פירוש הגרא לספרא דצניעותא — קטע 12

הגבורות בעצמם הוא ע"י היסוד שע"י תפארת הוא רק הארה לבניינה וע"י יסוד נותן לה שזהו סוד הזיווג כידוע ומזה אשתיל כל גופה ואורותיה בדעת כידוע הכל. וז"ש (חגיגה י"ב ב') הארץ על עמוד א' עומד וצדיק שמו שנא' וצדיק יסוד עולם (משלי י') והוא יסוד דדכורא שמשם נבנה עולם הנוק' שנקראת עולם כידוע וז"ש כאן דכתיב וצדיק יסוד עולם: נהיר יו"ד בתרין ונהיר ומעבר לנוקבא - ר"ל יו"ד חכמה כנ"ל נהיר ואתמשיך ברישא דז"א כמש"ל ונהיר בדעת באלו שני המאורות כמ"ש את שני המאורות הגדולים. והן ו"ד דכר ונוק' חסדים דכורא וגבורות נוק' כידוע וכנ"ל והן מילוי של יו"ד והיוד נהיר בהם כמ"ש לקמן פ"ב ו"ד כלילן ביו"ד ווי כד אסתלק האי כו' כמ"ש שם. וז"ש בתרין כמ"ש לקמן פ"ב י' נפקין מניה דכר ונוקבא ו"ד בהאי אתר ו' דכר ד' נוק' בג"ד דו תרין דו דכר ונוקבא דו תרין כו' ע"ש. ואלו ו"ד הוא בדעת שהוא כולל זו"נ כמש"ל וז"ש לעיל לישן דא סתים בין

יו"ד וה"א ר"ל יו"ד במילוי ואח"כ ה"א ו"ד בין יו"ד לה"א והוא הדעת שבין שניהן והוא סתים בזיווג בין שניהן. ומה שאחורי ה"א אל היו"ד הוא כמ"ש בזוהר לכסאה כידוע. והוא סתים בהעלם גמור במילוי ואח"כ נתעברה ממנו ואז נעשית ה' כמ"ש לקמן פ"ד ה' ד' הוית בקדמיתא ומדאתעברת ביה בגווה אפיקת ו' כו' והוא הו' שבתוך שמתחלה הוא סתים לאימא כמין ח' ואח"כ בהולדה נפתח רחמה בפטר רחם ונעשית ה' ויצא ממנה הוא"ו של השם ואעפ"כ הרשימו של הוא"ו נשאר בה כי בקדושה לעולם השורש נשאר. וזהו סוד ח מץ שנהפך ביציאת מצרים למצ ה ובעוד ש ה' סתום הי' הקליפה חמץ שולט ובהפתח ה ה' נשבר ח מ"ץ ונעשה מצ"ה כמ"ש בר"מ פרשת פנחס דף רנ"ב ע"א ובג"ד ח' דאיהו חוטא זעירא תבר לה ויעול ה' באתרהא כו'. וז"ש בלישן סתים לאימא הולך כסדר שאח"כ נתעברה ממנו וסתים ל ד' של אימא וז"ש בלישן סתים לאימא והוא יותר בגילוי מתחלה שהי' במילוי ה יו"ד - ושלא תקשה הא

ה' פתוח והיאך אומר בלישן סתים לאימא ואמר דהא אתפחת ליה דנפיק מנה ר"ל ששם הוי"ה הוא נגלה אחר יציאת ז"א כמ"ש בפרשת א"מ ואז נפתח הה"א ליה דנפיק מנה וקודם אתפתחת ליה שהוא הלידה והוא גילוי יותר ש ו' ניכר בתוך ה' ואח"כ נפיק מנה ו' גמור. והוא בסוד ג"פ אקי"ק והוי"ה כמ"ש לקמן והוא סוד יציאת מצרים. ואח"כ אבא יתיב ברישא כו' כניסת מוחי הבינה בו. ואח"כ יהי מארת כניסת הדעת. ואח"כ נהיר יו"ד בתרין כניסת מוח חכמה ונהיר בדעת בחו"ג. וידוע שאבא יסד ברתא ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג') ונבנית הנוק' ע"י נהירו בתרין חו"ג וע"י הגבורות נבנית הנוקבא. והענין כי בין בחכמה בין בבינה כלילן חו"ג דו"נ ב ו"ד בחכמה במילוי ה יו"ד ובבינה ב ה' שהוא ד"ו כנ"ל ותחילה ע"י בינה ש ד"ו כלילן בחד אות ה' לכן נכנסין שניהן יחד בדכורא דאימא יסד ברא כונן שמים בתבונה (שם). אבל באבא ו"ד נפרדין לכן כשאבא נהיר בתרין הולכין הגבורות

ומתפרדין והולכין לנוק' ולכן אמר כאן בתרין וז"ש ונהיר ומעבר לנוקבא. ואמר ומעבר ר"ל דרך ז"א כמ"ש בא"ר דף קמ"א ע"ב תאנא אתפשט האי תפארת מטיבורא דלבא ונקיב ואתעבר בגיסא אחרא ותקין מפרצופא דנוק' כו' ואתפשט רחמי בדכורא ואתעבר ונקיב לסטרא אחרא ותקין מעוי דנוק' כו' כנ"ל. וזהו גילוי יותר שבתחלה הנוקבא כלילא בדכורא והשתא יצאה לעצמה. ועדיין דבוקה בזכר וכלולה באור ואין נקראת עדיין חשך וז"ש ונהיר ומעבר לנוקבא. וע"כ נשלם פסוק וירא אלקים את האור כי טוב: אתייחד יוד וכו' לעילא לעילא - עכשיו מפרש סוד הפסוק ויבדל אלקים בין האור ובין החשך שהוא סוד הנסירה כמש"ו. וסוד הנסירה הוא שמוחין דאבא מסתלקין להאיר לדעת ולנוקבא ואח"כ מסתלקין מוחין דאבא למעלה לשרשו ומתוך כך נחשכה הנוק' ששרשה בחכמה ואז כל הדינין שבדכורא ניתנין לנוקבא ובו נשארו כל החסדים ובשביל כך אין להם דיבוק יחד וננסרו לבא פנים בפנים. וז"ס הדורמיטא דז"א שאין היו"ד נהיר בו"ד כמ"ש לקמן פ"ב

שבעינים דז"א כלילן ו"ד שני גוונין ובהיות נהיר חוורא דא"א ע"י היו"ד אז עיניו פקוחות וא"ל נאמר (תהלים מד) עורה למה תישן ה' כמ"ש בא"ר דף קל"ו ובגין כן צלותא דישראל סלקא בגין דיפקח ויתסחון בההוא חוורא דכתיב עורה כו' וכן שם בדף ק"ל ע"א ובא"ז (רצ"ג ב'). וז"ש בא"ר דף קמ"ב ע"ב עד דעתיק דעתיקי סתימא דכלא פריש דא מן דא וחבר לון לאתבסמא כחדא וכד פריש לון אפיל דורמיטא לז"א ופריש לנוקבא מאחורוי דסטרוי ואתקין לה כו' הה"ד ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם וישן מהו וישן האי הוא דכתיב עורה למה תישן ה' ויקח אחת מצלעותיו מאי אחת דא הוא נוקב' כו'. וז"ש אתייחד יו"ד בלחודוי ר"ל שלא נהיר בו"ד ואח"כ סליק למעלה וז"ש ובתר כן סליק בדרגוי לעילא לעילא ר"ל שבתחלה נסתלקו המוחין דאבא שהוא י"ס המתלבש בז"א כנ"ל וסליק בדרגא דידיה לעילא שהוא אבא ונכלל בו כידוע שבשעת הזיווג ונתינת מוחין נכללו כאחד ואח"כ סליק לשרשו שהוא

יו"ד עלאה דע"ק כמ"ש בא"ז (ר"צ ע"ב) ת"ח שירותא דא דאקרי אב אתכליל ביו"ד דתליא ממזלא קדישא כו' ומשם נוטל המוחין ויו"ד של מזלא נכלל ביו"ד של קרומא דאוירא כמ"ש לקמן פ"ב י' עלאה דאתעטר בקוטרא דעתיקא היא קרומא עלאה כו' ואמר שם ו' לעילא כו' ואמר בא"ז דף רפ"ט דהא י' עלאה כו' כל אינון עלאין בעתיקא תליין כו' ואמר שם אלין אתוון דתליין בהאי עתיקא כלהו תליין בהאי דיקנא ומתחברן בהאי מזלא כו' ע"ש. ושם שרשו בהאי אוירא כמ"ש בפרשת בראשית רזא סתימא אתפשטותא דאתפשט ואתבקע מרזא דסתרא דאויר עלאה סתימא בקע בקדמייתא ואפיק חד נקודה כו' ע"ש. וז"ש כאן לעילא לעילא שני פעמים. והכל בדרגוי ר"ל כל אלו הסליקות סליק בדרגא דיליה שכולן דרגא דיליה: אתחשכת נוקבא ואתנהירת אימא ומתפתחא בתרעוי - הוא כנ"ל על ידי הסתלקותו של יו"ד למעלה אתחשכת נוקבא שבניינה הוא על ידי היו"ד ובהסתלקותו לעילא מביא חו"ג יותר

מאירים כידוע שזה סיבת עלייתו למעלה ואתנהירת אימא עי"ז בזיווגא לתת מוחין ולכך עלה למעלה שהמוחין הוא מלמעלה למעלה עד א"ס כידוע וכשמביא מוחין מזדווג באימא ואתנהירת אימא והוא עיבור שני עיבור המוחין כידוע כמ"ש בתר דינקת הדר אתעברת מנייהו וזהו ויבדל בין האור ובין החשך ר"ל בין ז"א שבו אימא דאתנהירת ובין נוקבא דאתחשכת ואז ננסרו כי זה אור וזה חשך. ואח"כ יולדת המוחין וז"ש ומתפתחת בתרעוי שהן נ' תרעין דבינה שהן עשר דיו"ד של חכמה שכולל ה"ח וה"ג שלכן נהיר בו"ד שהן חו"ג כנ"ל ונכללין בה בה' שלה ה"פ י' הוא חמשים: אתא מפתחא דכליל בשית ומכסייא פתחהא - הוא בן הבכור פטר רחם שלה שנקרא מפתח שלה כמ"ש לעיל דהא אתפתחא ליה וכמש"ל והוא הדעת כמ"ש בפרשת בראשית דף ג' ע"ב ההוא גליפו אגליף וטמיר ביה כמאן דגניז כלא תחות מפתחא חדא כו' ההוא מפתחא סגיר ופתח בההוא היכלא אית תרעין עובד סתימו ואינון חמשין גו אינון תרעין אית מנעולא חדא וחד אתר

דקיק לאעלא ההוא מפתחא בי' ולא אתרשים אלא ברשי' דמפתחא לא ידעין ביה אלא ההוא מפתחא בלחודוי כו' דא מפתחא דכלא סתים ביה והוא סגיר ופתח ושית תרעין כלילן ביה בההוא מפתח דסגיר כד סגיר אינון תרעין וכליל לון בגוויה כו' ע"ש. והוא הדעת והוא ת"ת כמש"ל והן המוחין דכליל לון בגוויה וזהו כיסוי פתחהא שסותם את התרעין בגוויה ומקבל החסדים ונוקבא הגבורות ונתקנים לזיווג כמ"ש בא"ר שם אפיל דורמיטא לז"א ופריש לנוק' מאחורוי דסטרוי ואתקין לה כל תקונהא ואצנעה ליומא דיליה למיתהא לדכורא כו' ויקח אחת מצלעותיו מאי אחת דא היא נוק' וסלקא ואתתקנא ובאתרהא שקיע רחמי וחסד הה"ד ויסגור בשר תחתנה כו'. וזהו בין האור ובין החשך שהוא כלו נשאר אור שהוא חסד. ויקרא אלקים לאור יום שמקבל חסדים כמ"ש (ריש פסחים) קרייה לנהורא ופקדיה אמצוותי' דיממא שישמש ביום ר"ל שיקבלום הדכורא ולחשך קרא לגבורות שיקבלום הנוק' שלא ע"י הדכורא

עכשיו כידוע. ואמר קרא בסתימו שהוא חכמה שע"י נתקנה לכן לא אמר קרא אלקים לילה. והוא מ"ש כאן אתא מפתחא כו' כנ"ל. וז"ש בתפלה קרא לשמש ויזרח אור שהוא קבלת הדכורא ה"ח ראה והתקין צורת הלבנה כנ"ל ואתקין לה כל תקונהא כו' וסלקא ואתתקנא שבתחלה היתה סתומה בלי תיקון וכמ"ש בא"ר דף קמ"א ע"ב ועבד גלגלתא דנוקבא כלא סתימא מכל סטרוי וז"ש צורת הלבנה וכמ"ש ויבן ה' אלקים את הצלע כו'. ועכשיו מוכנים לזיווג ואז ויהי ערב כו' כמש"ו: ואחיד לתתא להאי ולהאי ווי למאן דגלי פתחהא - ר"ל אחר שקבל החסדים אז מוכן לזיווג כנ"ל ומתייחד בנוק' כמ"ש בא"ר שם עד דאתת מטרוניתא בתקונהא ויתיבת קמיה כו' ואתחברו אפין באפין וכד אתחברו אתבסמו דא בדא יומא דכלא אתבסם ביה ובג"כ אתבסמו כו' ר"ל שבזיווג נותן חסדים והיא גבורות מ"ד ומ"נ ומתבסמים יחד כמ"ש שם דף קמ"ב ע"א בגין לאתבסמא גבורא דא דכליל חמש גבוראן ואמר שם ובההוא אתר אקרי ערוה דכלה לאצנעא אתר

לההוא אמה דאקרי חסד כו' כנ"ל. וז"ש ואחיד לתתא - ואמר להאי ולהאי ר"ל מ"מ אחיד ג"כ למעלה בבינה ביסודה כנ"ל כמ"ש לעיל בדף קס"ט ע"ב והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה דא הוא יעקב קדישא שלימא כו' יושב אהלים תרי דאחיד להאי ולהאי אוף הכי כתיב והבריח כו' דאחיד להאי ואחיד להאי וז"ש ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ערב נק' יסוד של מלכות התחלת הלילה פתח דמלכות ובקר נקרא יסוד דבינה התחלת היום בקר של אברהם ששם התחלת התפשטותה כידוע. יום אחד שנתייחדו שניהם ע"י יום אחד שהוא ת"ת. וייחודם ע"י חסד כנ"ל בסוד ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא (ויקרא כ') כידוע לכן נאמר יום אחד שהוא חסד יום ראשון והוא יומא דכלהו יומין וזהו יום אחד: ואמר ווי למאן דגלי כו' ר"ל שגורם ח"ו הסתלקות בינה ממנו ותרעין דילה: [ע"כ פ' ראשונה של בראשית]: כלל בזה הפרק בכלל מהתחלת עולם התהו עד סוף אצילות בכללות והכל בפרשה ראשונה של

בראשית. והתחיל מראשית האצילות כסדר עד סוף גילוי אחר גילוי. בתחלה הקדים תאנא ספרא כו' הקדמה לספר שכל הספר הוא על הצניעותא א"ס רדל"א הנקרא צניעותא וחכמה שהוא נקרא ראשית הוא ספר שלו וגילויו. ואמר ה' תיבות נגד ה' פרצופין ועולמות שכנגדן ה' פרקים: ואמר דעד לא הוי מתקלא הוא בא"א ששם התחלת המתקלא אוירא בטש גו מוחא עד דאתיישב בדיקנא בב' מזלות: לא הוו כו' באו"א: ומלכין כו'. בו"ק: וזיוניהון כו' מוחין שלהן שלכן אחר התיקון צריך להמשיך מוחין לו או"א כמ"ש בא"ז (רפ"ט ב') אתגליף האי חכמתא ואפיק חד נהרא כו' ועייל ברישא דז"א ואתעביד חד מוחא הרי שהמוחין אינן מעצמו וכל שהיה בעולם התהו הן עצמן ושרשן ואינן חסרין לעולם. והמוחין הן באין מלמעלה עד רזא דא"ס מבטישו דאוירא ומ"ס ועדיין לא היה מתקלא בא"א לכן לא היו מוחין: וארעא כו'. מלכות נתבטלה שלא מלכה כלל ותיכף נתבטלה ונהג במקומה בינה בסוד אהה דנטיל רוחא

לרוחא כמ"ש לקמן בסוף פ"ה. עד כאן עולם התהו: עד רישא כו'. ראש א"א שהוא ראשית האצילות שלמעלה ממנו נקרא א"ס כידוע: לבושין דיקר אתקין - י"ג תיקוני דיקנא: ואחסין לז"א. והוא ראשית התיקון כמ"ש למטה תליסר יקים לון ברחמי ומתחדשן כקדמיתא: האי מתקלא תלי כו'. ר"ל ברדל"א דהוא נפיק מניה טורנא ובטש גו מוחא ואגליף כו' כמ"ש בא"ז וכמ"ש בזוהר בראשית דף ט"ו ע"א וט"ז ע"ב ובתז"ח ובז"ח ש"ה והרבה מקומות: אתקלו ביה כו' - שם התחלת המוחין דז"א בבטישו הנ"ל דחכמה סליק לעילא לעילא ומקבל המוחין לז"א כמ"ש למטה ובתר כן סליק בדרגוי לעילא לעילא וכמ"ש בא"ז (רפ"ט ב') בהאי מזלא פשיט פשיטותא דקוטרא עלאה ההוא רישא דכל רישין דלא אתיידע כו' בטש מאן דבטש כו' אתגליף האי חכמתא כו' ועייל ברישא דז"א כו'. ואמר שם דף רצ"א ע"א מאי ירותא דא תרין עטרין דהוו גניזין בגווייהו כו' והוא אוירא דכיא דגניז באבא ובוצינא דקרדינותא

דגניז בגו אמא כמ"ש שם דף רצ"ב ע"ב ואוירא דכיא וניצוצא הן מרזא דא"ס כמ"ש בפ' בראשית שם ובמאמר קו המדה ע"ש ולכן אמר דהוו גניזין בגווייהו: מתקלא כו'. ר"ל בגוף של רדל"א שהוא גניז ברישא דא"א ושם פשיט פשיטותא כו' כנ"ל אבל רישא נקרא א"ס וא"א לומר שם מתקלא אפילו תלי כמ"ש לעיל: לא אתאחד כו'. ר"ל אפילו בגופיה אינו נאחז המתקלא רק תליא ואין נראה כלל גופיה: ביה סליקו כו'. כל הסתלקות לעילא וכל רעותין דסלקין וכל האורות הכל ברדל"א שנקרא א"ס כמ"ש בפ' נח דף ס"ה ע"א ובפ' פקודי (רס"ח ב'). ועכשיו מתחיל התיקון כסדר ז' תיקונים דגלגלתא מבינה עד יסוד וכל תיקון הוא יותר נגלה מתיקון שלמעלה וכן עד סוף. הראשון גולגלתא והוא סתים רק בטלא דבדולחא דנטיף לרישא דז"א ומשם לחקל תפוחין וז"ש מליא טלא כו'. והשני קרומא ובו מתחיל המתקלא וממנו אבא כמ"ש בא"ז דהוא מרוחא דגניז בע"י. ואח"כ עמר נקי במבועא דנפיק

ממוחא והוא בגלוי רק שהכל סתום. ואח"כ במצח שיוצא ממנו רצון והוא סליק ברעותא שאמר בזוהר. ואח"כ דרך עינים והוא הסתכלות דרך נקבים ועדיין אין הבל. ואח"כ נוקבין דחוטמא הבל ממש. ואח"כ י"ג תיקוני דיקנא מזלא דכליל כלא. והן בשני פסוקים הראשונים של בראשית ובהן תלוי כל התנהגות העולם בשתא אלפי שנין וחד חרוב: ואח"כ גילופי חוורא התנין שמתחיל בראש ויורד בכתף ואעבר דרך או"א ומתלבש בז"א: ואח"כ בפסוק ויאמר אלקים יהי אור עד סוף כל הפרשה הראשונה של יום הראשון הכל באו"א רק שכולל זו"נ שבהן מתברר כל הסדר של או"א עד סופן וזהו סדר של התורה שמדבר בענין א' גומר כל הענין בכללות אע"פ שאין מקומו כאן רק לגמור הענין שמתחיל שא"א לבאר אא"כ מבאר ענין של האחר כמו כאן שא"א לגמור כל הענין של או"א עד שמבאר בקיצור נסירה של זו"נ ולכן בס"ד הזכיר פסוק יהי מאורות ג"כ כאן וזה הענין של אין מקודם ומאוחר בתורה ודוק ותמצא: ומתחיל

מראש האצילות של או"א ששורש החכמה הוא ביו"ד עלאה דע"ק שהוא קרומא עלאה דאזדכך וסתים ובטש אוירא במוחא ומשם יוצא אוירא אחרא לבר ושם התחלת החכמה כמ"ש לעיל. ויוצאין חו"ב כא' ואח"כ מתפרשין כמ"ש בא"ז דף ר"צ ע"א האי חכמה אתפשט ואשתכח דדכר ונוקבא הוא חכמה אב בינה אם כו'. ותחלתם כלולין בחכמה וזהו יהי אור כמ"ש לקמן בפ"ב יהי י' עלאה י' תתאה ה' בגווייהו כו' ה' בין יו"ד ליו"ד די'ה'י' נשבא דפרדשקא כו' בלא רוחא לא אתקיים כו' כן כאן י' עלאה קרומא עלאה כו' ה' נשבא דפרדשקא כו' י' תתאה חכמה בשורש י' עלאה ונקרא על שם השורש שנקרא הוא כמ"ש לקמן פ"ב ואח"כ הבינה והיא כללא דכלא ואז נק' וי'ה'י' י"ה ע"ש חו"ב ובה נכלל הדעת וי' כמש"ל וזהו וי'ה'י'. וז"ש הוא בלחודוי וי'ה'י' בלחודוי שאין מתקלא עדיין בחו"ב לפי שלא יצא הדעת וחכמה בשרשו ובינה לחודה בכללה: ואח"כ הדעת. וירא אלקים את האור כי טוב ואז סלקין במתקלא

והכל בשרשם ואח"כ חו"ב במקומן מלבישין את ידי א"א. אחתא ומודעתא כו' והתפשטותן בד' פרצופים וז"ש כלילן דא בדא כו' כנ"ל ושם: אח"כ יציאת הדעת במקומו שתא נפקין כו': ואח"כ זיווגם ע"י הדעת לישן דא סתים כו' שהוא ו"ד בין י"ה כמש"ל. וידוע כי בזיווגם מתכללין הד' פרצופים זה בזה וכן א"א וכולם חג"ת בנה"י וז"ש דכתיב זה יאמר כו' שהוא בפרצופים התחתונים שעתידין להתלבש בג' מוחין דז"א וז"ש וזה יקרא בשם כו' הכל בלשון עתיד וכן זה כו' והכל בנה"י שיסוד נקרא זה בסוד וזה לך האות והוא כולל נה"י ולכן כולם נקראין זה וכאן מרמז על בחינת פרצופים התחתונים בפרטות. ואח"כ כלילותם זה בזה שכולן כלילן בחג"ת וז"ש ביה"ו כלא כלילן: ואח"כ עיבור בלישן סתים לאמא כו': ואח"כ הלידה דהא אתפתחת ליה - ואח"כ היציאה דנפיק מינה - ואח"כ כניסת בינה בז"א ורביעא עליו בסוד היניקה וז"ש אבא יתיב כו'. ואח"כ כניסת הדעת ויאמר אלקים יהי מאורות

החו"ג שליט כו'. ואח"כ יציאת הנוקבא ע"י אבא נהיר יו"ד כו'. ואח"כ סדר הנסירה בפסוק ויבדל אלקים כו' בתחלה התייחדות היו"ד שאין נהיר בדעת ואח"כ סליק ונפיק מרישא דז"א ואח"כ יציאתו למעלה עד שמגיע לשרשו וע"י כך כל הדינין יורדין לנוקבא ואתחשכא ואח"כ מביא המוחין מלמעלה למעלה ואתנהרית אימא וזהו ויבדל ועי"כ ננסרה הנוקבא. וז"ש אתייחד כו' ובתר כן סליק בדרגוי לעילא לעילא. אתחשכת נוקבא ואתנהירת אימא: ואח"כ לידת המוחין וז"ש ומתפתחא בתרעוי - ואח"כ כניסת המוחין וז"ש אתא מפתחא כו' והוא שנאמר ויקרא אלקים לאור כו'. ואח"כ התייחד ז"א בב' נוקבין בבינה ומלכות וז"ש ואחיד להאי ולהאי והוא שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. וכל הכלל הוא רישא דא"א שאינו מגולה ממנו אלא רישא בלבד כמ"ש בא"ז (רפ"ח א') כנ"ל ופרצופי או"א בלבד: וכן היתה ביציאת מצרים שבגלות היה הכל סתום ולכן אמר פרעה לא ידעתי את ה' שהיה במצרים בגלות

בלישן סתים לאימא: ואח"כ בסנה סידר הקב"ה למשה כל המעשים הנ"ל ובתחלה עיבור בסוד כל האותות והמופתים. ויציאת מצרים וקריעת ים סוף היה בסוד הלידה כידוע ואז ציוה ה' לאכול מצות ז' ימים שבין יציאת מצרים וקריעת ים סוף שהיה הכל בסוד הלידה בסוד שבעים שנה ע' קלין כידוע כי באלו הימים נשבר רגל ה ח' ונעשה ה' ואח"כ א"צ כמ"ש בזוהר (תצוה קפ"ג ב') שהשיב ר"ש לר"א דא"צ אלא באותן הימים לאדכר הנס ע"ש וכמ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רנ"ב ע"א בחוטא זעירא מכלא תבר ח' חמץ ואתעביד מצה. ואח"כ היתה לידת המוחין ומתפתחא בתרעוי שהן חמשים יום שבין פסח לעצרת חמשים שערים שלה. ואח"כ ביום שבועות: אתא מפתחא דכליל שית - והוא ששי לחודש ומכסייא פתחהא וקבל ה"ח וה"ג עשרת הדברות חמש נגד חמש חמש בלוח אחד וחמש בלוח שני ימין ושמאל ספר וספר וספור כמש"ל: ואח"כ ואחיד להאי ולהאי - במשכן. כידוע ולכן תיכף אחר עשרת הדברות נצטוה על המשכן.

ונצטוה מקודם על הדינין ואלה המשפטים כו' כמ"ש בפרשת משפטים דף קכ"ג כל הני תקונין אתיין לאתחברא בחד עד דכל רבות קודשא נטיל כלא האי יסוד ואשדי לנוקבא ומתברכא מניה אימתי מתברכא מניה בשעתא דאתתקנו דינין לתתא וכד דינין מתתקנין לתתא מתתקנין לעילא וכל תקונין דמלכא בחדוותא בשלימו דאינון שמא קדישא והוה כלא חד וכדין הוא שרי בגווייהו דכתיב כו' ע"ש ולכן אח"כ נצטוו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם: וכ"ז הוא בפסוק שהודיע לו השם למשה היאך יתגלה השם מדרגא לדרגא כמ"ש בפרשת א"מ דף ס"ה ע"ב ורזא דמלה הכי הוא אקי"ק דא כללא דכלא דכד שבילין סתימין ולא מתפרשין וכלילן בחד אתר כדין אקרי אקי"ק כללא כלא סתים ולא אתגלייא בתר דנפקי מניה שירותא וההוא נהר אתעבר לאמשכא כלא כדין אקרי אשר אקי"ק כו'. אקי"ק זמין לאמשכא ולאולדא כלא אקי"ק כלומר השתא אנא הוא כלל כלא כללא דכל פרטא אשר אקי"ק דאתעברת אמא וזמינת

לאפקא פרטין כלהו ולאתגליא שמא עלאה. לבתר בעא משה למנדע פרטא דמלה מאן הוא עד דפריש ואמר אקי"ק דא הוא פרטא והכא לא כתיב אשר אקי"ק. ואשכחנא בספרא דשלמה מלכא אשר בקיטורא דעדונא קסטירא עלאה חברותא אשתכח כד"א באשרי כי אשרוני בנות. אקי"ק זמינא לאולדא. ת"ח היך נחית מדרגא לדרגא לאחזאה קב"ה למשה בקדמיתא אקי"ק כללא דכלא סתים דלא אתגליא כמה דאמינא וסימן ואהיה אצלו אמון וכתיב לא ידע אנוש ערכה. לבתר אפיק ההוא נהרא אמא עלאה ואתעברת דזמינא לאולדא ואמר אשר אקי"ק זמינא לאולדא ולתקנא כלא. לבתר שארי לאולדא ולא כתיב אשר אלא אק"יק כלומר השתא יפוק ויתקן כלא. בתר דנפיק כלא ואתתקן כל חד וחד באתריה שבק כלא ואמר ה' דא פרטא ודא קיומא ובההיא שעתא ידע משה רזא דשמא קדישא סתים וגליא כו' וכן יהיה בימות המשיח בתחלה [עיבור] ואח"כ [לידה] וזהו חבלי משיח וע' קלין דיהבת כמ"ש בזוהר משפטים ופנחס וכמ"ש (ישעיה ס"ו)

כי חלה גם ילדה ציון כו'. ואח"כ אשפוך את רוחי על כל בשר (יואל ו') ומלאה הארץ דעה (ישעי' י"א) ואח"כ ה' אחד ושמו אחד: