# ספר מסילת ישרים — פרק יא - בפרטי מדת הנקיות

[קריאה בקורא](/reader/kabala-fd10bd6b073e/1/5/)

<div lang="he" dir="rtl">

פרק יא - בפרטי מדת הנקיות
פרטי מדת הנקיות, רבים הם מאד, והנם ככל הפרטים שבכל השס&quot;ה מצות לא תעשה. כי אמנם 
ענין המדה כבר אמרתי, שהוא להיות נקי מכל ענפי העבירות. ואולם אף על פי שבכל 
העבירות משתדל היצר הרע להחטיא את האדם, כבר יש מהם שהטבע מחמדן יותר ובהן מראה לו 
יותר היתרים, אשר על כן יצטרך בהן יותר חיזוק לנצח את יצרו ולהנקות מן החטא. וכן 
אמרו ז&quot;ל (חגיגה יא): 
גזל ועריות, נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן: 
והנה אנחנו רואים, שאף על פי שלא רוב בני האדם גנבים בגלוי הם, דהיינו שישלחו יד 
ממש בממון חבריהם לקחת ולשום בכליהם, אף על פי כן, רובם טועמים טעם גניבה במשאם 
ומתנם במה שיורו היתר לעצמם להשתכר איש בהפסידו של חבירו ויאמרו, להרויח שאני. 
ואולם לאוים הרבה נאמרו בגזל: 
לא תעשוק, לא תגזול, לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו, לא תונו איש את 
אחיו, לא תשיג גבול רעך. הן כל אלה חילוקי דינים שבגזל, כוללים מעשים רבים מן 


המעשים הנעשים בכלל המשא והמתן המדיני, ובכולם איסורים רבים. כי לא המעשה הניכר 
ומפורסם בעושק ובגזל הוא לבדו האסור: 
אלא כל שסוף סוף יגיע אליו ויגרום אותו, כבר הוא בכלל האיסור. ועל ענין זה אמרו ז&quot;ל 
(סנהדרין פא): 
ואת אשת רעהו לא טימא (יחזקאל יח): 
שלא ירד לאומנות חבירו. וכבר היה רבי יהודה אוסר לחנוני, שלא יחלק קליות ואגוזים 
לתינוקות להרגילן שיבואו אצלו. ולא התירו חכמים, אלא מפני שגם חבירו יכול לעשות כן 
(בבא מציעא ס). ואמרו ז&quot;ל (בבא בתרא פח): 
קשה גזל הדיוט מגזל גבוה, שזה הקדים חטא למעילה וכו&#x27;. וכבר פטרו את הפועלים העושים 
אצל בעל הבית מברכת המוציא ומברכות אחרונות דברכת המזון. ואפילו בקריאת שמע, לא 
חייבום לבטל ממלאכתן אלא בפרשה ראשונה בלבד (ברכות טז). קל וחומר בן בנו של קל 
וחומר לדברי הרשות, שכל שכיר יום אסור בהן שלא לבטל מלאכתו של בעל הבית. ואם עבר, 
הרי זה גזלן. הנה אבא חלקיה, אפילו שלום לא השיב לתלמידי חכמים שנתנו לו שלום, שלא 


ליבטל ממלאכת רעהו (תענית כג). ויעקב אבינו עליו השלום מבאר בפיו ואומר (בראשית 
לא): 
הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני. מה יענו איפוא העוסקים 
בהנאותיהם בשעת מלאכה ובטלים ממנה, או כי יעסקו בחפציהם איש לבצעו: 
כללו של דבר: 
השכור אצל חבירו לאיזה מלאכה שתהיה, הנה כל שעותיו מכורות הן לו ליומו, כענין שאמרו 
ז&quot;ל (ב&quot;מ נ&quot;ו): 
שכירות מכירה ליומיה. וכל מה שיקח מהן להנאת עצמו באיזה אופן שיהיה , אינו אלא גזל 
גמור. ואם לא מחלו, אינו מחול, שכבר אמרו רבותינו ז&quot;ל (יומא פו): 
עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו: 
ולא עוד אלא שאפילו אם עשה מצוה בזמן מלאכתו, לא לצדקה תחשב לו, אלא עבירה היא 
בידו, שאין עבירה מצוה, וקרא כתיב (ישעיה סא): 
שונא גזל בעולה, וכענין זה אמרו ז&quot;ל (בבא קמא צד): 
הרי שגזל סאה חטים וטחנה ואפאה ומברך, אין זה מברך אלא מנאץ, דכתיב (תהלים י): 


ובוצע ברך נאץ ה&#x27;. ועל כיוצא בזה נאמר (ויקרא רבה): 
אוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו. וכמאמרם ז&quot;ל (ירושלמי סוכה פ&quot;ג): 
בענין לולב הגזול. והדין נותן, כי הרי גזל חפץ גזל, וגזל זמן גזל: 
מה גוזל את החפץ ועושה בו מצוה נעשה סניגורו קטיגורו, אף גוזל את הזמן ועושה בו 
מצוה, נעשה סניגורו קטיגורו. ואין הקדוש ברוך הוא חפץ אלא באמונה, וכן הוא אומר 
(תהלים לא): 
אמונים נוצר ה&#x27;. ואומר (ישעיה כו): 
פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים. ואומר (תהלים קא): 
עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי. ואומר (ירמיה ה): 
עיניך הלא לאמונה: 
ואף איוב העיד על עצמו ואמר (איוב לא): 
אם תטה אשורי מני הדרך ואחר עיני הלך לבי ובכפי דבק מאום. והבט יופי המשל הזה, כי 
דימה הגזל הבלתי נגלה כדבר המתדבק ביד האדם, שאף על פי שאין האדם הולך לכתחילה לטול 
אותו ונשאר דבק מאליו, סוף סוף בידו הוא כן הדבר הזה, שאף שלא יהיה האדם הולך וגוזל 


ממש, קשה הוא שיהיו ידיו ריקניות ממנו לגמרי. אמנם, באמת, כל זה נמשך ממה שתחת היות 
הלב מושל בעינים שלא יניח להיות נעים להם את של אחרים, העינים מושכים את הלב לבקש 
היתרים על מה שנראה להם יפה ונחמד, על כן אמר איוב, שהוא לא כן עשה ולא הלך לבו אחר 
עיניו, על כן לא דבק בכפיו מאום: 
ראה נא בענין ההונאה, כמה נקל הוא לאדם להתפתות וליכשל כאשר לכאורה יראה לו שראוי 
הוא להשתדל ליפות סחורתו בעיני האנשים ולהשתכר ביגיע כפיו, לדבר על לב הקונה למען 
יתרצה לו, ויאמרו על כל זה, יש זריז ונשכר, ויד חרוצים תעשיר. אמנם אם לא ידקדק 
וישקול מעשיו הרבה, הנה תחת חטה יצא חוח (איוב לא): 
כי יעבור בעון ההונאה אשר הוזהרנו עליה (ויקרא כה): 
ולא תונו איש את עמיתו. ואמרו ז&quot;ל (חולין צד): 
אפילו לרמות את הגוי, אסור, וקרא כתיב (צפניה ג): 
שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. וכן אמרו (בבא 


מציעא ס): 
אין מפרכסין את הכלים הישנים שיראו כחדשים. אין מערבים פירות בפירות אפילו חדשים 
בחדשים, אפילו סאה בדינר. ואפילו יפה דינר וטריסית, לא יערב וימכרם סאה בדינר. כל 
עושה אלה כל עושה עול (דברים כה), וקרוי חמשה שמות: 
עול, שנאוי, משוקץ (מתועב): 
חרם, תועבה: 
עוד אמרו ז&quot;ל (בבא קמא קיט): 
כל הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה, כאילו נוטל נפשו ממנו. הרי לך חומר העון הזה 
אפילו בשיעור מועט. ואמרו עוד (תענית ז): 
אין הגשמים נעצרים אלא בעון גזל. ועוד אמרו (ויקרא רבה לג): 
קופה מלאה עונות, מי מקטרג בראש כולם? גזל. ודור המבול לא נחתם גזר דינם אלא על 
הגזל (סנהדרין קח): 
ואם תאמר בלבבך: 
ואיך אפשר לנו שלא להשתדל במשאנו ובמתננו לרצות את חבירנו על המקח ועל שוויו? חילוק 
גדול יש בדבר, כי כל מה שהוא להראות את הקונים אמיתת טוב החפץ ויפיו, הנה ההשתדלות 
ההוא טוב וישר. אך מה שהוא לכסות מומי חפצו, אינו אלא אונאה ואסור. וזה כלל גדול 


באמונת המשא והמתן: 
לא אומר מענין המדות, שהרי בפירוש כתוב בהם, תועבת ה&#x27; אלהיך כל עושה אלה, ואמרו ז&quot;ל 
(בבא בתרא פח): 
קשה עונשן של מדות מעונשן של עריות וכו&#x27;. ואמרו (שם): 
הסיטון מקנח מדותיו אחת לשלשים יום. וכל כך למה? כדי שלא יחסרו בלא דעת ולא יענש. 
כל שכן עון הריבית, שגדול הוא, ככופר באלקי ישראל חס וחלילה (ב&quot;מ עא). ואמרו ז&quot;ל 
(שמו&quot;ר לא) על הפסוק: 
בנשך נתן ותרבית לקח חיה לא יחיה (יחזקאל יח), שאינו חי לתחית המתים, כי הוא ואבק 
שלו משוקץ ומתועב בעיני ה&#x27;. ואיני רואה צורך להאריך בזה, שכבר אימתו מוטלת על כל 
איש ישראל: 
אמנם כללו של דבר, כמו שחמדת הממון רבה, כן מכשלותיו רבים. וכדי שיהיה האדם נקי מהם 
באמת, עיון גדול ודקדוק רב צריך לו. ואם נקה ממנו ידע שהגיע כבר למדריגה גדולה, כי 
רבים יתחסדו בענפים רבים מענפי החסידות, ובענין שנאת הבצע לא יכלו להגיע אל מחוז 
השלימות. הוא מה שאמר צופר הנעמתי לאיוב (איוב יא): 


אם און בידך הרחיקהו ואל תשכן באהליך עולה, כי אז תשא פניך ממום והיית מוצק ולא 
תירא: 
והנה דברתי עד הנה מפרטי מצוה אחת מן המצות, וכפרטי חלוקים אלה, ודאי שנמצאים בכל 
מצוה ומצוה. אמנם אינני מזכיר אלא אותם שרגילים רוב בני האדם להכשל בהם. ונדבר עתה 
מן העריות שגם הם מן החמורים והם שניים במדריגה אל הגזל, כמאמרם ז&quot;ל, וזו לשונם 
(ב&quot;ב קסה): 
רובם בגזל ומיעוטם בעריות. והנה מי שירצה להנקות לגמרי מזה החטא, גם לו תצטרך מלאכה 
לא מועטת. כי אין בכלל האסור גופו של מעשה בלבד, אלא כל הקרוב אליו. ומקרא מלא הוא 
(ויקרא יח): 
לא תקרבו לגלות ערוה. ואמרו ז&quot;ל (ש&quot;ר פ&#x27; טז): 
אמר הקדוש ברוך הוא, אל תאמר הואיל ואסור לי להשתמש באשה, הריני תופשה ואין לי עון, 
הריני מגפפה ואין לי עון, או שאני נושקה ואין לי עון. אמר הקדוש ברוך הוא, כשם שאם 
נדר נזיר שלא לשתות יין, אסור לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן 


היין, אף אשה שאינה שלך, אסור ליגע בה כל עקר. וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו, מביא 
מיתה לעצמו וכו&#x27;: 
והבט מה נפלאו דברי המאמר הזה, כי המשיל את האיסור הזה לנזיר, אשר אף על פי שעיקר 
האסור אינו אלא שתיית יין, הנה אסרה לו תורה כל מה שיש לו שייכות עם היין. והיה זה 
לימוד שלימדה תורה לחכמים איך יעשו הם הסייג לתורה במשמרת שנמסר בידם לעשות 
למשמרתה, כי ילמדו מן הנזיר לאסור בעבור העקר גם כל דדמי לה. ונמצא, שעשתה התורה 
במצוה זאת של נזיר מה שמסרה לחכמים שיעשו בשאר כל המצות, למען דעת שזה רצונו של 
מקום. וכשאוסר לנו אחד מן האסורין, ילמד סתום מן המפורש לאסור כל הקרוב לו. ועל זה 
הדרך אסרו בענין זה של העריות כל מה שהוא ממינו של הזנות, או הקרוב אליו, יהיה 
באיזה חוש שיהיה, דהיינו, בין במעשה, בין בראיה, בין בדבור, בין בשמיעה, ואפילו 
במחשבה: 
ועתה אביא לך ראיות על כל אלה מדבריהם ז&quot;ל: 
במעשה, דהיינו הנגיעה או החבוק וכיוצא, כבר נתבאר למעלה במאמר שזכרנו, ואין צריך 


להאריך. בראיה, אמרו ז&quot;ל (ברכות יח): 
&quot;יד ליד לא ינקה רע&quot;, כל המרצה מעות מידו לידה כדי להסתכל בה, לא ינקה מדינה של 
גיהנם. ואמרו עוד (שבת סד): 
מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהם מן הערוה וכו&#x27;. אמר רב 
ששת מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך, שכל המסתכל באצבע 
קטנה של אשה, כאלו מסתכל במקום התורף (ברכות כד). ואמרו עוד ונשמרת מכל דבר רע 
(דברים כג): 
שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו היא פנויה, באשת איש ואפילו היא מכוערת (ע&quot;ז כ): 
בענין הדבור עם האשה, בהדיא שנינו (אבות פ&quot;א): 
כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו. ובשמיעה אמרו (ברכות כד): 
קול באשה ערוה. עוד בענין זנות הפה והאוזן, דהיינו, הדיבור בדברי הזנות או השמיעה 
לדברים האלה, כבר צווחו ככרוכיא ואמרו (ירושלמי תרומות פ&quot;א): 
ולא יראה בך ערות דבר (דברים כג): 
ערות דיבור זה ניבול פה. ואמרו (שבת לג): 


בעון נבלות פה צרות מתחדשות ובחורי שונאיהם של ישראל מתים. ואמרו עוד (שם): 
כל המנבל פיו מעמיקים לו גיהנם. ואמרו עוד (שם): 
הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, אלא כל המנבל פיו כו&#x27;, אפילו גזר דין של שבעים שנה 
לטובה, הופכים לו לרעה. ואמרו עוד (חגיגה ה): 
אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, מגידים לו לאדם בשעת הדין. ובענין השמיעה הרעה הזאת 
גם כן אמרו (שבת לג): 
אף השומע ושותק, שנאמר (משלי כב): 
זעום ה&#x27; יפול שם. הרי לך שכל החושים צריכים להיות נקיים מן הזנות ומעניינו: 
ואם לחשך אדם לומר, שמה שאמרו על נבול פה, אינו אלא כדי לאיים ולהרחיק אדם מן 
העבירה, ובמי שדמו רותח הדברים אמורים, שמדי דברו בא לידי תאוה, אבל מי שאמרו דרך 
שחוק בעלמא, לאו מילתא הוא ואין לחוש עליו אף אתה אמור לו, עד כאן דברי יצר הרע. כי 
מקרא מלא שהביאוהו ז&quot;ל לראיתם (ישעיה ט): 
על כן על בחוריו לא ישמח ה&#x27; וגו&#x27; כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה, הנה לא הזכיר 


הכתוב הזה לא עבודה זרה ולא גלוי עריות ולא שפיכת דמים, אלא חנופה ולשון הרע וניבול 
פה, כולם מחטאת הפה בדיבור ועליהם יצאה הגזירה: 
על בחוריו לא ישמח ה&#x27; ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם, אלא האמת הוא כדברי רבותינו 
זכרונם לברכה, שנבול פה הוא ערותו של הדיבור ממש, ומשום זנות הוא שנאסר ככל שאר 
עניני הזנות, חוץ מגופו של מעשה, שאף על פי שאין בהם כרת או מיתת בית דין, אסורים 
הם איסור עצמם, מלבד היותם גם כן גורמים ומביאים אל האיסור הראשיי עצמו. וכענין 
הנזיר שזכרו במדרש שהבאנו למעלה: 
בענין המחשבה, כבר אמרו בתחלת הברייתא שלנו (ע&quot;ז כ): 
ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום וכו&#x27;, ואמרו עוד (יומא כט): 
הרהורי עברה קשים מעבירה, ומקרא מלא הוא (משלי טו): 
תועבת ה&#x27; מחשבות רע. והנה דברנו משני גופי עבירות חמורות שבני אדם קרובים ליכשל 
בענפיהם מפני רובם של הענפים ורוב נטיית לבו של אדם בתאותו אליהם: 


והמדריגה השלישית אחר הגזל והעריות לענין החמדה, הנה הוא איסור המאכלות, בין בענין 
הטריפות עצמם, בין בענין תערובותיהן, בין בענין בשר בחלב או חלב ודם וענין בישולי 
גוים, וענין געולי גויים, יין נסכם וסתם יינם. כל אלה הנקיות בהם צריך דקדוק גדול 
וצריך חיזוק, כי יש תאות הלב המתאוה במאכלים הטובים וחסרון הכיס באיסורי התערובות 
וכיוצא בזה. ופרטיהם רבים ככל דיניהם הידועים והמבוארים בספרי הפוסקים. והמקיל בהם 
במקום שאמרו להחמיר, אינו אלא משחית לנפשו. וכך אמרו (בספרא שמיני): 
לא תטמאו בהם ונטמאתם בם (ויקרא יא), אם מטמאים אתם בם, סופכם לטמא בם, והיינו, כי 
המאכלות האסורות מכניסים טומאה בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא 
מסתלקת ומתרחקת ממנו. והוא מה שאמרו בש&quot;ס גם כן (יומא לט): 
ונטמאתם בם, אל תיקרי ונטמאתם, אלא ונטמתם, שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת 
ממנו הדיעה האמיתית ורוח השכל שהקדוש ברוך הוא נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב (משלי 


ב): 
כי ה&#x27; יתן חכמה, והנה הוא נשאר בהמיי וחומרי משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות 
האסורות יתירות בזה על כל האיסורין, כיוון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר 
מבשרו: 
וכדי להודיענו שלא הבהמות הטמאות או השקצים בלבד הם הטמאים אלא גם הטריפות שבמין 
הכשר עצמו הם בכלל טומאה, אמר הכתוב (ויקרא יא): 
להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובא הפירוש לרבותינו ז&quot;ל (תורת כהנים): 
אין צריך לומר בין חמור לפרה, למה נאמר בין הטמא ובין הטהור? בין טמאה לך ובין 
טהורה לך, בין נשחט רובו של קנה, לנשחט חציו. וכמה בין רובו לחציו? מלא השערה, עד 
כאן לשונם. ואמרו לשון זה בסיום מאמרם: 
וכמה בין רובו וכו&#x27;, להראות כמה נפלא כח המצוה, שחוט השערה מבדיל בין טומאה לטהרה 
ממש: 
והנה מי שיש לו מוח בקדקדו, יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים או כמאכל שנתערב בו 
איזה דבר ארסי. כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו אם ישאר לו בו 


איזה בית מיחוש, ואפילו חששא קטנה? ודאי שלא יקל. ואם יקל, לא יהיה נחשב אלא לשוטה 
גמור אף איסור המאכל כבר בארנו, שהוא ארס ממש ללב ולנפש. אם כן מי איפוא יהיה המיקל 
במקום חששא של איסור אם בעל שכל הוא. ועל דבר זה נאמר (משלי כג): 
ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה: 
ונדבר עתה על החטאים המצויים הנולדים מחברת בני האדם וקיבוצם, כגון הונאת דברים, 
הלבנת הפנים, הכשלת העור בעצה, רכילות, שנאה ונקימה, שבועות, דבר שקר וחילול השם, 
כי מי יאמר נקיתי מהם, טהרתי מאשמה בם, כי ענפיהם רבים ודקים עד מאד אשר ההזהר בם 
טרח גדול: 
הונאת הדברים בכללה, הוא לדבר בפני חבירו לבד, שיבוש ממנו, כל שכן האמירה בפני רבים 
דבר שיבוש בו, או לעשות לו מעשה שיגרום לו שיבוש, והוא מה שאמרו בפרק הזהב (ב&quot;מ 
נח): 
אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו, זכור מעשיך הראשונים וכו&#x27;. אם היו חלאים באים עליו, 
לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב (איוב ד): 


זכר נא מי הוא נקי אבד וגו&#x27;. אם היו חמרים מבקשים הימנו תבואה, לא יאמר להם, לכו 
אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר תבואה מימיו. וכבר אמרו ז&quot;ל (שם): 
גדול אונאת דברים מאונאת ממון וכו&#x27;. וכל שכן אם הוא ברבים, שבהדיא שנינו (אבות 
פ&quot;ג): 
המלבין פני חבירו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא. ואמר רבי חסדא (ב&quot;מ נט): 
כל השערים ננעלו, חוץ משערי אונאה. ואמר רבי אלעזר, הכל, הקדוש ברוך הוא נפרע על 
ידי שליח, חוץ מאונאה. ואמרו, שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם, ואחד מהם, אונאה. 
ואפילו לדבר מצוה אמר הכתוב (ויקרא יט): 
הוכח תוכיח את עמיתך, ואמרו ז&quot;ל (ערכין טז): 
יכול אפילו פניו משתנות? תלמוד לומר, ולא תשא עליו חטא. מכל אלה המאמרים תראה עד 
היכן מתפשטים ענפי האזהרה הזאת וכמה עונשה קשה: 
בענין נתינת העצה, שנינו בתורת כהנים (ויקרא יט): 
ולפני עור לא תתן מכשול, לפני סומא בדבר. אמר לך, בת פלוני מהי לכהונה? אל תאמר לו, 


כשרה, והיא אינה אלא פסולה. היה נוטל בך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו וכו&#x27;, 
ואל תאמר לו מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה ממנו. שמא תאמר, עצה יפה 
אני נותן לו, הרי הדבר מסור ללב, שנאמר, ויראת מאלקיך. נמצאנו למדים, שבין הדבר 
שיכול להיות נוגע בו, בין בדבר שאינו נוגע בו כלל, חייב אדם להעמיד את הבא להתיעץ 
בו על האמת הזך והברור. ותראה שעמדה תורה על סוף דעתם של רמאים, דלאו בשופטני 
עסקינן, שייעצו עצה שרעתה מפורסמת ונגלית, אלא בחכמים להרע, אשר יתנו עצה לחבריהם 
שלפי הנגלה בה יש בה מן הריוח אל חבירו באמת, אך סוף הענין אינו לטובתו של חבירו כי 
אם לרעתו ולהנאתו של המיעץ. על כן אמרו, שמא עצה יפה וכו&#x27;, והרי הדבר מסור ללב 
וכו&#x27;. וכמה נכשלים בני האדם באלה החטאים יום יום בהיותם קרואים והולכים לתוקף חמדת 
הבצע. וכבר התבאר גדל עונשם בכתוב (דברים כז): 
ארור משגה עור בדרך: 


אך זאת היא חובת האדם הישר, כאשר יבוא איש להתיעץ בו, ייעצהו העצה שהיה הוא נוטל 


</div>
