ספר עבודת הקודש — חלק ג פרק סז

חלק ג פרק סז יטעון בעל הריב טענה זה תארה ואחר שהיתה זאת התורה התמימה כוללת שני אלה העניינים ר"ל קלות מציאות ההצלחה וכוללותה וכמו שהנחנו, והיתה ההצלחה הנמצאת בעיון החכמות המופתיות קשת ההשגה מאד לא יזכה אליה כי אם אחד או שנים בדור, ואף גם כי ישיג הנה המושג ממנה מדרגה יותר קטנה במציאות מהמדרגה המגעת בעשיית מצוה אחת, יהיה אם כן מציאות זאת ההצלחה האינושית לבטלה, והיה די במציאות התורה בקנין השלמות והיה אם כן הכח על השכלת המושכלות המופתיות לבטלה: והחכם ר' יוסף בן שם טוב בספר עין הקורא השיב לזאת הטענה, בשיצא לישע השכלת המושכלות המופתיות להיותם לדעתו צרך גדול ועזר אל ההצלחה אמר בזה הלשון, וזה שהשלמות האינושי הוא במדרגת ההיולי לזאת ההצלחה, וזאת ההצלחה היא כשלמות וצורה לו ואי אפשר שתפרד הצורה ממה שהוא לו במדרגת החמר, והמאמר הזה דומה למאמר האומר כי אחר שהיה כח הדברי יותר נבחר מהכח החיוני, למה היה האדם נמצא חי מדבר, היה די שיהיה

מדבר מבלי שיהיה גשם נזון מרגיש, והנה הכח הדברי הוא הנושא לזאת ההצלחה ואיך איפשר שתהיה זאת ההצלחה מצויה לבלתי בעל שכל, עם שאנחנו נראה כי ההשכלה בפעל במושכלות העיוניות באשר יצטרף אליה עשיית המצות וחכמת התורה, תהיה ההצלחה יותר נפלאת ויותר נכבדת בלי ספק: ועוד שהעמידה על המושכלות העיוניות המופתיות מועילה מאד בהבנת דרכי התורה וידיעת אמתותיה ועשיית מצותיה, וזה תראה אתה המעיין בשלשת החכמות ר"ל הלימודית, הטבעית, האלהית, אמנם הלימודית הכוללת המספר וההנדסא והמוסי"קא וחכמת הלמודים, הנה המספר כבר יהיה עוזר לידיעת התורה במה שיהיה מדיני האונאה והמקח והממכר ויתר הדברים כאשר יצטרכו אל מספרים מדוייקים נשברים נערכים, ואתה תמצא בחכמת התלמוד דברים רבים יצטרך הרוצה לעמוד עליהם לעמוד על אמתת זאת המלאכה: ואמנם ההנדסה הצרך אליה יותר נראה במדות והשעורין וידיעת הלכות קשות באו בתלמוד, ואמנם המוסי"קא נראה הכרח מציאותה וידיעתה במשוררים, ואמנם חכמת הככבים ההכרח אליה

יותר מבואר בקדוש החדש והמועדים, וזה מבואר למי שלמד תלמוד ראש השנה, ואמנם הטבעית כבר ימצאו בה עניינים רבים אי איפשר לעמוד בלתם על הרבה מדעות תורתנו, כמו ענין הנבואה, וענין השכל והנפש, ומעשה בראשית, וההשארות ואף על פי שבאלה הדרושים לא תושג האמת מצד החקירה האינושית לפי דעתי, אבל היא עוזרת עזר נפלא להבין התורה ולעמוד על הקבלה: ואמנם החכמה האלהית עזרתה לנו מבואר, כי אפילו שיהיה המושג בזאת החכמה השגה חלושה, ובפרט מה שיהיה ממנו באל יתברך ובנמצאים הנבדלים, ובכלל מה שכלל אותו המאמר ממה שאחר הטבע הנה הידיעה האינושית כאשר תעריכהו אל מה שירצהו התורה, לפי מה שבא בקבלה יהיה התערכות ראוי ועמידה נפלאה מרחקת דעות מזוהמות ועניינים פתיים, ומרחקת כפירות רבות ושקריות הורסות שרשי התורה, ובכלל העמידה על סודות המציאות כפי מה שיגזרהו השכל האינושי ולא יחלוק על כוונת התורה, הנה הוא מאיר עיני החכמים ועוזר לעמוד על

ענייני התורה עד כאן: וכבר התבאר שאין ההצלחה תלויה בידיעת המופתיות כי אם במעשה המצות, אדרבה הן אסורות לבא בקהל יי' וכמו שהכרחתי כן במה שקדם, זולת מה שיצטרך מהמספר והתשבורת וההנדסה לידיעת ההלכות ההן אשר באו בתלמוד עם שאין ההכרח בידיעת הלמודים להן גדול שאיפשר להולמם בזולת הידיעה בהם, שהרי כמה ממפרשי ההלכות ההן לא היו למודיים ופרשום, ואולי היה בישראל ספר מחובר בכל זה, או היה בעל פה ביד החכמים ואיפשר שלא היה על הדרך ההוא עצמו אשר חשבו חכמי האומות, ולמעוט העסק בדברים ההם שלא היה הצורך בהם גדול נשכחו, או אבד הספר המחובר בהם, ואמנם המוסי"קא להיות ההכרח בה רב וצרכה גדול לענין השיר על הדוכן לעורר השמחה כידוע לחכמי לב, להיות החכמה ההיא מסורה ללוים בלבד, ובזמן העבודה נשתכחה גם כן, וגם היא אינה כמוסי"קא ההיא הידועה לחכמי האומות, והיה הענין בה כענין המעלה עשן בסמני הקטרת כמוזכר בפרק אמר להם הממונה שהיו צנועים

ומסתירים אותם ובאבדם אבדה הידיעה בהם: ואמנם בחכמת הככבים צרכה גדול גם כן לדינים הבאים בתלמוד מעניינה, והחכמת הזאת נפלאה עד מאד בין חכמי האומה הנבחרת אינה כחכמת הככבים הנמצאת לחכמי האומות, ויש בה שני חלקים האחד חשבון תקופות ומולדות, ומה שיצטרך לדינים הבאים בתלמוד מאלה העניינים ודומיהם, והשני מה שהוא בענין האותות והמשפטים וההוראות המופלאות כפי התלותם בגבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, ולזה תהיה הוראתם אמיתית, מה שאין כן בהוברי שמים החוזים בככבים מחכמי האומות שכתוב עליהם מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך, ואמרו ז"ל מאשר ולא כל אשר וכל אלו החכמות היו מאירות באומה הנבחרת להיותן מקובלות מן הנביאים ע"ה, ולזה היו נותנות השלמות והאמת בהוראתן ובמשפטיהן אשר מתוכן היו מגידים ויודעים העתידות: ואמנם חכמת הטבע הידועה לחכמי ישראל אינה החכמה הטבעית אשר התחכם בה היוני וחביריו בדרך החקירה, והראיה על זה כי לא נראה ולא נשמע עליהם שיפעלו בריאות טבעיות בדרכים

הטבעיים לשעתם עם כל התחכמותם והפלגת חקירתם, כמו שנראה ונשמע כן על חכמי ישראל אשר זה יהיה המופת על שאין חכמת הטבע המסורה להם כחכמת הטבע ליונים, והוא אמרם בפרק ד' מיתות אמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמא שנאמר עונותיכם היו מבדילים, רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה אמר ליה מן חבריא את הדר לעפריך: הנה כי להיותו יודע חכמת ההויה הטבעית על הדרך ההוא אשר נתהוית בתחלת בריאתה היה פועל ובורא בריה כזאת, אלא שמצד שהעונות מבדילים לא הספיק לתת בו נשמה המדברת, ומזה יתבאר כי חכמתם בטבע אינה כחכמת הטבע ליוני כי היא למעלה מדרך החקירה וזאת הידיעה היתה להם ע"ה להיותם בקיאים ומחוכמים בספר יצירה לאברהם אבינו ע"ה: ועוד אמרו בפרק ההוא סמוך לזה רבי חנינא ורבי הושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עגלא תלתא ואכלו ליה, ודי בזה עדות נאמנה שחכמת הטבע הידועה

לחכמי ישראל היא האמיתית אחר שיושג בה התכלית המבוקש ממנה, ומזה יבחן, כי תתן האמת בכל דרושיה, לפי שאינה מדרך החקירה מה שאין כן בחכמת הטבע לחכמי האומות כי להיות יסודה החקירה השכלית האמת והשלמות רחקו ממנו ואין בה תועלת ולא עזר בשום דרוש מדרושי התורה, וכל שכן בדרושים הנפלאים כנבואה ומעשה בראשית וההשארות, וכבר הודה הרב הנזכר שלא תושג האמת בדרושים האלה מצד החקירה: ואמנם חכמת האלהות אשר בדו היונים אין צרך להאריך ולכתוב שאין בה דבר מסכים עם התורה ועם החכמה האלהית המקובלת באומה, וזה ידוע ומבואר אמתתו בשלימות למקובלים האמיתיים ומכל מה שכתבנו יתבאר כי העמידה על סודות המציאות אי איפשר מדרך החקירה, ומה שיגזור עליהם השכל האינושי אין לסמוך עליו כי לא יתן האמת כלל בגזירותיו, ולזה צריך להרחיק כל אלו החכמות העיוניות המופתיות תכלית ההרחקה ואין להתפתות אחר מופתיהם השכליים כי אין בהם ממש, והעדות על זה כי בכל דור ודור מתחלפים דעות בני

אדם ואופני חקירותיהם, ותמיד חולקים האחרונים על הראשונים עד שמה שחשבו הראשונים שהביאו מופת על מציאותו שערו האחרונים שיש מופת על סותרו, כי הנה הרב המורה ז"ל הביא מופת על תארי החיוב היותם נמנעים בחק המחוייב המציאות יתברך: והרב ר' חסדאי ז"ל בפרק השלישי מהכלל השלישי מהמאמר הראשון מספרו הביא מופת על סותר זה, ודי בזה להרחיק ולאסור העיון השכלי ודרך החקירה ושאין לסמוך כלל על שום דרוש מדרושי המחקר השכלי כי אין מקום בטוח לעמוד עליו בו, וכבר כתבתי בזה במה שקדם מה שיש בו די: ואמנם טענתם על היות אם כן הכח על השכלת המושכלות המופתיות לבטלה, היתה זאת מהם לחשבם שאין דרך אל השלימות זה הכח אם לא בהשכילו המושכלות המופתיות ושקר ענו, כי הכח הזה ישתלם השלימות האמיתי בשני דרכים ושניהם בהיכל המלך פנימה לא יצטרך לצאת ממנו לבקש הצלחתו: הדרך הראשון אשר בו ישתלם ויצליח הוא המשא והמתן בתורה שבעל פה מדרך הסברה והפלפול,

ובידיעת דרכי הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן להוצאת הדינין המחודשים, וזה כדי שלא יתנו דומי אל הקול ההוא אשר לא יסף ולא יפסוק המעין מלבא ולהמשך תמיד כמו שכתבנו במה שקדם, וזה הדרך דרכו אנשי האמת והצדק בכל הדורות, ואם תמיד חולקים האחרונים על הראשונים הנה על כל חלוקי הסברות יצתה הבת קול ההוא ואמרה אלה ואלה דברי אלהים חיים, להיות היסוד אשר עליו בנו מחלוקותיהם תקוע במקום נאמן, וכבר רמזנו בסוד זה מה שיש בו די ליודעי חן: הדרך השני אשר בו ישתלם ויצליח השלמות וההצלחה אשר אין אחריהם שלמות והצלחה אחרת הוא להוסיף ענפים ולהפריח פארות וסנסנים בחכמה המקובלת מן השרשים האמיתיים המקובלים בידו, ולזה רמזו ז"ל באמרם פלפלת בחכמה, וערך זאת ההצלחה והשלמות אל ההצלחה והשלמות המושג בדרך הראשון כערך הנשמה אל הגוף, וזה הדרך דרכו שלומי אמוני ישראל הגבורים אשר מעולם אנשי השם, והדרך השני הזה אין בו שום מחלוקת ולא שום הטיה מדרך האמת, לפי

