חלק ג פרק ע ההצלחה והאושר האמיתיים אשר הם פרי כל הבריאה וכל חפץ וכל ישע הם ידיעת הייחוד שכתבנו, כי הוא הדעת את יי' וכל מה שיוסף המיחד ידיעה והשגה בייחוד הנה הוא מוסיף דעת והתורה ומצותיה סובבות על זה, והם הדרך לידיעה זו שהוא הייחוד וזולתם אין שם ייחוד ולא דעת את יי', ואי איפשר להשיג זה הדעת כי אם בעסק התורה ומצותיה ומהם נשכיל אופן העשייה שהוא תקון הכבוד והוא הייחוד כמו שכתבנו, וזה רמזו אדון הנביאים ע"ה באמרו ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם למען תשכילו את כל אשר תעשון: והכוונה כי השמירה שהוא העסק בפירוש התורה שהוא תורה שבעל פה וכאמרם ז"ל ושמרתם זו משנה, ועשיתם שהוא קיום המצות בפועל, הראוי מתוך שניהם נשכיל את אשר נעשה שהוא הפרי היוצא משנים אלה, וזאת העשייה לשון תקון הוא והוא תקון הכבוד ואין תקונו כי אם הייחוד ועל הדרך שהתבאר כבר, ואי איפשר שיעלה ידיעת זה התקון ואופן עשייתו אם לא יהיה המתקן ממולא בנשמת התורה היא חכמת הקבלה העוסקת בהישרת הדעת את יי' שהוא ייחודו כידוע מעניינה למתהלכים בה וממנה יודעים, כי אי איפשר לראות אור הייחוד שהוא הדעת האמיתי כי אם באורה, לפי שחכמת האמת אין עסקה כי אם להישיר אל זה השלמות, ולזה היתה החכמה הזאת הפתח לדעת את השם הנכבד והנורא, וכל מי שפתח זה סגור בפניו, אי איפשר לו לדעת אותו ועליו נאמר גם בלא דעת נפש לא טוב, והרי הרחוק מזה הדעת רחוק מן החיים האמיתיים. והנה כפי מה שתהיה הנפש נעדרת מן הדעת הזה בהיותה בגוף, הנה היא סבת הרחק והעדר דעת עליון סוד הרוח מן הנפש סוד נפש דוד, וזה סוד גם בלא דעת שהוא רוח חיים נפש לא טוב, כי הנפש הזאת אין קיומה כי אם ברוח ההוא שהיא הדעת שבו הייחוד תלוי, כן הנפש בהיותה בגוף אין קיומה ושלמותה כי אם בדוגמא זו, והוא שתהיה ממולא בדעת שהוא חכמת האמת, שאין קיום ושלמות אלא בה, לפי שהוא הפתח אל הייחוד שהוא הדעת את יי', ובזה הוא חלוף מדרגת השלמים ויתרונם זה על זה, לפי שחכמת האמת כוללת ותועלותיה רבים ויקרים ידועים, כי מלבד היות העוסק בה ומשיגה יודע את השם ומשיג סתרי התורה וטעמי המצות המתוקים מדבש ונופת צופים אשר מצדם היא משיבת נפש, וזה כי הנפש מתחזקת בהם ונדבקת עם קונה: עוד ימשך ממנה עשיית המצות בתקנם באהבה רבה, כי היא המלהבת את לב יודעיה לעשותם בשלמותם כידוע זה מעניינה, ועוד ימשך ממנה תועלת נמרץ בענין העבודה והתפלות בקשר הייחוד והאמונה, וכענין שהתבאר בספר תולעת יעקב ובזה הספר בסייעתא דשמיא, עד שלזה היה העסק בחכמה זו עולה במקום העבודה והתפלה לחביבותה לפני המקום ברוך הוא: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה שאלו תלמידיו את רבי רחמאי מאי דכתיב תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות, תפלה תהלה מיבעי ליה, אלא כל המפנה לבו מעסקי העולם ומסתכל במעשה מרכבה מקובל לפני הקדוש ברוך הוא כאלו התפלל כל היום שנאמר תפלה לחבקוק, מאי על שגיונות כמה דאת אמר באהבתה תשגה תמיד ומאי ניהו מעשה מרכבה עד כאן: והסוד במעשה מרכבה הוא הרכבת הכחות זה בזה, והוא הייחוד והחכמה האמיתית הוא המישרת לזה, ולזה היה העסק בה חביב מאד, ועם שאי איפשר מבלתי אי זו שגיאה ומכשול בה ליוקר הדברים ועלויים והעלמם, עם כל זה הם הדרך אל החיים האמתיים, וכמו שאמרו עוד שם מאי דכתיב ודרך חיים תוכחות מוסר, מלמד שכל הרגיל במעשה מרכבה ובמעשה בראשית אי איפשר שלא יכשל, שנאמר והמכשלה הזאת תחת ידיך, אלו דברים שאין אדם יכול לעמוד עליהם אלא אם כן נכשל בהם, והתורה אומרת תוכחות מוסר, אבל באמת זוכה לדרך חיים לפיכך מי שרוצה לזכות לדרך חיים יסבול תוכחות מוסר עד כאן: והכוונה שעם שמצד המכשול בהם באים על עוסקיהם תוכחות מוסר אין להתרשל בהם, כי הפורש מהם כפורש מחייו ולטובתו מתכוונים כדי שיזכה לדרך חיים, ואם כן מי שירצה לזכות לדרך חיים מתוך העסק במעשה מרכבה שהוא הייחוד ובמעשה בראשית שהוא סוד אצילות הכחות, יסבול תוכחות מוסר ואל ירף ידיו מהם כלל, כי הם החיים ומהם ישיג וידע את השם הנכבד והנורא כי זה כל האדם, וההתרשלות בהם סבת חיובו לעולם הבא כשמכניסין אותו לדין תחלת דינו עליהם, וכמו שאמרו ז"ל במדרש משלי שואלין אותו צפית במרכבה צפית בשעור קומה שלי וכו', ולחשיבות מעלת זאת החכמה וחביבותה היו עוסקיה ובעליה חביבים מאד לאין שיעור יותר מבעלי מקרא ומשנה: ובספר התקונין (ת"ז כ"א ע"ב) אמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה בזה הלשון, כי יקרא קן צפור לפניך וגו' אפרוחים אלין תלמידי חכמים דבגינהון שכינתא שריא על ארעא, או בצים אלין תנוקות של בית רבן דבגינהון שריא שכינתא עם ישראל, או בצים אלין אינון מארי מקרא בזמנא דאינון עסקין באוריתא, או במצוה דאינון קב"ה ושכינתא וגרמי לחברא לון כחדא וירתין מתמן נשמתין דאתקריאו צפרים בגין דמארי דמקרא ומארי דמשנה אינון גדפין דילה, ובגין דא והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים, איהי רביעא עליהו בארבע גדפין דילה, דאיתמר בהון וארבע כנפים ינוקין אנפי זוטרי, ואינון ארבע אנפין לכל חד ובהון אימא רביעא עליהו, וזמנין דאסתלקא מניהו אבל בנין מן מעוי דאיתמר בהון בנין דרחימו ואינון מארי דקבלה איתמר בהו לא תקח האם על הבנים דשכינתא לא זזה מניהו לעלם עד כאן: והטעם כי הם עוסקים תמיד בייחוד שהוא הדעת את יי', ואי איפשר להשיגו ולדעת אתו כי אם בחכמה העליונה, ולפי שהעסק בה גורם שתתיחד השכינה עם הצדיק של מעלה הנה זה סבה שלא תזוז מן הצדיק של מטה הגורם זה הייחוד מדה כנגד מדה, ומשה אדון הנביאים ע"ה לדעתו כי הייחוד הוא הדעת את יי' סדר עליו שאלותיו, ועל הדרך שפירשתי בזה החלק בסייעתא דשמיא כי ראה בחכמתו ע"ה כי זה תכלית כל האדם, ובזה יתרון ועלוי מדרגות השלמים זה על זה, כי כפי מה שיוסיף השלם דעת והשגה בייחוד יוסיף דעת את יי' ועלוי מדרגה אצלו יתברך על הבלתי משיג ויודע