חלק ב פרק יג ראיתי לרב ר' יצחק בר ששת ז"ל תשובת שאלה הביא בה דברים אצטרך להשיב עליהם להרים מכשול ולסקל המסלה לפני התמימים העובדים באמונה, ולהחזיק בידם אמונתם ועבודתם האמיתית: וזה לשונו בסימן קמ"ז, וגם הודעתיך כי מורי הר"ף הכהן ז"ל שהיה רב גדול מכל בני דורו, וגם אני זכור ממנו ואם לא ראיתיו בעיני, והוא היה אומר אני מתפלל לדעת זה התינוק, כלומר להוציא מלב המקובלים שהם מתפללים פעם לספירה זו ופעם לספירה אחרת כפי ענין התפלה, והם אומרים כי זהו פירוש מה שאמרו ז"ל הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין, ר"ל יכוין למדת ימין או למדת שמאל, גם בתפלת י"ח יש להם כוונה ידועה בכל אחת ואחת לספירה ידועה, וכל זה הוא דבר זר מאד בעיני מי שאינו מקובל כמוהם, וחושבים שזה אמונת שניות: וכבר שמעתי אחד מן המתפלספים מספר בגנות המקובלים והיה אומר הנוצרים מאמינים השלוש והמקובלים מאמינים העשיריות. וכבר קרה לי בהיותי בסרקוסט"ה שבא לשם החכם הישיש דון
יוסף בן שושאן ז"ל, אשר כבר ראיתי אותו בבלינסייא והוא היה חכם בתלמוד וראה בפלוסופיא, והיה מקובל וחסיד גדול ומדקדק במצות, ובינו וביני היתה אהבה גדולה, ופעם אחת שאלתי לו איך אתם המקובלים בברכה אחת מכוונים לספירה אחת ובברכה אחרת לספירה אחרת, ועוד היש אלהות לספירות שיתפלל אדם להם, וענה לי חלילה שתהיה התפלה כי אם לשם יתברך עלת העלות יתברך, אבל הדבר הזה כמו מי שיש לו ריב ושואל מן המלך שיעשה לו דין, יבקש ממנו שיצוה ליושב על המשפט שידין לו, לא שיצוה זה אל הסוכן הממונה על האוצרות כי תהיה שאלתו בטעות, וכן אם שאל מן המלך שיתן לו מתן לא יאמר לו שיצוה אל השופט, אבל יצוה אל הסוכן, וכן אם שאל ממנו יין יבקש שיצוה לשר המשקים, ואם ישאל לחם יאמר לשר האופים לא בהפך זה, כך הוא בענין התפלה שהיא לעולם לעלת העלות יתברך, אלא שמכוין המחשבה להמשיך השפע לאותה ספירה המתיחסת לאותו דבר שהוא מבקש עליו, כמו
שתאמר שבברכת על הצדיקים יכוין לספירה הנקראת מדת החסד שהיא מדת רחמים: ובברכת המלשינין יכוין לספירה הנקראת גבורה שהיא מדת הדין, והשקל על זה, זה ביאר לי החסיד הנזכר מכוונת המקובלים והוא טוב מאד. אמנם מי מכניס אותנו בכל זה, הלא טוב הוא להתפלל סתם לשם יתברך בכוונה והוא ידע באי זה דרך ישלים המבוקש כמאמר הכתוב גול על יי' דרכך ובטח עליו והוא יעשה. וכן הודעתיך מה שאמר אלי ביחוד מורי הר"ן ז"ל כי הרבה יותר מדאי תקע עצמו הרמב"ן ז"ל להאמין בענין הקבלה ההיא: ולזה איני תוקע עצמי באותה חכמה אחר שלא קבלתיה מפי מקובל חכם, ואם ראיתי באורים על סודות הרמב"ן ז"ל גם הם אינם מגלים שרשי החכמה ההוא ומגלים טפח ומכסים כמה טפחים, וקרוב לטעות בדבר מהם, ולכן בחרתי לבל יהיה לי עסק בנסתרות, עד כאן דבריו בענין זה:
ויש להפלא על הרב ההוא גדול בדורו, שהרי לא דרך בענין זה דרך בעלי הדעת הנכון אשר לא ישפטו עד עמדם על המשפט והשיגם להיכן נוטה, כי היה לו לתור ולבקש החכמה מאת בעליה ומקבליה ואז יאורו עיניו בה וישיגה, ידע באמת אם הענין ההוא אשר אמר אם היה כפי אשר עלה על לבו או הפכו, ואז ישפוט, ואם קצור קצרה ידו מהושיע והשיג האמת היה לו לבלום פיו, ולא למהר ולהשיב ולהתחכם בחכמה והיא רחוקה ממנו, כי אם היה בו די לשפוט ולהבין בתלמוד ובזה שומעין לו, לא יחוייב מפני זה שיהיה בו די לשפוט ולהורות בדבר נעלם ממנו ולא ידעו, כי אם היה מקובל חכם בחכמת האמת לא היה אומר דברים אשר לא כן, ודבריו ראיה עליו כי החכמה האמיתית אזלה מכליו, ולא די כי נפלאה דעת ממנו, אלא שדבריו גרמא בנזקין סבה אל התמימים וישרים בלבותם לנסוע מהר יי' ולחנות ברפידים רפיון ידים מן התורה, שהרי הרב הזה המשיב מוכיח מדבריו אל השואל וגם הוא לא ימלט
מהטענה עליו, כי היה לו להשיב אל השואל כלך אצל בעלי החכמה ומקבליה הלא הם יורוך יאמרו לך, שהרי לא תפסק החכמה מישראל לגמרי, ואני אין בי די להושיע, וזה דרך החכמים האמיתיים כמו ששנינו ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ולהזהיר על זה אמר אבטליון חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות, ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מחלל: וכמה מהמתרשלים אשר אין להם חפץ בחכמה יביאו ראיה מדברי אלה הגדולים יחשבו להציל נפשם בטענה זו, וסוף שישימו יד לפה כשיכנסו לדין וישאלום פלפלת בחכמה, ונמצאו מחייבים את נפשם ואת מוריהם, והמתפלסף ההוא אשר הביא דבריו שוטה היה, והכלל אצלנו אין מביאין ראיה מן השוטים, ומי לנו גדול בפלוסופיא כהרמב"ם ז"ל וכשמצא המרגלית השליך מידיו את הצרורות, ואחד מחכמי האמת שביאר סודות הרמב"ן ז"ל כתב בפרשת בשלח בזה הלשון, ור' יעקב זה הלך למצרים ומסר הקבלה להרמב"ם ז"ל ולרוב שמחתו בה היה
משתבח בה לתלמידיו, אמנם לא זכה לזה עד קרוב לאחרית ימיו שכבר חבר כל ספריו הנמצאים היום, עד כאן: והחכם רבי יצחק אברבנל ז"ל בנחלת אבות בסוף פרק עקביה כתב בזה הלשון, וגם אני שמעתי שהרב הגדול המיימוני כתב באגרת שלו אלה הדברים. בסוף ימי בא אלי אדם אחד ואמר לי דברים של טעם, ואלולי שהייתי בסוף ימי ונתפשטו חבורי בעולם הייתי חוזר מדברים רבים שכתבתי בהם, ואין ספק שדברי קבלה היו אשר שמע באחרית ימיו, עד כאן. הוא שמע אבל אני ראיתי כתוב בספר אחד בשמו בזה הלשון לסוף ימי בא אלי זקן אחד והאיר עיני בחכמת הקבלה, ולולי שנתפשטו ספרי בעולם הייתי חוזר כי מכמה דברים שכתבתי, עד כאן, ודי בזה קהוי שנים אל המתפלסף ההוא ולרעיו ההולכים אחרי שרירות לבם: והפלא על הרב הזה המשיב אחר ששבח טעם הר"י בן שושאן ז"ל שבח (הבריאה) [החכמה] בכללה איך חזר בו ועשאו פלסתר וכפה עליה פסכתר באמרו אמנם מי מכניס אותנו בכל זה וכו',
ואם הם דברי קבלה מי עשאו בן חורין ליפטר מלכוין הכוונה ההיא בתפלתו, והנה זולתה אינה תפלה, ואין שם דרך להשלים המבוקש, ולא עוד אלא שיכעוס עליו המלך כי יאמר לי אתה שואל דין, ולחם, ויין, כלך אצל היושב על המשפט, ואצל שר האופים, ושר המשקים, ויטרפו לו תפלתו בפניו וידחוהו בנזיפה: ופירוש הכתוב כך הוא גול על יי' דרכך, והוא כאמרם ז"ל יגולו רחמיך על מדותיך, כי הוא מכוין להמשיך האור מהמקור דרך ישרה אל הקו האמצעי ובהמשכה ההיא יספיקו צרכיו, והוא אמרו דרכך כי הכין דרך להם בכוונתו ובזולת הכוונה ההיא אי איפשר להשלים מבוקשו כלל, ולפי שהם דברים יקרים ונעלמים עד מאד ואינם מוחשים אמר ובטח עליו כי צריך לזה בטחון גדול, וסופו לבא לידי מעשה והוא אמרו והוא יעשה: ואלו ביאר לו הר"י בן שושאן ז"ל צורך וחיוב הכוונה בעבודה, ועל הדרך שבארתי בפרקים שקדמו ידע באמת כי אין מקום כלל להשלים המבוקש זולתה, ולא אמר אמנם מי מכניס אותנו
וכו', אבל לא היה איפשר לו כי היה ראוי למסור לו מסורות החכמה תחלה והיה צריך לזה זמן ושקידה רבה, ולזה ראה להטעימו הקל הקל תחלה להוציאו מהמבוכה ההיא ולהציל מידיו בעלי העבודה העובדים באמת: ואמרו עוד בתשובתו וכן הודעתיך מה שאמר אלי ביחוד מורי הר"ן ז"ל כי הרבה יותר מדאי תקע עצמו הרמב"ן ז"ל להאמין בענין הקבלה ההיא. יראה כי דברים אלה כמביאי אשם על הרב רבינו הגדול ז"ל אחר שאמר כי הרבה יותר מדאי וכו', ואחר שהר"ן ז"ל מיחס החכמה בשם קבלה, והלא כל ישראל חל עליהם חובת האמונה בקבלה אחר שנמשכה בכל דור ודור מהמקבל הראשון משה רבינו ע"ה ותמשך עד ביאת הגואל האחרון, כי לא תשכח מפי זרעו, וחובתה וחובת תורה שבעל פה הנקראת גם כן קבלה, חלה עלינו להאמין כי זו תלויה בזו והם אחדים ולא יתפרדו כידוע ליודעי חן, וכי נאמר למי שהפליג להאמין בתורה שתקע עצמו הרבה יותר מדאי, וכן מי שהפליג לבקש לדעת את בראו וליחדו אשר אי איפשר זה כלל בזולת הקבלה האם
נאמר לו שתקע עצמו הרבה יותר מדאי להאמין בידיעה וביחוד (ההם) [השם], אבל נאמר לו שעדיין לא יצא ידי חובתו. ואמרו ולזה איני תוקע עצמי באותה חכמה אחר שלא קבלתיה מפי מקובל חכם אשר יראה מדבריו אלה, שאלו קבלה מפי מקובל חכם היה תוקע עצמו בה הרבה: והנה רבינו הגדול ז"ל שקבלה מפי מקובל חכם תקע עצמו להאמין בה הרבה יותר מדאי לפי שאין דרך לידע הבורא ולעבדו זולתה, וכבר קבלו האחרונים מחכמי האמת ז"ל כי אליהו ז"ל נגלה לה"ר דוד אב בית דין ז"ל ומסר לו מסורות חכמת הקבלה, והוא ז"ל מסרה לבנו הראב"ד ז"ל, ונגלה גם לו אליהו ז"ל, והראב"ד ז"ל מסרה לבנו החסיד הרב רבי יצחק סגיא נהור ז"ל, ונגלה גם לו אליהו ז"ל, והוא ז"ל מסרה לשני תלמידיו רבי עזרא ורבי עזריאל ז"ל, ומהם ז"ל נמשכה להרמב"ן ז"ל אשר ממנו נמשכה אל השרידים הבאים אחריו עד היום, ומהשם היתה נסבה שיגלה אליהו ז"ל אל החסידים ההם כדי שלא תשתכח החכמה מהיחידים
סגולה, כדי שידעו ליחד את השם ולעבדו באמת אשר הפתח לכל זה הוא החכמה האמיתית, ואם כן למה לא יתקעו עצמם כל מקבליה להאמין בה הרבה יותר מדאי אחר שהיא החיים האמיתיים אשר בהם יחיו ויבלו ימיהם השלמים והפורש ממנה פורש מחייו: והמאור הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ב רמ"ז ע"ב) בספר היכלות בהיכל נוגה אמר בזה הלשון, ההיא חיותא קימא כד נשמתא סלקא ומטאת לגבה כדין שאיל לה ברזא דחכמתא דרדף אבתרה ואדבק הכי יהבי ליה אגריה, ואי יכיל לאתדבקא ולא אדבק דחי לה לבר ולא עיילה, וקיימא תחות ההוא היכלא בכסיפו, וכדנטלי גדפיהו אילין שרפים דתחותה כדין כלהו בטשי בגדפיהו ואוקדו לה ואתוקדת ולא אתוקדת, וקיימא ולא קיימא, והכי אתדנת כל יומא נהירת ולא נהירת אף על גב דעובדין טבין אית בה. בגין דלית אגרא בההוא עלמא כאנון דמשתדלי בחכמתא לאסתכלא ביקרא דמאריהון, דהא לית ליה שעורא לאגרא דאינון דידעי חכמתא לאסתכלא ביקרא דמאריהון, זכאה חולקהון בעלמא דאתי דכתיב אשרי אדם מצא חכמה ואדם
יפיק תבונה, עד כאן: הרי ביאר המאור הקדוש בפירוש כי החכמה גדולה יותר ממעשים טובים ושאין דרך לזכות אל האושר והטוב הצפון לצדיקים כי אם בה, לפי שעל ידה יעמוד האדם ויתבונן בכבוד השם המיוחד ויכירנו ואז יעבדנו באמת, ואשר זכה לזה אין שעור למתן שכרו בעולם הבא, וחזי מאן גברא רבה קא מסהיד עלה רשב"י ע"ה, ורבינו הגדול ז"ל יודע היה זה ולפיכך תקע עצמו להאמין בה הרבה יותר מדאי, וממה שכתבתי בזה החלק מצורך העבודה והכוונה בתפלה תשובה לדברי הרב הזה המשיב יד למתבונן בדברי בינה גדולה ודקה מן הדקה מצוה ליודעי חן:
חלק ב פרק יד מצינו בתורה קרבן מיוחד כולו עולה לגבוה והוא קרבן עולה שהיתה כולה כליל לאשים, והם שני תמידין שהיו קרבין בכל יום ולא היו באים על עון אשר חטא כי אם לרצון, כלומר למלאת הרצון העליון שהוא הייחוד, ונצטוינו בהם לכוונה זו בלבד והיא כוונת העבודה השלמה שעבדנו בה בפרקים שקדמו: ולפי שהעובד השלם היה מכוין בהם הכוונה הזאת כשהיה מקריבם, ייעד יתברך שרות שכינתו בישראל על ידיהם, כי אחר שצוה בשני התמידין אמר בסוף הענין ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים, ולפי שהיות זה כן הוא צרך גבוה כמו שהתבאר, אמר וידעו כי אני יי' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני יי' אלהיהם: וכבר התבאר בזה החלק סוד אמרו לשכני בתוכם, ונקרא קרבן זה עולה, לפי שהכוונה בו שתתעלה כנסת ישראל אל המקום אשר נאצלה משם הוא המחשבה העליונה והוא הייחוד הגמור שצריך ליחדה שם והוא ייחוד השם הגדול, ולזה היה קרבן עולה רומז על המחשבה העליונה,
לפי שצריך המקריב העולה לכוין שיתעלה ויתיחד הכל שם, ולפי שצריך לכוין בה ייחוד השם הגדול בכבודו לא כוונה אחרת כלל היתה כלה עולה לגבוה, ולזה יחד הוא יתברך קרבן זה לעצמו, והוא אמרו את קרבני לחמי לאשי ריח נחחי תשמרו להקריב לי במועדו, כי באמרו קרבני ירצה ייחוד, והוא קרוב כחות השם המיוחד וייחודן זו בזו עד אין סוף, ולזה היה מכוין הכהן בשני תמידין אלו כשהיה מקריבם, לחמי סעודתי: ואמרו במדרש חזית רעיתי, מהו רעיתי אמר רבי יונתן מפרנסתי הן שירעו אותי בשני תמידין בכל יום, הדא הוא דכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר עד כאן, והסעודה משל לשפע הבא מלפני ולפנים והוא אמרם שירעו אתי, והוא סוד ריח ניחחי: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ואמאי אקרי קרבן אלא על שם שמקריב הכחות הקדושות כמה דאת אמר וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד, ואמרינן לריח ניחח ואין ריח אלא באף, ואין נשמה שהיא ריח אלא באף, ואין ניחוח אלא ירידה, דכתיב וירד ותרגומו ונחת, הרוח
יורד ומתייחד בצורות הקדושות ההם ומתקרב על ידי הקרבן והיינו דאקרי קרבן עד כאן: ולזה נתקנו התפלות כנגד התמידין, לפי שהיא היא עצמה הכוונה בהם כמו בתמידין וכענין שהתבאר כבר, ודין הוא שהרי אינו מן הראוי שיהיה שולחנו מלא בשאלו צרכיו בכוונה, ושולחן גבוה ריקם בלא כוונה, אבל כשיעבוד בכוונה ההיא אשר כתבנו הנה הוא פותח המעין וממשיך שפע הברכה למעלה, והנה הוא מיחד בכוונה ההיא השם הגדול בכחותיו עד אין סוף, והוא עשיית הטוב בעיני השם, וגם הוא יחולו הברכות ההן על ראשו ויעשו רצונו כמו שהוא עושה הרצון העליון מבלי שיכוין לעצמו, כי הכבוד והטוב מאיליו יבא לעושים התורה לשמה, כי טבע העבודה על הדרך ההוא מחייב כן וכמו שיבא בסייעתא דשמיא, וכולי האי ואולי נוכל הועיל, כי אין לנו זבח ולא זובח לא מקדש ולא מזבח ואנו צריכים להשתדל למלאת החסרון בשיח שפתותינו עם כוונת הלב, והלואי עם זה נוכל עמוד, כי בזמן שבית
המקדש קיים בזכות התמידין היתה הברכה מתפשטת למעלה ולמטה וישראל אוכלים בטובה עם שהכוונה בהם לא היתה כי אם ייחוד השם המיוחד בעצם, אבל היה נמשך גם הטוב ההוא מהייחוד: ועוד טובה אחרת נמשכת ממנו שעונות ישראל מתכפרים, וכמו שאמרו במדרש ילמדנו פרשת פנחס אמר רבי יהודה ברבי סימון, לא לן אדם בירושלם ובידו עון, כיצד תמיד של שחר מכפר על עברות הלילה, ושל בין הערבים מכפר על עברות היום, מכל מקום לא לן אדם בירושלם ובידו עון שנאמר צדק ילין בה: ובמדרש חזית אמר רבי יהודה ברבי סימון, שני תמידין היו ישראל מקריבין בכל יום, אחד בשחרית ואחד בין הערבים, של שחר היה קרב על עברות שנעשו בלילה, ושל בין הערבים היה קרב על עברות שנעשו ביום, ולא היה אדם לן בירושלם ובידו עון, שנאמר צדק ילין בה עד כאן, ואין הכוונה לרבי יהודה ברבי סימון באמרו של שחר היה קרב וכו', שלזה התכלית היו נקרבים התמידין ושחייב כן בזה הלשון, שהרי במאמר הנמצא לו במדרש ילמדנו לא חייב
כן, ואין משמעו שהיו לתכלית הכפרה בעצם, אבל הכוונה בהם צורך גבוה וייחוד השם הגדול בכחותיו בעצם, ומצד הייחוד היה נמשך גם הטוב ההוא עם שאר הצלחות שהיו מתפשטות בישראל בזכות שני התמידין, כי הייחוד הוא הגורם הגדול לזה ולזולתו מן ההצלחות מבלי שיכוין להם העובד. ולזה רמזו חז"ל באמרם בפרק קונם יין למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא: והנה תכלית האהבה אל השם ברוך הוא עשיית רצונו שהוא ייחוד כחותיו בו עד אין סוף, ועל הדרך שכתבתי בחלק הראשון בפרקי האהבה והעבודה אליו, ועל הדרך שבארתי בזה החלק, והעובד על זה הדרך אינו צריך לכוין לעצמו, וסוף סוף מטבע העבודה על הדרך ההוא להניח ברכה אל ביתו, והוא אמרם וסוף הכבוד לבא כי על כל פנים יבא מבלי שיכוין אליו, כי טבע העבודה האמיתית כן חייב וכמו שיבא עוד בסייעתא דשמיא: