חלק ב פרק כז העדון התחתון שאמרנו שהנפש זוכה אליו במצוע הלבוש הרוחני שהכינה לה במעשיה הוא בגן עדן של מטה, ותכף צאתה והפרדה מן הגוף זוכה להתעדן שם, ובמסכת תמורה פרק יש בקרבנות אמר רב יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספקות שיש לך: ובבראשית רבה סוף פרשה ס"ה נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרדה וראה מטתו פורחת באויר, אמר בשעה קלה קדמני זה לגן עדן, ובפרשה ט"ו אדם נברא בששי, גן עדן בשלישי, הה"ד ואלהים מלכי מקדם פועל ישועות בקרב הארץ, פעלא טבא שהתקין לי הקב"ה שכרי עד שלא עמדתי לפעול, ובגן עדן זה הונח אדם הראשן קודם שחטא להיותו בתכלית השלמות להשתעשע בו לחזות מתוכו בנועם יי' סוד גן עדן עליון שזה התחתון כסא אליו: והמאור הקדוש רשב"י ע"ה אמר בתחלת ספר היכלות, (ח"ב רמ"ה ע"א) זכאה חולקך אדם קדמאה ברירא דכל נבראין קיימין בעלמא, דרבי לך קב"ה על כלא ואעיל לך בגנתא דעדן ותקין לך שבע חופות ביה לאשתעשעא בענוגא דנועם עילאה, כמה דאת אמר לחזות בנועם יי' ולבקר בהיכלו, לחזות בנועם יי' לעילא, ולבקר בהיכלו לתתא, לחזות בנועם יי' באינון שבעה רקיעין לעילא, ולבקר בהיכלו באינון שבעה היכלין לתתא, ואלין קיימי אלין לקבל אלין, ובכולהו קיימת בגנתא דעדן אינון שבע חופות עלאין קדישין קיימין עלך לעילא לאתעטרא בהו, ואינון שבע תתאין קיימת בהו לאשתעשעא בהו, ובכלהו אשלים לך מארך למהוי שלים בכלא: הנה באר ע"ה כי מתוך גן עדן של מטה היה משתעשע בשל מעלה, וזה היה כל מה שבעליון מצוייר בתחתון מעשה ידיו של הקב"ה, כי לחשיבותו נטע בשם מלא כעין העליון: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ק"נ ע"א) גן עדן איהו בארעא נטיע דנטע ליה קב"ה, כמה דאת אמר ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם, איהו נטע ליה בשמא שלים כגוונא עלאה לעילא, וכל דיוקנין עלאין כלהו מרקמאן ומתציירין בהאי גן עדן דלתתא, ותמן אינון ולאו אינון גליפו כגליפו בני נשא מדהבא, או ממילא אחרא, אלא כלהו נהורין דלעילא גליפין ומתציירין בציורא מרקמא עובדי ידי אומנא דשמא שלים דקב"ה, וכלהו מחקקן תמן וכל דיוקנין וציורין דהאי עלמא באתר דא איהו מדורא דכלהו כגוונא דהאי עלמא, ואתר דא איהו מדורא לרוחין קדישין, בין אינון דאתו להאי עלמא, בין אינון דזמינין למיתי להאי עלמא: ולפי שהיתה הכוונה באדם שיחיה לעולם, כמו שכבר התבאר הושם במבחר המקומות אשר בזה העולם השפל להבין משם ולהשיג כל מה שאיפשר לו להשיג בבראו, כי המקום מוכן מצד המוצק אשר עליו ומכין ליושבים שם אל ההשגה ואל הדבקות, כי כמו שיש למטה מטע יי' להתפאר גן עדן ובו עץ החיים ועץ הדעת עם ארבע נהרותיו כפשטי הכתובים המעידים זה במעשה בראשית, כן למעלה יש השגות אלהיות נקראות גן ועדן ועץ החיים ועץ הדעת עם ארבע נהרות בסוד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, והתחתונים נשאו שמות אלו מן העליונים שהם כסא אליהם ודוגמתם, וגן עדן של מעלה הוא בסוד יי' אלהים שם מלא בסוד שבעה רקיעים, והם הנקראים נועם יי', ודוגמא זו גן עדן של מטה נטע בסוד יי' אלהים שם מלא מעין העליון, ובו היכלות והם שבעה, והם נקראים היכל יי', ובו היה אדם הראשון רואה מראות אלהים ומשיג השגות מופלאות בסוד גן עדן העליון, ומצד דבקותו ופנותו למעלה בהשגות ההם הנקראים גן עדן ועץ החיים ועץ הדעת, היה מוכן אל החיים הנצחיים, כי המקום גורם, ומאז נטו אשוריו מני הדרך דרך החיים האלה, והלך אחר עצת הנחש גורש מגן עדן זה ושולל ממלבושיו הנעימים והזכים, ופשט אור הנעימות שהיה בהם, ונסתלק מעליו הוד והדר הכבוד העליון שהיה חופף עליו, ונשאר בדד ושומם מכל טוב, והביא על עצמו כל מה שנגזר עליו מהרעות וסוף אדם למות, ואי איפשר לו לשוב אל המעלה אשר היה בה עד שיתפשט ממלבושיו וגופו, ותפרד הנפש מחברת משכנה ושכנה ואם ממולא במעשים טובים ועבודה שלמה, תזכה אל המעלה והכבוד הגדול אשר היה בו אדם הראשון קודם חטאו בגן עדן זה התחתון, ובבא עתה תזכה עוד להתעלות ולהדבק למעלה בהשגות העליונות הנקראות גן עדן של מעלה אשר שם, ובם צרור החיים אשר הנפשות הזכות זוכות להיותם שם צרורות, כענין והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך ותתהלך לפני יי' בארצות החיים, שמורה בכ"ל וערוכה עד ישני אדמת עפר יקיצו הזוכים לחיי עולם לקום בתחיית המתים לשוב אל המעלה ההיא אשר היה בה אדם הראשון, ונוסף עליה ללבוש מלכות ומלאכות כמו שכתבנו בפרק שלפני זה, וכמו שיתבאר עוד בסייעתא דשמיא, ואז תשלם הכוונה העליונה ביצירה: ואמנם היתה הכוונה בעדון זה למטה בגן עדן, ולא תתעלה הנפש תכף אל גן עדן של מעלה, לפי שהיתה עד עתה מורגלת עם הגוף ומחשכיו ואפלתו כאשר היתה באמנה אתו, ולא תוכל תכף להכיל ולסבול האור הגדול ההוא העליון אשר לא ישוער גדלו ופליאתו, עד אשר תורגל לאטה בגן עדן זה התחתון אשר הוא אמצעי בין זה העולם הגשמי, ובין אותו העולם הרוחני הבהיר והזך להיותו כלול ומשוכלל מכלם, ורמז לזה נרמז בתורתו הקדושה בענין נבואת משה רבן של נביאים ע"ה, כי לא עלה מתחלה אל המעלה העליונה סוד אספקלריא המאירה, אבל פתח נבואתו היתה באספקלריא שאינה מאירה, בתחלה וירא אליו מלאך יי' סוד המלאך הגואל, ואחר הרגילו לאטו עלה אל מעלת הנבואה בשם הגדול אשר לא עלה אליה שום נברא: כן ועל זה הדרך יקרה אל הנפש הזכה שלא תעתק מקצה החשך שהוא העולם הזה האפל, אל קצה האור הזך והבהיר, כי לא תוכל שאתו עד שתורגל זמן מה במקום מה אמצעי בין שני אלה העולמות שהוא גן עדן אשר בארץ, ובהגיע תור הנפש הזכה לבא אל המלך יי' צבאות להשתחוות לפניו, אזי תתעלה אל צרור החיים הוא גן עדן של מעלה: זאת המדרגה שאמרנו שהיא גן עדן של מטה שהנפש זוכה אליה תכף הפרדה מהגוף, נקרא לחכמי האמת ז"ל עולם הנשמות, אמרו במדרש רות הנעלם (ז"ח צ' ע"א) ר' יהודה ב"ר סימון אמר, זכאה מאן דאשתדל למנדע בההוא עולם דנשמתין תמן, מאן דידע ביה ואשתדל למנדע ביה לית שעור לחכמתיה, ר' פרחיה הוה אמר כל זמנא דגופא לא נח בדוכתיה נפשא דיליה אוף הכי, ואיהו הוה משתדל תדיר למנדע בההוא עלמא דנשמתין, יומא חד הוה אזיל בחקלא ואשכח חד גופא תחות אילן חד מית אשגח ביה ואשכח דאיהו יודאי אשכח ביה כריכין דמצוה וספרא דאגדתא בהדיה, אמר ודאי תלמיד חכם איהו אשתדל בקבריה גניז ליה, ואזל למתא ואתקין ליה תכריכין וקברא, וזמין בני נשא ובכה עליה ואשתדל עליה ואפיק כל מה דהוה בידוי כיון דאגניז ואתקבר ההוא גופא נפשא דיליה עלאת לגו מתיבתא עילאה, אמרו לה זיל ואשלים טיבו למאן דאשלים לך, יומא חד ר' פרחיה הוה יתיב אבבא דפתחא דלוד והוה עציב דדחיקא ליה שעתא, אתא חד בר נש לגביה, אמר ליה ר' תבעי למהך לדוך פלן בהדאי ואתן לך מאני כסף בגין דנשתדל באוריתא כחדא באורחא, אמר ליה נזיל כד הוו אזלין פתח כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה, והכי איתמר כי החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים, והמתים אינם יודעים מאומה אלו הרשעים, אמר ליה חייך ר' ואפילו הרשעים ידעי בההוא עלמא, ידעי בצערא דידהו וידעי בצערא דאחריני, וידעי במה דעבדו בהאי עלמא וידעי ביקרא דצדיקייא ובדינהון דרשיעייא, אמר ליה אי הכי מאי והמתים אינם יודעים מאומה, אמר ליה בהאי עלמא יתיב דהא צדיקייא דאקרון חיים מסתכלי וידעי דימותון וזמינון למיהב דינא דאית דין ואית דיין, כמה דאת אמר והחי יתן אל לבו, אבל חייביא דאקרון מתים לא ידעי ולא משגיחן ולא מסתכלאן בעובדי דההוא עלמא כלום, ומאן דלא ידע בעובדין דההוא עלמא אקרי מת, בגין דההוא עלמא לאו מן בני חייא איהו, ההוא עלמא עלמא דנשמתין ורוחי איהו ההוא עלמא דדיירי ביה רוחיהון דבני נשא, ודמיין בדיוקנין ואשתמודעאן דא לדא וידעי מה דזמין למהוי בהאי עלמא, ומשתדלי למנדע ביקרא דמאריהון תמן בההוא מלבושא דההוא עלמא ע"כ: והרבה למדנו מזה המעשה כי החי הוא אשר יתן אל לבו תמיד, כל עוד נשמת אלוה באפו להתבונן בענייני העולם ההוא, עולם הנשמות ולהשתדל תמיד בהשגתו, ובעודו משתדל ומתבונן בו לדעת אותו הוא נכנס בו בכח וההשתדלות וההתבוננות בו הוא הוצאת הזמן בתשובה ומעשים טובים, עם ידיעת העולם ההוא שעריו והיכליו מוצאיו ומובאיו וכל ציוריו ותכונותיו אשר הם עשויים ומתוקנים ומצויירים לסודות העליונים אשר הם רמוזים באלה התכונות והציורים, ומזה התחתון יבא להתבונן בעליון כי זה לעומת זה עשה האלהים בשם מלא, והנה הוא מתעלה מזה אל זה בכח עודנו בחיים האלה בלי שום הפסק, עד בא עתו אשר אז יכנס בו בפועל, והאיש אשר הוציא כל זמנו והשלים נפשו בזה הוא החי אף אחרי מותו וזולתו הוא המת אף בחייו: ולמדנו עוד שנפשות הצדיקים נדמים שם בדיוקניהם ומכירים זה לזה, ונודעים זה לזה ויודעים העתיד לבא בזה העולם, ולמדנו עוד שמשתדלים שם לדעת ולהשיג במיצוע הלבוש ההוא שמתלבשים שם כל האיפשר להם בבראם, ויושג להם זה ממה שהשתדלו והוציאו בו זמנם ועודם באלה החיים, ושם משיגים בברור אמתת מה שהשתדלו בו בהיותם בזה העולם, כי הכינו והוליכו בידם על מה שתשרה הברכה והשפע שם, מה שאי איפשר לחול על שולחן ריקן. ולמדנו עוד שהעולם ההוא נקרא עולם הנשמות לפי שבו הנשמות והרוחות עושות דיורם. ומדברי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בשער הגמול, נראה שגם העולם העליון הוא גן עדן של מעלה נקרא עולם הנשמות, והכל אמת כי הנשמות מתעלות מזה אל זה ובשניהם עושים מדורם כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא: ולמדנו עוד שכל זמן שהגוף לא נח והוא שלא נקבר גם הנפש לא תמצא מנוח לכף רגלה ואינה זוכה לגן עדנה עד שיקבר ויגנז הגוף בקברו, ואז תעלה ותשוב הנפש אל מנוחתה, ונראה מזה שאין עכול הגוף ושובו אל עפרו מעכב במנוחת הנפש, שאף אם יהיה קיים הואיל ונקבר תלך ותנוח. ודבר זה מחלוקת אמוראים בפרק שואל אדם אמרו שם אמר ר' אבהו כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתם הגולל, פליגי בה ר' חייא ור' שמואל בר אבא חד אמר עד שיסתם הגולל, וחד אמר עד שיתעכל הבשר, מאן דאמר עד שיתעכל הבשר, דכתיב אף בשרו עליו יכאב וגומר, מאן דאמר עד שיסתם הגולל דכתיב וישב העפר על הארץ כשהיה, כי לדעת האומר עד שיסתם הגולל נראה כי כשנקבר הגוף מיד והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, וזה דעת המדרש כמו שכתבנו למעלה, ולדעת האומר עד שיתעכל הבשר נראה, שכל זמן שבשרו עליו יכאב ולא נתעכל נפשו עליו תאבל ואין לה מנוח כי עדיין נקשרת בגוף ונשארת עמו, וזה גם כן דעת חכמי האמת במדרש רות הנעלם, וגם במדרשו של רשב"י ע"ה הסכימו לזה, ויש לתת לב כי האחד הביא ראיה מהפסוק שנזכר בו רוח, והאחד מהפסוק שנזכר בו נפש עד שיש לומר שנראים כחולקים ואינם חולקים בנסתר כי אם בנגלה, ועליו אמר התלמוד פליגי, והאמת בזה יתברר ויתלבן בפרק הבא אחר זה בסייעתא דשמיא: חלק ב פרק כח אמרו במדרש רות הנעלם (ז"ח פ"ג ט"א וט"ד) בזה הלשון, אמר ר' אלכסנדראי בשעה שנפטר אדם מן העולם, הנפש הולכת אחר הגוף ונשארת בתוכו, והרוח פורחת ממנו לתוך גן עדן ופוקדת מקום הנפש תמיד ומעוררת אותה ויודעים המתים ומספרים זה עם זה, ויודעים המתים דברים שבזה העולם ודברים רבים אחרים, ולעולם אין הנפש מתפרדת מן הגוף לא בחיים ולא במות כדוגמא זו נפש אומרת לגופה בנמוסין קטירין דלא מתפרשאן, אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך וגו', ודאי דתמן איהי ההוא נפש ולא מתפרשאן מן קברא בהימנו סגי דא בדא, באשר תליני אלין בזה העולם כשאדם שוכב על מטתו, והרוח עולה ומשוטטת הנפש נשארת בגוף, ולעולם נמשכת אחריו וכשאדם מפקיד לקונו אינו מפקיד ופוגע למקום בשביל הנפש, אלא בשביל הרוח שהיא עוזבת לגוף ומשוטטת לעלות למעלה, אל תפגעי בי לא תצלי בגיני לעזבך לשוב מאחריך, ולא למהך לאתר אחראי חי יי' כי המות יפריד ביני ובינך, והא אמרן דאפילו בקברא לא תזוז מניה, אלא ודאי הכי הוא, אבל גופא יתרקב ויתעבד עפרא, וההוא נפש אשתאר תמן הא אתפרשאן בגין דגופא לא קאים איהו, אבל לא מתפרשאן מתמן לעלמין בגין דלית רחימו בכל עלמא כרחימו דנפש עם גופא, מאי טעמא בגין דאינון כחדא אתבניאו ואשתתפו בחד עד כאן: כבר כתבנו בפרק י"ח מהחלק הראשון ובפרק ב' מהחלק השני הזה, כי האדם יש בו נפש ורוח, ולפי מעשיו יזכה אל מעלה יותר עליונה הנקראת נשמה, וכשהצדיק השלם נפטר מן העולם הנשמה עולה אל מקומה בלי שום עכוב, והרוח הולכת אל גן עדן שלמטה כדברי המדרש שכתבתי, והנפש נשארת עם הגוף עד יפסד ויתעכל הבשר, והוא שהביאו במדרש באמרם כי המות יפריד וגו', שהוא נאמר על זמן שהבשר קיים, וכששב לעפר ומתעכל שהוא המות המפריד בינה לבין הגוף, אז הרוח נחה בגן עדן מהפקידה שהיתה פוקדת אל הגוף בעודו קיים בשביל הנפש הנשארת שם, והנפש נקשרת עם הרוח והרוח בנשמה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה. (ח"ג ע"א ע"ב) תאנא והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך נשמת אדני מיבעי לה, אלא כמה דאמרן, זכאה חולקהון דצדיקיא דכלא אתקשר דא בדא, נפש ברוח, ורוח בנשמה, ונשמה בקב"ה אשתכח דנפש צרורה בצרור החיים: וממה שכתבנו יתבאר מה שהבאנו בפרק שלפני זה מדעות האמוראים, כי אינם חולקים בנסתר, כי האומר עד שיסתם הגולל כוונתו מה שאמרו במדרש רות הנעלם, כי כשנקבר הגוף הרוח הולכת מיד לגן עדן, ולזה הביא ראיה מהכתוב שאמר וישוב העפר שהוא הגוף על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, והאומר עד שיתעכל הבשר כוונתו על הנפש הנשארת עם הגוף, עד אשר יתעכל הבשר כמוזכר במדרש עצמו, ולזה הביא ראיה מהכתוב שאמר אך בשרו וגו' ונפשו עליו תאבל, ומה שאמרו שם בפרק שואל אדם והכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב, אמר ליה ההוא שעה אחת קודם תחיית המתים, זה נאמר על העצמות הנשארות אחר עכול הבשר שאין הנפש נקשרת ונשארת שם עמהן, שאם לא כן נמצא שאין לנפש מנוח עד השעה ההיא, ואין זה דעת האמת שהוא דעת רבותינו ז"ל, ושם מוכיח שעל העצמות נאמר שהן נרקבות ונעשות עפר שעה אחת קודם תחיית המתים: וממה שאמרו במדרש שכתבתי למעלה שהרוח פוקדת מקום הגוף תמיד, יתבאר מה שאמרו בפרק שואל אדם כל י"ב חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת, לאחר י"ב חדש הגוף בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת, כי זה אמנם נאמר על הרוח הפוקדת את הנפש בהיותה שם עם הגוף בעודנו קיים עד שיתבטל ויתעכל הבשר, שאז הנפש נקשרת ברוח ואין שם מקום אל הפקידה ועולה ושוב אינה יורדת, והכל נקשר זה בזה, נפש ברוח, רוח בנשמה, ונשמה בהקב"ה, כמו שאמרו במדרשו של רשב"י ע"ה שכתבתי למעלה, וכמו שכתוב והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך, ומה שאמרו נשמתו ולא אמרו רוחו, לפי שכל אחת נקראת בשם כלן, לפי שכלן נכללות זו בזו ונקשרות זו עם זו להעיד ולהווות על מקורן שהוא האחדות שבאו משם: והרמב"ן ז"ל בשער הגמול פירש אמרם ז"ל, ונשמתו עולה ויורדת לפי שכל י"ב חדש עדיין כח הגוף קיים, והנשמה נוטה לדעתו ולמעשיו כאשר היתה באמנה אתו, בהצטיירות מחשבה גשמיות, ואף על פי שעולה לידיעת עולם הנשמות יורדת היא לענין שהיתה כבר, לאחר י"ב חדש בטלה מדעת גשמיות ולבשה מלכות ונתעטרה בעטרת עולם הנשמות, ואין רצונו לומר במה שאמרו גופו קיים שיהא גופו קיים ממש, כי יש נשרף לסיד מיד, ויש החנוט אשר גופו קיים ימים, אלא כמו שפירש כן הוא, ובאותן י"ב חדש חלק נשמה הוא בגן עדן ומתענגת בעונג העולם העליון בענין הנוטה לגשמיות עד כאן דבריו. והרב ז"ל נמשך בזה אחר השכל, והראוי והנאות לנו לשום קבלת רבותינו ז"ל עטרת תפארת לראשנו ולהמשך אחריה, כי הם קבלו מהנביאים ואין לנטות ימין ושמאל, וגם הרב ז"ל יודה ויאמין זה כי גדול המאמינים היה, וכמו שדבריו מעידים בהרבה מקומות בפירושיו, ואין השרפה והחניטה מצויה, ואם תמצאנה הוא מעט ודברי רבותינו ז"ל ברוב ואין מביאין ראיה מהמועט על הרוב אבל מהרוב על המועט, וראוי לפרש דברי רבותינו ז"ל מדבריהם ולהעמידם על תוכן הכוונה, אשר יראה שהם ז"ל מכוונים ואמרם גופו קיים, כן הוא כפשטו ואינו משל לציור מחשבות גשמיות: וענין אמרם שי"ב חדש הוא זמנו מוגבל יש לו ענין בזה המספר של י"ב, והוא כי האדם נבנה ונהיה מסוד י"ב הויות עליונות של שם אהי"ה, וי"ב צרופים של שם יהו"ה, ושנים עשר גבולי אלכסון, ושולח אל זה העולם שהוא תחת הזמן הנהיה תחת שבעה כוכבי לכת, וי"ב מזלות ברצון בורא הכל יתברך, ולפי שסבת הויתו היו הי"ב גם הם סבת הפסדו וכמו שכתוב עושה שלום ובורא רע, וראוי היה שיהיה מהיר העכול וההפסד לעוצם יד הפועל, אלא מפני שבא תחת הזמן ונמשך אחריו והוא סבת מותו נתאחר ההפסד והעכול בו, עד שיגמרו הי"ב מזלות מהלכם וסבובם שהוא נגמר בי"ב חדש, ואם יקרה שקודם זה הזמן יפסד ויתעכל, הנה יהיה על המעט, ורבותינו ז"ל נתנו השעור והגבול לרוב הנפסדים בזה הזמן, נמצא אם כן שאמרם גופו קיים אינו משל וחידה. וגם אמרם נשמתו עולה ויורדת הוא כפשטו, והוא שהרוח פוקדת את מקום הנפש ומעוררת אותם כל זמן שהגוף קיים כמו שכתבנו למעלה, ומזה יודעים המתים ומספרים זה עם זה כמו שאמרו במדרש שכתבתי למעלה, וכמו שמוכיח בפרק מי שמתו: ומזה אמרו בברכות פרק ראשון אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת, ובפרק שואל אדם כל שאומרים לפני המת יודע עד שיסתם הגולל, ולדעת האומר שם עד שיתעכל הבשר כל זמן שהבשר קיים הנפש שם עמו והרוח פוקדתה, ולזה יש מציאות לספור המתים זה עם זה, ואין זה נמנע, שהרי הנפש והרוח שם יחד ובהם נשלם הדבור כי הדבור תלוי ברוח, וכבר התבאר בזה החלק כי הדבור החצוני הרוח סבתו, ואף אם יש הרבה שאינן זוכים אל הנשמה שתאצל עליהם מלמעלה, מכל מקום אין הדבור נעדר מהם אחר שיש בהם נפש ורוח שהם סבת החיות והדבור, ומזה פירש רש"י ז"ל בפרק שואל ונפשו עליו תאבל כל זמן שיש לו בשר יש לו נפש צד חיות להבין עד כאן. משמע שעם הרוח ישלם החיות, וכשפוקדת את הנפש במקום הגוף החיות נשלם והספור איפשר: ובפרק ארבע מיתות רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא, הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה, אמר ליה מן חבריא את הדר לעפריך, ופרש"י ז"ל ברא גברא על ידי ספר יצירה, שמלמד צרוף אותיות של שם, ולא הוה מהדר ליה שלא היה בו דבור עד כאן, לפי שלא היה בו רוח לא היה בו דבור, אבל נפש היה בו שהרי הלך אצל רבי זירא, ואלו היה בו רוח היה מדבר, ואם כן המתים שהרוח פוקדת את הנפש כל י"ב חדש הספור בהם איפשר ויש לו מציאות, וזה ענין אשת בעלת אוב, וגם שמואל ע"ה שהעלתה אותו תוך י"ב חדש כמוזכר בפרק שואל אדם שרוחו היתה פוקדת את נפשו, ובזה היה איפשר לה להעלותו ודבר עם שאול והגיד לו את אשר יקרה לו, והענין כלו כמשמעו אין בו משל וחידה חס ושלום. ומצאתי לאחד מהחכמים בזה הלשון, ושמעתי שבהראות המת בבעלת אוב או בענין אחר, אם היה אדם בודק בקברו באותה שעה לא היה מוצא דבר עד אחר חזרתו שפשט מלבושו, וכן מצאתי בלקוטי החסיד הרב ר' יהודה ז"ל עד כאן: וראיתי להאריך בזה להועיל ולהודיע כי אין בכל דברי רבותינו ז"ל בזה שום משל וחידה, ושהספור אל המתים זה עם זה יש לו מציאות תוך י"ב חדש הואיל והגוף קיים, ולאחר י"ב חדש הוא גם כן איפשרי ויש לו מציאות וכמו שמצינו בר' אחאי בר יאשיה בפרק שואל עם רב נחמן, ועל הדרך שבארנו למעלה בפרק כ"ו. ועם זה נשלמה הכוונה בזה הפרק: