{"bookId": "kabala-f41d246d481b", "part": "1", "torah": "7", "title": "ספר עבודת הקודש — חלק א פרק יד", "hebrewTitle": "חלק א פרק יד", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-f41d246d481b/1/7/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-f41d246d481b/1/7/", "segments": [{"index": 1, "he": "חלק א פרק יד \nכבר התבאר במה שקדם הכרח וחיוב האצילות שהוא האלהות, וחיוב היותו בזה המנין שהוא \nעשר לא פחות ולא יתר, ושהם כח אחד מיוחד, וזה לשון החכם רבי עזריאל ז\"ל שקבל מפי \nהרב ז\"ל לאמת שהם עשר שהם כח אחד. אמר בזה הלשון הכרחת שיש ספירות אבל במה תכריח \nשהם עשר שהוא כח אחד. תשובה כבר הודעתיך כי הספירות הם ראש ותחלה לכל הבא בגבול, \nוכל הבא בגבול נגדר בעצם, ובמקום שאין עצם בלי מקום ואין מקום אלא מאמצעות העצם, \nואין לפחות מן העצם כח שלש בארך וכן ברחב וכן בעובי הם תשע. ולפי שאין העצם מתקיים \nבלי מקום, ולא המקום בלי עצם, שאין המקום אלא מכח העצם, אין המספר שלם בעצם ובמקום \nבפחות מעשר, ולכך נאמר עשר ולא תשע, ולפי שאין אנו צריכים אלא להשלים המספר בעשר \nשהוא נגדר בעצם ובמקום נאמר עשר ולא אחת עשרה, כי כמו שהשלשה עולים לתשע כן הרביעי \nשהוא מקום אל השלשה עולה לשש עשרה אך דינו בעשר לרמוז שהמקום מכח העצם והעשר אינו \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "אלא כח אחד, כי אין לפחות מן האחד כח שלשה העולה לתשע המתקיים בהקפו שהוא רביעי אל \nהשלש שממנו כח אחד עשר עד כאן: \nובעל ספר השמים כתב זה לשונו מאין סוף נאצלו כל עשר ספירות כדי להשפיע שפע וברכה \nלעולם התחתון, ואותו החלק אשר נשיג בשכלנו נקרא ספירה פירוש ספירה לשון ספור, פירוש \nשמותר לספר בהם, כי באין סוף אין לדבר כלל כאשר אמרנו. או נוכל לפרש כי ספירה מלשון \nזכות ובהירות כמו שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. או נוכל לומר כי ספירה מלשון \nקצה דבר וגבולו כאשר אמרו חז\"ל (עירובין מ\"ה ע\"א) העיר העומדת על הספר, ועל זה כוון \nאברהם אבינו ע\"ה בספר יצירה באמרו ספר ספר וספור. ואם ישיבו לנו ויאמרו אחרי שאין \nאנו משיגים כי אם חלק אחד קטן איך נאמר עשר. נשיב כי כל דבר המושג בשם יש לו גבול \nכאשר יאמר אדם שכלי מגיע עד חצי השמים וכל דבר שיהיה לו גבול יחלק לשלשה חלקים רום \nושפל ומצוע וכל שלשה כשתעשה ממנו מרובע כמו שנאמר ג' פעמים ג' יהיו תשע הרי לך תשע \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "ספירות ואחרי שיש לנו תשע יש לנו לומר כי כל דבר המושג בגבול יהיה בגדר העצם וכל מה \nשיהיה לו עצם יש לו מקום ואם כן הם תשע ועם המקום עשר וזו היא כוונת אברהם אבינו \nע\"ה בספר יצירה עשר ולא תשע ועל זה העשירי כוונו חז\"ל באמרם ברוך המקום וכן רבים. \nוהנה חכמי הקבלה לפי קבלתם העלו להם שמות לאותם עשר ספירות לכל אחת ואחת שם ואל \nיעלה על לב האדם לאמר אחרי שהם משונים בשמותם הם מחולקים ומופרדים זו מזו כמו \nשהודעתיך כבר כי זה נקרא קוצץ בנטיעות ועל זה כוון אברהם אבינו ע\"ה בספר יצירה \nבאמרו כשלהבת קשורה בגחלת והוא דמיון כאשר נאמר בזה האש יש בו שלהבת וגחלת והכל אחד \nואין נפרד השלהבת מן הגחלת כך נאמר מהשם אין סוף יתברך כי יש בו חכ\"מה בי\"נה גדו\"לה \nגבו\"רה תפא\"רת והכל ממקום אחד והכל בו בלי פרוד ובלי קצוץ וזהו עקר אמונתנו ובזה \nהזהירנו הפסוק באמרו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד עד כאן. הרי בארו שהספירות עשר \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "שהם כח אחד כי כח זה בזה וכח זה בזה וכחן כח אין סוף המאצילן ועם היות שנאצלו לא \nנפרדו אבל נשארו אצל המאציל ובו לא חוץ ממנו ולכן נקרא אצילות מלשון הלא אצלת לי \nברכה עזבת לי אצלך ברכה ולא היתה הברכה דבר נפרד מנפש יצחק. וכבר התבאר שלא היה \nחדוש דעת במאציל או שנוי בנאצל אלא שנתגלה כח אצילותו בחלוק הוייתן ועם שיש להם \nשעור ומדה והם עשר כלן מאין סוף ואותה מדה שיש להם אין לה סוף. ולזה שנינו בספר \nיצירה עשר ספירות בלימה מדתן עשרה שאין להם סוף כי המוטבע מן המורגש והמורגש מן \nהמושכל המושכל מרום הנעלם והנעלם אין לו סוף אם כן אפילו המושכל והמורגש והמוטבע \nאין להם סוף כך פירש הרמב\"ן ז\"ל בפירושו לספר יצירה וכתב עוד שם זה לשונו הבן בחכמה \nוחכם בבינה פי' כח של בינ\"ה שהוא בחכמ\"ה המשך אותו המשך מרו\"ם מע\"לה בחכמה כדי \nשימשך ממנה אל הבי\"נה וחכם בבי\"נה פי' אותו המשך הנמשך בחכ\"מה כשימשך בבי\"נה תן לו \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "כח חכ\"מה כדי ליחד זה בזה וזה בזה ולכך לא אמר בלשונו הבן בבי\"נה וחכם בחכ\"מה כדי \nשלא להפריד ביניהם עד כאן, הרי שכח זה בזה וכח כלם כח אחד והוא כח אין סוף. ונמצא \nעוד לחכמי האמת בפירוש הבבא ההיא שזכרנו למעלה עשר ספירות בלימה מדתן עשרה שאין להם \nסוף שאמרו בזה הלשון אמר שהם עשרה כפי הערך שיש להם עם העולם מצד מה שהוא מחודש וגם \nלהעניש ולגמול וז\"ש מדתן וכו' אמר הזהר מאד שלא לתת להם מדה מצד השתוף שיש להם עם \nאין סוף כי אין לו שעור וגבול ומדה וירצה מדתן עשרה כשלא תצרפם אל האין סוף כי אם \nבערך אל הנבראים. ואמרו עוד על מדתן עשרה וכו' כלומר אל תאמר שאין להם סוף וראשית \nשראש וסוף יש להם כמו שאמר עומק ראשית ועומק אחרית אבל מה שאמר הוא שנעיין מאיזה \nמקום הם תלויים אלו המדות שנבין שהם תלויים מאין סוף שאין לו ראשית ותכלית וז\"ש \nהבבא מדתן עשרה וכו' ר\"ל אף על פי שמדתן עשרה ויש להם ראשית ואחרית כלם באו ממי \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "שאין לו סוף ותכלית ע\"כ פי' ומזה אין להם סוף ותכלית וכבר התבאר ממה שקדם כי הוכרח \nוחוייב אצילות המדות כדי להעיד במציאות ובאחדות אדון יחיד ואם לא היו מתאחדים זה \nבזה בכח אחד לא היה נכר שהם כח אחד אבל בהתאחדם יודע מהם כח האחדות כי בהראות כח \nהייחוד בנגלה כל שכן שאין להרהר בנסתר, וכן קבל החכם רבי עזריאל ז\"ל מפי הרב החסיד \nז\"ל: \nשנינו בספר יצירה ועל דבר זה נכרת ברית ופירש הרמב\"ן ז\"ל לכך נגלה הדבר כדי שיהיה \nכח להסתכל ולדבר בו ולהרהר, ולא במופלא ממנו, כי מכח הדבר שהוא נקרא ברית שמייחד \nהתמורות בכח אחד יכול להכיר שאין הנסתר אלא אחדות גמורה עד כאן: \nובמדרשו של רשב\"י ע\"ה (ח\"א כ\"ט.) אמרו בזה הלשון כתיב אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי \nהלבנון. אפריון דא תקונא דעלמא תתאה מעלמא עילאה, דעד לא ברא קב\"ה עלמא הוה הוא \nושמיה סתים בגויה חד ולא קיימא מלה בר הוא הוא בלחודוי, עד דסליק בזיהרא דמחשבה \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "לקיימא כלא במטון דסמיטרא למברי עלמא, והוה רשים ובני ולא קיימא עד דאתעטף בעטופא \nדזיהרא עילאה דמחשבה וברא עלמא, ואפיק אילנין ארזין עילאין רברבנין מההוא זיוא \nעילאה, ושוי רתיכוי על תרין ועשרין אתוון רשימין, אתגליפו בעשר אמירן ואתרבו, הה\"ד \nמעצי הלבנון וכתיב ארזי לבנון אשר נטע. עשה לו לו לגרמיה, לו לתקוניה, לו לאחזאה \nדאיהו חד ושמיה חד, כד\"א וידעו כי אתה שמך יי' לבדך וגו' עד כאן: \nופירושו אמר כי המלך שהשלום שלו עשה לו אפריון דא תקונא דעלמא תתאה עולם השמטה \nשנתקן מעלמא עילאה, ואמר כי קודם כל זה והוא עד שלא ברא הקב\"ה את העולם הוא ושמו \nאחד היה בלבד, והוא אמרו היה הוא ושמיה וכו', ויש נסחא אחרת במדרש הוה הוא סתים \nשמיה ביה, והכל עולה לכוונה אחת והוא היות האצילות גנוז בחביון אין סוף ולא היה כי \nאם הוא לבדו, ועלה במחשבה להמציא צבא למלך כענין והוא באחד ומי ישיבנו וגו', ובאר \nאיך היה זה לתת טעם ולהחזיק חיוב והכרח האצילות, להודיע כי בלתו אי איפשר לברא שום \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "דבר ולא קיומו וכמו שקדם בדברינו, והוא אמרו והוה רשים ובני וכו', עד דאתעטף וכו' \nלומר שעלו לפניו כל חלקי הסותר וקיים הראוי והוא להמציא כלי בו יקויים הכל והוא \nהאצילות: \nואיפשר עוד לפרש כי אמרו והוא רשים ובני ולא קיימא, רמז לבונה עולמות ומחריבן, והכל \nעולה כהוגן לתת טעם מספיק אל חיוב האצילות להיותו מקום אל בריאת העולמות וקיומם, \nוהוא אמרו וברא עלמא, וזה במה שבאר ואמר ואפיק אילנין וכו' והוא סוד האצילות כמו \nשסיים בדבריו, ואמרו עשה לו לגרמיה וכו' להורות הצורך באצילות כי בלתו אי איפשר \nלהכיר באחדות אדון יחיד ושמו, וכביכול זה היה תקונו וצורך עצמו, והוא כי היה [צריך] \nלהכיר באחדותו הוא ושמו אחד, וכמו שמתבאר יפה מהכתוב שאמר וידעו כי אתה שמך וגו': \nובספר יצירה עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן וכו', ופירש הרמב\"ן ז\"ל אף על פי \nשהדברים נחלקים בחכמה בתבונה ובדעת, אין הפרש ביניהם, שהסוף קשור בהתחלה וההתחלה \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "בסוף והאמצע כלול מהם, סימן לדבר שלהבת וגחלת, כד\"א רשפי אש שלהבת יה כלומר שהכל \nמתיחד כלהב אש המתיחד בגוונין וכלן שוין בעקר אחד עד כאן: \nמכל זה יתבאר היות כלן כח אחד מיוחד לאין סוף, ואם נקרא לזו חכמה, ולזו בינה, לא \nהיה זה להבדיל חלילה, כי כלן אדוקות וגנוזות זו בזו וכלן באדון יחיד באחדות ובהשואה \nאחת, ולזה יצדק בהם לומר שחכמה היא בינה ובינה היא חכמה אחר שכחן אחד ונשארו גנוזות \nונעלמות זו בזו, וכן נאמר בשאר המדות שהבינה היא השש קצוות, והשש קצוות הם הבינה, \nאחר שנשארו בה השש קצוות נעלמות וגנוזות, ואין הבדל ביניהם כי אם מצד ההעלם \nוההגלות, וזהו אמרם שאין ביניהם שום פרוד לומר שהם עצמים נבדלים בעצמם כמו המלאכים \nשהם זה בלתי זה, וכל אחד עצם נבדל, והם חוץ מעצם האלהות, אבל הם לא נבדלו אבל נשארו \nבעצם המאציל, ולזה הם עצם האלהות, וכלם באחדות גמורה כי כל אחת כלולה מכולן ולכן הם \nדבר אחד במאציל שהוא אדון יחיד ואינן דבר בלתו: \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "ובשוחר טוב אמרו בזה הלשון אל אלהים יי, למה הזכיר שמו של הקב\"ה שלש פעמים, ללמדך \nשבשלשה שמות הללו ברא הקב\"ה את עולמו, כנגד שלש מדות שבהם נברא העולם ואלו הן החכמה \nוהדעת והתבונה, חכמה מנין שנאמר יי' בחכמה יסד ארץ. תבונה, כונן שמים בתבונה. דעת, \nבדעתו תהומות נבקעו, וכן הוא אומר כי אנכי יי' אלהיך אל קנא, הרי שלש כנגד שלש שבהן \nנברא העולם עד כאן. וכתב עליו החכם ר' בחיי ז\"ל הנה סוד המאמר הזה הוא שלא ברא \nהקב\"ה את העולם בשום דבר זולת עצמו ואמתו, והוא הוא החכמה שלו, והוא הוא התבונה \nשלו, והוא ההדעת שלו, לא כמו שהן בנבראים זולת החכם והמבין והיודע או בלתו ולא שהן \nעצמן זאת, בלתי זאת כי זה היה מחייב רבוי באלוה היחיד עד כאן דבריו: \n  \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "חלק א פרק טו \nהשם המקודש שנכתב ביו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א הוא הנקרא השם המפורש והשם המיוחד, זה נמצא \nלרז\"ל אמרו בספרי ובסוטה פרק ואלו נאמרין כה תברכו בשם המפורש אתה אומר בשם המפורש \nאו אינו אלא בכנויו תלמוד לומר ושמו את שמי שמי המיוחד לי. וכתב הרא\"ש ז\"ל בספר \nהיחוד בזה הלשון ונקראו ארבע אותיות אלו שהם יהוה שם המפורש, המפרש כל הספירות שהם \nמורות מציאות שהמציא הבורא יתברך בהתגלות כחותיו בהם, עם מציאות כל ההויות שהיו \nושעתידים להיות עד כאן: \nוהחכם ר' טודרוס הלוי בפירוש ההגדות במסכת פסחים פרק אלו עוברין אמר בזה הלשון והוי \nיודע כי כל יסודי הקבלה האמיתית וכל אבני פנותיה מיוסדים על שם הגדול והקדוש הזה \nשבו הייחוד השלם מתפרש, ועל כן נקרא שם המפורש כלומר שהוא מעצמו מפורש ומתפרש \nבכחותיו הפנימיים המתעצמים והמתאחדים בעצם אחדותו הקדושה והטהורה עד כאן: \nכבר התבאר במה שקדם כי להיות הנאצל במאציל באחדות גמורה ומתעצם בו ייוחס שם בן ארבע \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "אותיות לאדון יחיד כי הוא שמו, והוא ושמו אחדים ולא יתפרדו, והתבאר גם כן כי הוכרח \nוחויב האצילות להעיד ולהגיד מציאות ואחדות שרש כל השרשים, והנה השם המפורש הזה שהוא \nכולל ומיחד כל האצילות נקרא כן להיותו מפרש ומגלה מציאות ואחדות אדון יחיד יתברך, \nנמצא אם כן מפרש ומתפרש מחמת שמו זה המיחד כחותיו בו, וזו היא הכוונה בקראם השם \nהגדול הזה שם המפורש, ולא קראוהו מפרש להורות על שהשם והעצם אחד, וזה השם בייחוד \nמורה על תפארת ישראל הנקרא תורה ונקרא כן על שמורה ומגלה מה שהיה סתום: \nובמדרשו של רשב\"י ע\"ה (ח\"ג נ\"ג ע\"ב) עץ חיים דא אורייתא דהיא אילנא עלאה רברבא \nותקיף, אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי במה דהוה סתים ולא אתידע. ואמנם קראוהו השם \nהמיוחד להיותו בבנין אותיותיו מיחד בו כל האצילות שהוא האלהות ולזה אמרו בו שמי \nהמיוחד לי, והנה הוא מיחד כל האצילות בזה הדרך, אות ראשונה שבו היא י' וצריכה קוץ \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "למעלה כך י', להורות על ראש האצילות שהוא רום מעלה, ועל חכמת אלהים, והיוד עם קוצה \nדבר אחד מיוחד אין פרוד ביניהם, וזה האות מורה התפשטות האצילות מאויר העליון אויר \nשאינו נתפס, ועם שנאצל לא נפרד ולזה היה האות הזה בזאת התמונה. עוד נמשך המעין \nונאצל עוד אצילות יותר נראה ויותר נרגש וערך העליונים לה עם שהיא נעלמת, והיא אות \nה\"א ראשונה והיא בי\"נה, הרי י\"ה חצי השם, ככל השם לפי שמציאות אלו מספיק לכל השאר \nכי הם כלל הכל, והאות הזה השני מורה על מקום מציאותו, ושהוא הוא עצמו, ולזה היה \nהאות הזה במספר הראשון בזאת התמונה ה' ד' ו' עשרה הנה כי זה האות ה' הוא הראשון י', \nוהיה בזאת התמונה גם כן ה' להורות על מה שהאצילה, שהיא הם והם היא בלא פרוד, כי ה' \nיש בה דל\"ת וא\"ו, והוא\"ו הם שש קצוות שהאצילה והולידה, והדל\"ת היא האחרונה והיא \nהעשירית, ודל\"ת בחשבון קדמי עשרה, הרי ה' ראשונה שבשם שהיא בינה מורה על כל זה הרי \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "י\"ה. עוד נמשך המעין והאצילה ממנה ששה קצוות, ו' שבשם, ונשארו בה כי לא נפרדו ממנה, \nולעולם היא בזאת התמונה ה', להורות על התיחדה בהם והם בה כמו שהיא מיוחדת בשלמעלה \nלה שהם י', היו\"ד עם קוצה, והיא ה', להורות שהיא הם והם היא הרי יה\"ו. עוד נמשך \nהמעין והאצילה העשירית שהיא ה' אחרונה והיא ד\"ו להורות על מקום מציאותה ואצילותה ה' \nראשונה ושהוא\"ו שהוא ידידה בה בייחוד שלם הרי יהו\"ה אחד מיוחד, ולפי שהשם הקדוש הזה \nבבנין אותיוו מורה על יחוד האצילות שהוא האלהות נקרא השם המיוחד שהוא מיוחד בעצמו \nלהיותו מיחד כחותיו בו, ומזה יתבאר היות זה השם מקור לכל שאר השמות הקדושים שאינם \nנמחקים כי כלם משתלשלים ממנו והוא עקרם וכלם מתיחדים בו. שנינו ביומא פרק אמר להם \nהממונה בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב, ופרש\"י ז\"ל קושר ארבעה קולמוסין בארבע \nאצבעות וכותב שם בן ארבע אותיות כאחת עד כאן. חכמה גדולה היה לו לבן קמצר בזה והוא \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "כי הכתיבה בדרך ההוא היה להעיד על ייחוד השם הגדול ולפיכך היה כתבו בבת אחת, ולפי \nשלא רצה ללמדו אמרו עליו ושם רשעים ירקב, כי אופן הכתיבה על הדרך שהוא היה כותב את \nהשם בד' קולמוסין הוא שבקשו ממנו שילמדנו ולא רצה, כי הכוונה שהיה לו בה ידועה היתה \nלחכמים אבל לא הכתיבה, ואם לא [היה] בזה כי אם מעשה הכתיבה בלבד לא חכמה אחרת לא \nהיו מקפידים חכמים על זה ולא יזכרו אותו לגנאי, אבל היתה הכוונה ביחוד נגמרת ונשלמת \nבכתיבה בבת אחת, ועל הדרך שהוא היה כותבו והיה בזה הוראה נפלאה על הייחוד: \nאחר שכתבתי זה מצאתי לחכמי האמת זה הלשון יהו\"ה משמעותו היה ויהיה והווה, ושלשתן \nנעוצים בכתיבתן ובקריאתן, על כן היה דין ד' אותיות ביחד שלא יקדים אות לאות, על כן \nאומר שם רשעים ירקב שלא רצה ללמד על מעשה הכתב, וכתיבתו משמע בתחלתו היה מלך, \nובאמצעיתו הווה מלך, ובסופו יהיה מלך, וזה האמור בספר יצירה נעוץ סופן בתחלתן \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "ותחלתן בסופן, נעוץ ודבוק התחילה בסוף והסוף בתחלה, ע\"כ איך יתכן להקדים אות לאות \nעד כאן. והכתיבה על הדרך ההוא קשת ההשגה מאד ואינה מצויה בשום אדם, ועם כל זה צריך \nהבא לכתוב את השם שיכתבנו באופן שיורה על הייחוד כפי האיפשר, ותהיה לו בזה כוונה \nראויה, והוא שיכתוב בתחלה היוד שבשם בדרך זה קוץ אחד למעלה, ואחר כך יכתוב היוד \nדבוקה בקוצה, להורות על רום מעלה וחכמה, ואחר כך ה\"א ראשונה להורות על אם הבנים שהם \nוא\"ו ה\"א ויכוין בכתיבת השם מה שכתבנו למעלה, ואמרו במדרשו של רשב\"י פרשת ויקרא דף \nי\"א: \nבזה הלשון. והכי בעי בר נש לאזדהרא בשמא קדישא דיכתוב שמא קדישא כגוונא דא, פירוש \nהוא שכתבנו למעלה, ודא הוא כדקחזי ואי לאו לא אקרי שמא קדישא ואקרי פגום, ומאן \nדפגים שמא קדישא טב ליה דלא אברי עד כאן: \nולהורות על גדולת זה השם וקדושתו, והעלמו אינו נקרא ככתבו כלל כי אם במקדש שהוא \nביתו, ועל ידי הכהנים הנגשים אליו, ובמדינה בכינויו שהוא שם אל\"ף דל\"ת נ\"ון י\"וד, \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "אמרו בפרק ואלו נאמרין ובתמיד פרק ו' במקדש אומר השם ככתבו ובמדינה בכינויו, \nוהכינוי עולה לחשבון היכל, שהוא היכל לשם המיוחד שהוא שוכן בו ונגלה ונודע על ידו, \nואי איפשר להכנס אליו כי אם על יד זה הכנוי ובזה השער, וכמו שכתוב זה השער ליי', \nוכמו שהשם המיוחד מודיע ומעיד על מציאות ואחדות אדון יחיד, וזולתו אי איפשר לדעתו \nוזה סוד אמרם שמי המיוחד לי, כן על ידי שם אל\"ף דל\"ת נודע השם המיוחד, וזולתו אי \nאיפשר להגיע אליו ולדעת אותו כלל, ולהעיד על זה הסוד הנסתר היו אותיות הכנוי מעידות \nבכלל על כל האצילות מראש ועד סוף, כי האל\"ף מורה על השם אהי\"ה, ודל\"ת נו\"ן שבו \nמורים על נ\"ד שמות מרובעים בצרוף יהו\"ה שהם עולים לחשבון יר\"ו אותיות, והם סוד ע\"ב \nשמות משולשים, טז הקודש לה והיו\"ד שבו הוא מורה על השם המיוחד השוכן בקרבו, נמצא אם \nכן נודע ונגלה השם המיוחד על ידו, ולפיכך אינו נקרא לעולם כי אם בו. אמרו בפסחים \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "פרק אלו עוברין א\"ר אבהו אמר הקב\"ה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו\"ד ה\"א \nונקרא באל\"ף דל\"ת, וזה השם הוא שחדש לו אדם הראשון. אמרו בבראשית רבה ובמדרש שוחר \nטוב ואני מה שמי אמר לו לך נאה להקראות יי' שאתה אדון לכל בריותיך. אמר ר' אחא אני \nיי' הוא שמי הוא שמי שקרא לי אדם הראשון עד כאן: \nויתבאר עוד מזה היותו נקרא בזה השם כפי בחינת הנמצאים, וזה אמרו שאתה אדון לכל \nבריותיך, הנה כי נתחדש לו בחדוש הנמצאים, ולהורות על זאת הבחינה שהוא נבחן הוא נקרא \nבמדינה בו בפי כל נבראיו, והוא נגלה ומפורסם לכל בבחינת זה השם, ואמרם כפי בחינת \nעצמותו ואחדותו יתברך שזה מורה ומעיד עליו יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א נקרא בו ככתבו במקום \nנסתר שהוא ביתו המקודש ובפי אנשים ידועים מקודשים שהם כהני יי' ואז הוא נודע ונגלה \nבהיכלו התחתון כמו שהוא נודע ונגלה בהיכל העליון שהוא אדנ\"י, ולכן העובד האמיתי \nבהיותו מזכיר את השם בפיו יזכרנו בכינויו ובלבו יכוין אליו ככתבו שהוא שם יו\"ד ה\"א, \nובזאת הכוונה הוא מיחד את המיוחד והוא התכלית הנדרש מאת העובד: \n  \n", "en": ""}]}
