# ספר עבודת הקודש — חלק א פרק כד

[קריאה בקורא](/reader/kabala-f41d246d481b/1/12/)

<div lang="he" dir="rtl">

חלק א פרק כד 
כבר הוכחנו במה שקדם לנו מן הדברים חיוב וצורך התפשטות האצילות, והיותו מוכרח להעיד 
במציאות ואחדות אדון יחיד, ולצורך הנבראים לקיומם, ולזה נתגלה כח האצילות בחלוק 
ההויות, וכמו שהוכיח זה החכם ר&#x27; עזרא בהקדמת פירושו לשיר השירים, אמר שם אז ראה 
ויספרה וגו&#x27;, אז ראה, הביט בה במחשבה הטהורה, כמו האדם המשער את המעשה ועוסק בלבו 
תחלה ואחר כך מתחיל לעשות ולעסוק בו, ועל זה אמרו ז&quot;ל מחשבתן של ישראל קדמה לכל, 
וכפי הציורים שהיו בה צייר באותו כלל שהתחיל ממנה. ויספרה, שלשה ספרים ספר וסופר 
וספור שהם חכמה ותבונה ודעת, רוצה לומר כי ההויות לא היו עומדות על סדר תכונת 
הבנין, והוא יתברך ויתעלה, ויתברך המשיך אותם ההויות וסדרם על סדר אחד, ועשה מהם 
בנין אחד ושם אחד אחר צרוף ושקול והמרה בכ&quot;ב אותיות אשר כל אחת ואחת קשורה בחברתה 
מקבילות אשה אל אחותה, וגם חקרה שם אותם במדות שיש להם חקר וגבול, אף על פי שאין לה 


גבול מצד התחלת עצמה. ויאמר לאדם הידוע הן יראת אדני היא חכמה היא מדת טובו של 
הקב&quot;ה, והכל נאצל ויצא מזיו החכמה ומתברך משם תמיד באין הפסק, עד כאן דבריו: 
ואחר שהוכרח וחוייב היות ההויות נמשכות וסדורות על זה הסדר ונתפשות בהרהור ומחשבה, 
ולא יביא זה לחשוב ולומר כי אחר שנאצלו על זאת התכונה שמא חס ושלום נפרדו מן 
המאציל, לכן באה החכמה העליונה האמיתית להשרישנו בתורה הקדושה ובמצותיה שרש הייחוד 
האמיתי הידוע המקובל מפי יודעיו באמת, לנטוע בלבבות המאמינים שעם שנאצל אצילות 
ההויות משרש השרשים לא נפרד ממנו, אבל הוא בו באחדות: 
ולזאת הכוונה ולהעיד על זה נצטוינו במצות הייחוד, והתורה ומצותיה סובבות על זה כי 
הוא הכוונה בהם, והוא אמרו במשנה תורה והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה 
אתכם היום לאהבה את יי&#x27; אלהיכם, ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, יאמר כי קבלת המצות 
היא לתכלית האהבה והעבודה בכל לב ובכל נפש, ואמרו בספרי אי זו היא עבודה שהיא בלב 


זו תפלה, והכוונה להם ע&quot;ה בזה על הייחוד כי בכוונת התפלה הראויה מתיחדים הדברים 
בשרשם, והכוונה הראויה היא העבודה האמיתית ויחדו התפלה משאר המצות עם שכל המצות 
צריכות כוונה ראויה, לפי שהתפלה היא עבודה רוחנית כולה תלויה בלב ועקרה המחשבה, 
והוא הדין לכל המצות המעשיות שהם דרך אל הייחוד האמיתי כקבלת חכמי האמת. לפי 
שהעבודה הזאת שהוא ייחוד הכל עד אין סוף הוא תקון הכבוד וצורך גבוה ומן הטעם 
שכתבנו, לזה הוא יתברך שואל אותה מישראל והוא אמרו ועתה ישראל מה יי&#x27; אלהיך שאל 
מעמך כי אם ליראה את יי&#x27; אלהיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו, ולעבד את יי&#x27; אלהיך 
בכל לבבך ובכל נפשך: 
הנה יורה כי העבודה על הדרכים האמורים בפסוק היא בידינו ותכליתה לתקן הכבוד, ולזאת 
הכוונה הוא שואל אותה ממנו, כי הנה הכבוד מתיחד משני צדדין כדמיון המאור הנאחז 
בפתילה, שהרי יש במאור ההיא גוון לבן וגוון תכלת, והתכלת מצד מעלה נאחז ומתיחד 


בגוון הלבן, ומלמטה מתיחד ונאחז בפתילה המתקנת אותו להאיר, ולולא הפתילה לא היה 
מקום אל זה התקון, כן ישראל הם כדמיון הפתילה אל הכבוד שהוא נאחז ומתיחד בה והם 
מתקנים אותו להאיר, ומצד התקון ההוא מתיחד הכבוד ונאחז למעלה באור הלבן, והדרך לזה 
הוא קיום התורה והמצות והעבודה בכל לב ובכל נפש: 
ובענין השאלה הזאת הקשו בברכות פרק אין עומדין אטו יראה מלתא זוטרתי היא, והא אמר 
רבי חנינא משום רשב&quot;י אין לו להקב&quot;ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שנאמר יראת 
יי&#x27; היא אוצרו, אין, לגבי משה מלתא זוטרתי היא, משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול, יש 
לו דומה עליו ככלי קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול עד כאן: 
ועל דרך האמת כי מדת היראה לגבי משה איש האלהים מלתא זוטרתי היא, כי מקום השגתו 
למעלה הרבה ממקום היראה, אבל עדיין יקשה דלגבי ישראל לאו מלתא זוטרתי היא, ויקשה 
עוד למה לא הקשו גם כן מן המעלות הנזכרות בפסוק שהם למעלה מן היראה וכלם בכלל השאלה 


הם: 
והתר הספק הראשון על דרך החכמה כי אפילו לגבי ישראל היראה נקל להם להשיגה, כי משם 
נשתלשלו נפשותיהם לחול בהם והיא אם הבנים, וזה אם יכינו עצמם להיות לה כסא כבוד 
להיות דבקים בה תמיד בלא פרוד כמשל הפתילה אל האור וכמו שכתבנו, ולפי שמשה נאמן בית 
דבק תמיד אמרו לגבי משה מלתא זוטרתי היא, כי מקום נבואתו למעלה בשם המיוחד, ולזה 
נקרא איש האלהים כד&quot;א איש נעמי, אבל לגבי ישראל פעמים שהאילן נושא פירותיו וסובלם, 
ופעמים שהוא משירם, והכל כפי התעוררותם במעשיהם, לכן שאל מהם תקון הכבוד וייחודו 
תמיד בלא פרוד, והוא אמרו ליראה את יי&#x27; אלהיך: 
והתר הספק השני כי אין השאלה כי אם ליראה, לפי שהיראה פתח והתחלה להשגת שאר המעלות, 
ושעור הכתוב מה יי&#x27; אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את יי&#x27; אלהיך, כדי שימשך ממנה ללכת 
בכל דרכיו וגו&#x27;, ולהורות זה לא בא ללכת בוא&quot;ו, ואמר לשמור את מצות יי&#x27; ואת חקתיו, 
בא לפרש כי השגת היראה היא השמירה מעבור על המצות והחקים, כי זה יגרום הפרוד והקצוץ 


ביניהם לבין אביהם שבשמים כי יסתלק האור מן הפתילה ויכבה, וכבר אמרו ז&quot;ל השמר, פן, 
ואל, אינו אלא לא תעשה, ואמר לטוב לך להורות כי צרכם וצורך גבוה בידם, וזה בתקון 
הכבוד וייחודו במעשיהם הטובים וקיום המצות והשמרם מן העברות: 
ובספר מראות הצובאות אמר בזה הלשון, בא וראה שאין התעוררות להדלק זה האור של תכלת 
ולהדבק באור הלבן, אלא על ידי ישראל שהם מתדבקים בו למטה. בא וראה אף על פי שדרכו 
של זה האור של תכלת שחור להכרית כל מה שיתדבק בו למטה, ישראל מתדבקים בו למטה 
וקיימים בקיומו, לפי שנפשם ממנו ולא ממקום אחר, הדא הוא דכתיב ואתם הדבקים ביי&#x27; 
אלהיכם, ולא אמר אלהינו כלומר באותו האור תכלת שחור שאוכל ומכלה מה שנדבק בו למטה, 
ואתם מתדבקים בו וקיימים שנאמר חיים כלכם היום, עד כאן: 
עוד שם ה&quot;א אחרונה של שמו הקדוש הוא אור תכלת שחור המתאחד ביה&quot;ו שהוא אור לבן המאיר 
והבן זה, בא וראה פעמים אור זה של תכלת נקראת דל&quot;ת, ופעמים ה&quot;א, בזמן שאין ישראל 


מתדבקים לו לתחתון להדליקה וליחדה באור הלבן אזי היא דל&quot;ת פירוש דלה ומסכנה, ופעמים 
שמעוררים אותה להתחבר באור הלבן אזי נקראת ה&quot;א, שנאמר כי יהיה נערה בתולה נער כתיב 
בלא ה&quot;א, מאי טעמא לפי שלא נתחברה עם הזכר, וכל מקום שלא ימצא חבור זכר ונקבה ה&quot;א, 
לא נמצא ועולה משם ונשאר דל&quot;ת, כי כל זמן שמתחברת עם האור הלבן המאיר נקרא ה&quot;א כי 
בזה יתיחד הכל והוא נדבק באור לבן, וישראל דבקים בו למטה ועומדים תחתיו להדליקו 
ובזה יתיחד הכל עד כאן דבריו: 
הנה יתבאר מכל זה שרש הייחוד וצרכו והיותו ביד ישראל, והטעם להביא בלבבות אמונתו 
לדעת כי עם שנאצלו ההויות לא נפרדו מן המאציל, ולזה נצטוינו בו כמו שכתבנו למעלה, 
והוא מה שרצינו לעבוד בו בזה הפרק: 
  


חלק א פרק כה 
היראה היא השער וההתחלה לחכמת עבודת הקדש, והיא הדרך להשגת שאר המעלות העליונות לה, 
ולפי שזה כן יזהיר עליה הכתוב ויתחיל בה, ואחר כך ימשיך לה שאר המעלות, והוא אמרו 
ועתה ישראל מה יי&#x27; אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה וגו&#x27;, וממנה ימשך ללכת בכל דרכיו, 
ולאהבה אותו, ולעבד וגו&#x27;, וכן אמרו את יי&#x27; אלהיך תירא אתו תעבד ובו תדבק וגו&#x27;, הנה 
כי מהיראה יכנס אל העבודה אשר ממנה ימשך הדבקות, והבא לעבוד עבודת הקדש להשיג 
המעלות העליונות צריך לקנות מעלת היראה ולזכות בה תחלה ואז יחולו שאר המעלות על 
ראשה, ויתקיימו כלם, ואז יצא ויולד מביניהם על השלמות הפרי הנכסף והוא הדבקות אשר 
אליו ישתוקקו השלמים כי הוא תכליתם: 
שנינו במסכת אבות פרק עקביא, רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו 
חכמתו מתקיימת, הנה השרישנו בקדימת היראה אל החכמה האמיתית אשר ממנה מעשה, וממנה 
תלמוד, כי עשיית המצות וקיומם על שלמותם, עם [החכמה] והוא ידיעת תלמודם שהוא המלמד 


דעת ומורה דרך עשייתם, ועם זה יודע טעמם ומכוין בהם הכוונה הראויה, הנה כל זה על זה 
הדרך הוא הנקרא חכמה, לפי שהעיקר והשרש היא החכמה כי ממנה נולדה ונאצלה התורה 
ומצותיה כידוע לחכמי לב, ולזה צריך שיתיחדו שתיהן בעשיית המצוה ואז היא עבודה 
שלימה, והוא שתקדם יראת חטאו שהיא פתח והתחלה אל התורה והחכמה: 
ואין להקשות כי ממשנה זו יראה כי כשתקדים היראה לחכמה צריך אם כן שיהיה זמן מה ירא 
חטא בלתי חכם, וזה סותר משנת הלל אין בור ירא חטא וכו&#x27;, כי כבר פירש החסיד רבינו 
יונה ז&quot;ל כי זאת המשנה לענין ההשתדלות נשנת, כי המשתדל לדעת החכמה כדי שידע לשמור 
נפשו מחטוא ונחכם מתקיימת בידו ונמצא פורש מן העברות, אבל כשלמד ולא כיוון אלא 
להשכיל וללמוד לא יתקיים בידו: 
ועוד פירש כי מי שהוא ירא חטא הוא שמח במה שלומד, כי היא מאשרתו בדרך שהורגל, ולבו 
מוסיף בה אהבה, אבל בזמן שחכמתו קודמת ליראת חטאו נמצאת החכמה מונעתו מהעברות 


שהורגל בהם וסופו לבעט בה עד כאן: 
ודרך יי&#x27; סלולה דרך החכמה בסוד הענין ידוע לחכמי האמת, כי חלק התורה הנקרא מצות לא 
תעשה הוזהרנו עליהם שלא לבא בהם להתרחק מצד הטומאה, סוד הסיג אשר נברר ויצאו לחוץ, 
אשר משם נמשכים כל מיני תאוות ותענוגות בני אדם, אשר הם אבן נגף וצור מכשול להלכד 
בפח פתויים, לנפול ברשתם לשכון אתם בתוך טומאותם, ולפי שהקליפה קודמת לפרי והחשך 
קדם לאור לזה צריך להקדים היראה מחטוא בצד ההוא הקודם בסוד ויצא הראשון אדמוני, 
ופריו אדום, אם יהיו חטאיכם כשנים וגו&#x27;, ואם יאדימו כתולע וגו&#x27;, והוא המקדים פני 
האדם להחטיאו בסוד על כן יצאתי לקראתך לשחר פניך וגו&#x27;: 
והנה ישראל בנים ליי&#x27; אלהיהם עשויים בצלם ודמות. וכענין שהתבאר, הנה המלך מתפאר בהם 
לפי שהם בצלמו, וכענין שכתוב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, ולזה הוזהרו על 
הצד ההוא שלא יטמאו בו, אבל יתפארו בעדי תפארתו וילבשו לבוש מלכות הקדושה והטהרה 


וכמו שכתוב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני וגו&#x27;, כי מי שהוא בדמות דיוקנו של 
מלך אין לו לפרוש מדרכיו, ואשר הטה אשורו מני הדרך הנה הוא מטמא את עצמו וגורם 
טומאת המקדש בסוד את מקדש יי&#x27; טמא, כי כפי ההתעוררות של מטה מתעורר למעלה כי הכל 
תלוי זה בזה וזה בזה, וצריך לירוא מן המקדש בסוד ומקדשי תיראו, כי הוא מדת הדין 
ולזה היתה מדת היראה תלויה בו, והסוד הן יראת אדנ&quot;י היא חכמה וגו&#x27;, (איוב כ&quot;ח, כ&quot;ח) 
ולפי שזה השער ליי&#x27; והיא תחלת כל השמות והמעלות וקודמת להם ממטה למעלה, לזה הוצרכה 
היראה להיותה קודמת אל העבודה להורות עליה: 
ובקדושין פרק האיש מקדש אמרו את יי&#x27; אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים. ובירושלמי פרק 
הרואה אמרו אותו ואת תורתו, והכל עולה למקום אחד ולכוונה אחת, והסוד את כמו ואת שדי 
ויברכך. ובשבת פרק במה מדליקין אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת 
שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו בהי עייל: 


והרמז על ה&quot;א אחרונה שבשם הגדול שהוא הפתח והשער ליי&#x27; תפארת ישראל סוד תורה שבכתב, 
שהוא מפתחות הפנימיות, ואם אין בו יראת שמים שהוא מפתחות החיצונות באי זה פתח יכנס, 
ואין דרך ופתח להכנס לראות פני המלך יי&#x27; צבאות כי אם בפתח עינים, ועליו אמר דוד 
המלך ע&quot;ה פתחו לי שערי צדק ואחר כך אבא בם אודה י&quot;ה, ואמר זה השער ליי&#x27; צדיקים יבאו 
בו, והיא סוד יראת שמים יראה שלשם המיוחד הנקרא שמים, ואמרו עוד שם אמר רב בשעה 
שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה וכו&#x27;, ואפילו הכי אי 
יראת יי&#x27; היא אוצרו אין, אי לא לאו. משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי חטים לעליה הלך 
והעלה לו, אמר לו ערבת בהן קב חומטון אמר לו לאו, אמר לו מוטב אם לא העלית. ופירוש 
חומטון ארץ מלחה שהיא משמרת את הפירות, והרמז על ארץ החיים סוד היראה מדת הדין הרפה 
ברית מלח עולם שהיא משמרת את הפירות והיא שומר ישראל, וצריך לערב החומטון עם התבואה 


כי אז כל הדברים באחדות גמור תורה ויראה יחד: 
והנה מצות עשה ומצות לא תעשה תורה אחת היא, ומצות עשה ממדת זכור יוצאים ואליו 
עולים. ומצות לא תעשה ממדת שמור סוד היראה ועליה מורים בסוד העונשים, והתורה כללה 
שתיהם במדת היראה, והוא אמרה את יי&#x27; אלהיך תירא, והיא מצות עשה כוללת כל מצות לא 
תעשה, כי הנמנע מלעבור עבירה הנה הוא ירא שמים: 
וכן כלל המצות עשה במצות לא תעשה באמרה לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, והמבטל מצות 
עשה גורע הוא, ולזה היושב ובטל מלקיים המצות ראוי לעונש שהרי הוא גורע, והיושב ולא 
עבר עבירה ראוי לשכר, והוא אמרם בפרק קמא דקדושין ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו 
שכר כעושה מצוה, והוא שבא דבר עבירה לידו ונצל ממנה, שנאמר אף לא פעלו עולה בדרכיו 
הלכו: 
ושלמה המלך ע&quot;ה באר זה הסוד באמרו סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא, ואת מצותיו 
שמור, כי זה כל האדם. כי באמרו את האלהים ירא רמז כי מצות עשה כוללות מצות לא תעשה, 


ובאמרו ואת מצותיו שמור רמז כי מצות לא תעשה כוללות מצות עשה, ואמר כי זה כל האדם 
לפי שהוא כולל את כלם, שהרי רמ&quot;ח איברים שבו כנגד רמ&quot;ח מצות עשה, ושס&quot;ה גידים שבו 
כנגד שס&quot;ה מצות לא תעשה, והנה הוא מורכב מחומר וצורה, ולכן קיום מצות לא תעשה הוא 
בשכל לבד, ומצות עשה קיומם גם בחומר, ואמר כי אלה שני חלקי המצות הם כלל האדם, ואם 
היה חסר חלק אחד מהם אינו אדם, ולכן היתה היראה שהיא כנגד מצות לא תעשה חלק גדול 
באדם, וצריך אם כן שיהיה מוכתר בה בתחלה, שכן היא קודמת לכל הכתרים וממנה הפתח לשאר 
המעלות תורה וחכמה, והכלול ומעוטר בהם הרי הוא מיחד את השם הגדול, שכן הייחוד נשלם 
בהם והוא תכלית הבריאה, כמו שרמזו רז&quot;ל באמרם פרק במה מדליקין אמר רב יהודה לא ברא 
הקב&quot;ה את עולמו אלא כדי שיראו מלפניו, שנאמר והאלהים עשה שיראו מלפניו: 
ובמדרשו של רשב&quot;י ע&quot;ה (ח&quot;ג נ&quot;ו ע&quot;ב) אמרו בזה הלשון, רבי אלעזר אמר עבדו את יי&#x27; 


ביראה מאן דבעי למעבד פולחנא דמאריה מאן אתר שרי, ובאן אתר יכוין ליחדא פולחנא 
דמאריה, הדר אמר ביראה הוא שרותא מתתא לעילא עד כאן: 
הנה בארו כי היראה היא ההתחלה והפתח אל הייחוד שהיא העבודה האמיתית, והיראה היא 
הראשונה בשלשלת הייחוד ממטה למעלה בסוד יראת יי&#x27; ראשית דעת, ולפיכך צריך להקדימה 
לכל מעלות התורה והעבודה כי כן אבן ישראל לראש פנה. והוא הנרצה בזה הפרק: 
  


</div>