כמוהו, הגיד לנו אדם העליון מה טוב ומה הוא יתברך דורש ממנו, כי אם עשות רצונו שהוא הייחוד והיא החכמה האמיתית וזה חפצו בבריאה זו שהוא האדם לא זולת, והוא שביאר הנביא ע"ה היטב בשמו יתברך באמרו כה אמר יי' אל יתהלל חכם בחכמתו וגו', והכוונה כי בעל אלו המעלות אין לו להשתמש בהם לצרכו, כי הוא נבנה ונשלם בהם לתקן בהם הכבוד, ולזה נתקן בתקונין אלו כמו שהם כלולים בכבוד העליון שבו חכמה גבורה עושר ומהם נתקן הכבוד התחתון, ובעל מעלות אלו נברא בצלם ודמות כדי להדמות אל בראו ולתקן הכבוד במעלות אלו שנכללו בו כדמות הכבוד העליון, וכשידמה בהן אל בראו וייחד בהם את השם הגדול בכבודו, הנה הוא השלים הכוונה בבריאתו, ובזאת יתהלל לא בהיותו משתמש במעלות אלו לצרכו ומכוין בהם לעצמו, וזהו אמרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כלומר כי על ידי שכל טוב שהוא צדיקו של עולם ידע אתי ייחד הדעת בה"א אחרונה הנקראת את, ומזה יאמר הוא יתברך אותי והמשלים זה הנה דומה במעשים אלה אלי כי אני יי' מתקן הכבוד במעלות אלו, והוא אמרו עשה חסד משפט וצדקה הרי שלשה אבות מתיחדים בבת יהודה ארץ חפץ, והוא התקון שהרצון בעשה הוא הייחוד והתקון שהכבוד נתקן בהם, וזה חפצו ורצונו בבריאה לא זולת, ולזה מה שחתם דבריו ואמר כי באלה חפצתי נאם יי', באלה חפצתי להיות ייחודי נגמר ונשלם בהם והוא הדעת אותי. התבאר אם כן שהייחוד הוא הדעת את יי' והוא חפצו ורצונו והוא ההלול שבו יתהללו השלמים זה על זה כפי יתרונם ומעלתם בדעת ההוא זה על זה. וכבר התבאר בתחלת זה החלק כי תכלית כל הנבראים הוא האדם השלם, ותכלית האדם השלם הוא הייחוד שהוא הדעת את יי', והחטא גרם העדר החכמה והידיעה הזאת, ולא נמצאת כי אם בבני עליה והם מועטים ובפרט בגלות הזה שנעלם הייחוד, ואין יודע ואין מבין ואין איש שם על לב וזה סבת אריכות הגלות והצרות בלי ספק, ואדם הראשון קודם החטא עיני שכלו פקוחות להשגיח ולהסתכל בייחוד העליון וכל פניותיו היו למעלה בחכמה לדעת את בראו, ואחר החטא כתיב ותפקחנה עיני שניהם, ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ו ע"ב) דהא אתפקחו למנדע בישין דעלמא מה דלא ידעו עד השתא כיון דידעו ואתפקחו למנדע ביש כדין ידעו דהא ערומים הם דאבדו זהרא עילאה דהוה חפי עליהו ואסתלק מניהו ואשתארו ערומים מניה. ועוד שם ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים בטפסא דהאי עלמא מה דלא הוי קודם משגיחין ופקחין לעילא עד כאן. ואמרו עוד שם כתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו וגו' זמין קב"ה לאפקחא עינין דלא חכימין לאסתכלא בחכמתא עילאה ולאתדבקא במה דלא אתדבקו בהאי עלמא בגין דינדעון למאריהון זכאין אינון צדיקייא דיזכון לההיא חכמתא דלאו חכמתא כההיא חכמתא ולא ידיעה כאתדבקותא ההיא עד כאן. כי לפי שכוונתו יתברך בבריאה היתה הידיעה והדבקות בו ולא נשלמה עדין הוא עתיד להשלימה ולהחזיר עטרת החכמה אשר ממנה יודע הייחוד ליושנה ולהשלים כוונתו בבריאה. וזה סוד והולכתי עורים כי אין עורון כי אם הבלתי הסתכלות בחכמה לדעת אם השם בדרך לא ידעו והוא דרך יי' שהוא הייחוד. בנתיבות לא ידעו אדריכם הם ל"ב נתיבות החכמה העליונה שהייחוד תלוי בהם. אשים מחשך לפניהם לאור, הוא החשך המחשיך עיני השכל אשר החשיך עיניו של אדם הראשון ושללו מן האור העליון, והוא סבת העלם הייחוד והחכמה והדעת את יי', ועתיד הקב"ה לשים החשך ההוא לאור שלא יעלים עוד הייחוד ולא יעיק עוד השלמות והוא דרך מעקשים המעקש את הבריות ומכשילן ומוליכן בדרך לא טוב, ועתיד הקב"ה לישרו ואז ילכו דרך ישר לא יכשלו בנתיבות ההן שהם החכמה לדעת את יי'. אלה הדברים אשר עשיתים תקנתים להשלים בהם הכוונה בבריאה, ובסבת החטא לא נשלמה אבל לא עזבתים, כי אחזיר עטרה ליושנה כדי שתשלם הכוונה הראשונה שהוא הייחוד והוא הדעת את יי'. וזה שעור מה שרציתי לבארו בזה הפרק ובו נשלם החלק השלישי הזה. אברך את יי' אשר יעצני ועד כה עזרני הוא יעזרני על דבר כבוד שמו. בי"לאו: תם ונשלם חלק התכלית. ההודאה לבלתי בעל תכלית: חלק ד פרק א החלק הרביעי הנקרא חלק סתרי התורה: החכמה האמיתית המקובלת באומה שהיא נשמת התורה להיותה תנאי בידיעת האל יתברך ובייחודו, לא עברה מן האומה אשר היא מיוחדת אליה אל אומה אחרת בשום זמן כמו שכתבנו במה שקדם, גם לא נעדרה מן האומה עצמה ולא נשכחה לגמרי, כי בכל דור ודור נפלאתה ההשגחה בשלא יעדר איש מקבל מאיש שרשי החכמה, וכבר היה מן ההשגחה אשר לא סרה ולא תסור לעורר לב אנשיה ומקבליה לחבר בה ספרים, וזו סבה עצמית שלא אבדה חכמת חכמינו מכל וכל, וכבר כתבתי כי להיות זה צורך גבוה, אי איפשר שתעבור מן האומה או תשכח משרידיה הנגשים אל יי' העומדים בסודו. ואמנם היה זה כן משום עת לעשות ליי' לעשות ליי' ודאי ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קכ"ח ע"א) עת לעשות ליי' הפרו תורתך מאי עת לעשות ליי' משום דהפרו תורתך מאי הפרו תורתך תורה דלעילא דאיהי מתבטלא אי לא אתעביד בתיקוני שמא דא. ר' יהודה אמר עת לעשות ליי' בגין לאתקנא ולשכללא כלא עד כאן: הנה בארו כי תורה של מעלה מתבטלת אם לא תעשה בתיקונה המיוחד והצריך לה, והוא תיקון השם הנכבד והנורא שהוא ייחודו, והוא סוד עת לעשות ליי' לתקן ולשכלל כל הכחות הנכללים בשם הזה, והוא ייחוד השם הגדול בכבודו. ולפי שתקון זה אי איפשר לו מבלתי ידיעת החכמה האמיתית שהיא המאירה נתיב, לזה חוייב שלא תעדר מן האומה, אבל תמצא בה מפי סופרים ומפי ספרים הנמצאים לחכמי ישראל, כגון ספר יצירה לאברהם אבינו ע"ה ולחכמי התלמוד, ספר הבהיר לר' נחוניא בן הקנה ע"ה, וגם לגאונים ז"ל ספרים מחוברים בזאת החכמה כגון ספר רב חמאי גאון ז"ל, וגם לרבינו האיי גאון ז"ל שאלות ותשובות בשרשיה. ובספר התיקונין (ת"ז קל"ז ע"א) אמר הקדוש רשב"י ע"ה זה ספר תולדות אדם דהא כמה ספרין אינון ספרא דרב המנונא סבא, ספרא דרבי כרוספדאי, ספרא דחנוך נער, וכל שכן אחר שנתגלה ספר הזוהר למאור הקדוש רשב"י ע"ה, שהיה מהחסד האלהי להשגיח ולהסכים בחבורו. וכמו שכתב בספר התיקונין ובגין דא אסתכם קב"ה ושכינתיה למעבד האי הבורא על יד ההוא דאתגליא וכניש ביה עילאין ותתאין לאשכחא ביה נייחא לשכינתא וחירו לה ולבנהא וכו'. וכבר כתבתי זה: והנה אלו סבות עצמיות מחוייבות שלא תאבד החכמה הזאת מן האומה וכבר הארכתי במה שקדם מה שיש בו די, ואמנם הוצרכתי להשיבו פה לסתום פה דוברי עתק המבקשים תואנה האומרים כי לא חובר שום ספר בחכמה הזאת, וכי נפסקה ידיעתה מן האומה לגמרי עד שלא נמצא ממנה דבר קטון או גדול. ולזה הדעת הנפסד שקבלוהו לאמיתי ולא דרשו מעל הספרים המחוברים בה וסופריה שלא נעדרו בכל דור ודור, בקשו להם חשבונות רבים וחכמות זרות נכריות, ועשו אותן צרות צרורות לתורת יי', והמציאו לעצמם מעשה בראשית ומעשה מרכבה וסתרי תורה וטעמי המצות אשר לא דבר ולא צוה עושה בראשית, ולא עלתה על לבו. אמרו כי מעשה בראשית היא חכמת הטבע ליוני ומעשה מרכבה מה שאחר הטבע, ומזה יצא להם לומר כי אמרם ע"ה בסוכה פרק הישן ובבתרא פרק יש נוחלין, אמרו על ר' יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה תלמוד וכו' דבר קטון ודבר גדול דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטון הויי דאביי ורבא, כי העוסקים בעניינים הטבעיים גדולים מהעוסקים בתלמוד שהוא ביאור מצות התורה ומשפטיה הצדיקים, ואפילו לדעתם לא חלקו בין התלמוד להויי אביי ורבא שהרי התלמוד קדם במאמר ההוא לכלם להורות על מדרגתו העליונה והוא לא יקרא דבר קטון. אבל הויי אביי ורבא שהם קושיות ותירוצין וספקות שלהם שלא נתבררו להם לפי שלא ירדו לעמקו של תלמוד כחכמים הראשונים, ולפי שכל זה להם מחסרון ידיעה קרי ליה דבר קטון בערך חכמת המשנה והתלמוד, אבל גדול הוא מכל שאר חכמות הגוים, וזה הפירוש אמת הוא לכל המאמין ולא כמו שפירשו הם האלהים יכפר בעדם זה לשון הריטב"א ז"ל שם. וידוע כלפי מי מחכמי אומתנו אמר הרב דברים הללו: ואני איני אומר שהויי אביי ורבא גדול מכל שאר חכמות הגוים, כי היה נראה מזה שיקבצם גדר ההצלחה והאושר, אלא שיתחלפו בגודל ובקוטן. אבל האמת שאין ביניהם שום יחס וערך לפי שזה מקרב את העוסקים בו אל הצלחתו וזה העוסקים בו מרחיקם ממנה, ואמנם מעשה מרכבה המסורה לחכמי האמת והויי אביי ורבא יקבצם גדר אחד והוא הייחוד אלא שיתחלפו בגודל ובקוטן, והרשב"א ז"ל בפירוש ההגדות האריך במאמר זה וכתב בזה הלשון, ועל זה קראו דקדוקי אביי ורבא בסגולות המצות דבר קטון, ומזה יצא להם באמת בטול העשייה בכלל המצות כתפלה ותפלין וכהיתר ואיסור, ואינון נותנין דעתם רק ללמוד ספרי חכמי האומות פילוסופיא וטבעי הככבים, וזהו לדעתם מעשה מרכבה שלא הניח ר' יוחנן בן זכאי, וזה באמת אבדון ומות וכל האומר כן נבדל מקהל הגולה ואין לו עסק במצות עד כאן: ועוד שהנראה ומפורסם לחז"ל בקדושת הדברים ההם ומעלתם, חולק על דעתם. אם למעלתם הפליגם ע"ה בהסתר הדברים והעלמם כמו ששנינו אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, והפליגם בשכר המכסה הדברים ההם, אמרו בפרק ערבי פסחים מאי ולמכסה עתיק זה המכסה דברים שכסה עתיק יומיא ומאי נינהו סתרי תורה, ואמרו בפרק אין דורשין אין מוסרין ראשי פרקים אלא לאב בית דין ולמי שלבו דואג בקרבו, א"ר אמי אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים שר חמשים. ונשוא פנים. יועץ. וחכם חרשים. ונבון לחש. וקצתם היו נמנעין מללומדם ליוקר הדברים וחומרן דאיתא בפרק אין דורשין אמר ליה ר' יוחנן לר' אלעזר תא אגמרך מעשה מרכבה אמר ליה אכתי לא קשאי, וכבר היו מונעין הדברים קצתם מקצתם, אמרו שם רב יוסף הוה גמיר מעשה מרכבה וסבי דפום בדיתא הוו תנו מעשה בראשית, אמרו ליה ליגמרן מר מעשה מרכבה, אמר להו אגמרתינן אתון מעשה בראשית אגמרוה, בתר דאגמרוה אמרו ליגמרן מר מעשה מרכבה, אמר להו תנינא בהו דבש וחלב תחת לשונך דברים שהם מתוקים מדבש וחלב יהיו תחת לשונך וכו' כדאיתא התם. ואין בטבע ובמה שאחריה דבר יחוייב בהם כל זה ההסתר המופלג, אבל כבר התפרסם ההתפלספות בהם לבחורים וזקנים יחדו בכנופיא ובהמון רבה. ומה שיחייב היות כל מה שרמזו הפלוסופים מבני עמנו באלה הדברים בדיות והויות, הוא כי הם התנו הלמוד בחכמות הזרות ההן כסדר. הלמודיות כסדר ואחר כך הטבעיות ואחר כך האלהיות, וחכמת הטבע להם קודמת בהכרח למה שאחר וא"כ איך עלה רב יוסף אל ראש הסלם שלא כסדר. ואמנם לקדושת הדברים מה שאמרו בפרק אין דורשין, ת"ר מעשה ברבי יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור ויוצא מירושלם והיה ר' אלעזר בן ערך תלמידו מחמר אחריו וכו' מיד פתח ר' אלעזר בן ערך ודרש במעשה מרכבה ירדה אש מן השמים וסבבה את כל האילנות שבשדה פתחו כל האילנות ואמרו שירה וכו' ואף מלאך נענה מתוך האש ואמר ודאי הן הן מעשה מרכבה. ועוד שם פתח ר' יהושע ודרש במעשה מרכבה אותו היום תקופת תמוז היתה, ונתקשרו שמים בעבים נראתה כמין קשת בענן והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע מעשה מרכבה, כבני אדם שמתקבצין ובאין לראות במזמוטי חתן וכלה. ובירושלמי אמרו כיון שפתח ר' אלעזר בן ערך במעשה מרכבה ירד לו ר' יוחנן בן זכאי מן החמור אמר אינו בדין שאהא שומע כבוד קוני ואני רכוב על החמור, הלכו וישבו להם תחת אילן אחד וירדה אש מן השמים והקיפה אותם והיו מלאכי השרת מקפצין לפניהם כבני חופה שמחין לפני חתן נענה מלאך אחד מתוך האש ואמר כדבריך אלעזר בן ערך כן הוא מעשה המרכבה, מיד פתחו כל האילנות פיהן ואמרו שירה אז ירננו עצי היער עד כאן. היתפארו אנשי שקול הדעת הבודים מלבם, כי בעסק החכמות ההן ימשך להם כל הכבוד הזה, וידוע כי אין במה שאחר דבר יושג בו דבר מזה, וזה שכבר הורו הם בעצמם שהמושג מהדברים ההם הם בתכלית החולשה, כי כל מה שאמרו בהם הכל דרך אומדות והשערות כעורים מגששים קיר בחשכה יתהלכו, כי השכל האינושי זה דרכו קצור קצרה ידו מהשיג האמת. וידוע כי ההולך אחר מחשבתו יחטיא האמת ונופל במהמורות בל יקום מתוכם, וכמו שמצינו לאדם הראשון כי הלך אחר מחשבתו ואומד דעתו ונכשל. ועליו אמר חכם הרזים ע"ה לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. ופירושו לבד כשהתבודדתי בעצמי וראיתי בחכמה בהסתכלות נפלא, מצאתי אמיתת הבריאה באדם וסודה, כי האלהים עליון אלהים חיים עשה את האדם ישר כמה דאת אמר טוב וישר יי', וכתיב צדיק וישר הוא, ובמדרש ילמדנו לא ברא הקב"ה את האדם בצלמו אלא שיהיה ישר כמוהו, וסודו עשאו בצלם ודמות לדמות ישר סוד הכבוד העליון ליחדו בכבודו, והסוד כי הכבוד העליון מתקן הכבוד התחתון סוד ישר דבר יי', ועשה את האדם בדמותו כדי שיתקן הוא גם כן הכבוד מלמטה כמו שהכבוד העליון מתקן אותו למעלה, והרי זה חשבון אחד וייחוד אחד פונה לכוונה אחת, והמה כלומר האדם שזכר שכולל זכר ונקבה בקשו דבר שלא נתן לבקש, שהרי מנעו ממנו לא חשבון ומחשבה אחת שהוא מקום הייחוד שנבנה ממנו, אבל חשבנות רבים נטו אחר הפרוד והרבוי ורבוי חשבנות ומחשבות הנמשכות מפאת הרע שבעץ הדעת שנמנע מהם, ונטו אחריו ועזבו מחשבת בוראם והלכו אחרי מחשבתם ושקול דעתם ושרירות לבם הרע. וידוע מטבע הצד ההוא שלא יתן האמת בגזירותיו, ומשם שאבו ההולכים אחר מחשבותיהם ושקול דעתם, ולזה לא יתנו האמת בעיונם וגזרותיהם: אבל האמת בדרושים העמוקים יעוזב אל החכם האמיתי לפי שסודרו מחכמתו, ולזה נמנעה השגתם אם לא יגלם ויפרשם הוא עצמו, ואל הראשונה אמר מי כהחכם, ואל השנית אמר ומי יודע פשר דבר. ואמרו חכמת אדם תאיר פניו, יאמר כי מידיעת רצונו ימשך שחכמת אדם העליון החכמה העליונה תאיר פניו ימשך האור מן החכמה אל הפנים העליונים ויאירו ועז פניו ישנא, ובזה העז והקושי שהוא הדין ישנא ויהפך לרחמים. וזה סגולת הרצון ההוא אשר גלהו בעליו אל האומה המיוחדת לו, לא עשה כן לכל גוי, ולזה לא ימשך מחכמתם וידיעתם הארת הפנים אבל ההפך: והסוד הפנימי בסמיכת הכתובים כי הצד ההוא מתמיה לבות החכמים מציאותו ואין מי שיעמוד עליו זולת מי שהמציאו, ולזה סמך לו מי כהחכם הממציא הצד ההוא שבו חשבנות רבים, שהרי הוא תלוי בחכמתו ועמוק הוא מי ימצאנו, ולזה אמר ומי יודע פשר הדבר ההוא ודאי אין יודע ואין מבין. ובפסיקתא מי כהחכם מי כהקב"ה דכתיב יי' בחכמה יסד ארץ וגו', ומי יודע פשר דבר שפשר התורה לישראל. חכמת אדם תאיר פניו א"ר יודן גדול כחן של נביאים שמדמים הצורה ליוצרה וכו', ועז פניו ישנא שהוא משתנה ממדת הדין לרחמים על ישראל. רמזו כי חכמת היצירה ומעשה בראשית מיוחסת אל יוצרה ועושה, ואי איפשר לשקלה בשום שכל ולהשיגה כלל אם לא יפרשנה היוצר והעושה יתברך, ולזה אמר שהוא הודיע פשר הדברים לישראל בתורתו וכענין כח מעשיו הגיד לעמו, יתבאר אם כן שאין שום תחבולה בעולם להשיג סתרי תורה אם לא מפי נותנה יתברך. וזו היתה הכוונה בזה הפרק: