ראשית אלף. וכן עוקץ של ה' מאחריו הוא י' דחכמה וכידוע וב י' בקוצו התחתון כלול בינה וכמ"ש בזוהר ויקרא דף י' ע"ב יו"ד דשמא קדישא אתקשר בג' קשרין בגין דהאי יוד קוצא חד לעילא וקוצא חד לתתא וחד באמצעיתא בגין דג' קשרין אשתלשלו בה חד קוצא לעילא דהוא עלאה מכל עלאין לאחזאה כתרא עלאה דהוא רישא דכל רישין והוא קאים
על כלא והוא כתר קוצו של יו"ד וזהו מקומו של כתר ולא מצד כלילותו בחכמה. חד קוצא באמצעיתא דהוא רישא אחרא בגין דג' רישין הוו וכל חד וחד רישא בלחודוי וע"ד קוצא דאמצעיתא דא הוא רישא אחרא כו' והיא חכמה היו"ד עצמו. רישא אחרא תתאה הוא רישא לאשקאה לגנתא והוא מבועא דמיין דכל נטיען אשתקיין מיניה ודא הוא יו"ד בתלת קשרין וע"ד שלשלת אקרי כהאי שלשלת דאתקשר דא בדא וכלא חד כו' ובספרא דשלמה כו' חד דחילו דכלא וחד סתים שבילין וחד נהרא עמיקא כו' הרי בינה בחכמה. ושם בדף י"א ע"ב וע"ד מאן דבעי למכתב שמא קדישא י' בקדמייתא קוצא חד לעילא וקוצא חד באמצעיתא וקוצא חד לתתא והא אתמר לבתר י"ה דלא מתפרשין דא מן דא לעלמין כגוונא דא ה' כו' ע"ש וזהו חכמה בבינה. וז"ש אחתא ומודעתא כלילן דא בדא בי"ה כו' אחתא הוא חכמה ומודעתא בינה כמ"ש (משלי ז') אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא והן כלילן ביו"ד ה"א כנ"ל וז"ש דא
בדא שא' כלול בחבירו כנ"ל. ואמר כתרין רחימין שהן נקראין ריעין בסוד רעיתי כמ"ש בא"ז (ר"צ ע"ב) וכמ"ש בפרשת ויקרא דף ד' ע"א בפסוק אכלו רעים כו' אכלו רעים לעילא כו' מאן אינון לעילא כו' דא אתר עילאה דאינון באחדותא בחדוותא דלא מתפרשן לעלמין אלין אקרון ריעים הה"ד ונהר יוצא מעדן עדן וההוא נהר לא מתפרשין לעלאין ואשתכחו לעלמין ברעותא באחדותא בחדוותא כו' ואינון דמשתכחי תדיר ולא מתכסיין ולא מתפרשן דא מן דא אקרו רעים כו' אלין ברעותא באחדותא תדיר. ואמר דמתחבקן שזיווגם הוא בסוד חיבוק כידוע ששלש מיני זיווגים הן נישוק חיבוק וזיווג. נישוק הוא בשרשם בפה וחיבוק בחו"ב בהלבש' ידים דא"א ושם חיבוק וזיווג הוא בזו"נ ביסוד. וענין כללותם הוא בסוד חיבוק כי בסוד זיווג יסוד זכר נכלל בנקבה וכללות א' הוא אבל בחיבוק ידי הזכר נכלל בנקבה וידי הנקבה בזכר וזהו כלילות חכמה בבינה ובינה בחכמה כנ"ל ב י"ק - וידוע שכ"א
נחלק לשנים בסוד הבן בחכמה כו' כנ"ל והזיווג בשני הפרצופים שלהם לכן נכללין זה בזה ב"פ בשני הידים שני הידים של זה בזה ושל זה בזה. וכן הוא בשרשם בסוד נשיקין כמ"ש בפ' תרומה ד' רוחין דאכללו בנשיקין כמנין אהבה וז"ש כתרין רחימין בסוד אהבה. והענין שם ג"כ ששני מיני זיווגים שם כמש"ל (ד' כ"ב ע"ב) וז"ש בפרשת תרומה בדף קמ"ו ע"ב נשיקה דרחימו אתפשט לד' רוחין וד' רוחין אינון כחדא כו' ד' רוחין אינון בנשיקה כל חד וחד כליל בחבריה וכד האי רוחא כליל באחרא וההוא אחרא כליל בהאי אתעבידו תרין רוחין כחדא וכד מתחברין בדביקו חד כו' והוא הכל בסוד י"ק בשרשן כנ"ל. והנשיקין הוא בא"א ששם שרשן והחיבוק הוא בחו"ב עצמן כנ"ל כמ"ש שם מאן ישקני ההוא דסתים גו סתימו עלאה ואי תימא סתימא דכל סתימין ביה תליא נשיקין ונשיק לתתא ת"ח סתימא דכל סתימין לית מאן דידע ליה ואיהו גלי מניה נהירו חד דקיק סתים דלא אתגלי בר בחד שביל דקיק
דאתפשט מניה כו' ואתערו דסליקו דנשיקין ביה תליין כו' ר"ל הנשיקין באמת בא"א בפה רק