# ספר עבודת הקודש — חלק א פרק יד

[קריאה בקורא](/reader/kabala-f41d246d481b/1/7/)

<div lang="he" dir="rtl">

חלק א פרק יד 
כבר התבאר במה שקדם הכרח וחיוב האצילות שהוא האלהות, וחיוב היותו בזה המנין שהוא 
עשר לא פחות ולא יתר, ושהם כח אחד מיוחד, וזה לשון החכם רבי עזריאל ז&quot;ל שקבל מפי 
הרב ז&quot;ל לאמת שהם עשר שהם כח אחד. אמר בזה הלשון הכרחת שיש ספירות אבל במה תכריח 
שהם עשר שהוא כח אחד. תשובה כבר הודעתיך כי הספירות הם ראש ותחלה לכל הבא בגבול, 
וכל הבא בגבול נגדר בעצם, ובמקום שאין עצם בלי מקום ואין מקום אלא מאמצעות העצם, 
ואין לפחות מן העצם כח שלש בארך וכן ברחב וכן בעובי הם תשע. ולפי שאין העצם מתקיים 
בלי מקום, ולא המקום בלי עצם, שאין המקום אלא מכח העצם, אין המספר שלם בעצם ובמקום 
בפחות מעשר, ולכך נאמר עשר ולא תשע, ולפי שאין אנו צריכים אלא להשלים המספר בעשר 
שהוא נגדר בעצם ובמקום נאמר עשר ולא אחת עשרה, כי כמו שהשלשה עולים לתשע כן הרביעי 
שהוא מקום אל השלשה עולה לשש עשרה אך דינו בעשר לרמוז שהמקום מכח העצם והעשר אינו 


אלא כח אחד, כי אין לפחות מן האחד כח שלשה העולה לתשע המתקיים בהקפו שהוא רביעי אל 
השלש שממנו כח אחד עשר עד כאן: 
ובעל ספר השמים כתב זה לשונו מאין סוף נאצלו כל עשר ספירות כדי להשפיע שפע וברכה 
לעולם התחתון, ואותו החלק אשר נשיג בשכלנו נקרא ספירה פירוש ספירה לשון ספור, פירוש 
שמותר לספר בהם, כי באין סוף אין לדבר כלל כאשר אמרנו. או נוכל לפרש כי ספירה מלשון 
זכות ובהירות כמו שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. או נוכל לומר כי ספירה מלשון 
קצה דבר וגבולו כאשר אמרו חז&quot;ל (עירובין מ&quot;ה ע&quot;א) העיר העומדת על הספר, ועל זה כוון 
אברהם אבינו ע&quot;ה בספר יצירה באמרו ספר ספר וספור. ואם ישיבו לנו ויאמרו אחרי שאין 
אנו משיגים כי אם חלק אחד קטן איך נאמר עשר. נשיב כי כל דבר המושג בשם יש לו גבול 
כאשר יאמר אדם שכלי מגיע עד חצי השמים וכל דבר שיהיה לו גבול יחלק לשלשה חלקים רום 
ושפל ומצוע וכל שלשה כשתעשה ממנו מרובע כמו שנאמר ג&#x27; פעמים ג&#x27; יהיו תשע הרי לך תשע 


ספירות ואחרי שיש לנו תשע יש לנו לומר כי כל דבר המושג בגבול יהיה בגדר העצם וכל מה 
שיהיה לו עצם יש לו מקום ואם כן הם תשע ועם המקום עשר וזו היא כוונת אברהם אבינו 
ע&quot;ה בספר יצירה עשר ולא תשע ועל זה העשירי כוונו חז&quot;ל באמרם ברוך המקום וכן רבים. 
והנה חכמי הקבלה לפי קבלתם העלו להם שמות לאותם עשר ספירות לכל אחת ואחת שם ואל 
יעלה על לב האדם לאמר אחרי שהם משונים בשמותם הם מחולקים ומופרדים זו מזו כמו 
שהודעתיך כבר כי זה נקרא קוצץ בנטיעות ועל זה כוון אברהם אבינו ע&quot;ה בספר יצירה 
באמרו כשלהבת קשורה בגחלת והוא דמיון כאשר נאמר בזה האש יש בו שלהבת וגחלת והכל אחד 
ואין נפרד השלהבת מן הגחלת כך נאמר מהשם אין סוף יתברך כי יש בו חכ&quot;מה בי&quot;נה גדו&quot;לה 
גבו&quot;רה תפא&quot;רת והכל ממקום אחד והכל בו בלי פרוד ובלי קצוץ וזהו עקר אמונתנו ובזה 
הזהירנו הפסוק באמרו שמע ישראל יי&#x27; אלהינו יי&#x27; אחד עד כאן. הרי בארו שהספירות עשר 


שהם כח אחד כי כח זה בזה וכח זה בזה וכחן כח אין סוף המאצילן ועם היות שנאצלו לא 
נפרדו אבל נשארו אצל המאציל ובו לא חוץ ממנו ולכן נקרא אצילות מלשון הלא אצלת לי 
ברכה עזבת לי אצלך ברכה ולא היתה הברכה דבר נפרד מנפש יצחק. וכבר התבאר שלא היה 
חדוש דעת במאציל או שנוי בנאצל אלא שנתגלה כח אצילותו בחלוק הוייתן ועם שיש להם 
שעור ומדה והם עשר כלן מאין סוף ואותה מדה שיש להם אין לה סוף. ולזה שנינו בספר 
יצירה עשר ספירות בלימה מדתן עשרה שאין להם סוף כי המוטבע מן המורגש והמורגש מן 
המושכל המושכל מרום הנעלם והנעלם אין לו סוף אם כן אפילו המושכל והמורגש והמוטבע 
אין להם סוף כך פירש הרמב&quot;ן ז&quot;ל בפירושו לספר יצירה וכתב עוד שם זה לשונו הבן בחכמה 
וחכם בבינה פי&#x27; כח של בינ&quot;ה שהוא בחכמ&quot;ה המשך אותו המשך מרו&quot;ם מע&quot;לה בחכמה כדי 
שימשך ממנה אל הבי&quot;נה וחכם בבי&quot;נה פי&#x27; אותו המשך הנמשך בחכ&quot;מה כשימשך בבי&quot;נה תן לו 


כח חכ&quot;מה כדי ליחד זה בזה וזה בזה ולכך לא אמר בלשונו הבן בבי&quot;נה וחכם בחכ&quot;מה כדי 
שלא להפריד ביניהם עד כאן, הרי שכח זה בזה וכח כלם כח אחד והוא כח אין סוף. ונמצא 
עוד לחכמי האמת בפירוש הבבא ההיא שזכרנו למעלה עשר ספירות בלימה מדתן עשרה שאין להם 
סוף שאמרו בזה הלשון אמר שהם עשרה כפי הערך שיש להם עם העולם מצד מה שהוא מחודש וגם 
להעניש ולגמול וז&quot;ש מדתן וכו&#x27; אמר הזהר מאד שלא לתת להם מדה מצד השתוף שיש להם עם 
אין סוף כי אין לו שעור וגבול ומדה וירצה מדתן עשרה כשלא תצרפם אל האין סוף כי אם 
בערך אל הנבראים. ואמרו עוד על מדתן עשרה וכו&#x27; כלומר אל תאמר שאין להם סוף וראשית 
שראש וסוף יש להם כמו שאמר עומק ראשית ועומק אחרית אבל מה שאמר הוא שנעיין מאיזה 
מקום הם תלויים אלו המדות שנבין שהם תלויים מאין סוף שאין לו ראשית ותכלית וז&quot;ש 
הבבא מדתן עשרה וכו&#x27; ר&quot;ל אף על פי שמדתן עשרה ויש להם ראשית ואחרית כלם באו ממי 


שאין לו סוף ותכלית ע&quot;כ פי&#x27; ומזה אין להם סוף ותכלית וכבר התבאר ממה שקדם כי הוכרח 
וחוייב אצילות המדות כדי להעיד במציאות ובאחדות אדון יחיד ואם לא היו מתאחדים זה 
בזה בכח אחד לא היה נכר שהם כח אחד אבל בהתאחדם יודע מהם כח האחדות כי בהראות כח 
הייחוד בנגלה כל שכן שאין להרהר בנסתר, וכן קבל החכם רבי עזריאל ז&quot;ל מפי הרב החסיד 
ז&quot;ל: 
שנינו בספר יצירה ועל דבר זה נכרת ברית ופירש הרמב&quot;ן ז&quot;ל לכך נגלה הדבר כדי שיהיה 
כח להסתכל ולדבר בו ולהרהר, ולא במופלא ממנו, כי מכח הדבר שהוא נקרא ברית שמייחד 
התמורות בכח אחד יכול להכיר שאין הנסתר אלא אחדות גמורה עד כאן: 
ובמדרשו של רשב&quot;י ע&quot;ה (ח&quot;א כ&quot;ט.) אמרו בזה הלשון כתיב אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי 
הלבנון. אפריון דא תקונא דעלמא תתאה מעלמא עילאה, דעד לא ברא קב&quot;ה עלמא הוה הוא 
ושמיה סתים בגויה חד ולא קיימא מלה בר הוא הוא בלחודוי, עד דסליק בזיהרא דמחשבה 


לקיימא כלא במטון דסמיטרא למברי עלמא, והוה רשים ובני ולא קיימא עד דאתעטף בעטופא 
דזיהרא עילאה דמחשבה וברא עלמא, ואפיק אילנין ארזין עילאין רברבנין מההוא זיוא 
עילאה, ושוי רתיכוי על תרין ועשרין אתוון רשימין, אתגליפו בעשר אמירן ואתרבו, הה&quot;ד 
מעצי הלבנון וכתיב ארזי לבנון אשר נטע. עשה לו לו לגרמיה, לו לתקוניה, לו לאחזאה 
דאיהו חד ושמיה חד, כד&quot;א וידעו כי אתה שמך יי&#x27; לבדך וגו&#x27; עד כאן: 
ופירושו אמר כי המלך שהשלום שלו עשה לו אפריון דא תקונא דעלמא תתאה עולם השמטה 
שנתקן מעלמא עילאה, ואמר כי קודם כל זה והוא עד שלא ברא הקב&quot;ה את העולם הוא ושמו 
אחד היה בלבד, והוא אמרו היה הוא ושמיה וכו&#x27;, ויש נסחא אחרת במדרש הוה הוא סתים 
שמיה ביה, והכל עולה לכוונה אחת והוא היות האצילות גנוז בחביון אין סוף ולא היה כי 
אם הוא לבדו, ועלה במחשבה להמציא צבא למלך כענין והוא באחד ומי ישיבנו וגו&#x27;, ובאר 
איך היה זה לתת טעם ולהחזיק חיוב והכרח האצילות, להודיע כי בלתו אי איפשר לברא שום 


דבר ולא קיומו וכמו שקדם בדברינו, והוא אמרו והוה רשים ובני וכו&#x27;, עד דאתעטף וכו&#x27; 
לומר שעלו לפניו כל חלקי הסותר וקיים הראוי והוא להמציא כלי בו יקויים הכל והוא 
האצילות: 
ואיפשר עוד לפרש כי אמרו והוא רשים ובני ולא קיימא, רמז לבונה עולמות ומחריבן, והכל 
עולה כהוגן לתת טעם מספיק אל חיוב האצילות להיותו מקום אל בריאת העולמות וקיומם, 
והוא אמרו וברא עלמא, וזה במה שבאר ואמר ואפיק אילנין וכו&#x27; והוא סוד האצילות כמו 
שסיים בדבריו, ואמרו עשה לו לגרמיה וכו&#x27; להורות הצורך באצילות כי בלתו אי איפשר 
להכיר באחדות אדון יחיד ושמו, וכביכול זה היה תקונו וצורך עצמו, והוא כי היה [צריך] 
להכיר באחדותו הוא ושמו אחד, וכמו שמתבאר יפה מהכתוב שאמר וידעו כי אתה שמך וגו&#x27;: 
ובספר יצירה עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן וכו&#x27;, ופירש הרמב&quot;ן ז&quot;ל אף על פי 
שהדברים נחלקים בחכמה בתבונה ובדעת, אין הפרש ביניהם, שהסוף קשור בהתחלה וההתחלה 


בסוף והאמצע כלול מהם, סימן לדבר שלהבת וגחלת, כד&quot;א רשפי אש שלהבת יה כלומר שהכל 
מתיחד כלהב אש המתיחד בגוונין וכלן שוין בעקר אחד עד כאן: 
מכל זה יתבאר היות כלן כח אחד מיוחד לאין סוף, ואם נקרא לזו חכמה, ולזו בינה, לא 
היה זה להבדיל חלילה, כי כלן אדוקות וגנוזות זו בזו וכלן באדון יחיד באחדות ובהשואה 
אחת, ולזה יצדק בהם לומר שחכמה היא בינה ובינה היא חכמה אחר שכחן אחד ונשארו גנוזות 
ונעלמות זו בזו, וכן נאמר בשאר המדות שהבינה היא השש קצוות, והשש קצוות הם הבינה, 
אחר שנשארו בה השש קצוות נעלמות וגנוזות, ואין הבדל ביניהם כי אם מצד ההעלם 
וההגלות, וזהו אמרם שאין ביניהם שום פרוד לומר שהם עצמים נבדלים בעצמם כמו המלאכים 
שהם זה בלתי זה, וכל אחד עצם נבדל, והם חוץ מעצם האלהות, אבל הם לא נבדלו אבל נשארו 
בעצם המאציל, ולזה הם עצם האלהות, וכלם באחדות גמורה כי כל אחת כלולה מכולן ולכן הם 
דבר אחד במאציל שהוא אדון יחיד ואינן דבר בלתו: 


ובשוחר טוב אמרו בזה הלשון אל אלהים יי, למה הזכיר שמו של הקב&quot;ה שלש פעמים, ללמדך 
שבשלשה שמות הללו ברא הקב&quot;ה את עולמו, כנגד שלש מדות שבהם נברא העולם ואלו הן החכמה 
והדעת והתבונה, חכמה מנין שנאמר יי&#x27; בחכמה יסד ארץ. תבונה, כונן שמים בתבונה. דעת, 
בדעתו תהומות נבקעו, וכן הוא אומר כי אנכי יי&#x27; אלהיך אל קנא, הרי שלש כנגד שלש שבהן 
נברא העולם עד כאן. וכתב עליו החכם ר&#x27; בחיי ז&quot;ל הנה סוד המאמר הזה הוא שלא ברא 
הקב&quot;ה את העולם בשום דבר זולת עצמו ואמתו, והוא הוא החכמה שלו, והוא הוא התבונה 
שלו, והוא ההדעת שלו, לא כמו שהן בנבראים זולת החכם והמבין והיודע או בלתו ולא שהן 
עצמן זאת, בלתי זאת כי זה היה מחייב רבוי באלוה היחיד עד כאן דבריו: 
  


חלק א פרק טו 
השם המקודש שנכתב ביו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א הוא הנקרא השם המפורש והשם המיוחד, זה נמצא 
לרז&quot;ל אמרו בספרי ובסוטה פרק ואלו נאמרין כה תברכו בשם המפורש אתה אומר בשם המפורש 
או אינו אלא בכנויו תלמוד לומר ושמו את שמי שמי המיוחד לי. וכתב הרא&quot;ש ז&quot;ל בספר 
היחוד בזה הלשון ונקראו ארבע אותיות אלו שהם יהוה שם המפורש, המפרש כל הספירות שהם 
מורות מציאות שהמציא הבורא יתברך בהתגלות כחותיו בהם, עם מציאות כל ההויות שהיו 
ושעתידים להיות עד כאן: 
והחכם ר&#x27; טודרוס הלוי בפירוש ההגדות במסכת פסחים פרק אלו עוברין אמר בזה הלשון והוי 
יודע כי כל יסודי הקבלה האמיתית וכל אבני פנותיה מיוסדים על שם הגדול והקדוש הזה 
שבו הייחוד השלם מתפרש, ועל כן נקרא שם המפורש כלומר שהוא מעצמו מפורש ומתפרש 
בכחותיו הפנימיים המתעצמים והמתאחדים בעצם אחדותו הקדושה והטהורה עד כאן: 
כבר התבאר במה שקדם כי להיות הנאצל במאציל באחדות גמורה ומתעצם בו ייוחס שם בן ארבע 


אותיות לאדון יחיד כי הוא שמו, והוא ושמו אחדים ולא יתפרדו, והתבאר גם כן כי הוכרח 
וחויב האצילות להעיד ולהגיד מציאות ואחדות שרש כל השרשים, והנה השם המפורש הזה שהוא 
כולל ומיחד כל האצילות נקרא כן להיותו מפרש ומגלה מציאות ואחדות אדון יחיד יתברך, 
נמצא אם כן מפרש ומתפרש מחמת שמו זה המיחד כחותיו בו, וזו היא הכוונה בקראם השם 
הגדול הזה שם המפורש, ולא קראוהו מפרש להורות על שהשם והעצם אחד, וזה השם בייחוד 
מורה על תפארת ישראל הנקרא תורה ונקרא כן על שמורה ומגלה מה שהיה סתום: 
ובמדרשו של רשב&quot;י ע&quot;ה (ח&quot;ג נ&quot;ג ע&quot;ב) עץ חיים דא אורייתא דהיא אילנא עלאה רברבא 
ותקיף, אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי במה דהוה סתים ולא אתידע. ואמנם קראוהו השם 
המיוחד להיותו בבנין אותיותיו מיחד בו כל האצילות שהוא האלהות ולזה אמרו בו שמי 
המיוחד לי, והנה הוא מיחד כל האצילות בזה הדרך, אות ראשונה שבו היא י&#x27; וצריכה קוץ 


למעלה כך י&#x27;, להורות על ראש האצילות שהוא רום מעלה, ועל חכמת אלהים, והיוד עם קוצה 
דבר אחד מיוחד אין פרוד ביניהם, וזה האות מורה התפשטות האצילות מאויר העליון אויר 
שאינו נתפס, ועם שנאצל לא נפרד ולזה היה האות הזה בזאת התמונה. עוד נמשך המעין 
ונאצל עוד אצילות יותר נראה ויותר נרגש וערך העליונים לה עם שהיא נעלמת, והיא אות 
ה&quot;א ראשונה והיא בי&quot;נה, הרי י&quot;ה חצי השם, ככל השם לפי שמציאות אלו מספיק לכל השאר 
כי הם כלל הכל, והאות הזה השני מורה על מקום מציאותו, ושהוא הוא עצמו, ולזה היה 
האות הזה במספר הראשון בזאת התמונה ה&#x27; ד&#x27; ו&#x27; עשרה הנה כי זה האות ה&#x27; הוא הראשון י&#x27;, 
והיה בזאת התמונה גם כן ה&#x27; להורות על מה שהאצילה, שהיא הם והם היא בלא פרוד, כי ה&#x27; 
יש בה דל&quot;ת וא&quot;ו, והוא&quot;ו הם שש קצוות שהאצילה והולידה, והדל&quot;ת היא האחרונה והיא 
העשירית, ודל&quot;ת בחשבון קדמי עשרה, הרי ה&#x27; ראשונה שבשם שהיא בינה מורה על כל זה הרי 


י&quot;ה. עוד נמשך המעין והאצילה ממנה ששה קצוות, ו&#x27; שבשם, ונשארו בה כי לא נפרדו ממנה, 
ולעולם היא בזאת התמונה ה&#x27;, להורות על התיחדה בהם והם בה כמו שהיא מיוחדת בשלמעלה 
לה שהם י&#x27;, היו&quot;ד עם קוצה, והיא ה&#x27;, להורות שהיא הם והם היא הרי יה&quot;ו. עוד נמשך 
המעין והאצילה העשירית שהיא ה&#x27; אחרונה והיא ד&quot;ו להורות על מקום מציאותה ואצילותה ה&#x27; 
ראשונה ושהוא&quot;ו שהוא ידידה בה בייחוד שלם הרי יהו&quot;ה אחד מיוחד, ולפי שהשם הקדוש הזה 
בבנין אותיוו מורה על יחוד האצילות שהוא האלהות נקרא השם המיוחד שהוא מיוחד בעצמו 
להיותו מיחד כחותיו בו, ומזה יתבאר היות זה השם מקור לכל שאר השמות הקדושים שאינם 
נמחקים כי כלם משתלשלים ממנו והוא עקרם וכלם מתיחדים בו. שנינו ביומא פרק אמר להם 
הממונה בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב, ופרש&quot;י ז&quot;ל קושר ארבעה קולמוסין בארבע 
אצבעות וכותב שם בן ארבע אותיות כאחת עד כאן. חכמה גדולה היה לו לבן קמצר בזה והוא 


כי הכתיבה בדרך ההוא היה להעיד על ייחוד השם הגדול ולפיכך היה כתבו בבת אחת, ולפי 
שלא רצה ללמדו אמרו עליו ושם רשעים ירקב, כי אופן הכתיבה על הדרך שהוא היה כותב את 
השם בד&#x27; קולמוסין הוא שבקשו ממנו שילמדנו ולא רצה, כי הכוונה שהיה לו בה ידועה היתה 
לחכמים אבל לא הכתיבה, ואם לא [היה] בזה כי אם מעשה הכתיבה בלבד לא חכמה אחרת לא 
היו מקפידים חכמים על זה ולא יזכרו אותו לגנאי, אבל היתה הכוונה ביחוד נגמרת ונשלמת 
בכתיבה בבת אחת, ועל הדרך שהוא היה כותבו והיה בזה הוראה נפלאה על הייחוד: 
אחר שכתבתי זה מצאתי לחכמי האמת זה הלשון יהו&quot;ה משמעותו היה ויהיה והווה, ושלשתן 
נעוצים בכתיבתן ובקריאתן, על כן היה דין ד&#x27; אותיות ביחד שלא יקדים אות לאות, על כן 
אומר שם רשעים ירקב שלא רצה ללמד על מעשה הכתב, וכתיבתו משמע בתחלתו היה מלך, 
ובאמצעיתו הווה מלך, ובסופו יהיה מלך, וזה האמור בספר יצירה נעוץ סופן בתחלתן 


ותחלתן בסופן, נעוץ ודבוק התחילה בסוף והסוף בתחלה, ע&quot;כ איך יתכן להקדים אות לאות 
עד כאן. והכתיבה על הדרך ההוא קשת ההשגה מאד ואינה מצויה בשום אדם, ועם כל זה צריך 
הבא לכתוב את השם שיכתבנו באופן שיורה על הייחוד כפי האיפשר, ותהיה לו בזה כוונה 
ראויה, והוא שיכתוב בתחלה היוד שבשם בדרך זה קוץ אחד למעלה, ואחר כך יכתוב היוד 
דבוקה בקוצה, להורות על רום מעלה וחכמה, ואחר כך ה&quot;א ראשונה להורות על אם הבנים שהם 
וא&quot;ו ה&quot;א ויכוין בכתיבת השם מה שכתבנו למעלה, ואמרו במדרשו של רשב&quot;י פרשת ויקרא דף 
י&quot;א: 
בזה הלשון. והכי בעי בר נש לאזדהרא בשמא קדישא דיכתוב שמא קדישא כגוונא דא, פירוש 
הוא שכתבנו למעלה, ודא הוא כדקחזי ואי לאו לא אקרי שמא קדישא ואקרי פגום, ומאן 
דפגים שמא קדישא טב ליה דלא אברי עד כאן: 
ולהורות על גדולת זה השם וקדושתו, והעלמו אינו נקרא ככתבו כלל כי אם במקדש שהוא 
ביתו, ועל ידי הכהנים הנגשים אליו, ובמדינה בכינויו שהוא שם אל&quot;ף דל&quot;ת נ&quot;ון י&quot;וד, 


אמרו בפרק ואלו נאמרין ובתמיד פרק ו&#x27; במקדש אומר השם ככתבו ובמדינה בכינויו, 
והכינוי עולה לחשבון היכל, שהוא היכל לשם המיוחד שהוא שוכן בו ונגלה ונודע על ידו, 
ואי איפשר להכנס אליו כי אם על יד זה הכנוי ובזה השער, וכמו שכתוב זה השער ליי&#x27;, 
וכמו שהשם המיוחד מודיע ומעיד על מציאות ואחדות אדון יחיד, וזולתו אי איפשר לדעתו 
וזה סוד אמרם שמי המיוחד לי, כן על ידי שם אל&quot;ף דל&quot;ת נודע השם המיוחד, וזולתו אי 
איפשר להגיע אליו ולדעת אותו כלל, ולהעיד על זה הסוד הנסתר היו אותיות הכנוי מעידות 
בכלל על כל האצילות מראש ועד סוף, כי האל&quot;ף מורה על השם אהי&quot;ה, ודל&quot;ת נו&quot;ן שבו 
מורים על נ&quot;ד שמות מרובעים בצרוף יהו&quot;ה שהם עולים לחשבון יר&quot;ו אותיות, והם סוד ע&quot;ב 
שמות משולשים, טז הקודש לה והיו&quot;ד שבו הוא מורה על השם המיוחד השוכן בקרבו, נמצא אם 
כן נודע ונגלה השם המיוחד על ידו, ולפיכך אינו נקרא לעולם כי אם בו. אמרו בפסחים 


פרק אלו עוברין א&quot;ר אבהו אמר הקב&quot;ה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו&quot;ד ה&quot;א 
ונקרא באל&quot;ף דל&quot;ת, וזה השם הוא שחדש לו אדם הראשון. אמרו בבראשית רבה ובמדרש שוחר 
טוב ואני מה שמי אמר לו לך נאה להקראות יי&#x27; שאתה אדון לכל בריותיך. אמר ר&#x27; אחא אני 
יי&#x27; הוא שמי הוא שמי שקרא לי אדם הראשון עד כאן: 
ויתבאר עוד מזה היותו נקרא בזה השם כפי בחינת הנמצאים, וזה אמרו שאתה אדון לכל 
בריותיך, הנה כי נתחדש לו בחדוש הנמצאים, ולהורות על זאת הבחינה שהוא נבחן הוא נקרא 
במדינה בו בפי כל נבראיו, והוא נגלה ומפורסם לכל בבחינת זה השם, ואמרם כפי בחינת 
עצמותו ואחדותו יתברך שזה מורה ומעיד עליו יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א נקרא בו ככתבו במקום 
נסתר שהוא ביתו המקודש ובפי אנשים ידועים מקודשים שהם כהני יי&#x27; ואז הוא נודע ונגלה 
בהיכלו התחתון כמו שהוא נודע ונגלה בהיכל העליון שהוא אדנ&quot;י, ולכן העובד האמיתי 
בהיותו מזכיר את השם בפיו יזכרנו בכינויו ובלבו יכוין אליו ככתבו שהוא שם יו&quot;ד ה&quot;א, 
ובזאת הכוונה הוא מיחד את המיוחד והוא התכלית הנדרש מאת העובד: 
  


</div>
