# ספר עבודת הקודש — חלק ד פרק לא

[קריאה בקורא](/reader/kabala-f41d246d481b/1/107/)

<div lang="he" dir="rtl">

חלק ד פרק לא 
הרב המורה ז&quot;ל בפרק ל&quot;ג חלק ב&#x27; מספרו אמר שהקול ההוא העצום אשר השיגו ישראל ובו 
נתנה התורה היה נברא, והרב לטעמו ולשטתו שאמר בפרק ס&quot;ה חלק א&#x27; בזה הלשון וכל שכן 
בהסכים כל אומתנו שהתורה ברואה הכוונה בזה דברו המיוחס לו נברא אמנם ייוחס אליו 
להיות המאמר אשר שמעו משה רבינו ע&quot;ה בראו וחדשו כמו שברא כל מה שבראו וחדשו עד כאן. 
והכוונה כפי הנמצא למפרשי סודותיו כי אם יהיה לו דבור התורה יהיה דבורו ואחר שהתורה 
ברואה הנה אין דבור לו: 
אמר עוד ואמנם הכוונה שתארוהו בדבור כתארו בפעולות כלם דומות לפעולותינו. והיישירו 
הסכלים כלם אל שיש מדע אלהי ישיגוהו הנביאים שהשם דבר עמהם ואמר להם עד שיודע שאלו 
העניינים אשר יגיעו הם לא ממחשבתם וזממם לבד עד כאן, הנה אלה כללי דבריו וטעמו בקול 
ודבור אשר מהם התורה נדרשת אשר מפיה אנו חיים והעידה כי כל זה מפיו יתברך ממש וכתיב 
בה עדות יי&#x27; נאמנה להזהיר שנשמר מאד לנפשותינו. פן נשיא דברי התורה לדברים אחרים 


ונדרוש בה דרשות ופירושים מדעתנו אף אם יהיו דבריה נגד השכל האינושי ושקול דעתו כי 
מה לה ולשקול דעות בני האדם אבל היא שקולה כפי דעת תמים דעות יתברך והיא עדותו 
יתברך כי היא המעידה על ייחודו ומציאותו, ואין לשנות טעמה כי לזה נקראת עדות כי כמו 
שהעדות ראוי שיובן כפשטו ומשמעו ואין לפרש בו זולת מה שמפרש בו המעיד שאם כן תאבד 
הכוונה ואינו עדות, כן התורה הנקראת עדות ואל הארן תתן את העדות אשר אתן אליך אלה 
העדות והחוקים והמשפטים אין לפרש בה דבר זולת מה שיפרש בעל העדות יתברך ומשה ע&quot;ה 
ושאר הנביאים תלמידיו ע&quot;ה מפיו שקבלו האמת כפי המקום אשר נחצבה התורה ממנו שהוא 
המחשבה העליונה, ובאופן זה צריך לפרשה בענין שתסכים עם החכמה העליונה אשר היתה שם 
ומשם נאצלה, וכאמרם נובלת חכמה של מעלה תורה והבא לשקלה כדעתו מחטיא הכוונה ולא עלה 
בידו כי אם אשמה רבה והוצאת זמן לבטלה: 
והנה סברת הרב ז&quot;ל הר נשף יתנגפו בו רגלי המאמינים וימעדו רגליהם מדרך התורה כי 


יספקו בקול ההוא אשר אמר שהיה קול נברא וכבר ראיתי למפרשי דבריו בזה הלשון וכל 
ישראל היו שומעין הקול הנברא שבראו משה רבינו בשליחות השם יתברך שהיה אומר הקול 
ההוא הדברות וכבר נשנה להם זה הדעת הנפסד פעמים שלש בפרק ל&quot;ג חלק ב&#x27;, וכבר היו דברי 
הרב לאבן נגף ולצור מכשול ומכמורות לצודד נפשות, כי יש לאומר שיאמר האם היו שם 
קולות משונים הרבה נבראים למשה ולישראל קול לו לבדו ממנו ישמע הדברות וזה הקול 
הנברא מאין בא אם בא מהשם ואחר שהוא נברא למה לא ישמעוהו ישראל אחר שעלו למדרגת 
המראה ההוא ויהיה ההבדל בינו ע&quot;ה וביניהם שהוא יבין הדבור והם ישמעו הקול בלא דבור 
כדעת הרב, ואין דבר נברא במדרגת העלוי והפלא כל כך עד שלא ישיגוהו הם במעמד ההוא 
למעלת קבלת התורה ויצטרך משה ע&quot;ה לברא להם קול לעצמם להכניסם בספקות, לא יצאו מהם 
לומר משה הוא הנותן התורה ומשמיע הדברות בחכמתו ולא יי&#x27; פעל כל זאת, ומצינו שנשמר 


הוא יתברך מזה כפי קבלת רז&quot;ל באמרם בקש הקב&quot;ה ליתן י&#x27; הדברות היה משה עומד מצדו, 
אמר הקב&quot;ה אני גולה להם את הרקיע ואומר אנכי יי&#x27; אלהיך הם אומרים מי אמר הקב&quot;ה או 
משה, אלא ירד משה ואחר כך אני אומר אנכי יי&#x27; אלהיך עד כאן, וגם הם כדי לצאת מזה 
הספק אמרו כל אשר דבר יי&#x27; נעשה כלומר רצוננו לשמוע מפיו עצמו וגם הוא יתברך נתרצה 
להם בזה ואמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו 
לעולם ועל הדרך שבארתי: 
ואם כדעת הרב עדיין ישארו בספקותיהם על הכל ואף באי זה קול שיהיה יספקו אחר שהוא 
נברא. ואי איפשר להעמיד דברי המפרשים אפילו לפי דעתם כי אין הקול הנברא שלא מאמצעות 
משה גדול במעלה מהמלאך והוא מושג אל הנביאים במראה הנבואה לדעת הרב המורה ז&quot;ל, והנה 
האמת כי אין מציאות אל קול ודבור בזולת כלים גשמיים ולזה אמר הרב ז&quot;ל כי הקול העצום 
ההוא המשמיע דברות הקדש היה נברא. והנה רפא בזה שבר אחד וגלה על שברים רבים עצומי 


הסכה הסבה ונפל בזה להיותו ערום מן החכמה האמיתית היא נשמת התורה המקובלת באומה אשר 
באורה נראה אור ובה נעמוד על האמת הנרצה ועל הדרך שאבאר, והוא כי חלילה שיהיה הקול 
ההוא הנראה והנשמע לאנשי המעמד ההוא הנורא נברא, וכבר כתבתי כי אין בנבואת הנביאים 
ובהשגותיהם מדרגה שתהיה מכלל הבריאה חלילה כי היה בזה ספק והמעדת רגל מן האמונה, 
אבל כל עניינם בייחוד פנימה והקול והדבור המגיע והנשמע להם הנה הוא מן הייחוד ובו 
עצמו כפי מה שבאה הקבלה בזה עם שאין שם דבר גשמי חלילה, ועל הדרך שאומר והוא כי 
חכמי האמת קבלו במציאות קול למעלה על זה הדרך ואמרו על סוד קול ורוח ודבור המקובל 
בספר יצירה לאברהם אבינו ע&quot;ה ואלו השלשה קול ורוח ודבור הם דבר אחד בעולם האחדות, 
אי איפשר לקול בלי רוח ובלא דבור כי למטה בעולם התחתון הזה יש קול בלי דבור כמו 
הקול הנשמע בהקשת ברזל בברזל יחד או דבר קשה בקשה או קול בעלי חיים שאין דבור נכר 


בו, אבל בעולם האחדות וגם בעולם הנפרדים אי איפשר להיות קול בלא דבור כי אין שם 
הקשת שפתים כי אין למעלה דבר גופני ולזה תקנו בתפלה ומשמיעים ביראה יחד קול בדברי 
אלהים חיים לומר כי יחד הקול והדברים אי איפשר לזה בלא זה כי הקול הוא הדבור ממש, 
והוא הקול המדבר מאליו בלתי תנועה והוא רוח אלהים חיים דכתיב וישמע את הקול מדבר 
אליו ר&quot;ל מדבר מעצמו בלתי הכאת שפתים הוא הקול שהיו שומעים הנביאים והקול שראו 
במעמד הר סיני שנאמר וכל העם רואים את הקולות ולא אמר שומעים, וזהו רוח הקדש כי 
המדבר ברוח הקדש לא ישמע קול אלא הרוח ההוא תבא בקרבו וידבר מאליו כי האותיות עצמן 
היו חקוקות באזני הנביא, והנה שלשה אלה קול ורוח ודבור הם דבר אחד למעלה וחשבון אחד 
ואין צריך שם הקשת שפתים ולא הכאת דבר קשה: 
והמבין דברי סתר אלה יתבאר לו כי קול הנבואה אינו נברא לפי שאינו חוץ מן הייחוד 
ולזה הקול והדבור שם דבר אחד אי איפשר לזה בלא זה עם שאינו בהקשת שפתים כי אין שם 


גוף. והנה לא נצטרך להמציא ולבדות מלבנו קולות שונים נבראים אל הנביאים ואל מקבלי 
התורה. והקול המיוחד הזה הוא שכתוב בו וכל העם רואים את הקולות: 
והנה בהר סיני היו שלש מחיצות חשך ענן וערפל והקול ההוא יוצא מביניהם מוגשם ונראה 
ומושג להם כי הרצון היה בזה כדי להעמידם על האמונה במעמד ההוא וכדי שיסתלק כל ספק 
מלבם, כי היום הנורא יום קבלת התורה תכלית הבריאה ושרש האמונה ופרסום הייחוד 
והאלהות, לא חרד אלינו את כל החרדה ההיא כי אם להעמידנו על האמת הברור בכל זה 
ולקיים כל זה היה הכל נראה ומוחש אלינו כי בזה יסתלקו כל הערעורים והספקות מעל 
הנביא הנאמן ומעל כל המקובל שם לדורות עולם, ובזולת הברור ההוא עדיין היה פתחון פה 
ומקום לבעל הדין לחלוק ולערער והוא שכתוב אתה הראת לדעת הראת ממש בראות עין והשגה 
מוחשת לפי שתכלית בכל זה לדעת כי יי&#x27; הוא האלהים אין עוד מלבדו וכמו שכתבתי כי מה 
שמדמים קצרי יד ההולכים אחרי שרירות לבם ושקול דעתם שהוא מקום הטעות ודרך המרי הוא 


דרך האמונה והאמת כי לא מחשבותיהם מחשבות יוצרנו ולא דרכיהם דרכיו ואנו מאמינים בני 
מאמינים לא נזוז מקבלת רז&quot;ל תופשי התורה והאמונה אשר באורם נראה אור והמה קיימו 
וקבלו כל זה, אמרו במדרשו של רשב&quot;י ע&quot;ה (ח&quot;ב פ&quot;א ע&quot;א) בזה הלשון א&quot;ר אבא כתיב וכל 
העם רואים את הקולות שומעים מיבעי ליה אלא הכי תנינן אינון קלין הוו מתגלפאן בההוא 
חשוכא ועננא וקבלא והוו מתחזיין בהו כמא דאתחזי גופא וחמאן מה דחמאן ושמעין מה 
דשמעין מגו ההוא חשוכא ועננא וקבלא ומההוא חיזו דחזאן הוו נהירין בנהירו עילאה 
וידעין מה דלא הוו ידעין דרין אחרנין דאתו בתריהו, וכלהו הוו נהירין בנהירו עילאה 
וידעין וחמאן אפין באפין הה&quot;ד פנים בפנים דבר יי&#x27; עמכם, ומאן הוו חמאן תאני ר&#x27; יוסי 
מנהירו דאינון קלין דלא הוה קל דלא נהיר בנהירו ומסתכלי כל גנזין טמירין וכל דרין 
דייתון עד מלכא משיחא, ובגיני כך כתיב וכל העם רואים ראיה ממש עד כאן: 


הרי בארו ע&quot;ה כי היה ממשות מוחש בקול ההוא והיה נראה ממש וסוד הענין כי כל הדברות 
היו חקוקים בקול ההוא והוא הקול והוא הדבור כמו שכתבתי, והדברים ההם אל הקול כגוף 
אל הנשמה שהיה מתלבש בהם וזה סוד אמרם שכל הדברות אמר הקב&quot;ה בדבור אחד מה שאי איפשר 
לבשר ודם לומר כן שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר וכו&#x27; כדאיתא במכילתא 
והנה השיגו ישראל הקול ההוא כנשמה בגוף כשאר כל הדברים הרוחניים הנשגים מצד 
השתלשלותם כי בהיותם בעולם הרוחני הם רוחניים וכפי מה שישתלשלו יותר יקבלו הציור 
יותר עד שבהשתלשלם אל העולם הגופיי הם גופניים וכן על דרך זה התורה וכבר כתבתי זה. 
והנה היתה שם ראיה ושמיעה לקול ולדבור יחד ובמכילתא וכל העם רואים את הקולות רואים 
הנראה ושומעים הנשמע דברי ר&#x27; ישמעאל. ר&#x27; עקיבא אומר רואין ושומעים הנראה דעת ר&#x27; 
ישמעאל ממה שלא כתב רואים הקולות אלא את שבא לחלק ראיה מן הקול, כי אין הקול נראה 


ור&#x27; עקיבא המקובל בסתרי מתן תורה אמר שזה אמנם הוא בקול הדיוט נפרד אבל בקול גבוה 
מיוחד זה תלוי ברצון הקול ההוא לתת בהם כח ולהשפיע בהם מאורו עד שיראוהו ממש, ואת 
לא בא למעט ולחלק כי אם לרבות ראיה ושמיעה בקול כנגד שני דברים שהם דבר אחד בקול 
ההוא קול ודבור והכלל אצלנו הלכה כר&#x27; עקיבא מחבירו: 
ובמדרשו של ר&#x27; נחוניא בן הקנה כתוב אחד אומר וכל העם רואים את הקולות וכתוב אחד 
אומר קול דברים אתם שומעים הא כיצד, בתחלה רואים את הקולות ומה ראו שבע קולות שאמר 
דוד ולבסוף שמעו הדבור היוצא מבין כלם עד כאן. ושבע קולות לאו דוקא כי לא השיגו 
ישראל כי אם הקול האחרון אלא ממה שהשיגוהו כלול מכלם אמרו כן, וכמו שכתבתי אמרו ראו 
שבע קולות ולבסוף שמעו הדבור היוצא מבין כלם ועל הדרך שבארתי והוא דעת ר&#x27; עקיבא, 
והרב ר&#x27; מנחם מרקנט כתב בשם רבינו סעדיה גאון בזה הלשון, הלא תראה במתן תורה הוריד 
השם יתברך על ההר אש גדולה בהוד והדר מוקפת ענן וערפל וחשך שחור שנאמר ישת חשך 


סתרו, ערבב את הקול באש נראה דמותו בענן כדבר היוצא מחרט ומחוגה יש לו נענוע התואר 
באויר וראו העם הדבר ודמות האותיות שנאמר וכל העם רואים את הקולות עד כאן הנה באר 
הגאון ז&quot;ל בקול ודבור התורה כל מה שכתבתי והוא מה שרציתי לבארו ובו נשלמה הכוונה 
בזה הפרק: 
  


חלק ד פרק לב 
והלוחות מעשה אלהים המה אמר הרב המורה ז&quot;ל ר&quot;ל שמציאותם טבעית לא מלאכותית, הרי 
השוה הלוחות שהפליגו רז&quot;ל במעלתם וקדושתם לשאר דברים הטבעיים כצמחים ובעלי חיים 
שנמצאו מאליהם מן הארץ ובארו דעתו העומדים בסודו כי הלוחות במדתן ושעורן נמצאו 
מציאות טבעי בהר, ובאותן הלוחות הן נמצאות כל צורות האותיות הנמצאות אתנו וכן מה 
שאמר כתובים באצבע אלהים שוה למי שנאמר בהם כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך לדעתו ואין 
הכתב בלוחות יותר נפלא ממציאות הכוכבים כפי סברתו, ותמה על אנקלוס ע&quot;ה שתרגם כתיבין 
באצבעא דיי&#x27; ואמר הרב כי הוא שם אצבע דבר מצטרף לשם ופי&#x27; אצבע יי&#x27; כמו הר יי&#x27; ומטה 
יי&#x27;, ואמר שרצה בזה שהוא כלי נברא חקק הלוחות ברצון השם ואמר איני יודע מי הביאו 
לזה והיה יותר קרוב מזה כתיבין במימרא דיי&#x27; כמו שאמר בדבר יי&#x27; שמים נעשו. ואשר עמדו 
בסודו אמרו כי לדעת הרב כוונת אנקלוס ע&quot;ה שמשה רבינו ע&quot;ה חקק הלוחות באי זה כלי 


וכתב בם עשרת הדברים ולקח צורת האותיות מן השמים כי בו מצויירות כל האותיות, ואלו 
התחכם הרב המורה ז&quot;ל בחכמת אנקלוס האמיתית ידע כי אצבעא דיי&#x27; או מימרא דיי&#x27; שניהם 
כינויים אל הכבוד הכותב ליודעיו באמת ומחכמתו ע&quot;ה שהניחו ולא תרגמו וחלילה שיהיה 
מציאות הלוחות טבעי כי אם מעשה נס ואין הכוונה במה שכתוב והלוחות מעשה אלהים המה 
וגם במה שכתוב כתובים באצבע אלהים מה שחשב הרב. ולהפלגת מעלתם וקדושתם ולהורות שאין 
במעשיהם מעשה טבע כלל העלום למדרגה עליונה שאין שכל שום נברא יכול להשיג, והוא 
שדרשו בהם רז&quot;ל שני לוחות העדות מהו שני לוחות כנגד שמים וארץ כנגד חתן וכלה. כנגד 
שני שושבינין. כנגד העולם הזה והעולם הבא. הנה הורו על מעלת הלוחות כי הם כנגד שמים 
וארץ והכוונה שמים וארץ הראשונים והם סוד חתן וכלה ושני שושבינים והם סוד העולם הזה 
והעולם הבא והיו שוין, לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה וזה סוד שני לוחות, ובמדרש 


חזית תיומתי כביכול לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני: 
ועוד במדרש א&quot;ר יהושע בר נחמיה מעשה נסים היו ונגללין היו ושל סנפירינון היו ר&#x27; 
מנחם בשם ר&#x27; אבון אמר וחצובין מגלגל חמה היו. וסוד הענין הזה כלו כפי מה שבאה בו 
הקבלה לחכמי האמת כי הלוחות שנים, כנגד שמים וארץ וחתן וכלה והם שני אחים תאומים 
שוים עטרת תפארת והיו מעשה אלהים סוד ה&quot;א ראשונה אם הבנים מעשה אלהים ודאי כי משם 
נאצלו ושם היו בסוד בינ&quot;ה ותבונ&quot;ה וכן המכתב מכתב אלהים סוד אלהים חיים כי שם נאצלה 
התורה מן החכמה ומשם התורה תורה שבכתב נאצלת והיא כלולה משניהם, ובריש מדרש תנחומא 
והתורה במה היתה כתובה, היתה על גבי אש לבנה באש שחורה והכוונה באש לבנה על ה&quot;א 
ראשונה שהיא יותר נגלת בערך י&#x27; שבשם שהיא יותר נעלמת ולזה נמשלה לאש שחורה להיותה 
פליאה ונסתרת והיא על גבי אש לבנה, כי הכתיבה היא החכ&quot;מה והכלי המקבל הכתיבה היא 
בינ&quot;ה והתורה נאצלה משתיהם יחד סוד תורה שבכתב כי המכתב מכתב אלהים הוא. ולפי 


שהחכמה היא התורה הקדומה, אמרו שקדמה לעולם אלפים שנה והם סוד בינ&quot;ה לפי החשבון 
המרובע והאמיתי והעולם עולם הבנין, ועדיין היו הדברים רשומים רוחניים דקים מאד ולכך 
נקראת החכ&quot;מה שהיא אחד משלשה ספרים הנזכרים בספר יצירה ספר והבינ&quot;ה ספר וכשנאצלה 
משם נקראת ספור ע&quot;ש שמספרת מה שהיה כי מה שהיה נסתר ונעלם בה יצא אל הנגלה יותר כמו 
הלשון שמוציאה מה שנעלם בלב לפועל הנגלה, והוא תפארת ישראל נובלת חכמה של מעלה תורה 
ושם נצטיירו האותיות כי עד הנה רוחניות דקות היו ומשם באו ונאצלו בעטרה, והיא 
הוציאה אותן לפועל בשחקקה אותן בלוחות אשר נתן למשה בהר סיני שני לוחות אבנים כנגד 
חתן וכלה סוד אבן ישראל, אבן זאת והקול יוצא משם כדי להוציאם לפעולה ונחקקין בלוחות 
תחתונות וזה סוד כתובים באצבע אלהים סוד ה&quot;א אחרונה, ואמנם סוד מה שכתוב והלוחות 
מעשה אלהים המה הוא פלא וסתר גנוז כפי קבלת המאור הקדוש רשב&quot;י ע&quot;ה (ח&quot;ב פ&quot;ד ע&quot;ב) 


בסוד הטל הבא מראש הלבן דק רוחני מאד, לבן סוד מרגלית לבנה ומשם נמשך אל שדה תפוחים 
ושם מצטייר ונראה יותר עם שעדיין הוא רוחני ומשם בא בעטרה האור ההוא ושם נקרש ונגלד 
ותקנה אותו האור בלקחה ממנו שתי מרגליות טובות ונקרשו והיו לאבנים והם שתי הלוחות 
וזה סוד אמרם וחצובות מגלגל חמה היו כי מגלגל חמה סוד שמש ומגן נחצבו ובאו המרגליות 
ההן בעטרה והיא תקנה אותן וכפי המקום אשר נתקנו והיו שם כך קבלו הדמות והגוון והוא 
אבן ספיר דמות כסא וזה סוד אמרם של סנפרינון היו וזה סוד והלוחות מעשה אלהים מעשה 
אלהים ודאי. ולחת חסר בא&quot;ת ב&quot;ש כס&quot;א, לרמוז על המקום שנלקחו ממנו והמתקנם לחת העדות 
עדת כתיב כמו עדת ישראל חבורת ישראל וייחודן והם ייחוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה 
ועל שם ואעידה בם את השמים ואת הארץ, ולפיכך דרשו רז&quot;ל שני לחת כנגד שמים וארץ והם 
שמים וארץ הנזכרים בפסוק בראשית והם עדות לישראל והגיד הכתוב ואמר כתבים משני 


עבריהם מזה ומזה הם כתבים, שהיה נראה כפל דברים ואמנם באו להעיד על כי הלחת כל אשר 
בהם מעשה נסים היו והוצרכו שניהם, בתחלה אמרו כי הכתיבה בהם עוברת מצד זה לצד זה 
ולזה אמר עבריהם כי היו האותיות חקוקות בהם והיו עוברות מצד לצד, ולזה אמרו בריש 
פרק קמא דמגלה מ&quot;ם וסמ&quot;ך שבלוחות בנס היו עומדין פירוש, שהיתה חקיקתן עוברת משני 
עבריהם והיו עומדים באויר וזה אמרו עוד חרות על הלחת: 
ולפי שזה דבר קשה לא יסבלהו השכל איך יהיה מציאות וקיום אל האותיות ואיך לא תפסד 
צורת הכתב ותאבד הכוונה בהיותו עובר מצד זה לצד זה, לזה חזר ואמר מזה ומזה הם כתבים 
כלומר ככתיבה מפורשת ומובדלת כאלו כל כתיבה לעצמה בכל צד בלי עירוב ובלבול כך היתה 
החקיקה בלוחות עם היותה עוברת וכל אחת נכרת ונקראת בעצמה. ואלו אמר מזה ומזה הם 
כתבים היה במשמע כשאר כתיבות ולא שהיתה חקיקתן עוברת ולזה הוצרך כתבים משני עבריהם, 
ולהורות כי הכל מעשה נסים ולהורות על כל אלה הפליאות העיד בהם הכתוב והלחת מעשה 


אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא, ייחס מעשיהם אל האלהים ועל הדרך שכתבתי וגם פליאת 
הכתב להיות מעשה נס ייחסו אל האלהים גם כן ולזה קראו כתב בערך אל הכותב עם שהוא 
אינו ככתב בני אדם, למדנו כי אין בענין הלחת דבר טבע כלל כי אין אל הטבע מבא ורשות 
בהם כי הם למעלה ממנו ורשאים ושולטים עליו, ולזה רמזו רז&quot;ל באמרם חרות על הלחת אל 
תיקרי חרות אלא חירות והכוונה כי באו רשומים ונשאו חותם המקום אשר נחקקו משם שהוא 
החירות והחפשיות ולזה מקנים החירות לעוסקיהם ומשליטים אותם על הדברים הטבעיים כי הם 
משועבדים לשומרי התורה, ושנינו אין לך בן חורין אלא כל מי שעוסק בתלמוד תורה: 
ובמדרשו של רשב&quot;י ע&quot;ה (ח&quot;ג ו&#x27; ע&quot;ב) ועל דא לוחי קדמאי רשימין הוו מההוא אתר ודא הוא 
רזא דמלה דכתיב חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות חירות ממש אתר דכל חירו ביה 
תליא עד כאן. וכבר כתבתי זה. והסוד הנסתר כי באו על תכונה זו והוא שיהיה הכתב מפולש 


ועובר מצד זה אל צד זה ועל הדרך שהתבאר להורות לנו נפלאות מסתרי הייחוד וזה כי כל 
אחת מהכחות הנכללות בשם הגדול, נכללת בחברתה ומתיחדת בה ומה שבזו מצטייר בזו כי כל 
אחת כלולה זו מזו וכל אחת יש לה שני צדדים צד בו מקבלת ממה שלמעלה ממנה וצד בו 
משפעת לשל מטה ממנה, והנה האור ההוא מפלש ועובר מצד אל צד בכל אחת ואחת מהן להורות 
על הייחוד הגמור כי המקבל חוזר ומשפיע והמעין בא תמיד ואינו פוסק כי המקור נובע 
וזורח בסוד הל&quot;ב נתיבות פליאות חכמה בסוד עשרה מאמרות סוד עשר ספירות וכ&quot;ב אותיות 
אשר מהן נבנו עשרת הדברות בסוד תר&quot;ך אותיות בסוד תר&quot;ך מאורות הנכללים בכ&quot;תר עליון 
סוד האי&quot;ן, ומשם זורחים בחכמה סוד י&quot;ש מאי&quot;ן והח&quot;כמה מאי&quot;ן תמצא ומשם נבלה תורה 
שבכתב הנבנת ונארגת מכ&quot;ב אותיות ובה מצטיירות וממנה מפלשות ועוברות ובאות ומצטיירות 
בה&quot;א אחרונה שבשם, והם אלו שתי התורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה אשר מהם שני הלוחות 


תחתונים נבנים ומצטיירים ולהורות עליהם באו בצלמם כדמותם נכללות מכ&quot;ב אותיות אשר 
מהן כל עשרת הדברות שבהם נבנים ונארגים מפלשים ועוברים מצד זה אל צד זה בדוגמת 
העליונים, והרי הם לחת העדות שהם עדות על המקום שבאו משם להיותם בתכונה ההיא ממש 
ולזה נקראת התורה עדות נאמנה להיותה עדות על השם הגדול ומורה על הייחוד ולזה היא 
בדוגמתו וכמו שהתבאר בזה הספר והוא שרציתי להוכיחו בזה הענין ובו נשלמה הכוונה בזה 
הפרק: 
  


</div>