שהכל שואבים ממקום האהבה והכל הולך אל מקום אחד, ולזה היה השלמות כלו תלוי בשני אלה הדרכים לא בזולתם, לפי שאלה בלבד העסק בהם סבה שיתיחד השם הגדול בכבודו, ואל זה יגיעו ויכלו כל התכליות והשלמיות, מה שאין כן בהשכלת המושכלות העיוניות, כי כל עסק שאין בו ייחוד הוצאת הזמן בו אסור, ולזה אין להוציא הזמן כי אם בעסק התורה וקיום מצותיה ובעסק נשמת התורה, שהיא החכמה האמיתית, לפי שהעסק בכל זה סבה אל הייחוד וכמו שהתבאר כבר. וזה מה שראינו לעבוד בו בזה הפרק:

חלק ג פרק סח הרב המורה ז"ל הרחיק מאד תארי החיוב מהאל יתברך ואמר, כי התארים המותרים בחוקו הם השוללים לבד כי הם כבר ייחדו המתואר וכל אשר ירבה בשוללים ירבה התיחדות, ואמר כי זה היה חלוף מדרגת השלמים ובדבר הזה יפול היתרון בין המשיגים ונעזר הרב במאמר אחד הובא בפרק אין עומדין זה תארו, ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא העזוז והאמיץ האדיר והחזק והיראוי, אמר ליה סיימתינהו לכלהו שבחי דמארך, השתא הני תלת קמייתא, אי לאו דאמרינהו משה ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה אנן לא הוה אמרינן להו, ואת אמרת ואזלת כולי האי, משל למלך שהיו לו אלף אלפין דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו, ואמר הרב כי שתקו ר' חנינא למאסו רבוי תארי החיוב, ואמר ששני הכרחיות נזדמנו בהתפללנו בשלשה ראשונים, האחד מפני שבאו בתורה, והשני סדר הנביאים בתפלה בהם, ולולא ההכרח הראשון לא זכרנום ולולא ההכרח השני לא

הסירונום ממקומם ולא התפללנו בהם ואתה מרבה בתארים, והשלים באמרו כי הוא לא אמר משל למלך שהיו לו אלף אלפין דינרי זהב והיו מקלסין אותו במאה זהב, שהיה מורה זה המשל על שלמיותיו יתברך יותר שלמות מאלו אשר ייחס לו רק הם ממינם, ואין הענין כן כמו שביארנו במופת, אבל חכמת זה המשל הוא אמרו דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף להורות שאלו אשר הם אצלנו שלמות אין אצלו יתברך ממינם דבר, אבל כלם חסרון בחקו כמו שבאר ואמר בזה המשל והלא גנאי הוא לו. ומזה גזר הרב אומר שתארי החיוב אסורים בחקו יתברך, אבל הם חרוף וגדוף ממי שיאמרם והוא לא ירגיש והרחיב פיו והאריך לשונו בזה מאד: והרב ר' חסדאי ז"ל בפרק שלישי מהכלל השלישי מהמאמר הראשון מספרו העיר על הספקות אשר יתחייבו לדבריו, וביאר כי מה שחייבו הוא בלתי מחוייב, ועוד גלה פני ההראות במה שחייב שהוא נמנע, והעלה שתארי החיוב מותרים בחוקו יתברך ונעזר בזה ממקצת כתובים

מספר תהלים, וגם מספר יצירה באמרו כשלהבת קשורה בגחלת ואמר שזה מורה על האחדות הבלתי מתפרק והוא האמת בעצמו, כי כמו שלא יצוייר העצם בזולת מציאותו ולא מציאותו בזולת העצם כן לא יצוייר מציאות התואר בזולת המתואר ויכללם הטוב המוחלט שהוא כולל כל מיני השלמיות והאריך עוד יעויין משם וזכור לטוב כי יפה כוון: ואני אתנהלה לאטי לרגל מלאכת עבודת הקדש לבאר ולהורות כי הייחוד שחשב הרב להרויח בשלילת התארים אין זה הייחוד שנצטוינו עליו בתורה, ורחוקה כוונת התורה מכוונת הרב כרחוק מזרח ממערב, כי הייחוד שנצטוינו ובאה בו הקבלה האמיתית המאירה עינינו בכוונת התורה בזה, ובשאר דעות האמתיות אינו חיוב גם לא שלילה כמו שיתבאר זה היטב למשתכל במה שכתבתי בהרבה מקומות מזה הספר: ובספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא ועוד אשלים זה בפרק הבא אחר זה בעזרת יחידו של עולם, וקודם הכנסי בבאור זה אומר כי אם היה שהמתאר תארים חיובים אין זה ממנו מרי

בלבד, אבל חרוף וגדוף כדברי הרב ז"ל ומי שהשיג חסרון המאמרים ההם ויאמרם אמר שהוא אצלו מכלל שנאמר בהם ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן וגו' ונאמר ולדבר על יי' תועה: ואמר עוד בפרק ס' חלק א' כי המקצר בהשגת האלוה והרחוק מידיעתו הוא אשר לא התבאר לו שלילת ענין מן העניינים אשר התבאר לזולתו שלילתם ממנו, ואמר עוד אמנם אשר יחייב לו תאר לא ידע דבר רק השם לבד, אמנם הדבר אשר ידמה שנפל עליו זה השם הוא ענין בלתי נמצא, אבל בדוי ושקר וכאלו הפיל זה השם על ענין נעדר שאין במציאות דבר הוא כן, ועוד האריך והביא משל על זה, אם כן גדול עונש המחייב שדומה כמי שאין לו אלוה, והבלתי שולל שהוא מקצר בהשגתו ורחוק מידיעתו מה זאת עשה אלהים לנו לשלול ממנו שלמותנו, והתורה אשר מדרכה להאיר נתיב לפנינו לבל נפול בשחת הדעות הנפסדות והאמונות הנשחתות, ומישרת אותנו מול הצלחתנו מלאה מתארים חיוביים, ריקנית משלילות ועלילות פחד בלילות,

מדוע תניחנו באפלות ולא תשמט באחד המקומות להעיר מקבליה על רצון קונם בזה להיות הצורך בו גדול והסכנה בו עצומה עד מאד, והלא היה זה לה מן הראוי יותר ממה שתאריך בספורים ודברים אחרים אשר אין צרכם גדול כל כך, וגם אין סכנה בהעדר ידיעתם, גם נביאיה הולכי נתיבותיה חזו לנו תארים חיוביים, ואין גם אחד בהם הודיענו שהם תארי פעולותיו או שמורים על שלילת העדרם, כי מי חכם ויבן אלה כרב ז"ל בהמציאו שירה חדשה וציונו על התארים ואסר לנו את החיובים, והתיר לנו את השוללים ושללנו מכל טוב אם לא נשלול גם לא נמצא לחכמים ע"ה דבר מזה ומדברי ר' חנינא לא יובן דבר מזה שהוא לא אמר לדעת הרב, אלא שלא ירבה בתארים ואם כדי שלא יפורסם להמון, הלא היה להם ז"ל להעיר על זה ולרמוז בו באחד המקומות, כמו שכן עשו בהרבה דברים חמורים כאלה, שהלהיבו בהם לבות החכמים, ומלבד מה שיש בדבר זה מהמעדת רגל מן האמונה ורפיון ידים מן התורה, אחר שכל

השלמות ויתרון המשיגים זה על זה, כפי מה שיוסיפו שלילות אם כן ירוצו כל איש לשלול שלל תורה מה תהא עליה: עוד יש מקום עיון בדבריו שהנה אמר בתארים יכול וחכם ורוצה שהכוונה בהם שאינו לואה ולא סכל ולא נבהל, או עוזב, ובאר זה ואמר כי ענין אמרנו בלתי לואה שמציאותו יש בה די להמצאת דברים אחרים זולתו, הנה חזרנו אל ענין יכול שהרי פירוש הדבר הוא הדבר עצמו, ומובן התואר ופירושו הוא התואר עצמו וחזרה השלילה חיוב ואין הבדל אם נתארהו בלשון או בענין, וכן ההקש על כל מה שהביא בפרק נ"ח, ועוד איך איפשר להרבות שלילות מן הדבר שאין מדרכו שימצא לו, כי הנה הוא יתברך מסולק ומשולל מכל חסרון, ואחר שכן הוא אין לשלול ממנו יתברך דבר שלא יצוייר בו, ואם יאמר אומר שאין העמידה בחסרון ההוא כי אם בהעדרו, והמובן מסותרו אם כן חזרה השלילה חיוב כמו שכתבתי ונפל במה שברח ממנו: וכבר נראה שלחצהו זה הספק וחשב לתקנו במה שאמר, שפעמים ישולל מהדבר מה שאין דרכו

שימצא לו, כמו שנאמר בכותל לא רואה עד כאן, והפלא עליו כי היכן מצא משל הכותל עד שיסמוך עליו ויביא ראיה ממנו, האם מצאו בדברי הנבואה או בדברי חז"ל הלא הוא בדוי ושקר, ועדין יאמר לו שאין לשלול מהכותל כי אם אבניו ועפרו הנמצא לו, לא הראות שלא יצוייר בו ולא נמצא אתו: ועוד הרב ז"ל האמין כן במה שפירש במשנה בפרק בן זומא אמר ואמרם ולא מקח שחד הוא כמו שאמר גם כן בתורה אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, ואין עניינו שלא יקח שוחד להטות הדין כי זה מן השטות שירוחק מן השם יתברך מה שלא יצוייר, ואף לא ידומה כי איך ינתן לו שוחד וכו', הנה כי לעג הרב ז"ל על מי שיחשוב על שיש לשלול מן השם יתברך דבר שלא יצוייר בו, וכבר יראה שחזר בו בזקנותו והאמת כי משנה ראשונה עיקר: ובמה שאמר בחלק הרביעי מן התארים שאין יחס בינו ובין שום דבר מברואיו יש מקום עיון, וזה כי דעת הרב ז"ל כי השלמות כלו תלוי בהשכלה ואם כן לא ימלט הענין מהחלוקה, או זה

המשכיל הסכים במושכליו אל מה שבשכל האלהי או לא, ואם לא הסכים אם כן במה זה יזכה כי אין השקר מזכה בעליו, והכרח לומר שהסכים ואם כן למה לא יהיה יחס והצטרפות מזה הצד בינו ובין ברואיו, אשר מזה יש להוכיח שהתבאר שיתואר הדבר ביחסו לזולתו אינו נמנע בחק השם אבל מחוייב, וכל שכן לנו עדת מקבלי התורה כי להיות חכמת התורה ומצותיה נחקקים מן החכמה העליונה ונאצלים מן הרצון האמיתי, הנה מצדם יש לו יחס והצטרפות עמנו, כי חלק לנו מחכמתו ורצונו, ולזה מה שאמרו בסוף ברכות הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליריאיו, הרי שחכמת יריאיו חלק מחכמתו, אשר מזה הצד יש יחס בינו וביניהם, ומזה ימשך להם הדבקות בו וכמו שכתב ואתם הדבקים וגו', וזה נמנע לולא היחס וההצטרפות שבינו ובינינו מצד התורה ומצותיה אשר אין זה היחס מצד השכלת החכמות העיוניות שאי אפשר להסכים בהם אל האמת מצד השכל האנושי, ולזה אין שלמות בהן:

ולזה מה שהבדילו באמרם ברואה חכמי אומות העולם ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם להורות, שאין החכמה ההיא חלק מחכמתו והרצון באמרם מחכמתו שנתן להם כח ההשכלה בשכל שנטע בהם, ומזה נתנו אל לבם לחקור על הנמצאות, אלא שלא הסכימו אל האמת, לפי שאור התורה לא נגה עליהם, ודברי הרב צדקו בהם כי אין יחס בינו יתברך וביניהם, והרב ז"ל להמשכו אחר דעת הפלוסופים שאמרו שלא יתואר השם יתברך בשום תואר לא עצמי ולא מקרי, לזה הרחיק מאד תארי החיוב: ואמנם לדעת התורה התמימה הם מותרים כי נותן התורה יתברך התירם להיות הצורך בהם גדול וזה משלשה פנים. הא' כי להיות חפצו בבריאה ההלול והשבח ורצונו התפלות והברכות, ואין דרך לזה אם לא בתארי החיוב, התירם לנו ואין שם יראת רבוי כי הוא אחד בהם בתכלית הפשיטות. הב' כי הם הסולם לעלות ולהגיע עדיו ובלתם אי איפשר לדעת את יי, ומה שחשב הרב ז"ל שהוא דרך המרי הוא דרך האמונה. הג' להיות תכליתנו שנדמה הצורה ליוצרה

נתארהו בתארים ההם, כי מתוכם נתישר להדמות אליו ללכת בהם וכמו שבאה הקבלה בפירוש והלכת בדרכיו: ומה שחשב הרב ז"ל להעיר מדברי רבי חנינא הנה אין הכוונה לרבי חנינא מה שחשב הרב והאמת בכוונתו היא מה שאבאר אחר הציעי הצעה אחת והיא, זאת ידוע מדרך האמונה המקובלת שאין לשער ולהראות קצב וגבול בייחוד לומר שמדה זו לדין ולא לרחמים ומדה זו לרחמים ולא לדין, כי זה קצוץ נטיעות ופרוד בייחוד חלילה, אבל יש להאמין כי מדותיו האדוקות בו ומתיחדות בייחוד כלולות זו מזו וכולן כלולות מדבר והפכו, אין באחת לא תואר ולא שם ידוע, ולהיות זה כן אנו מיחסים לו תארים בלתי נוספים בו והם מדותיו הנאצלים מאורו שאין להם קצב ולא שעור, והוא ששנינו בספר יצירה עשר ספירות בלימה מדתן עשרה שאין להן סוף והוא לא יתרבה בהם אבל הוא אחד בהם, ולזה הותר לתארו בהם לפי שאינו חוץ ממנו שהוא והם דבר אחד, ואלו היו נבדלים חס ושלום לא היינו מתארים אותו בהם:

והמאור הקדוש רשב"י ע"ה אמר בספר התקונין (ת"ז י"ז ע"ב) בזה הלשון אנת חכים ולא בחכמה ידיעא אנת מבין ולא בבינה ידיעא, לית לך אתר ידיע לאשתמודעא תוקפך וחילך לבני נשא ולאחזאה לון איך אתנהיג עלמא בדינא וברחמי, אבל לאו דאית צדק ידיע והוא דין ולא משפט ידיע דאיהו רחמי ולאו מכל מדות אלין כלל עד כאן. הנה באר ע"ה כי החכמה והבינה בלתי נוספים בו ולא מוגבלים כי הוא אחד בהם והם אחדים בו ואינם דבר זולתו כענין בבני אדם שהחכמה והבינה נוספים ומוגבלים בהם, כי אין לו מקום ידוע מוגבל כי הוא בלתי בעל תכלית בכל מדותיו והם בו, ומה שתקן תקוניו כן אינו כי אם להודיע גבורותיו ונוראותיו בעולם ולהראותם איך העולם מתנהג במדה כלולה מדין ורחמים לצורך העולם ומצדם, לא מצדו חלילה לא שיש צדק ידוע ומוגבל שיהיה דין ולא רחמים או משפט ידוע ומוגבל שיהיה רחמים ולא דין או מכל מדות אלה שיהיו קצובות ומוגבלות חלילה, אבל הוא

אחד מיוחד פשוט בכל שמותיו ובכל מדותיו, ולזה נתארהו בתארים כאלה ונתפלל לפניו בהם ובלבד שלא יהיה בהן הוראת קצב וגבול כי זה קצוץ ופרוד בייחוד: ואחר הדברים והאמת האלה אומר כי רבי חנינא זה היה כעסו על ההוא דנחית, על שהיה נותן מדה קצובה ומשוערת בייחוד, והיה מתאר בתארים מוגבלים והיה בזה הוראת פרוד חלילה, וזה כי עזוז ואמיץ ואדיר וחזק ויראוי תארים וכנויים למדת הדין והם מוגבלים אין בהם הוראה על מדה כלולה והוא לקח לו הצד והקצב הפרטי שבמדה והתפלל בו, ואין לנו רשות לתאר ולהתפלל כי אם בתארים הכוללים הייחוד, כגון י"ג מדות של רחמים שהורה אדון העולם לאדון הנביאים, לפי שכוללים כל הכחות הנכללים בשם הגדול וכמו שפירשתי בספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא, או בתארים האמורים מפי משה ע"ה המראים כללות המדות אלו באלו וייחודן, כגון הגדול הגבור והנורא שהם כנויין לשלשת המדות הכוללות השאר שהן חג"ת, אין בהן שום מדה קצובה ומוגבלת, אבל כל אחת כלולה ומיוחדת בחברתה ותארים כאלה

המורים על הייחוד עם היותם חיוביים מותרים, לפי שאינן נוספים על העצם ולא יתרבה בהן, ולזה כעס עליו ואמר סיימתינהו, כלומר נתת בהם שעור וגבול וקצב, כי לקחת לך הקצב הפרטי שבמדה וזה פרוד לא ייחוד, והרי הראה בזה שיש גבול במדות שבהן השבח והתפלה לשם הגדול ותארים כאלה נוספים ומתרבים על העצם וחלילה לנו מזה: השתא הני תלת קמיתא אנחנו לא היינו מתירים לעצמנו לתארו בהם לברוח מהוראת שום רבוי, לולא שהתורה התמימה על יד שלוחה הנאמן ע"ה הרשתנו להודיע שאין בהם רבוי, לפי שמורים על הייחוד כמו שכתבתי, ולזה הסוד באו אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרת הייחוד ליושנה, ותקנום בתפלה להורות שהם מותרים בחקו יתברך אין בהם רבוי ולא תוספת על העצם, לפי שהם מורים על הייחוד, ומה מאד בא המשל מתיחס אל הנמשל באמרו, משל למלך שהיו לו אלף אלפין דינרי זהב המשיל הני תלת קמייתא לזהב, להיותן כוללים השאר הכנויין והנה כן

בכלל אלף אלפין דינרי זהב, יש אלף אלפין דינרי כסף אבל בכלל אלף אלפין דינרי כסף אין אלף אלפין דינרי זהב, כמו שאין בכלל העזוז והאמיץ וכו' שאר השלשה, אבל בכלל השלש ראשונות הנה הנם כל הכנויים, וכן המשבח ומתפלל באלה התארים הכוללים המדות ומורים על הייחוד, הנה הוא מקלס למלך במה שיש לו והוא שבח ואמנם המקלס באותם התארים הנותנים קצב ושעור מוגבל בייחוד הנה הוא מקלס למלך בדבר שהוא גנאי לו שממעט בכבודו ובייחודו ונותן גבול ושעור במי שאין לו שום שעור וגבול, אבל הוא בלתי בעל תכלית ולפי שאין סוף וקץ לייחוד והתפלה היא מיחדת ומקשרת כל הכחות הנכללים בשם הגדול צריכה שתעלה מלמטה שלימה, ולא באופן שיראה בה דבר הפך הייחוד שהוא הוראת קצב ושעור במה שאין בו שעור, וכמו שנמשך ונאצל השלמות והייחוד מהמחשבה העליונה למעלה עד סופה כן הדברים העולים מלמטה צריך שיעלו שלמים ומכוונים כנגדם, ובזה תמשך הכוונה הנדרשת

מהם שהוא הייחוד כי זה תכלית כל העבודות וכל האדם לא נברא אלא בשביל זה. ועד כאן הגיע תכלית מה שרציתי לעבוד בו בזה הפרק: