ספר עבודת הקודש — חלק ב פרק ח

חלק ב פרק ח התפלה ההגונה היותר נבחרת ורצויה היא כלומר לצרכו ולא שיתערב בה דבר שיהיה העולה כולה לגבוה, כמו שאמרנו צורך הדיוט כלל, אמרו בפרק היה קורא, (ט"ז ע"ב) ר' יוחנן בתר דמסיים צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתציץ בבשתנו ותביט ברעותינו, והכוונה בזה להעיר הרצון והרחמים על הכבוד שהוא עמנו בגלות, וכביכול שמגיע לו בושת ורעה מבשתם ורעתם של בניו, בסוד מה שאמרו במדרש רות הנעלם, (ז"ח פ"ח ע"א) ויחרד האיש וילפת אמאי בגין דהא והנה אשה שוכבת מרגלותיו שכיבת לארעא מהדקא בין רגלין, דא כנסת ישראל, כדין בההיא שעתא איהי אתערת לגביה, והוא שאיל לה ויאמר מי את, מי את בגלותא, מי את בשעתא דא, ותאמר אנכי רות אמתך מרוות בצערין מרוות מכאובין על בני בגלותא, על פלטרין קדישין דאתתרכנא מיניהו, ולא די דאתתרכנא מהיכלי אלא דמגדפין ומקללין בכל יומא עליהו, ולית לי פומא בגלותא לאתבא לון עד כאן. וזה

סוד בכל צרתם לו צר: ואמרו בברכות פרק ראשון אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, לרמוז שצריך הכבוד עזר וההתעוררות שיעוררו הרצון והרחמים עליו שיצא מגלות האומות, ואז בשובו בסוד ושב יי אלהיך נשוב עמו, והיה לו ע"ה לומר לפי זה בבשתך ברעותיך, אבל הוא כטעם ואל אראה ברעתי שאמר אדון הנביאים ע"ה, ואמרו ז"ל שהוא תקון סופרים, ובמכילתא בפסוק תהרוס קמיך, ואל אראה ברעתי כנה הכתוב. ודרכם של חסידים ואנשי מעשה להניח צרכיהם וצערם ולבקש ולהתפלל על צרכי גבוה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ק"ב ע"א) אמרו בזה הלשון קב"ה אמר אלי קורא משעיר קלא שמענא בין גלוותא דשעיר אינון דדחקי ביניהו אינון דשכבין לעפרא, ומאי אמרי שומר מה מלילה, שומר מה מלילי אינון תבעין לי על מטרוניתא מה עבדית מן מטרוניתא דילי, כדין קב"ה כניש לפמליא דיליה ואמר חמו בני רחמאי דאינון דחקין בגלותא ושבקין צערא דילהון ותבעין לי על מטרוניתא, ואמרי שומר אנת דאתקרית שומר, אן הוא שמירה דביתך, מה מלילה

מה עבדת מלילה הכי נטרת לה, מה מליל דהא לזמנין אתקרי לילה לזמנין אתקרי ליל הה"ד ליל שמורים הוא, וכתיב הוא הלילה הזה עד כאן. והנה הקב"ה משבחם על זה לפי שמניחים צערם ומעוררים הרחמים על צער הכבוד, לפי שיודעים שזה רצון גבוה לפיכך היה החסיד הזה מבקש רחמים מלפני הרצון העליון שיציץ ויביט בזה וימהר יחישה מעשהו: ותתלבש ברחמיך ותתכסה בעוזך ותתעטף בחסידותך, זה סוד הייחוד השם מלמטה למעלה, והיה מתחיל מהרחמים סוד תפארת ישראל ומשם אל העוז סוד פחד יצחק זרוע עוזו, ומשם אל החסד, ותתאזר בחנינותך, והיא מדות החנינה למעלה בסוד וחנותי את אשר אחון נותן מתנת חנם שאין שם מצרים, ותבא לפניך מדת טובך, היא מדת טובו בסוד אני אעביר כל טובי, וענותנותך, היא מדת הענוה, והכוונה ליחד הסוף שהיא מדת הטוב בראש שהיא מדת הענוה והכוונה בכל זה שיתיחד השם הגדול בבנינו ובאותיוו עד אין סוף, וזה הייחוד לצרכו לא

לתכלית אחר, ולזה היה מבקש שיתיחד השם הגדול בכבודו בלשון צווי, באמרו ותתלבש, ותתכסה, ותתעטף וכו', כלומר שיתיחד בכבודו מעצמו ומאליו אף אם אין די בתחתונים לגרום זה, בסוד שתקנו בתחנות דלות מעשים בשורך קרב צדק מאליך: וכזו היתה תפלת רב ספרא באמרם שם, רב ספרא בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, כי היה מעורר הרצון שישפיע רחמיו ואורו הגדול במדת טובו ויתיחד בכבודו מאליו כי אין די בתחתונים לגרום זה בעבודתם, ואמר שתשים שלום בפמליא של מעלה, והוא כטעם ונתתי שלום בארץ שישים מדת השלום שהוא צדיק חי העולמים מחובר בארץ סוד מלכות בית דוד: ובספרי ר' חנניה סגן הכהנים אומר וישם לך שלום בביתך, ר' נתן אומר זה שלום מלכות בית דוד שנאמר למרבה המשרה ולשלום אין קץ, ר' יונתן אומר זה שלום של תורה שנאמר יי' עוז לעמו יתן וגו', וזה הוא הייחוד השלם, וזהו סוד ששנינו הוי מתפלל בשלומה של

מלכות, והיא מלכות שמים שתתיחד בשלום ואמת, כי לזה יתכוונו החסידים בתפלותיהם ועליו יבקשו בתחנותיהם כי זה כל חפץ וכל ישע: ואמרו בפמליא של מטה רמז על הדברים החיצונים אשר באו מתמצית ה"א ראשונה, שמרי היין הטוב וסיג הכסף, והם חלק האומות אשר מהם הקטטות והמלחמות והקטרוגים, והנה באמת השלום והאמת בפמליא של מעלה סוד ארץ החיים ימשך גם ממנו שלום בפמליא של מטה ולא יקטרגו על ישראל ולא ילשינו הבן לאביו, וזה סוד עושי צדקה בכל עת אפילו בעת רעה, כי כשתעורר הצדקה והשלום למעלה תתעורר גם למטה, ושלום בכל: ובין התלמידים העוסקים בתורתך, כי כשיש שלום ביניהם למטה בעסקם בתורה, ואין כוונתם במחלוקתם במשא ובמתן כי אם להוציא האמת לאמתו לברר וללבן ההלכה ולא לקנטר כאמרם את והב כסופה, גם למעלה מתעורר השלום: בין עוסקים לשמה, העוסק בתורה לשמה הוא לשם שיתיחד השם בכבודו כמו שיתבאר עוד בס"ד. בין עוסקים שלא לשמה כי אם לתכלית אחר זולת הייחוד, התפלל עליהם שישים שלום ביניהם

כדי שימשך ממנו השלום למעלה, ונמצא השלום ביניהם לתכלית זה שהוא צורך גבוה. וחזר והתפלל על אותם שאינן עוסקים לשמה, שיהיו עוסקים לשמה כדי שימשך ממנו התכלית האמיתי שהוא ייחוד השם הגדול בכבודו. הנה כי אלה החסידים היתה תפלתם לזה התכלית לא זולת ודבריהם בה בלשונם רומזים מה שיורה עליו כל מה שבארנו, והם ע"ה היו אומרים כך אחר תפלותיהם הכוללות כל הצרכים והם צרכי הדיוט בלבד כפי נגליהם, ולפיכך היו מתפללים אחר כך תפלה שהיא כולה צורך גבוה שזה הוא התכלית המבוקש מהחסידים:

חלק ב פרק ט התפלה צריך לדעת ענינה וסדורה הנכון והרצון בסדור ההוא, ואין ספק שהסדור בענינה היה בחכמה נפלאה ובהשגחה, כי המסדרים היו אנשי כנסת הגדולה כמו שאמרו בפרק אין עומדין, אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות, וידוע שאנשי כנסת הגדולה היו בהם חגי זכריה ומלאכי נביאים והשאר היו חכמים גדולים, ואמרו בפרק הקורא את המגלה מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר, והכנסיה הקדושה ההיא תקנו התפלות והברכות ברוח הקדש בסדר נפלא מאד, כדי שיגיע התכלית הנדרש מהם והוא הפקת צרכי האדם, והוא שידע הכוונה בסדר ההוא, וראוי לנו לעבוד בו להועיל ולהאיר בו עיני העובדים האמיתיים, כי זה ממה שאנו בררנו וגם הוא צריך ומוכרח לשלמות עבודת הקודש: אמרו בפרק אין עומדין אמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות, דאמר רבי חנינא ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו,

אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו: וסוד הענין כי הבא לשאול צרכיו מאדון יחיד יצטרך קודם כל דבריו ליחד שמו בו כי זה הוא הדרך הנכון להפיק צרכיו, וזולת זה לא יגיע אל כוונתו כלל, כי בכל התפלות והבקשות צריך המתפלל ליחד במחשבתו את השם הגדול בבנינו ובאותיותיו עד אין סוף. אמרו במדרש שוחר טוב כי בי חשק, אמר רבי יהושע בן לוי בשם רבי פנחס בן יאיר, מפני מה מתפללין ישראל בעולם הזה ואינן נענין על ידי שאינן יודעים להתפלל בשם המפורש, ר"ל בסוד בנין פנימיות אותיות השם, כך היא קבלת החכם רבי טודרוס הלוי ז"ל במאמרם זה בשער הרזים שלו. ואחר שהשלים הכוונה בזה כראוי והכין הדרך אז הוא עת רצון לשאול צרכיו, שהרי בייחוד ההוא תקן כלי להניח ברכה אל ביתו להפיק רצונו, והיא הידיעה להתפלל בשם המפורש, ומי שלא ידע דרך זה הייחוד והתקון אי איפשר שיענה כי אין מקום

לזה ולא כלי, בזולת ידיעת ייחוד השם באותיוו ובבנינו: והנה שלשה ברכות ראשונות נתקנו על הדרך ההוא להורות על הייחוד הזה שאמרנו, שהם מיחדים בכוונה הראויה ימין ושמאל באמצע, והנה הברכה ראשונה שהיא אבות כוללת כל אותיות השם הגדול הכוללות כל המעלות, וכמו שכתבנו בספר תולעת יעקב, וחותמין בה מגן אברהם לכלול הכל בימין עליון, ואחר כך מיחדים השמאל בימין בסוד אתה גבור, ואחר כך מיחדים הכל באמצע בסוד אתה קדוש, וצריך המיחד לקבוע כוונתו שם והוא שיכלול במחשבתו וייחד כל שאר המעלות במעלה ההיא, ואז תהיה כוונתו בייחוד ההוא לכלול הכל באין סוף אדון יחיד המשפיע טובו במדותיו שהם סוד שמו הגדול, והוא הנשמה לכל הנשמות, והייחוד השלם להביא ולכלול הנשמה הקדושה ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות כדי שתהיה נמצאת בכלם, מתפשטת בכלם, כוללת את כלם, לדעת ולהורות שהוא הכל והוא לבדו ואין זולתו, והייחוד הזה הוא השבח שמסדר העבד לפני רבו בשלשה ראשונות, ולפיכך אין בהם שאלת

צרכים להדיוט כלל, כי כלן לגבוה עולות, והמיחד הייחוד הזה על זה הדרך אז ביחדו הייחוד ההוא יפיק שאלתו, ולפיכך תקנו האמצעיות שבהם שאלת הצרכים אחר שלשה ראשונות שהם סוד הייחוד והשבח: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג נ' ע"א) אמרו בזה הלשון מאן דיתבע בעותיה למלכא בעי ליחדא שמא קדישא ברעותיה, ולקשרא כלא בחד ובההוא קשורא אשתכח בעותיה עד כאן. ולהעיר על זה הסוד תקנו בתחנות הורנו בזעקנו לך צו ישועתנו במפגיע: ואמרו עוד בפרק אין עומדין דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל מנלן ממשה, דכתיב ואתחנן אל יי וגומר, וכתיב אדני יהוה אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה וגו', וכתיב בתריה אעברה נא ואראה וגו': ובמדרשו של רשב"י ע"ה (דברים ר"ס ע"ב) אמרו בזה הלשון מאן דקאים בצלותא בעי לסדרא שבחא דמאריה בקדמיתא, ולבתר יבעי בעותיה, דהא משה הכי קאמר בקדמיתא אתה החלות וגו'

ולבתר אעברה נא ואראה וגו', רבי יהודה אמר, מאי טעמא הכא בקדמיתא אדני ולבתר יהו"ה וקרינן אלהים, אלא סדורא הכי הוא מתתא לעילא ולאכללא מדת יום בלילה, ומדת לילה ביום ולזווגא כלא כחדא כדקא יאות, עד כאן. והכל לכוונה אחת עולה והיא מה שביארנו, כי סדור שבחו של הקב"ה הוא ליחד את השם הגדול בכבודו, ולכלול את הכל באין סוף קודם שאלת צרכיו, ובייחוד ההוא נותן מקום ומכין כלי להפיק צרכיו, כי בזה הוא עושה חיל בעליונים ועוזרם לפעול פעולתם, והם עושים רצונו, והביאו ראיה ממשה רבינו ע"ה שצריך העובד לסדר שבחו של הקב"ה ואחר כך ישאל צרכיו: והנה אדון הנביאים ע"ה לקח לו בתפלתו הדרך הזה, והוא כי התחיל ממטה למעלה וייחד מדת לילה ביום, ולפיכך הזכיר בתפלתו אדני יהוה כי יחד הכל ממטה למעלה עד ההתחלה, כי כן הסדר וכמו שכתבנו בספר תולעת יעקב, ואחר שיחד הסוף בראש והכין הדרך חזר להמשיך רוח הקדש ואור ושפע מהראש אל הסוף, והוא יחוד יום בלילה, ולכלול הנשמה הקדושה ולהביאה

וליחדה ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, והוא אמרו את גדלך ואת ידך החזקה והוא הסדר מלמעלה למטה, הגדולה והגבורה כנגד אבות וגבורות, אשר מי אל בשמים ובארץ תרגום אנקלוס ע"ה דאת הוא אלהא דשכינתך בשמיא מלעילא ושליט בארעא מלרע: והכוונה על שהוא אחד בכל, בשמים, שהוא תפארת ישראל כנגד קדושת השם והקדישו את קדוש יעקב, ובארץ, היא ארץ החיים סוד ה"א אחרונה, והנה הוא אחד בשמים ובארץ העליונים ובזה הוא שליט ועושה כרצונו בשמים ובארץ התחתונים, ואחר שסדר שבחו של הקב"ה שהוא הייחוד השלם וכענין שבארנו, שאל צרכיו והתפלל ואמר אעברה נא ואראה וגו', יתבאר מזה אם כן שהבא לשאול שאלה שצריך לתקן כלי ולהכין דרך בו ימצא שאלתו, והוא סדור שבחו של הקב"ה בתחלה שהוא הייחוד ועל הדרך שבארנו. ויתבאר עוד ממה שכתבנו היות סדר התפלות ברוח הקדש ועניינם מתוקן בחכמה עליונה, והוא מה שרצינו לבארו בזה הפרק: