ברכות הראיה ושאר ברכות פרטיות ה

אות א ובו ענין בין המצרים ושבת נחמו, שמתחילין אז לקרות ג' דפרענותא ושבע דנחמתא ותרתי דתיובתא, כמו שמבאר בשלחן ערוך . שכל זה הוא הכנה לראש השנה ויום כפור:

על פי התורה "ויהי מקץ-זכרון" עין שם כל התורה היטב. והכלל שצריכין לשמר מאד מאד את הזכרון, דהינו לזכר היטב בכל יום בעלמא דאתי שלא ישכח מלבו את תכליתו הנצחי. וזה הזכרון צריכין להמשיך בכלליות ובפרטיות. בכלליות, כי כך צריך להיות מנהג איש הישראלי שתכף בבקר בהקיצו תכף כשפותח את עיניו, יזכיר את עצמו מיד בעלמא דאתי. ואחר כך צריך לעשות זאת בפרטיות וכו', דהינו שיגדיל דעתו להבין הרמזים שה' יתברך מרמז לו בכל יום בהמחשבה דבור ומעשה שמזמין לו לפי היום ולפי האדם ולפי המקום. שה' יתברך בעצמו כביכול מצמצם עצמו מאין סוף עד אין תכלית ומרמז לו בהם רמזים להשיבו אליו. עין שם כל זה היטב. ולשמר הזכרון צריך לשמר את עצמו מרע עין וכו', ואפלו מי שהוא טוב עין צריך לשמר את העין מהמדמה שבא על ידי לשון הרע, שעל ידי זה נופל מאהבה דקדשה לאהבות הבהמיות וכו'. והתקון לזה בחינת יד דהינו שמחה. בחינת ושמחתם בכל משלח ידכם וכו' עין שם:

וזה בחינת בין המצרים שצריכין אז להתאבל מאד ולבכות הרבה על חרבן בית המקדש. כי עקר האדם בא לעולם הזה בשביל הזכרון הזה כדי שידבק מחשבתו תמיד בעולם הבא, כי זה ידוע לכל שהעולם הזה הבל וריק, צל עובר וענן כלה, וכל ימיו כעס ומכאובות, ואין יתרון לאדם בכל עמלו. ולא בא האדם לזה העולם כי אם בשביל תכלית הנצחי של עולם הבא, כדי שיתנקה ויצטרף בזה העולם, שעל ידי זה יזכה לחיים נצחיים של עולם הבא. על כן בודאי צריך האדם לזכר היטב בכל יום ובכל עת ובכל שעה תכליתו הנצחי הזה ולאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי תמיד. אך הרע עין מתגבר מאד בכל עת שעל ידי זה נמשך מיתת הלב שמשכח מלבו הזכרון הזה. וזה גרם חרבן בית המקדש. חרבן בית ראשון וחרבן בית שני. כי עקר הזכרון נמשך מקדשת ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש כי שם עקר התגלות אלקות. ושם יכולין להזכיר את עצמם ביותר בעלמא דאתי. כמו שכתוב בכל המקום אשר אזכיר את שמי וכו' ופרש רש"י ואין זה אלא בבית המקדש. ששם נתן רשות להזכיר את שמו הגדול יתברך. וזהו לשון אזכיר. כי עקר הזכרון הנ"ל נמשך ממנו יתברך בעצמו כנ"ל. כי הוא יתברך בעצמו מתלבש ומצמצם את עצמו בהמחשבה דבור ומעשה שבכל יום ומזכיר את האדם תכליתו הנצחי שיזכר בעלמא דאתי כנ"ל. ועל כן כתיב בלשון אזכיר שפרושו שהאדם יזכיר את שמו יתברך כמו שפרש רש"י שם. כי הכל אחד. כי הוא יתברך בעצמו מצמצם עצמו כביכול להזכיר את האדם שיזכר שמו הגדול שהוא זכרון עלמא דאתי שהם בחינת שם מלא כמו שמבאר שם עין שם. כי הזכרון הוא לפי האדם ולפי המקום ולפי היום. ובאמת בכל יום ובכל מקום וכל אדם שבעולם יכול לזכר תמיד בעלמא דאתי אם ישים לבו היטב לזה ולא יטעה את עצמו. אך כל דבר יש לו שרש. ושרש הזכרון הזה נמשך מקדשת הבית המקדש מנקדת האבן שתיה ששם נתקבצו כל השלשה בחינות האלו יחד בתכלית הקדשה. דהינו האדם והמקום והזמן. כי שם נכנס הכהן גדול ביום הכפורים. ועל ידי זה נתקבצו שלש אלו הבחינות יחד בשלמות נפלא. כי הכהן הגדול הוא המבחר מכל ישראל. כי הכהנים נבחרו מישראל והכהן הגדול הוא מבחר הכהנים. וזהו בחינת שלמות האדם. ונכנס לפני ולפנים לבית קדשי קדשים שהוא המקום הקדוש בתכלית הקדשה מכל המקומות שבעולם, כי ארץ ישראל מקדשת מכל הארצות וכו' וכו'. ולפני ולפנים מקדש מכלם וכו' , וזהו בחינת שלמות המקום. ונכנס ביום כפור שהוא יום אחד בשנה שכלול מכל ימות השנה, שבת שבתון שהוא קדוש מכל ימות השנה כמו שכתוב ימים יצרו ולו אחד בהם ודרשו רבותינו זכרונם לברכה זה יום הכפורים. וזהו בחינת שלמות קדשת היום. נמצא שבבית המקדש הוא שרש קדשת האדם והמקום והזמן. ועל כן משם נמשך הקדשה לירושלים וארץ ישראל. ומשם נשתלשל הקדשה לכל המקומות שבעולם ולכל בני אדם ולכל ימות השנה, שיוכל האדם להזכיר את עצמו בכל יום ובכל מקום להבין הרמזים הנזכרים לעיל. שעל ידי זה שבין אליו ועושין רצונו יתברך. ועל כן נאמר בבית המקדש והיו עיני ולבי שם, בחינת תקון העינים והלב. הינו בחינת טוב עין שהוא חיות הלב, הפך רע עין שהוא מיתת הלב כמבאר שם בהתורה הנ"ל. שעל ידי זה נצולין משכחה כנ"ל. וזה בחינת הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך , הינו בבית המקדש. על ידי זה נזכירה דדיך וכו', כי שם עקר הזכרון הנ"ל. אבל הרע עין התקנא מאד בגדלת ישראל שהיה להם כשהיו בארצם ובית המקדש על מכונו עד אשר התגבר להפיל שכחה עד אשר שכחו להסתכל על תכליתם וחטאו וכו'. עד אשר מפני חטאינו גלינו וכו' ונחרב בית מקדשנו ועדין עומד וחרב מרבוי עוונותינו מחמת שאינו מניח אותנו לזכר עצמנו היטב היטב בעלמא דאתי ולשוב אליו יתברך:

אות ב ועקר הכנעת הרע עין הוא על ידי אמת. כמובן בהתורה הנזכרת לעיל על מאמר אבא שאול וכו' פעם אחת נפתחה מערה מתחתי, שפרש שם שמגדל האמת נפתחה לו דבקות עד שעמד ברע עין גדול מאד, רחמנא לצלן שאי אפשר להנצל ממנו כי אם על ידי בחינת משיח וכו' עין שם. כי אמת בחינת טוב עין הוא יברך וכו' עין שם. נמצא שעל ידי אמת שהוא בחינת טוב עין, חגר מתניו להלחם כנגד הרע עין. כי מי שמסתכל על האמת לאמתו נתבטל הרע עין לגמרי, כי הרע עין הוא כנגד סטרא דקדשה, והוא נצחן גדול ורוצה בכל פעם לנצח סטרא דקדשה חס ושלום. ובאמת כל מי שעינו רעה ורוצה לנצח שום אחד מישראל למנעו בתחבולותיו מאיזה דבר שבקדשה איך שיהיה אין זה נקרא בשם נצחון כלל, כי הנצחון שאינו בשביל האמת לאמתו כאשר ה' יתברך יודע האמת, אין נקרא בשם נצחון כלל, אדרבא הוא מנצח את עצמו בעצמו. כי נצחון יש לו שני פרושים, לשון נצחון ולשון נצחיות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בערובין כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק לעולמי עולמים וכו'. ומי שמסתכל על האמת שני הפרושים אחד. כי רק הנצחון הנצחי זהו נצחון אמתי. אבל נצחון שהוא לפי שעה בזה העולם אינו נצחון כלל. אדרבא הוא מנצח את עצמו, מאחר שאיך שיהיה הוא עושה רעה לעצמו לנצח. וכמו שכתוב עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. הינו לרע לו בעצמו כמובא . ועל פי רב רואין גם בעולם הזה סופם הרע של בעלי נצחון דסטרא אחרא. כמו שאמרו במשנה על דאטפת אטפוך וכו'. וכמו שרואין בחוש שלפעמים מתגבר זה השר או המלך ומנצח כמה מלחמות, ואחר כך עומדים עליו ומנצחים אותו ומשפילים אותו עד לעפר ואם יש שמצליח כל ימיו עומדים אחר כך על בניו ומנצחים אותם כמבאר במלכים בכל מלכי עשרת השבטים, שבתחלה נתקשר זה על זה ונצחו. ויש שהצליח כמה שנים ויש שהניח המלוכה גם לבניו, ואחר כך סבב ה' יתברך שקשרו עליו והכריתו את בניו אחריו עד אשר לא השאירו לו משתין בקיר. וכן בספורי מלכי אמות העולם שהכריתו זה את זה וכו'. ועל זה היו מבלים ימיהם לנצח את חברו ולסוף נכרת הוא וזרעו על ידי זה דיקא. כי אדם פשוט אינו שכיח שיכריתו אותו ואת זרעו לגמרי רחמנא לצלן. אבל במלכים גדולים ועצומים שנצחו וכבשו מלחמות רבות, עליהם דיקא נתהפך כוס התרעלה וכרתו אותם ואת זרעם לגמרי. ואם כן מי שיש לו מח בקדקדו ימלא פיו שחוק מנצחונם, וכי זה הוא נצחון שינצח וינצח ולבסוף יהיה נכרת זרעו לגמרי על ידי זה רחמנא לצלן? ואפלו אם היה נשאר מלכותו לזרעו עד הנה, הלא באחרית יצטרך לתן דין וחשבון על כל טפה וטפה דם ששפך ואפלו מאמות העולם, כי אין העולם הפקר חס ושלום, ובודאי יהיה דין ומשפט גדול לעתיד אפלו על הדמים של אמות העולם שהרגו זה את זה ושפכו דמים רבים בחנם בשביל נצחון הרע שלהם. כי עתיד הקדוש ברוך הוא לתבע אפלו עלבון סוסים מיד רוכביהם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . מכל שכן דמים של בני אדם. מכל שכן וכל שכן מי שעמד כנגד ישראל, ושפך דם ישראל וצער אותם מחמת עינו הרעה ונצחונו הרע שבודאי יהיה אחריתו להכרית, כמו שכתוב כי דרש דמים אותם זכר וכו', וכתיב ונקיתי דמם לא נקיתי וכו', וכמו כן כל הנצחונות של הבל אפלו שבין ישראל בעצמן, כי מי שאין כונתו אל האמת בודאי אין זה נצחון כלל מאחר שלא יצליח על ידי זה הנצחון לנצח, אדרבא יקבל ענש ובושה גדולה מחמת זה ויצטרך להכנע בתכלית ההכנעה נגד המנצח ממנו בעולם הזה או בעולם הבא, כי האלקים יבקש את הנרדף . על-כן עקר הנצחון הוא נצחון נצחי, דהינו מי שזוכה לנצח את עצמו לנצח תאוותיו ומדותיו הרעים ולנצח את כל הרוצים למנעו מנקדת האמת ולהרחיקו על ידי זה מאביו שבשמים חס ושלום. כי מאחר שכונתו לשמים באמת, הוא מנצח תמיד איך שיהיה. כי מי שכונתו באמת לאמתו בשביל סטרא דקדשה, איך שמתנהג עמו הוא מנצח תמיד. כי כל פעלה ותנועה קטנה וגדולה שעושה בשביל הנצחון הזה, היא נשארת קימת לנצח לעולמי עד ולנצח נצחים. כי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה אפלו שכר שיחה נאה. וכמו שאמר ישעיה ואני אמרתי לריק יגעתי וכו' אכן משפטי את ה' ופעלתי את אלקי. נמצא מי שמסתכל על האמת לאמתו והולך בדרך האמת ומשתדל ומתיגע תמיד להשיג נקדת האמת בודאי אינו מתירא משום רע עין, כי מה יעשה לו אדם, מאחר שכונתו אל האמת לאמתו, שעל ידי זה הוא מנצח תמיד וכמובן מדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על פסוק וגם נצח ישראל לא ישקר, (עין שם בסימן קכ"ב לקוטי חלק א) מה שכתב שם שנצחון אינו סובל האמת. אבל ה' יתברך אפלו בנצחונו לא ישקר חס ושלום. הינו כנ"ל כי רק ה' יתברך וכל החפצים לעשות רצונו באמת, הם זוכים לבחינת נצח, הינו בחינת נצחון האמתי בחינת נצח ישראל לא ישקר. אבל שאר הנצחונות הם כלם שקר ואינם יכולים לסבל האמת, וכל מה שיאמרו להם דברי אמת נפלא ונורא שאי אפשר להכחישו בשום שכל האמתי, הם דוחין אותו באמתלאות של שטות והבל מחמת נצחונם הרע. כי הם בבחינת הרע עין הנ"ל. ועל כן באמת שוכחים בעולם הבא ואינם חושבים על אחריתם כלל, כאשר הם יודעים בעצמם מעלת צדקתם וקדשתם בכל התאוות והמדות איך הם משקעים בכל הטנופים, כאשר רבם מודים בפיהם, וגם מחשבתם נכר מתוך מעשיהם. ואין להאריך בזה כאן כי האמת עד לעצמו:

וכן מבאר בהא"ב באות מריבה (סימן יג) וזה לשונו מי שהוא נצחן בא לידי שכחה עד כאן לשונו. היינו כנ"ל, כי נצחון של זה העולם הוא בחינת רע עין שעל ידי זה בא שכחה כנ"ל, דהינו ששוכח בעלמא דאתי וכנ"ל. אבל מרבוי עוונותינו התגבר הרע עין כל כך עד אשר רוצה לסמות עיני ישראל חס ושלום לבלי להסתכל על האמת. ועל ידי זה נחרב הבית המקדש והגלות מתארך עדין על ידי זה, על ידי שמשכח מלב זכרון העולם הבא, ועל ידי זה אין שבים לה' יתברך בכל לב. ועל כן התחיל החרבן בשבעה עשר בתמוז, כי אז התחיל השכחה, כי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות שעל ידם בא שכחה לעולם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ומובא בהתורה הנ"ל. הינו כנ"ל, שעקר החרבן על ידי השכחה שבא על ידי הרע עין שהתקנא בישראל עד שהסיתם לעשות העגל, ועל ידי זה נשתברו הלוחות בשבעה עשר בתמוז ונמשך שכחה שעל ידי זה באו כל החרבנות כנ"ל:

אות ג ועל-כן צריכין לבכות מאד בין המצרים ובפרט בתשעה באב על חרבן בית המקדש, עיני עיני ירדה מים . כדי להכניע על ידי הדמעות של העינים את ארס הרע עין. וכמו שכתוב בדוד כשבא עליו הרע עין של אבשלום שאמר אז אולי יראה ה' בעיני. (כמובא זה הפסוק שם בהתורה הנ"ל עין שם). ופרש רש"י דמעת עיני (שמואל ב טז) וכן כתיב שם ודוד וכו' עלה ובוכה וכו' וכל העם אשר אתו וכו' ועלו עלה ובכה (שם טו). וכל זה כדי להנצל מהרע עין על ידי הבכיה בעינים כנ"ל. וזה בחינת היתה לי דמעתי לחם וכו' אלה אזכרה וכו' . כי על ידי הדמעות מכניעין הרע עין שממנו השכחה, ואז זוכין לזכרון בחינת אלה אזכרה וכו'. וכלל עקר הקינות בתשעה באב ובין המצרים הם בשביל תקון כדי לזכות לתשובה, כמו שמסימין בסוף איכות שהוא כלול מכל הקינות שמסימין בסוף השיבנו ה' אליך וכו', כי עקר כונתנו בבכיתנו בהקינות כדי לעורר רחמיו יתברך שישיבנו אליו באמת דהינו שנזכה על ידי הדמעות להכניע הרע עין ולבטל השכחה עד שנזכה לזכרון הנ"ל. דהינו לזכר היטב בעלמא דאתי בכל יום בכלליות ובפרטיות שעל ידי זה נשוב אליו יתברך. וזהו בחינת שלש פעמים איכה שאומרים כנגד שלש בחינות הנ"ל, שהם אדם ומקום וזמן שהיה בתכלית השלמות בבית המקדש שעל ידי זה נמשך הזכרון לכל העולם כנ"ל, שנחרבו בעוונותינו. וכלם כלל בפסוק אחד, שהוא ויחמס כגן סכו שחת מועדו שהוא הבית המקדש, הינו בחינת קדשת המקום. שכח ה' בציון מועד ושבת, הינו קדשת הזמן. כי כל מה שהזמן מקדש יותר כמו מועדים ושבתים, בהם מאירין הרמזים ביותר עד אשר ביום הכפורים אז הוא עקר הזכרון בעולם הבא. כי יום כפור בחינת עולם הבא כידוע , כי אז יום המבחר מכל השנה שבו מאירין הרמזים בהתגלות גדול יותר ויותר. ואחר כך אמר וינאץ בזעם אפו מלך וכהן, זה בחינת קדשת האדם הינו קדשת הכהן הגדול שהוא בחינת קדשת הצדיקי אמת שנקראים מלכים שעקר המשכת הזכרון על ידם. וזה בחינת שלש פעמים איכה, כנגד שלש בחינות אלו. איכה ישבה בדד העיר וכו', זהו קינה על בחינת קדשת המקום. איכה יעיב וכו', הינו שנחשך מאור היום על ידי עבים ועננים, שעל ידי זה אינם מבינים הרמזים כפי היום, זהו בחינת קינה על בחינת קדשת היום, וכמו שסים ולא זכר הדם רגליו ביום אפו. הדם רגליו זה בחינת רגלי הקדשה שהם בחינת הרמזים הנזכרים לעיל כפי היום וכו' כנ"ל. וזהו ביום אפו, שעל ידי תקף החרון אף של אותו היום נחשך היום עד שנמשך שכחה שאין משימין לב להרמזים שה' יתברך מרמז בכל יום לשוב אליו שעל ידי זה עקר החרבן כנ"ל:

ואיכה יועם נאמר על הסתלקות הצדיק. כי כל איכה יועם נאמר על הסתלקות הצדיק יאשיהו וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . הינו בחינת קדשת האדם כנ"ל. כי גם אחר החרבן שנחרב הבית המקדש ואין לנו כהן גדול ולא בית המקדש שעל ידי זה נחשך גם מאור היום. ועל ידי זה נתעלם הזכרון שהוא כפי היום והאדם והמקום כנ"ל. אף על פי כן יש לנו תקוה בכל דור על ידי הצדיקי אמת שמאירין לנו הזכרון הנ"ל בכל עת. כי הצדיק יקר מהכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים וכו'. כי הצדיקים כל עסקם להזכיר אותנו זכרון העולם הבא בכל יום כדי להשיבנו בתשובה שלמה. כי זה כל ישעם וכל חפצם בעסקם עמנו, שהכל הוא כדי להזכירנו בחינת זכרון הנ"ל בכלליות ובפרטיות בכמה וכמה תחבולות נפלאות ונוראות. אבל בעוונותנו הרבים גם הצדיקים האלו נסתלקו בעוונותינו. ועל כן באמת קשה סלוקן כפלים כחרבן בית המקדש כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . ועל זה קונן כל איכה יועם וכו' וכנ"ל. וזה בחינת אני הגבר ששם מדבר הרבה ברוח הקדש לנפשו בשביל כל אחד מישראל. איך צריך כל אחד לדבר לנפשו אולי יוכל להזכיר את עצמו אף על פי כן עד שישוב אליו יתברך. כי סוף כל סוף סוף כל סוף מה יהיה מאתנו ומה נעשה באחריתנו. וזה שמדבר ירמיה ברוח הקדש כאלו כל אחד מישראל אומר על עצמו כשמתחיל להרגיש כאב עוונותיו שגרמו החרבן ועכוב הבנין ואריכת הגלות. וצריך כל אחד לתלות החסרון בעצמו, כי הוא יודע בנפשו מה שעשה ומה שנעשה עמו בעוונותיו. ועל זה ידוו כל הדוויים. וצריך כל אחד שרוצה לרחם על עצמו לומר במר נפשו אני הגבר ראה עני וכו' אותי נהג וילך וכו' אך בי ישב יהפך ידו כל היום וכו' . 'אני' דיקא 'אותי' דיקא 'אך בי' דיקא, עין שם היטב עמקות מרירת הדבורים ההם. ועקר מרירות הקינה על עצם רחוקו של כל אחד מאביו שבשמים, עד אשר כמעט אפס תקוה חס ושלום. שים לבך לכל דבור ולכל פסוק ותוכל למצא את עצמך שם בכל מקום שאתה שם. אבל אף על פי כן, אף על פי שמספר מרירות צרותיו כל כך עד אין תכלית, אף על פי כן אינו מיאש את עצמו לגמרי חס ושלום בשום אפן. וזהו שאומר בתוך מרירות לבבו, ואמר אבד נצחי, נצחי דיקא כאלו אבד הנצחון שלו לגמרי חס ושלום, מאחר שרואה רחוקו וחרבנו כל כך. אבל אף על פי כן זכור תזכור וכו' זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל וכו', הינו כנ"ל שעל ידי הקינות והבכיות על גדל חרבנו על ידי זה ה' יתברך מרחם עליו ומכניע הרע עין, עד שנמשך עליו זכרון בחינת זכור תזכור ותשוח עלי נפשי , וכמו שפרש רש"י שם ידעתי כי יש לך לזכר, אבל תשוח עלי נפשי עד שתזכר. וכמו כן הוא אצל האדם בעצמו שצריכין להסתכל על הזכרון הזה בכל יום כי סוף כל סוף בודאי נזכה לזכרון הזה בחסדיו המרבים, וכמו שאמר שם זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל, חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו וכו', חדשים לבקרים כו', הינו שחסדיו יתברך אינם תמים ואינם כלים לעולם. ועל ידי זה חדשים לבקרים רבה אמונתך שהוא בחינת מה שה' יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ומצמצם את עצמו בכל יום מאין סוף עד אין תכלית לרמז רמזים לכל אחד שיזכיר את עצמו בהתכלית הנצחי לשוב אליו שזהו עקר בחינת חדשים לבקרים וכו' שנאמר על התחדשות המחין בכל יום אצל כל אחד מישראל כידוע בכתבים . כי עקר התחדשות המחין בכל יום שהם בחינת תפלין, הם בחינת הרמזים הנזכרים לעיל. כי עקר המח והדעת הוא הזכרון הנ"ל לזכר בעלמא דאתי ולשוב אליו. כי רק זה עקר הדעת כמובא בדברינו כמה פעמים , וכמו שמסימין בהפטרת תשעה באב אל יתהלל חכם בחכמתו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אתי וכו' . נמצא שעקר נחמתו הוא מה שהוא מצפה עדין לחסדי ה' שאינם כלים והם מתחדשים בכל יום, שעל ידי זה עדין יזכה שיגיע אליו דעת אמתי עד שיזכיר את עצמו היטב בעולם הבא וישוב אליו כי זה עקר תקותנו ונחמתנו:

אות ד ועקר תשעה באב נמשך על ידי שנגע הס"ם בכף ירך יעקב, כמו שאיתא בזהר על פסוק על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וכו' עין שם. כי עשו וארבע מאות איש שהתירא מהם יעקב מאד זה בחינת הרע עין שהוא בגימטריא ארבע מאות כמו שמבאר במקום אחר . ואז פגע בו הס"ם בעצמו ויאבק עמו ורצה לנצחו חס ושלום. וכל קנאתו בו על שהוא רוצה להעמיד בעולם עדת ישראל שיזכרו תמיד בעלמא דאתי, כי זהו כלל קדשת ישראל שקבלו את התורה שהוא בשביל לזכותנו לחיי עולם הבא, כמו שכתוב היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם. ועל כן הזהיר אותנו משה רבנו כמה פעמים רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, יום אשר עמדת וכו' . ועל זה התגרה הבעל דבר ביעקב ויאבק עמו וכו', וירא כי לא יכל לו . כי בכלליות אי אפשר להשכיח חס ושלום את ישראל זכרון העולם הבא. על כן ויגע בכף ירכו דא נצח הוד יסוד בחינת הדם רגלי, שהעקר מתחיל מנצח שמתלבש בזה העולם דהינו שנגע בבחינת זכרון הפרטי שהוא בחינת הרגלין דקדשה שמתלבשין בזה העולם וכו'. כדי להזכיר את האדם בכל יום בפרטיות כנ"ל. ובהם נגע הס"ם שהוא בחינת הרע עין להפיל שכחה חס ושלום שלא ישימו לב להבין הרמזים הנזכרים לעיל בכל יום. כי בכלליות הזכרון אי אפשר להכחיש חס ושלום. רק עקר הפגם בפרטיות. וכמו שרואין בחוש, כי בכלליות הכל מודים בזכרון העולם הבא, ועל פי רב מדברים מזה. אבל בפרטיות להבין הרמזים הנזכרים לעיל בכל יום כדי להתקרב אליו יתברך בכל עת זעירין אנון דזכין לזה. וזה נמשך ממה שנגע הרע עין בכף הירך, הינו בבחינת רגלין שהוא בחינת הזכרון בפרטיות כנ"ל. אבל באמת על ידי שנפגם הזכרון בפרטיות נפגם גם בכלליות ממילא. כי מי שאינו משתדל להמשיך על עצמו הזכרון הזה בפרטיות בכל יום, על ידי זה על פי רב שוכח גם הזכרון בכלליות, ואינו משים אל לבו תכליתו הנצחי. והתקון על ידי ויזרח לו השמש, בחינת אמת (כמו שמבאר במקום אחר), בחינת עולם הבא כמו שכתוב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וכו'. בחינת והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה וכו'. וכמו שכתוב כן יאבדו כל איביך ה' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. כי השמש זרחה בתקפה בשביל לרפאות כף ירך יעקב שנגע בו. הינו שהתגבר האמת של זכרון עולם הבא בכלל, ועל ידי זה נתרפא מצלעתו גם בפרט. כי זה רואין בחוש שעקר התגרות הרע עין שהוא כלל כל החולקים והמתנגדים על האמת, הן מעובדי כוכבים, הן מישראל באיזה בחינה שהיא, עקר התגרותם הוא על בחינת הזכרון בפרטיות. דהינו מה שצדיקי אמת מורים אותנו דרכים ישרים אמתיים על פי התורה הקדושה איך להמשיך עלינו הזכרון הזה בפרטיות, על זה הם מתגרים וחולקים ואומרים שלא זה הדרך, רק רוצים שהכל ילכו בדרכם לבלות הימים בליצנות ודברים בטלים ולרדף אחר הממון תמיד וכיוצא בזה, ומלבישים השקר באיזה אמת כאלו כונתם לשמים. ואי אפשר לחזר דבריהם כי אין קץ לדברי רוח והבל. אבל כלל עקר מחלוקותם הוא על בחינה פרטית. כי על כלליות מכרחים הכל להודות בחיי עולם הבא ושזה עקר התכלית האמתי הנצחי. ואפלו העובדי כוכבים שחולקין על ישראל, רבם ככלם מודים בעולם הבא בכלליות, רק שאומרים שצריכין לילך בדרכיהם חס ושלום לבא לעולם הבא. וכמו כן להבדיל אפלו בין ישראל בעצמן הכל מודים בתכלית העולם הבא, רק שאומר כל אחד מה שאומר. כדי להטות מהדרך הישר מנקדת האמת לאמתו. וזה נמשך מבחינת נגיעת כף ירך יעקב וכנ"ל. והעצה לזה היא בחינת ויזרח לו השמש, בחינת אמתת זכרון העולם הבא בכלליות, על ידי זה ידע ויבין האמת גם בפרטיות. כי באמת מי שאינו מתנהג בפרטיות כראוי גם זכרון עולם הבא בכלליות נפגם אצלו, ועל פי רב שוכח לגמרי, עד שיש שבאו על ידי זה לכפירות גמורות רחמנא לצלן. אבל מי שישים אל לבו היטב זכרון עולם הבא באמת לאמתו, בודאי יבין גם בפרטיות איזו היא דרך ישרה ללכת בו, אם לבלות ימיו על מה שהם מבלים רחמנא לצלן, אם לבלות ימיו על התבודדות ותורה ותפלה וצעקה לה' יתברך וכו' כאשר הורו אותנו צדיקי אמת. וזה בחינת זריחת השמש בתקפה ליעקב אבינו שהוא בחינת כלל ישראל, שזרח לו האמת בתקפו וגבורתו ועל ידי זה נתרפא מצלעתו שנגע בו הס"ם בפרטיות. כי על ידי התגברות אמתת הזכרון בכלליות נתבטל השקרים שלהם גם בפרטיות וכנ"ל:

אות ה ועל-כן צריכין לזהר מאד לקום בכל לילה בחצות ולבכות הרבה על עוונותיו שמעכב בנין בית המקדש כדי להכניע הרע עין על ידי זה וכנ"ל, כדי שיוכל להזכיר את עצמו בכל יום בעולם הבא. כי תכף כשקמים מהשנה צריכים לזכר מיד בעולם הבא כנ"ל. אבל הרע עין מבלבל ומפיל שכחה כנ"ל, על כן צריכין לקום בחצות ולהשליך ראשו לאחוריו ולהדגיש היטב מרירת נפשו, עד שיבכה על ידי זה כדי להכניע הרע עין כנ"ל. ועל ידי זה ממשיכין על עצמו קדשת משיח שעקר הכנעת הרע עין על ידו כמו שמבאר שם. כי כל המתאבל וכו' זוכה ורואה בשמחתה . דהינו שממשיך על עצמו שמחת הגאלה שתהיה על ידי משיח צדקנו. ועל ידי זה זוכה לזכרון להזכיר עצמו היטב בעולם הבא וכנ"ל. וזהו נחמו נחמו שתי נחמות כנגד זכרון הנ"ל בכלל ובפרט, כי זכרון עולם הבא עקר הנחמה. דברו על לב ירושלים, כי הזכרון תלוי בלב כנ"ל. וזהו קול קורא במדבר פנו דרך ה' וכו'. הינו הרמזים בפרטיות, שמי שמשים לבו אל הרמזים הנזכרים לעיל, הוא שומע קול דקדשה קורא גם במדבר פנו דרך ה' וכו'. כי בכל מקום שהאדם ירד לשם יוכל לשמע קול קורא הנזכר לעיל לשוב אליו יתברך. כי ה' יתברך מצמצם עצמו מאין סוף עד אין תכלית, דהינו מתכלית תכלית המעלה שאי אפשר לדבר בזה כלל שהוא בחינת אין סוף בחינת רישא דכל דרגין עד אין תכלית שהוא בחינת סופא דכל דרגין. שאפלו מי שירד עד אין תכלית שאין קץ לירידתו בחינת ותרד פלאים אין מנחם . גם שם מצמצם עצמו בחסדו ומאיר גם שם רמזים לשוב אליו וכנ"ל. ועל ידי זה באמת סוף כל סוף יזכו כל ישראל לשוב אליו יתברך כמו שכתוב ועשיתי את אשר בחקי תלכו וכו'. ובשביל זה בקש משה הרבה לבוא לארץ ישראל כדי להמשיך שם הזכרון הנ"ל על כל ישראל, וכמבאר לעיל שעקר הזכרון בארץ ישראל ששם הבית המקדש וכנ"ל. וזהו ואתחנן אל ה' וכו' , ה' אלקים בחינת שם מלא שהוא זכרון העולם הבא כנ"ל, אתה החלות להראות את עבדך את הרמזים הנזכרים לעיל להכיר גדלתו יתברך מכל דבר שבעולם, שזהו בחינת ה' אלקי גדלת מאד כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. וזהו את גדלך בחינת 'גדלת'. ואת ידך החזקה בחינת 'מאד' שהיא בחינת הצמצום שהיא בחינת גבורות דקדשה בחינת יד החזקה כידוע . אשר מי אל בשמים ובארץ, בחינת מעלה ומטה אין סוף ואין תכלית. אשר יעשה כמעשיך וכו' דהינו מה שבנפלאות רחמיו הוא מצמצם עצמו מרום כל דרגין עד סוף כל דרגין כדי לרמז רמזים לכל אחד כנ"ל. על כן אני מתחנן אעברה נא ואראה את הארץ הטובה הזאת שהיא ארץ ישראל ששם עקר הזכרון כנ"ל. כי אם היינו זוכים שמשה יבוא לארץ ישראל, אז היה ממשיך שם זכרון עולם הבא לכל ישראל ולא היו חוטאים והיתה הגאלה לנצח בלי חרבן אחר כך. אבל בעוונותינו לא זכינו לזה, ויתעבר ה' וכו' ויאמר אל תוסף וכו' עלה ראש הפסגה ושא עיניך וראה וכו'. כי לזכות שתבוא בעצמך לארץ ישראל לתקן הכל מיד לגמרי זה אי אפשר לפעל עתה, אך זה פעלת בתפלתך שתעלה ותראה מרחוק כל ארץ ישראל, ועל ידי הראיה בעצמה תתקן ותכניע את הרע עין ובזה הכח וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו וכו' כי הוא יעבר והוא ינחיל וכו'. כי לא יוכל הרע עין לעמד נגדו על ידי גדל קדשת הראיה שלך שהסתכלת בעיניך הקדושים מאד בכל ארץ ישראל שעל ידי זה הכניע הרע עין והמשיך קדשת ארץ ישראל שהיא קדשת הזכרון בחינת והארץ אזכר וכנ"ל:

אות ו וזה בחינת ברכות הראיה. כי כלל ברכות הראיה הוא להכניע הרע עין על ידי הברכה שמברכין על הראיה. כי הברכה היא בחינת טוב עין, בחינת טוב עין הוא יברך . כי כל מה שרואין צריכין להבין ממנו רמזים לעבודת ה', בפרט כשרואין איזה דבר חדוש. אבל הרע עין רוצה להתאחז בכל דבר שרואין ומשכח מהלב זכרון הנ"ל שהם בחינת רמזים הנזכרים לעיל. על כן תקנו ברכה על כל דבר חדוש שרואין, כי על ידי הברכה שהיא בחינת טוב עין הוא יברך, על ידי זה מכניעין הרע עין, ועל ידי זה יכולין להזכיר את עצמו בה' יתברך מכל דבר שרואין וכנ"ל. וזה בחינת ברכת שהחינו שצריכין לברך כשרואין את חברו שחביב עליו, כי אהבת חברו יקר מאד, כי אהבה היא הפך הרע עין דהינו שאין עינו רעה בחברו. אדרבא הוא חביב לו ושמח בראיתו. וזה יקר מאד כי על ידי זה יכולין לזכר בה' יתברך כנ"ל. ועל כן מברכין על זה שהחינו וכו', כי זה עקר החיות כשמבטלין השנאה והנצחון של הרע עין וזוכין לאהב אחד את חברו. כי עקר החיות היא כשהארבעה יסודות מתנהגים במזג השוה, כי כל הבריאה כלה מלאה נצחונות, כי הכל נברא מארבעה יסודות שהם אש רוח מים עפר, שכנגדם הם דומם צומח חי מדבר. וכלם הם הפכיים זה לזה, כי זה קר וזה לח, זה חם וזה יבש וכו' כמובא . אבל עקר קיום הבריאה היא דיקא על ידי הרכבתם יחד במזג השוה. כי כל הדברים מרכבים מארבעה יסודות וכל אחד מהיסודות מתגבר בכחו לבלי להתבטל לגמרי נגד חברו. כי אם יתבטל לגמרי, אם כן יהיה חסר מהדבר יסוד אחד ויתבטל מציאותו. אבל אף על פי כן חלילה שהיסוד יתגבר יותר מדאי, רק להתגבר בכחו כפי המדה שצריך לתן באותו הדבר באפן שיתמזגו כל הארבעה יסודות במזג השוה. כגון יסוד האש שבחי צריך להתגבר ולנצח שלא יתבטל נגד יסוד המים שבחי כדי שלא יתקרר החי וימות. אבל חלילה לו להתגבר יותר מדאי, כי אז גם כן יתבטל הבעל חי וימות מרבוי החמימות. וכן בכל הארבעה יסודות שבכל הדברים, כי ה' יתברך ברא כל הבריאה בשביל הנצחון דקדשה:

כי זה ידוע שהכל נברא בשביל האדם, ועקר מעלת האדם על הכל, אפלו על המלאכים, היא מה שהוא בעל בחירה. ועקר הבחירה הוא בחינת נצחון, כי זה עקר מעלת הבחירה מה שיש מתנגד שרוצה למנעו מדרך החיים שהם התאוות והמדות רעות והמונעים והמסיתים וכו' שרוצים להטותו מדרך האמת. והוא מתגבר כנגדם לנצח אותם, שעל ידי זה שגבה מעלתו וזוכה למה שזוכה אם יזכה לעמד בנצחון מלחמה הזאת. ועל כן מחמת שהכל נברא בשביל זה, על כן ברא ה' יתברך כל הבריאה מפעלות משנות מאד, וכלם כמנצחים זה את זה וכנ"ל, אבל עקר קיומם כשהנצחון הוא כרצון הבורא יתברך שהטביע בהם הנצחון במזג השוה באפן שיתקימו על ידי הנצחון דיקא כשהוא במזג השוה וכנ"ל. אבל תכף כשאחד מהיסודות עובר הגבול ומנצח יותר מדאי אזי נחרב הדבר, כי מזה בא כל החולאת רחמנא לצלן כידוע . והכל הוא רמז להאדם שהכל נברא בשבילו שידע שצריך להתגבר בנצחון גדול כל ימיו. אבל הנצחון צריך להיות באמת לאמתו בשביל ה' יתברך, בשביל קיום העולם שעומד על התורה ועבודה, וגם לא שיהיה לו חס ושלום נצחון של שקר בשביל כבוד ותאוות עולם הזה שזה הנצחון הוא הריסת העולם חס ושלום. ועל כן אפלו מי שנראה לו שכונתו אל האמת שרוצה בנצחון בשביל לגמר איזה מצוה או דבר שבקדשה, אף על פי שבזה צריכין להיות חזק מאד, אף על פי כן צריך להסתכל היטב שלא יגיע חרבן והריסה חס ושלום על ידי זה, כי שנאוי המחלקת וגדול השלום. על כן צריכין להשתדל למעט במחלקת בכל מה דאפשר אף על פי שנדמה לו שחולק לשם שמים. מכל שכן וכל שכן שצריך להסתכל על עצמו אם כונתו לשמים, כי הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות. ועל כן כשרואין את חברו שחביב עליו זה יקר מאד מאד וכל התורה תלויה בזה, כמו שכתוב ואהבת לרעך כמוך. ואמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. כי כל בני אדם משנים בדעותיהם זה מזה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . והכל מחמת בחינת הנ"ל, שה' יתברך ברא הכל בשנויים רבים לאין קץ וכל אדם דעתו משנה מחברו. ובקדשה צריכים כל הבחינות הנזכרות לעיל שכתבנו לענין התמזגות הארבעה יסודות. כי כל המדות והדעות של כל אדם הוא כפי התגברות היסודות שבו שמהם כל המדות כמובא . שמי שמתגבר בו ביותר יסוד זה הוא חזק באותה המדה ודעתו נוטה לזה. וחברו להפך וכו'. ובקדשה מי שכונתו אל האמת צריך בודאי להיות חזק מאד בדעתו ובמדותיו הטובים שבחר לו ובהדרך הישר שבחר לו, ולבלי להניח את עצמו להתנצח חס ושלום משום אדם:

כי צריכין להיות עז כנמר בעבודתו יתברך כידוע . אבל אף על פי כן צריכין שלא יהיה הנצחון יותר מדאי שלא יהיה שונא לחברו בשביל שאינו מתנהג בדרכו. ויתנהג עם חברו במזג השוה, דהינו שאף על פי שצריך להיות חזק מאד בדרכו הטוב, אף על פי כן יסתכל על חברו גם כן בעין טובה וישתדל למצא בחברו גם כן איזה טוב באפן שיהיה לו אהבה עם חברו ולא יהיה לו עין רעה בחברו חס ושלום. ואז יכול לקבל רמזים טובים לעבודתו יתברך מכל אדם שבעולם שיפגע בו, בבחינת מכל מלמדי השכלתי וכו' . כי אינו מתירא שחברו חס ושלום ידיחו מן האמת שבלבו חלילה, כי הוא חזק בדעתו ובדרכו הטוב מאד כראוי. אך אף על פי כן אין עינו רעה בחברו ואוהב את חברו גם כן, אף על פי שאינו הולך בדרכו. כי אולי הוא צריך לילך באותו הדרך שבחר לו, כי אולי לפי שרש נשמתו צריך לילך בדרך זה. ואפלו אם רואה שחברו אינו הולך בדרך הישר, אף על פי כן הוא דן אותו לכף זכות ומשתדל למצא בו גם כן איזה נקדה טובה כאשר הזהירנו הוא זכרונו לברכה על זה מאד כמבאר בדבריו הקדושים בכמה מקומות . ואם אפשר לו לדבר עם חברו באמת ובתמימות בלי נצחון של שקר להטות חברו אל האמת להשיבו לדרך הישר מה טוב ומה נעים. ואם לאו אף על פי כן אינו שונא אותו אדרבה אוהב אותו גם כן, כי משתדל למצא בו גם כן נקדות טובות כדי שיוכל להתמזג עמו ולאהב את עצמו עמו. וזה עקר קיום העולם, כי בהכרח שיהיה נצחון ושנוי דעות, כי אין שני בני אדם שוין וכנ"ל. אבל צריכין שיהיה ביניהם התמזגות והכרעה לטובה שלא יתנו אחיזה חס ושלום להרע עין שמפיל שכחה חס ושלום. כי האדם צריך שבכל מה שרואה בעיניו יזכיר את עצמו בה' יתברך על ידי הרמזים שה' יתברך מרמז לו בכל דבר וכנ"ל. ובפרט כשרואין את חברו שיכולין לדבר עמו בפרוש מהתכלית. כי בכל עת שפוגעין באיזה אדם בפרט בחברו החביב עליו, צריכין תכף להזכיר את עצמו בתכלית העולם הבא, כי מהאדם יכולין להבין ולשמע ביותר רמזים שהם בחינת זכרון הנ"ל. כי מכל הדברים שבעולם יכולין לשמע ולהבין רמזים כנ"ל, כמו שכתוב שאל נא בהמות ותורך ועוף השמים ויגד לך. או שיח לארץ ותורך ויספרו לך דגי הים (איוב יב). וזה בחינת מה שכתוב בשלמה וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר וידבר על הבהמה וכו' (מלכים א ה) דהינו שהיה מבין מכלם רמזים להבין מהם גדלתו של יוצר בראשית ולהתקרב על ידי כלם לעבודת ה' יתברך, אבל מבחר כל הבריאה הוא האדם שגדרו חי מדבר, שממנו יכולין להבין רמזים יותר מכלם. כי בו רואין גדלת הבורא יתברך יותר מכלם, וגם יש בו דעה ודבור ויכולין לדבר עמו ולשמע ממנו רמזים באתגליא ובאתכסיא ביותר מכלם. אבל לעמת זה יש חסרון באדם ביותר מכלם, כי מחמת שהאדם הוא בעל בחירה ובעל נצחון ביותר, ויכול להיות בהפך חס ושלום, שחברו יטה דעתו מן האמת מחמת נצחונו הרע שאינו יכול לסבל האמת, כי נצחון אינו סובל את האמת כנ"ל. על כן מי שהוא בר דעת וחפץ באמת צריך להשכיל על דרכיו כשפוגע עם האדם שיראה להנצל מבחינת רע עין בכל הבחינות. והעקר הוא האמת שיהיה חזק בהאמת בתכלית. ואף על פי כן ימצא גם בחברו נקדות טובות ויאהב אותו, ואז יכול לשמע ולהבין רמזים מכל אדם שבעולם. ובשביל זה צריך לברך שהחינו כשרואה חברו החביב עליו . כי זה עקר הקיום והחיות של כל הדברים, ובפרט של האדם כשיש אהבה ושלום שהיא בחינת התמזגות היסודות כראוי, שעל ידי זה עקר חיות וקיום העולם וכנ"ל:

וזה בחינת 'שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה' זה רמז לשלש בחינות הנ"ל שעל ידם שלמות הזכרון שהוא בחינת הרמזים הנזכרים לעיל שהם בחינת אדם ומקום וזמן כנ"ל. שהחינו זה בחינת האדם שגדרו חי מדבר, והוא עקר החיות של כל העולם. כמו שכתוב ויהי האדם לנפש חיה. וכמו שפרש רש"י אף בהמה וחיה נקרא נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכלן שנתוסף בו דעה ודבור. הינו כנ"ל, כי מאחר שיש בו דעה ודבור ויכולין להבין ממנו רמזים לעבודת ה' יתברך יותר מכלם שבשביל זה נברא הכל, על כן הוא העקר שנקרא בשם נפש חיה, כי זה עקר החיות של כל העולם. ועל כן שהחינו מרמז על בחינת האדם. וקימנו מרמז על המקום שהוא הקיום שעליו הכל עומדים ומתקימים. והגיענו לזמן הזה, זה בחינת הזמן. וזה כלל ברכת שהחינו על כל דבר שמברכין לה' יתברך שהחינו וקימנו בעולם עד אותו הזמן הזה. שעל ידי זה יוכל עדין להבין הרמזים ולהתקרב לה' יתברך כפי האדם והמקום והזמן שהוא עומד בו עתה כי רק זה עקר החיות והשמחה שמברכין עליו. כי חוץ מזה הכל הבל:

אות ז וזה בחינת הברכה ברוך חכם הרזים כשרואין ששים רבוא מישראל . כי כל מה שמתקבצים יותר בני אדם, יכולים להבין מהם רזים ורמזים יותר שהוא בחינת זכרון הנ"ל. וזהו בחינת ברוך חכם הרזים, דהינו שמברכין לה' יתברך על הרזים והרמזים שמרמז על ידם. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על זה, לפי שאין דעתו של אדם שוה לחברו. עין שם בברכות פרק הרואה . וכמו שאמרו שם בן עזאי ראה אוכלוסא בהר הבית, אמר ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני. ובודאי לא היתה כונתו של בן עזאי שמשמשים אותו בגשמיות, אך עקר כונתו מה שעל ידם יוכל לעבד את ה' יתברך, כי בגשמיות וברוחניות מועילין לו. כי בגשמיות מכינין לו לאכל וללבש כמו שאמרו שם כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שהיה לו לחם לאכל וכו', ואני מוצא כל אלו מתקנים לפני, ועל ידי זה אני יכול לעסק בעבודת ה' יתברך. וכן ברוחניות מה שמבין על ידם רזים ורמזים להתקרב אליו יתברך שזהו ברכת חכם הרזים וכנ"ל:

אות ח ובשביל זה צריכין להשתדל מאד מאד להתקרב לאנשי אמת שקבלו דרכים ישרים ואמתיים מצדיקי אמת. כי הצדיק האמת הוא הנצחן האמתי, כי זכה לנצח את היצר הרע בתכלית עד שלא נשאר בו מדליה כלום. כי זכה שלא היה לו שום הסתכלות בזה העולם כלל. ועל כן לא היה להרע עין שום אחיזה בו כלל. ועל כן באמת זכה לזכרון נפלא, וכמובן בהמעשה של העור עין שם. (כי על פי התורה הזאת מובן מעט מה שכתב שם שזה העור שלא היה לו שום הסתכלות בזה העולם היה לו זכרון נפלא יותר מכלם הינו כנזכר לעיל. והבן היטב). ועל כן על ידו יכולין לזכות לזכרון הנ"ל לאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי תמיד וכנ"ל. ועל כן בכל פעם שיש קבוץ יותר אצל הרב האמת טוב יותר לבוא אז אליו. כי כל מה שמתקבצים בני ישראל ביותר, בפרט אנשי אמת הבאים לשם שמים לשמע דברי ה', כל מה שהם יותר יכולין אז להזכיר את עצמו ביותר בהתכלית ולהבין בחינת הרמזים ביותר ולשוב על ידי זה לה' יתברך וכנ"ל:

אות ט ועל-כן צריכין לדעת שיקר מאד מאד בעיני ה' יתברך כל נצחון כל שהוא של האדם שהוא לשם שמים באמת. כי כל עבדא בעלמא ותנועה קלה שהאדם מתגבר בשביל להגיע ברצונו יתברך, כגון שנתחזק להתפלל בכונה ובכח או לשבר איזה מדה ולהתרחק את עצמו מאיזה תאוה וכיוצא בזה, מכל שכן וכל שכן כשמתגבר לנצח המונעים ומתגבר לקרב את עצמו לרבי אמת שבזה תלוי כל חיותו לנצח, כל תנועה ותנועה שעושה בזה היא יקר מאד מאד בעיני ה' יתברך. כי תכף כשעושה איזה עבדא ותנועה בעלמא בשביל רצונו יתברך, תכף הוא מנצח הרבה נצחון האמתי ונצחי, כי רק זה עקר הנצחון אמתי, כי זה הנצחון ישאר קים לנצח, כי לית רעותא טבא דאתאבד . וזה שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות בענין זה. כמו שמבאר על פסוק בשוא גליו אתה תשבחם. שכל מה שהאדם מתחזק לנשא את עצמו לה' יתברך באיזה תנועה בעלמא, איהו שבחא דיליה ויקריה דיליה. וכן מה שמבאר בענין המחשבות וכו', שיקר בעיניו יתברך מאד כשמתנצחין החיות טהורות עם החיות טמאות. דהינו מה שהאדם מתגבר לנצח המחשבות רעות וכו'. (כמו שמבאר במקום אחר) כי תכף כשמתגבר לנצח הסטרא אחרא, תכף הוא זוכה לנצחון דקדשה. כי זה הנצחון כל שהוא ישאר לנצח לעולמי עד ולנצח נצחים. ועל כן כשרוצין לנסע לרב האמת אף על פי שאחר כך מתגבר יצר הרע חדש גדול יותר וכו' כמו שמבאר במקום אחר , אף על פי כן כבר נצח הרבה תכף כשהתחיל לנסע, כי כל תנועה של נצחון דקדשה ישאר לנצח כנ"ל. כי אתה מרום לעולם ה':

אות י ועל-כן שעור הזמן לברך שהחינו כשרואה את חברו, הוא כשרואה אותו לאחר שלשים יום שהוא חדש. ולאחר שנים עשר חדש מברך מחיה המתים. כי כבר מבאר שברכות אלו הם בשביל להכניע הרע עין כדי לזכות לזכרון, כדי להזכיר את עצמו על ידי הראיה המחדשת הזאת בעולם הבא וכנ"ל. ועל כן השעור שלשים יום דהינו חדש כי בכל חדש מתחדש בחינת הזכרון יותר, כי בכל שלשים יום שהוא חדש נמשך בחינת תקון ומלוי פגימת הלבנה שהיא בחינת תקון הזכרון. כי פגם הזכרון הוא על ידי בחינת פגם הלבנה, שהיא בבחינת פגם הרע עין הנ"ל שמשם פגם הזכרון. ובכל חדש מתמלאת, ועוסקין בתקונה בראש חדש ובברכת קדוש הלבנה שעל ידי זה עוסקין למלאותה ולתקנה. ועל ידי זה נתתקן הזכרון הנ"ל, דהינו לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי. ועל כן אומרים בראש חדש בברכת מוסף 'זכרון לכלם יהיו', כי אז נמשך בחינת תקון הזכרון. וכן בברכת קדוש הלבנה מזכירין שכר העולם הבא, כמו שאומרים 'וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה'. כי התחדשות הלבנה בכל חדש שהיא בחינת תקון ומלוי פגימתה, היא בחינת התחדשות נפשות ישראל לעולם הבא. ועל כן אז מתחדש הזכרון ביותר וכנ"ל. ועל כן בימי הבית היה קדוש החדש על פי הראיה דיקא, כדי להכניע על ידי קדשת הראיה הזאת את ראית והסתכלות הרע עין שרוצה לפגם זכרון עולם הבא, שהיא התחדשות נפשות ישראל לעולם הבא כמו הלבנה. וכן מצות ברכת קדוש הלבנה תולה בראיה. והיא ברכה יקרה וחשובה מאד מאד כאשר הפליגו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו על זה אלמלא וכו'. כי על ידי ברכת ראית הלבנה בחדושה שהיא ברכת קדוש הלבנה מכניעין הרע עין וממשיכין זכרון עולם הבא כנ"ל. ועל כן לאחר שנה מברכין על ראית חברו מחיה המתים, כי במשך שנה צריכין לחדש הזכרון יותר. וזה בחינת ראש השנה שצונו ה' יתברך לעשות בכל התחדשות השנה כדי לחדש זכרון עולם הבא בכל תחלת השנה. ועל כן נקרא ראש השנה יום הזכרון, כי זה עקר ראש השנה לחדש זכרון עולם הבא. כי ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה, וצריכין אז להמשיך עלינו התעוררות התשובה שהוא על ידי זכרון העולם הבא. כי על ידי שזוכרין בעולם הבא שאז יהיה יום הדין הגדול והנורא, על ידי זה חוזרין בתשובה. ועל כן בראש השנה יום הדין שהוא כנגד יום הדין של עולם הבא כידוע, ועל כן מזכירין אז זכרון העולם הבא שיצטרך כל אחד אז לתן דין וחשבון, כמו שאומרים אתה זוכר מעשי עולם וכו', אתה זוכר את כל המפעל וכו' כי אין שכחה לפני כסא כבודיך וכו'. ועל כן לאחר שנים עשר חדש מברכין מחיה המתים שמזכירין בפרוש זכרון העולם הבא שהוא תחית המתים שאז יהיה יום הדין הגדול והנורא של עולם הבא:

אות יא כי ראש השנה וראש חדש שהם בבחינת זכרון עולם הבא, הם בבחינת זכרון בכלליות ובפרטיות שהם בחינת אור החמה ואור הלבנה. כי עקר אור החמה והלבנה שמאירין על הארץ בכל יום הוא בחינת הארת הדעת הנ"ל, דהינו בחינת זכרון הנ"ל מה שה' יתברך מאיר בטובו בכל יום לתוך דעת כל אדם שיזכר בעולם הבא, שזה עקר התכלית ורק בשביל זה אנו מתקימים בעולם. כי זה עקר חדוש מעשה בראשית שה' יתברך מחדש בכל יום תמיד, שפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע ומוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה ומאיר לעולם כלו וכו'. שהכל הוא בשביל שיראו בני אדם נפלאותיו בכל יום כדי שיזכרו בו בכל יום וידבקו מחשבתם בו יתברך. שזהו עקר בחינת זכרון עולם הבא, שאז יתגלה אלקותו ביותר ונראהו עין בעין כמו שכתוב כי כלם ידעו אותי וכו'. שצריכין להמשיך זכרון הזה גם עתה בעולם הזה, כי אי אפשר לזכות לעולם הבא כי אם כשמתגברין לזכר אותו בעולם הזה כמו שאמרו התקן עצמך בפרוזדור וכו'. כי עקר אור החמה ולבנה הוא אור ה' יתברך שמאיר בהם שממנו עקר האור כמו שכתוב ה' אורי. כי עקר הרמזים שה' יתברך מרמז להאדם בכל יום על ידי שמצמצם את עצמו מאין סוף עד אין תכלית וכו' כנ"ל, הם על ידי חדוש מעשה בראשית שבכל יום. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ואת פעל ה' לא יביטו ומעשי ידיו לא ראו, שלא שבחוהו יוצר אור בשחרית ומעריב ערבים בערבית. כי זה עקר פעל ה' ומעשה ידיו שצריכין להביט ולראות בהם ולהבין על ידי זה גדלתו יתברך להבין הרמזים שה' יתברך מרמז על ידם בכל יום. ועין עוד מזה במקום אחר:

כי אור החמה ואור הלבנה זה בחינת זכרון בכלליות ובפרטיות. כי אור החמה שהוא עצם האור זה בחינת זכרון עולם הבא בחינת (מלאכי ג) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וכו' שנאמר על חיי עולם הבא. וכמו שכתוב כן יאבדו כל איביך ה' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וכנ"ל (שופטים ה). ואור הלבנה שהיא בחינת צמצום האור כי לית לה מגרמה כלום, כי אם מה שמקבלת מהשמש, זה בחינת זכרון בפרטיות מה שה' יתברך מצמצם את עצמו בכמה צמצומים מאין סוף עד אין תכלית כדי להזכיר את כל אדם תכליתו הנצחי לעולם הבא כנ"ל, שזהו בחינת אור הלבנה שהוא בחינת צמצום האור. וה' יתברך ברא שניהם שוים כמו שכתוב את שני המארת הגדולים, כי רצה שיאירו שניהם בשוה. דהינו שגם בעולם הזה נבין בפרטיות על ידי הרמזים את זכרון העולם הבא, דהינו להכיר אותו יתברך כמו שנכיר ונדע אותו יתברך בעולם הבא ממש. אך על ידי קטרוג הירח שנמשך מפגם הרע עין נתמעטה ונפגמה, ועקר הפגם נגע בבחינת פרטיות כמבאר לעיל:

כי בכלליות מכרחים הכל להודות וכו' כמו שמבאר לעיל. אבל באמת על ידי שפוגמים בפרטיות נפגם הזכרון גם בכלליות עד שרבם שוכחים לגמרי או שבאים לידי כפירות גמורות רחמנא לצלן. ועל כן צריכין לחדש הזכרון בכל חדש שהוא בחינת תקון פגימת הלבנה בחינת זכרון לכלם יהיו. ואז מתקנים בחינת זכרון בפרטיות, ובכל שנה צריכין לחדש כלליות הזכרון כלו שהוא ראש השנה שאז עקר התחדשות הזכרון, ועל כן נקרא יום הזכרון, כי ראש השנה הוא בראש חדש, ואז זכרון אחד עולה לכאן ולכאן כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . הינו שאז מתחדש הזכרון בכלליות ובפרטיות שהוא בחינת ראש השנה וראש חדש יחד חמה ולבנה. כי אף על פי שעקר אחיזתם היא בבחינת זכרון בפרטיות, אף על פי כן מאחר שזה הפגם נוגע גם בזכרון הכללי כנ"ל, על כן עקר התקון בראש השנה על ידי שחוזרין ומחדשין הזכרון לגמרי בכלליות ובפרטיות. כי אז הוא ראש השנה וראש חדש ביחד, שהם בחינת תקון החמה והלבנה בחינת זכרון אחד עולה לכאן ולכאן כנ"ל. אבל עקר התקון הוא להמשיך זכרון הכללי באור גדול כל כך עד שיאיר הזכרון בשלמות גם בפרטיות. וכמו שנתבאר לעיל על פסוק ויזרח לו השמש, שעל ידי זה נתרפא מנגיעת כף ירכו שהוא בחינת פגם הזכרון בפרטיות עין שם. שעל ידי זה נתתקן פגימת הירח כנ"ל, כי עקר פגימת הירח הוא על ידי מה שאמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. דהינו שחששה שלא יהיה קנאה ביניהם שזהו פגם הרע עין שממנו נמשכין כל הקנאות, כי כלם באים על ידי הרע עין. דהינו שחששה מאחר שיש רע עין פן יתגבר ויפיל שכחה חס ושלום. ועל כן שאלה מה' יתברך עצה ותקון על זה, ועל ידי זה נתמעטה. נמצא שעקר פגימתה על ידי פגם הרע עין. ובראש חדש ובפרט בראש השנה שהוא בראש חדש מתקנין וממלאין אותה. ועל כן אז נמשך זכרון כנ"ל. הינו בחינת זכרון בכלליות ובפרטיות כנ"ל:

אות יב ולבאר הענין יותר צריכין להעתיק מאמר חכמינו זכרונם לברכה בזה בגמרא. ולבארו קצת כפי יד ה' הטובה עלינו:

וזה לשון הגמרא (חלין דף ס:) רבי שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלקים את שני המארת הגדלים, וכתיב את המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה לכי ומעטי עצמך. אמרה לפניו רבונו של עולם הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעט עצמי? אמר לה לכי ומשלי ביום ובלילה אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטהרא מאי מהני? אמר לה זילי לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופתא דכתיב והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים. זיל ליקרו צדיקי בשמך, יעקב הקטן שמואל הקטן, דוד הקטן. חזיה דלא מיתבא דעתה, אמר הקדוש ברוך הוא הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח. והינו דאמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה', אמר הקדוש ברוך הוא שעיר זה יהא כפרה על שמעטתי את הירח. עד כאן לשון הגמרא:

והמאמר הזה הוא כלו תמוה ונפלא ונעלם מאד כאשר נדחקו כל המפרשים למצא בו איזה רמז דק בעלמא כמחט סדקית. כי ידוע שזה המאמר הוא מעמקי עמקי סודות התורה מענין פגימת הלבנה ומלואה ותקונה אשר רב סודות הקבלה תלוים בזה. וכתר תורה מנח לכל ואענה אף אני חלקי במעוט עניות שכלי בתעצומות עז נוראות גדלת ההקדמות הנשגבות הנפלאות העמקות מאד שקבלתי מאדוננו מורנו ורבנו הקדוש והנורא זכר צדיק וקדוש לברכה, אשר אם היה לבנו פתוח כלבן של ראשונים, היינו יכולים לילך ולבאר כל התורה כלה שבכתב ובעל פה על פי דרוש אחד שגלה בהשגתו הגבהה והנעלמה מאד מאד עד אין סוף ואין תכלית כאשר נשמע מפיו הקדוש זכרונו לברכה . ואם עדין לא זכינו לזה בעוונותינו הרבים, עם כל זה כל מה שאפשר לחתר ולמצא בתורתנו הקדושה על פי יסודותיו הקדושים והנוראים, מצוה עלינו לעסק בזה בכל כחנו. כי כל מה שנזכה לחדש בתורה על פי הקדמות קדושות שלו יהיו נמשכים ונתגלים על ידי זה מעיני הישועה לכל. עצות נפלאות והתעוררות נפלא ומוסר השכל אמתי להחיות נפשות רבות עד אין תכלית. ואין להאריך בזה לעוסקים בדבריו הקדושים:

והנה על פי הנ"ל יבאר מעט. כי אמרה ירח אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד כי יהיה קנאה ביניהם ויהיה אחיזה להרע עין שמפיל שכחה. כי זה ידוע שאור העינים ואור החמה והלבנה הם בחינה אחת , כי עקר ראית אור העין הוא על ידי שיש אור המאיר של החמה והלבנה שעל ידם מגיע האור אל העין לראות. וזה שאומרים ועינינו מאירות כשמש וכירח. ועל כן פגם הרע עין שהוא פגם העינים נוגע אל החמה והלבנה, ועקר אל הלבנה שהכרחה להתמעט על ידי זה כנ"ל. כי היא היתה מתיראת מהרע עין, ועל כן קטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד וכנ"ל. והשיב לה ה' יתברך לכי ומעטי עצמך, כי מאחר שאת מתיראת מהרע עין בודאי את מכרחת למעט עצמך. כי מי שאין לו כח לעמד כנגד הרע עין הוא צריך לברח ממנו כמבאר בהתורה הנ"ל על מאמר אבא שאול עין שם באות ד', מבאר שם כל זה היטב וכבר מבאר שעקר הרע עין שמפיל שכחה הוא מתגבר על זכרון בפרטיות שהוא בחינת אור הלבנה. כי אור החמה ולבנה הם בחינת אור הזכרון בכלליות ובפרטיות כנ"ל. וזה בעצמו בחינת הגדלת הדעת והצמצום שהזכיר שם בהתורה הנ"ל. כי כל בחינה כלולה מכל הבחינות כידוע (וכמו שכתבנו זאת כמה פעמים). כי בהזכרון הפרטי בעצמו שהוא מה שה' יתברך מצמצם עצמו וכו' לרמז רמזים שאנו צריכין להגדיל דעתנו בזה וכו' כמו שמבאר שם, יש בזה שתי בחינות דהינו הגדלת הדעת והצמצום כדי שלא יצא המח חוץ מהגבול, וזהו בחינת חמה ולבנה, כי אור החמה הוא בחינת הגדלת הדעת, ואור הלבנה היא בחינת הצמצום כידוע . וזה בעצמו בחינת כלליות ופרטיות. כי הגדלת הדעת שמגדילין דעתו להבין הרמזים זהו בחינת כלליות, והצמצום הוא בחינת פרטיות, שהוא מה שה' יתברך מצמצם עצמו מאין סוף עד אין תכלית וכו'. שכמו כן אנו צריכין גם כן בהגדלת הדעת שלנו לצמצם שכלנו:

נמצא שחמה ולבנה הם בבחינת זכרון בכלל ובפרט, שהוא בעצמו בחינת הגדלת הדעת והצמצום. ועל כן ישראל מונין ללבנה ואמות העולם מונין לחמה. כי הצמצום הוא בחינת אמונה, כי במקום שאין יכולין להבין צריכין לצמצם שכלו ולסמך על אמונה, וזה עקר שלמות קדשת ישראל, כי הם מאמינים בני מאמינים, ועל כן הם מונין ללבנה שהיא בחינת צמצום בחינת אמונה. כי עם קדוש ישראל הם ענוים ומקטינים עצמם, כמו שכתוב כי אתם המעט וכו' כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה . כי יודעים שלגדלתו אין חקר ואי אפשר להשיג דרכיו הקדושים בשום שכל, רק הם סומכים על אמונה כמו שקבלנו מאבותינו ורבותינו הקדושים. ואם אפשר להשיג להבין איזה רמז מה טוב, ומה שאי אפשר להבין מצמצמין שכלם מיד ונשארים על מקומן הראשון שהיא אמונה שהם חזקים בה. ועל ידי זה, וזה עולה בידם. כי קשורים ודבוקים באלקותו יתברך תמיד על ידי חזק האמונה. ועל ידי הגדלת הדעת שזוכין על ידי האמונה שהיא בחינת צמצום שמקדימין הצמצום להגדלת הדעת כמבאר בהתורה הנ"ל, שזהו בחינת הקדמת מצות ציצית לתפלין, בחינת שמאלו וכו' תחלה ואחר כך וימינו וכו' עין שם. הינו שצריכין להקדים להמשיך על עצמו בחינת קדשת הצמצום קדם שממשיכין על עצמו בחינת הגדלת הדעת, כי אי אפשר להתחיל לכנס בהדעת בקדשה כי אם כשיש לו צמצום דקדשה שיהיה חזק בהצמצום שלא יצא חוץ מהגבול בהגדלת דעתו חס ושלום. ומי שאינו חזק בזה אסור לו להגדיל דעתו כלל רק לסמך על אמונה לבד. אבל העובדי כוכבים והרשעים מונין לחמה שהיא בחינת הגדלת הדעת לבד בלי צמצום דקדשה. כי הם אינם רוצים לסמך על אמונה רק הם גאותנים ורוצים להבין מיד בדעתם. ומחמת זה, זה וזה אינו עולה בידם:

כי באמת בהדעת אנושי בודאי אין יכולין להשיג ולהבין שום דבר מדרכיו הקדושים יתברך, וזה בחינת שבירת כלים שהיה מחמת רבוי אור, בחינת רבוי השמן שגורם כבוי הנר שמשם יניקתם של הסטרא אחרא והעובדי כוכבים. וה' יתברך ברא את החמה והלבנה שיהיה אור שניהם שוים. כי באמת הידיעה בכלליות והידיעה בפרטיות שהם בחינת הגדלת הדעת והצמצום הכל אחד. בבחינת אתה הוא קדם שבראת העולם, ואתה הוא לאחר שבראת העולם , בחינת אני ה' לא שניתי . כי זה אלקים אלקינו שהיה קדם הבריאה הוא בעצמו אלקינו עתה, רק שאי אפשר לנו להבין איך צמצם עצמו וברא את כל הבריאה כלה. אבל באמת הכל אחד, כי הוא יתברך היה הווה ויהיה בבחינה אחת, רק שאי אפשר לנו להבין דרכיו יתברך בשכלנו האנושי. וכן הגדלת הדעת והצמצום הכל אחד, כי במקום שאין אנו מבינין ואנו צריכין לצמצם שכלנו אנו חזקים באמונתנו כאלו היינו רואים ומבינים הדבר היטב בעיני שכלנו. כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על מאמר הזהר טמירתא ואתגליא (עין שם בסימן סב אות ה), ורצה ה' יתברך שיתנהג כל העולם בדרך זה, ועל כן ברא שני המאורות שוין וכנ"ל. אבל הירח קטרגה מיראתה ואמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. כי היתה מתיראה מהרע עין שעקר יניקתו מחכמות חיצוניות שמשתלשל יניקתם מבחינת הגדלת הדעת בלי צמצום כנ"ל. ועל כן נקרא רע עין, כי עינים על שם החכמה נאמר כמו שכתוב ותפקחנה עיני שניהם כמו שפרש רש"י, והוא רע עין הינו חכמות רעות שבאים על ידם לאפיקורסית וכפירות כי אינם רוצים להקטין עצמן לצמצם שכלם נגד אבותינו ורבותינו הקדושים ולסמך עליהם, ולא די להם בזה כי אם עוד עיניהם רעה על כל ההולכים בדרכי אבותינו הקדושים להתחזק תמיד בזכרון העולם הבא. כי העובדי כוכבים הם מתגרין תמיד בישראל ועינם רעה עליהם עד שמשתלשל משם בחינת רע עין אפלו בין ישראל בעצמן בכמה וכמה בחינות שאי אפשר לפרטם, אך כל אחד יוכל להבין בעצמו עד היכן מגיע פגם הרע עין. והלבנה שהיא בחינת צמצום אמונה היתה מתיראה מזה שלא יתגבר חס ושלום הרע עין על ידי קנאתה ויפיל שכחה לגמרי. ובקשה איזה תקון על זה מה' יתברך באפן שלא יוכל להפיל שכחה. והשיב לה ה' יתברך לכי ומעטי עצמך, כי מאחר שאתה מתירא מהרע עין בודאי יש לך להתירא ובהכרח שתמעט עצמך. כי מי שאין לו כח לעמד כנגד הרע עין הוא צריך להקטין את עצמו ולהסתר ממנו כנ"ל:

כי הרע עין שהוא הסטרא אחרא בהכרח שלא יתבטל לגמרי עד עת קץ כמובא כדי שיהיה בחירה בעולם, ועל כן בהכרח שתתמעט אור הלבנה, כדי שלא יראו הכל גדלת ישראל שמונין ללבנה מה שמשיגין על ידי האמונה שהוא בחינת צמצום, כדי שלא יתגרו בנו ביותר, כי מי שאין לו כח לעמד כנגדם צריך לברח מפניהם כנ"ל. ואמרה לו הירח הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעט עצמי, כי הלא כונתי לטובה, כי אני רוצה שיזכרו ישראל תמיד בעולם הבא בזכרון חזק ובדעת גדול הבא על ידי אמונה. ומחמת זה שאלתי אי אפשר לשני מלכים וכו', כדי שתכניע הרע עין ותבטלו כדי שלא יפגם הזכרון הזה. וכי ראוי שבשביל שאלה הגונה כזאת אמעט עצמי? השיב לה ה' יתברך לכי ומשלי ביום ובלילה. הינו זה אי אפשר למלאות שאלתך לבטל הרע עין לגמרי כי הוא קיום העולם. כי בהכרח שיהיה בחירה ונצחון, כי הכל נברא בשביל זה כנ"ל. אך מה אכפת לך מה שאתה ממעט ומקטין את עצמך לעיניהם, הלא באמת ממשלתך ונצחונך חזק לעולם בעולם הזה ובעולם הבא. כי מאחר שכונתם לשמים באמת לזכר בעולם הבא תמיד, אם כן אתה מנצח תמיד איך שהוא אפלו בתכלית הקטנות והשפלות וכמו שכתבתי לעיל. וזהו לכי ומשלי ביום ובלילה שהוא מרמז על ממשלת ישראל הקדושים בעולם הזה ובעולם הבא כמו שפרש המהרש"א שם עין שם. הינו כי רק ממשלה ונצחון דקדשה שהוא נצחי, זהו נקרא נצחון וממשלה אבל להפך אין זה נצחון וממשלה כלל. ועל כן אף על פי שאנו נבזים ושפלים ודוויים וסחופים ומקטינים עצמנו נגדם הרבה ומכרחים להכנע נגדם, אף על פי כן זהו ממשלתנו ונצחוננו, כי אנו מנצחים תמיד מאחר שכונתנו לשמים וכנ"ל. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לעולם יהא אדם רך כקנה וכו' שאף על פי שכופפין אותו עד לעפר אלפים פעמים, אף על פי כן הוא חזק בשרשו וכל הרוחות שבעולם אין יכולין לעקרו. וכמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על פסוק הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו, שאפלו אמות העולם יבינו לעתיד שכל גדלתם וממשלתם היתה הכל גדלתנו וממשלתנו (עין שם בסימן כא). אמרה ליה שרגא בטיהרא מאי מהני. כי בעולם הזה שנמשל להם ליום והצלחתם גדולה כל כך ונראה לרב כאלו הם לבד מאירים ומושלים ומנצחים, על כן אין נכר נצחוננו וממשלתנו כלל כמו שרגא בטיהרא. ועל כן אף על פי שהאמת הוא כך שסטרא דקדשה באמת מנצח תמיד, אך רב העולם אין רואים זאת, ומחמת זה רבים נופלים כי אינם יכולים לסבל הבזיון והשפלות. כי הרע עין מתגבר ביותר ונראה כאלו הוא מנצח חס ושלום. ועל ידי זה הוא מפיל שכחה הרבה עד שקשה לשמר זכרון העולם הבא. אמר לה לימנו בך ימים ושנים זה בחינת חדשים לבקרים רבה אמונתך . דהינו מה שה' יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, שזהו בחינת הצמצום הנזכר לעיל מה שה' יתברך מצמצם את עצמו בכל יום ויום מאין סוף עד אין תכלית לרמז לכל אחד רמזים וכו' להזכירו תכליתו הנצחי לעולם הבא, שזהו עקר חדוש מעשה בראשית בכל יום. בחינת חדשים לבקרים וכו' וכנ"ל:

וזהו בחינת 'לימנו'. כמו דבר המנוי שלא יאבד, כן ישראל מונין ללבנה הימים והשנים. ועל ידי זה שומרים הימים משכחה שהיא בחינת אבדה (כמו שמבאר במקום אחר). כי כל הימים נמנין ללבנה שזה היום אחד בחדש וזה היום שני בחדש ולסוף שלשים או עשרים ותשע יום עושין ראש חדש. ועל ידי זה נמשך בחינת זכרון, בחינת זכרון לכלם יהיו , כי זוכרין שהם עתידים להתחדש כמותה לעולם הבא. וכן ראש השנה נמנה ללבנה, כי רב השנים שלש מאות חמשים וארבעה ימים שנים עשר חדשי הלבנה, רק לפעמים מוסיפין חדש העבור להשוות הלבנה עם החמה. אבל עקר המנין של הימים והשנים הם ללבנה שהיא בחינת צמצום אמונה שעל ידי זה עקר הזכרון כנ"ל. ועל כן מאחר שישראל מונין ימיהם ושנותיהם ללבנה בודאי לא ישלט הרע עין בחכמתו הרעה להשכיח זכרון העולם הבא חס ושלום. אמרה ליה יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופתא, הינו שבהכרח למנות גם לחמה שהם התקופות שנמנין לחמה כמו שכתוב והיו לאתת וכו'. ומשם יונקים הסטרא אחרא והעובדי כוכבים שמונין לחמה, דהינו שרוצים להפריד החמה מהלבנה חס ושלום לילך רק אחר חכמתם שעל ידי זה מטילים שכחה וכנ"ל. ועל כן יש שליטה להסטרא אחרא בכל ארבע תקופות השנה כידוע , שבשביל זה שומרים עצמן בעת התקופה, כי אז יש אחיזה להרע עין חס ושלום שיניקתו מבחינת חכמות רעות דהינו חכמה בלי אמונה שהיא בחינת אמות העולם שמונין לחמה לבד וכנ"ל. וזה בחינת תקופתא, בחינת סבוני כמים כל היום הקיפו עלי יחד בחינת אחיזת הרע עין שמסבב ומקיף עלי כל היום. כי בכל יום ובכל שנה הם מתגברים נגדנו בסבובים רבים להשכיח אמתת זכרון עולם הבא חס ושלום. אמר לה זילי לקרו צדיקי בשמך יעקב הקטן וכו'. הינו מה שאתה מתירא מהרע עין שמתגבר כל כך שלא ישכיח הכל חס ושלום, בודאי היה בלתי אפשר לעמד נגדו בקטנות ושפלות כזה. אך בכח הצדיקים הגדולים האמתיים שנצחו המלחמה בתכלית השלמות והם מקטינים עצמן ומצמצמין עצמן ומורידין עצמן להכניס זכרון העולם הבא בכל מי שרוצה לשמע אל האמת אף על פי שהוא קטן במעלה מאד ולא עמד בקשרי המלחמה כראוי, אף על פי כן מחיין אותן ומזכירין אותן גם כן בדרכים נפלאים על ידי שמצמצמין שכלם בכמה צמצומים עד שיוכלו להכניס האמת בלבבם. ועל כן נקראים קטן מחמת שמקטינים עצמן בבחינת מאור הקטן שהיא הלבנה שנתמעט אורה ונקטן מחמת חשש אחיזת הרע עין כנ"ל. כי כל מה שמתיראין יותר מהרע עין צריכין למעט האור ולהסתירו ולהקטינו ולצמצם אותו בחכמה נפלאה באפן שיוכלו לקבלו הקטנים במעלה ולא יוכל הרע עין לבלבל דעתם להשכיחם וכנ"ל. וזה עקר בחינת לכי ומעטי עצמך שאמר לה מחמת שהיתה מתיראת מהרע עין, הינו שאדרבה דיקא מחמת זה צריכין למעט ולצמצם האור יותר כנ"ל. אך כשמצמצמין האור יותר ומקטינים ומעלימין אותו יש חשש שלא ידעו ולא יראו כלל נפלאות אור הזכרון האמתי. ועל זאת הרבתה טענותיה עם ה' יתברך וכנ"ל. ואמר לה ה' יתברך שהצדיקים יקראו על שמה בשם קטן, דהינו שהם יודעים איך להקטין ולהעלים ולצמצם האור באפן שיגיעו הרמזים שהם הזכרון אפלו לכל הקטנים במעלה וכנ"ל. ועל כן הזכיר אלו השלשה צדיקים יעקב ושמואל ודוד. כי אלו השלשה הם בחינת שרש מלכות משיח, שעל ידי זה עקר הכנעת הרע עין כמו שמבאר שם:

כי יעקב הוא כלל ישראל שעקר מלכות משיח יהיה עליהם. כי יעקב היתה מטתו שלמה , כי אברהם יצא ממנו ישמעאל ויצחק יצא ממנו עשו. וישמעאל ועשו הם עקר בחינת הרע עין, כי הם בחינת תרין עננין דמכסיין על עינא שהוא בחינת רע עין. אבל יעקב היתה מטתו שלמה משנים עשר שבטי י"ה שהם כנגד שנים עשר ראש חדש שהם כלל ישראל כי לא נתערב בהם זר. והוא הראשון שהתחיל להמשיך בעולם קדשת עם קדוש ישראל לבד בלי אחיזת פסול. שזהו בחינת מלכות משיח שעקר מלכותו הוא מלכות ישראל. ועל כן באמת בקש יעקב לגלות הקץ, כי סבר מאחר שמטתו שלמה בבחינת קדשת ישראל לבד שהיא בחינת מלכות משיח על כן יוכל לגלות הקץ. אך נסתלקה ממנו שכינה כי עדין לא הגיע הזמן. נמצא שיעקב בחינת שרש מלכות משיח שהיא מלכות ישראל כי ממנו יצאו כלם משיח וישראל בלי פסול עשו וכו' שהם בחינת רע עין כנ"ל. [בענין שמואל הקטן שפרשתי על שמואל הנביא עתה מצאתי בספר של"ה שפרש גם כן על שמואל הנביא וכן מובא בספר מהר"ם שיף ]. ושמואל משח את דוד והתחיל להמשיך בחינת מלכות משיח שהיא מלכות דוד. כי דוד הוא שרש מלכות משיח כי ממנו התחיל מלכות משיח שיצא ממנו. והוא בעצמו נקרא משיח כמו שכתוב משיח אלקי יעקב וכמובא בהתורה הנ"ל. ועל כן הזכיר אלו השלשה צדיקים יעקב ושמואל ודוד כי הם בחינת שרש מלכות משיח שעל ידי זה עקר הכנעת הרע עין כנ"ל:

חזיה דלא מיתבא דעתה. כי הגלות מתארך מאד ומאן יכיל למסבל ליה. כי עקר התקוה וההבטחה הוא שמבטיח לה לסמך על כח הצדיקים האמתיים הענוים באמת המקטינים עצמן וכו' כנ"ל. אבל הרע עין מתגרה בזה בעצמו ביותר, כי מניח עצמו לארכו ולרחבו בכל כחו לרחק מאד מצדיקים אמתיים כאלו. אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה וכו'. הינו שעיר ראש חדש שעל ידי זה עקר הכנעת הרע עין שהוא עשו איש שעיר שנכנע על ידי שעיר ראש חדש כמובא . וזהו הביאו עלי כפרה, בזה הבטיח לה שבודאי יזכרו ישראל בה' וישובו אליו. כי על ידי שפעלה הלבנה בטענותיה עד שה' יתברך בעצמו כביכול התחרט ושב על שמעטה, מזה נמשך שרש התשובה לכל העולם כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו (לקוטי קמא סימן יוד ובלקוטי תנינא סימן א') שעל ידי זה נשתלשל תשובה לכל העולם בראש חדש. נמצא שהיא בטוחה שבודאי יזכרו ישראל בעולם הבא וישובו בתשובה מאחר שפעלה שנתהוה על ידי טענותיה שרש התשובה שהיא מה שה' יתברך בעצמו מתחרט כנ"ל. ומזה השרש בודאי יגיע להם הרהורי תשובה עד שישובו לה' באמת. כי הלבנה פעלה בטענותיה שנצחה את ה' יתברך עד שהתחרט על המעוט וצוה שישראל יביאו עליו כפרה. ומזה יצא לנו כמה רמזים ותקוות טובות שאנו בטוחים שבודאי לא יעזב אותנו עד שנשוב אליו באמת. כי על ידי שפעלה שה' יתברך התחרט ושב, מזה נמשך שרש התשובה כנ"ל. ועל כן בודאי נזכה לשוב כנ"ל. גם מאחר שראינו שיש כח להלבנה לנצח אותו בטענותיה, זה רמז ישועה לנו ולכל ישראל שמונין ללבנה שיש לנו תקוה שנזכה גם כן לנצח אותו יתברך בתפלתנו כמו שנצחה הלבנה אותו בטענותיה, כי ה' יתברך חפץ בזה שאנחנו נתגבר בתפלות ושיחות וטענות עמו עד שננצח אותו יתברך. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה למנצח וכו'. זמרו למי שמנצחין אותו ושמח. כי ה' יתברך הוא נצחן אמתי בחינת וגם נצח ישראל לא ישקר , כי מואס בנצחון של שקר. ועל כן עקר נצחונו הוא כשאנחנו מנצחים אותו עד שפועלים אצלו שישיבנו אליו. כי באלה הוא חפץ, כמו שכתוב וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני. וגם על ידי שה' יתברך בקש מישראל שיכפרו בעדו כמו שנאמר הביאו עלי כפרה כנ"ל, בזה הודיע להם שכפרתו כביכול תלויה בהם, שכביכול אינו יכול לתקן מעוט הירח שגרם אחיזת הסטרא אחרא שמשם אריכת הגלות, כאלו אין בידו לתקן כי אם על ידי ישראל שיכפרו בעדו, כי אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים:

וזה בחינת כי יד על כס י"ה שאין השם שלם וכו', בחינת נשבע ה' בימינו וכו' שלא יחזר הימין וכו' כמובא בזהר הקדוש . שבכל זה מודיע לנו שהוא יתברך תמיד עמנו בכל הצרות ובכל הגליות ולא יצא משם עד שאנחנו נכפר בעדו, דהינו שנשוב בתשובה כמו שאיתא לית מלתא דא תליא אלא בתיובתא ופרקנא דיליה דאיהו תשובה תליא בידיהון וכו'. ועל כן בודאי סוף כל סוף ההכרח שנשוב אליו מאחר שכפרתו בעצמו כביכול תלוי בזה והוא בודאי יגמר את שלו כי הוא יתברך נצחן על כל הנצחנים. והוא בעצמו בחינת ההבטחה שהבטיח ה' יתברך לכנסת ישראל שיהיה עמם בגלות, שעל ידי זה בודאי לא יאבדו שם כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה כמה פעמים . וזהו בעצמו בחינת הביאו עלי כפרה וכו' שעל ידי זה אנו מבטחים שבודאי נשוב אליו באמת שזה עקר כפרתו שאנו צריכין להביא עליו דהינו קרבן ראש חדש. כי עקר הקרבן הוא התשובה כידוע ומאחר שכפרתו תלויה בתשובתנו, על כן בודאי נשוב אליו, כי הוא יתברך ינצח בודאי וכנ"ל:

[ואף-על-פי שהביאו עלי כפרה נאמר גם על זמן שבית המקדש קים שהיו צריכין להביא שעיר ראש חדש, אף על פי כן גם אז היה בחינת גלות השכינה בדקות מחמת שעדין לא נתתקן בשלמות חטא אדם הראשון ומעוט הירח. ומחמת זה נתגלגל הדבר עד שירדנו בגלות לגמרי. כי בחינת כי יד על כס י"ה שאין שמו וכסאו שלם וכו', זה לא נתתקן גם בימי הבית כי לא ישלם בשלמות עד שיבוא משיח. כמו שכתוב מלחמה לה' בעמלק מדר דר, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה עד דורו של משיח והדברים מובנים לבקיאים קצת בספרי אמת. ועין בתקונים בענין קן צפור בזמן הבית וכו' עין שם והבן]:

שיך לעיל אות יג בראש-חדש הוא בחינת תקון פגימת הלבנה שהיא בחינת הכנעת הרע עין שעל ידי זה נמשך זכרון כנ"ל. וזה זכרון לכלם יהיו ותשועת נפשם מיד שונא. הינו הרע עין שהוא עקר השונא שנכנע בראש חדש ועל ידי זה נמשך זכרון כנ"ל. וכל זה נתתקן על ידי שעיר ראש חדש שעל ידי זה עקר תקון ומלוי פגימת הלבנה שהיא בחינת תקון הזכרון בבחינת הביאו עלי כפרה וכו' כנ"ל. 'וזהו ראשי חדשים לעמך נתת וכו', ושעירי חטאת לכפר בעדם זכרון לכלם יהיו ותשועת נפשם מיד שונא' כי עקר תקון הזכרון והכנעת הרע עין בחינת זכרון לכלם וכו' ותשועת נפשם מיד שונא נעשה על ידי שעירי חטאת של ראש חדש כנ"ל. נמצא שהכל מקשר ומחבר יפה:

אות יד וזה בחינת הטבת חלום. שמי שחלם לו חלום רע יטיבנו בפני תלתא דמרחמי ליה וכו' . כי מבאר בהתורה הנ"ל ששנה היא בחינת זכרון בכלליות בעלמא דאתי, כי בשעת שנה הנשמה עולה לעלמא דאתי. ומי שחלם לו חלום לא טוב זה סימן שנפגם אצלו הזכרון באיזה בחינה ולא זכה שתדבק נפשו היטב בשעת שנה בעלמא דאתי. כי אם היה זוכה לעלות בשעת שנה לעלמא דאתי כראוי, בודאי היו חלומותיו טובים ומישבים, כי שם בעלמא דאתי כלו טוב. נמצא שחלום רע נמשך מפגם הזכרון כנ"ל. ופגם הזכרון בא על ידי הרע עין או על ידי פגם המדמה כמו שמבאר שם, ועל ידי זה נפגם החלום וכנ"ל. וכמבאר שם לענין המדמה. כי המדמה הוא בחינת חלום בחינת חלום פרעה אחד הוא עין שם. ועל כן מבקשין קדם השנה על תקון העינים ותקון המדמה כמו שאומרים 'והאר עיני פן אישן המות', שינצל מרע עין שהיא בחינת סטרא דמותא בחינת מיתת הלב כמו שמבאר שם. וזה שאומרים 'ומאיר לאישון בת עין' שה' יתברך מאיר בטובו להעין שינצל מרע עין שזה צריכין ביותר בשעת שנה כדי שיהיה נשמר אז בחינת הזכרון, דהינו שתוכל נפשו לעלות לעלמא דאתי כנ"ל. וזה שאומרים 'ואל יבהלוני רעיוני וחלומות רעים והרהורים רעים', זהו בקשה להנצל מפגם המדמה המבלבל שמשם כל הרעיונים המבהילים וכל החלומות רעים והרהורים רעים. נמצא שקדם השנה מבקשין להנצל מרע עין ומפגם המדמה כדי שנזכה לבחינת זכרון הנ"ל בשעת שנה. דהינו שתדבק מחשבתו בעלמא דאתי וכנ"ל. ועל כן כשחלם לו חלום רע זה סימן שפגם בזכרון כנ"ל. על כן צריך להטיבו בפני תלתא דמרחמי ליה דיקא. כי האהבה הפך הרע עין שהוא שונא לכל, והאהבה הפך מזה. וכן האהבה היא בחינת תקון המדמה שבא מלשון הרע שמשם באין אהבות הנפולין כמו שמבאר שם. ואהבה דקדשה שישראל אוהבין זה את זה היא הפך מזה. על כן על ידי אלו דמרחמי ליה נתתקן החלום. כי יש להם כח על ידי האהבה דקדשה להיטיב לו החלום ולהכניע ממנו אחיזת הרע עין ופגם המדמה, ולהפך החלום לטוב לתקן פגם הזכרון וכנ"ל. ועקר ההטבה בפה, כי כל החלומות הולכין אחר הפה. כי הדבור פה יש לו כח גדול מאד כמו שאנו רואין בזה בעצמו שתקנו חכמינו זכרונם לברכה שייטיב החלום על ידי הדבור. ובזה רואין גדל כח הדבור, שיש כח על ידי הדבור שאומרים שלשה ישראלים שהחלום הוא טוב, דהינו שאומרים לו חלמא טבא חזית, ועל ידי זה נתהפך החלום לטוב באמת. אף על פי שחלם לו חלום לא טוב, אף על פי כן מאחר ששלשה אומרים בפה מלא חלמא טבא חזית, וחוזרים הדבר כמה פעמים, ואומרים עוד שלש הפוכות ושלומות ופדיות , על ידי זה נתהפך החלום באמת מרע לטוב. כי הדבור יש לו כח גדול מאד מאד להפך את האדם מרע לטוב, כי עקר נצחון המלחמה הוא על ידי הדבור שהוא עקר הכלי זין של ישראל. כי אין כחנו אלא בפה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . וזה עקר הכלי זין של משיח שהוא בחינת כל הצדיקי אמת שבהם תלויים וכלולים כל ישראל. כי כל כלי זינו של משיח היא רק על ידי התפלה שהיא על ידי הדבור (כמו שמבאר בסימן ב' לקוטי קמא), וכמו שמבאר בכמה מקומות . ועל ידי זה עקר הכנעת הרע עין שממנו השכחה. כי בטול השכחה ולזכות לזכרון הוא על ידי הדבור בבחינת 'זכור בפה' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . כמו שרואין בחוש שעל ידי שחוזרין משנתו כמה וכמה פעמים בפה מלא על ידי זה זוכרין למודו תמיד. וכן לענין הזכרון העקרי הנ"ל שהוא לזכר תמיד בעלמא דאתי שמתגבר כנגד זה הרע עין שממנו השכחה להשכיח מלב חס ושלום הזכרון הזה. על כן העצה לזה לחזר הזכרון הזה בדבור פיו להיות רגיל בכל יום לדבר בפה מלא מענין הזכרון הזה לדבר אל לבו ולהזכיר את עצמו בפה מלא, מה יהיה התכלית ממני לעולם הבא ומה יהיה סופי, וכי באתי הנה לקבע עצמי חס ושלום בזה העולם, הלא הכל יודעין שאין שום קביעות בזה העולם העובר והרץ והפורח מאד, ולא באתי הנה כי אם להכין עצמי לעלמא דאתי וכו'. ובשביל זה צריכין ללמד ספרי מוסר שנתיסדו על פי דברי רבותינו זכרונם לברכה בגמרא ומדרשים ועל פי צדיקי אמת:

[לא ספריהם שמכנים להם ספרי מוסר שנתיסדו על פי חכמות המחקרים, שאף על פי שבתחלה מחפים דבריהם באיזה אמת ואומרים גם כן שהזמן פורח ואין תכלית בזה העולם, אך אחר כך מהפכין השיטה ואומרים שהתכלית לבלות ימיו על חכמותיהם ולשונותיהם. ודיקא על ידי המוסר שלהם הרע, הם צדין נפשות לפורחות לגיהנם ולשאול תחתיות. כי כל כונתם לרעה ולא לטובה, להטות מני ארח האמת שקבלנו על ידי רבותינו הקדושים זכרונם לברכה בגמרא ומדרשים וכו' כידוע כל זה לבקיאים בהם] כי כל הספרי מוסר האמתיים מזכירין את תכלית עולם הבא, וכן צריכין להתבודד בכל יום ולדבר בפה מלא מתכלית עולם הבא כנ"ל. כי הדבור יש לו כח גדול להזכיר את האדם כנ"ל. וזה בחינת מדי דברי בו זכור אזכרנו (כמו שמבאר במקום אחר). וזהו בעצמו 'עד חטמו' שכתב שם, שעקר הכנעת הרע עין הוא על ידי בחינת מלכות משיח שנקרא חטם בחינת רוח אפנו משיח ה' עין שם. כי עקר כח מלכות האמתי דקדשה שהוא בחינת מלכות משיח הוא על ידי הדבור בבחינת מלכות פה. כי המלך מנהיג כל מלכותו על ידי הדבור, וכל נצחון מלכות דקדשה של משיח הוא על ידי הדבור כנ"ל. וזה בחינת כל ספר תהלים, שיסד דוד המלך עליו השלום שהוא שרש מלכות משיח, שהוא היה לוחם מלחמות ה' כל ימיו בגשמיות ורוחניות ונצח כלם על ידי הדבור פה דהינו על ידי רבוי תפלות בלי שעור עד שכלל כלם ברוח קדשו בספר תהלים. ועל כן זכה באמת למלכות נצחי שהיא מלכות משיח. וזהו בחינת למנצח שהתחיל בהם רב המזמורים שבתהלים, כי זה עקר ענין תהלים שהוא בחינת תפלות ושירות ותשבחות, כלליות הדבור הקדוש של זכרון עולם הבא שאז נעסק רק בזה להודות ולהלל לפניו יתברך. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל האומר תהלים בעולם הזה זוכה לאמרו לעולם הבא. ועקר אמירת תהלים שהיא בחינת כל הדבורים הקדושים שאומרים בשביל זכרון עולם הבא כנ"ל, העקר הוא בבחינת למנצח שצריכין להתגבר בזה בנצחון גדול ממש כמו הלוחם מלחמה שצריך לזהר שלא יאבד את לבבו. ויש בין שרי המלחמה כמה למודים על זה לחזק את לב אנשי החיל בשעת המלחמה שלא יאבדו לבבם. כמו כן ממש הוא בענין זה שצריכין לחזק את עצמו בכל עת מאד ולידע ולהאמין שאיך שהיא יש כח גדול להדבור מאד מאד, כי עקר הנצחון על ידי הדבור כנ"ל. וזהו בחינת למנצח שהזכיר בכל פעם קדם המזמור, כאומר ומזכיר ומזהיר לכל מי שרוצה לכנס ללחם מלחמת ה' שהוא מכרח בזה כי רק בשביל זה נברא, והוא מלמדם לכל אחד שכל מי שרוצה להיות מנצח במלחמה זאת יאמר מזמור זה או מזמור זה בפה מלא. וזהו למנצח והבן. כי הוא ממש כעין פרוש רש"י שפרוש למנצח שהוא בשביל הלוי שמנצח בשיר וכו', אך אנחנו פרשנו למנצח על הכל כנ"ל. וכן הוא מחזק את עצמו בדבורו ואומר על עצמו למנצח מזמור לדוד, שהמזמור הזה הוא לדוד שהוא המנצח את הכל בדבורו הקדוש. כי כן צריכין לחזק את עצמו הרבה כשרוצין לעסק בתפלה ושיחה ודבור בינו לבין קונו, ולהאמין שבודאי ינצח על ידי זה אם יהיה חזק בזה לעסק בזה כל ימיו עד הסוף עד שתצא נפשו יהיה איך שיהיה, שזה נקרא מנצח בודאי, כי איך שיהיה כבר נצח הרבה על ידי דבורו הקדוש שדבר ובקש מה' יתברך להתקרב אליו. כי כל מה שעושין בשביל נצחון דקדשה נשאר קים לעולם, בפרט דבור וקול של תפלה שיקר מהכל. וזה בחינת 'כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו' . שעקר כבוד מלכותו ממשיכין על ידי האמירה והדבור. וזהו וגבורתך ידברו הינו שעקר גבורות ה' שהיא נצחון מלחמות ה', בחינת 'ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה' , זה ממשיכין על ידי הדבור דיקא וכנ"ל. נמצא שעל ידי הדבור ממשיכין בחינת מלכות משיח שעל ידי זה נכנע הרע עין וזוכין לזכרון. כי עקר הזכרון הוא על ידי הדבור כנ"ל. וזהו בחינת הטבת חלום על ידי הדבור בחינת כל החלומות הולכין אחר הפה כמובא בגמרא כמה מעשיות נפלאות בזה איך שנתקימו דברי הפותרים לטובה או להפך. כי הדבור יש לו כח גדול ועל ידי זה נתתקן הזכרון שעל ידי זה עקר תקון החלום וכנ"ל:

ועל-כן יטיבנו בפני שלשה, כנגד שלש בחינות הנ"ל שהם אדם ומקום וזמן שבהם תלוי הזכרון כנ"ל. וזה בחינת שלשה הפוכות ושלשה פדיות, הכל כנגד שלשה בחינות הנ"ל שעל ידם תקון הזכרון שהיא תקון החלום שיתהפך לטובה אמן:

אות טו וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאם אין לו מטיבין יאמר בשעת ברכת כהנים אדיר במרום ה' וכו'. כי כהנים בחינת אהבה דקדשה בחינת 'וקמץ הכהן' כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. וגם הכהנים הם בבחינת טוב עין בחינת טוב עין הוא יברך שהיא ברכת כהנים. ועל כן בשעת ברכת כהנים שאז עקר המשכת הטוב עין הוא יברך על ידי הכהנים שהם בחינת אהבה דקדשה, על כן אז הוא תקון החלום שהוא תקון הזכרון שנמשך על ידי תקונים אלו שהם טוב עין ואהבה דקדשה כנ"ל. ועל כן לימא הכי אז אדיר במרום, בחינת מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה'. כי הוא מנצחם תמיד, בחינת ואתה מרום לעולם ה', לעולם ידך על העליונה כמו שפרש רש"י שם. וזהו שמזכירין בשביל תקון החלום אדיר במרום, הינו בחינת אדיר במרום ה' שאתה מנצח תמיד ואין לשום רע עין שליטה וכח נגדך, ועל כן אני מבקשך שתשים חיים וברכה ושלום ותתבטל המחלקת והשנאה וההתגרות של הרע עין שפוגם בזכרון שמשם קלקול החלום. רק תמשיך עלינו חיים וברכה למשמרת שלום, הפך הרע עין שממנו כל המחלקת, והוא סטרא דמותא ואינו חפץ בברכה, רק תמשיך עלינו חיים וברכה וכו', שנמשך מבחינת טוב עין הוא יברך שהיא בחינת חיים כמו שכתוב כי שם צוה ה' את הברכה חיים. כי אתה אדיר במרום שוכן בגבורה, ואתה מנצח תמיד בחינת מקולות מים רבים אדירים אדיר במרום ה' וכנ"ל:

אות טז וזה בחינת גדל המצוה של חנוך נערים בתורה שעקרו על ידי הדבור, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, שתינוק שיכול לדבר צריך אביו לחנכו לדבר עמו בלשון הקדש וללמדו דברי תורה שיאמר תורה צוה לנו וכו' ושמע ישראל וכו'. כי הדבור יש לו כח גדול, ועל כן אפלו תינוק אף על פי שאינו יודע מאי קאמר, אף על פי כן הדבורים שמרגילים אותו לדבר בדברי תורה הם יקרים מאד והיא מצוה רבה מאד. ומזה תוכחת מגלה להמלעיגים על אנשי אמת המקרבים בני הנעורים לעבודת ה' מנעוריהם, כי אדרבא עקר המצוה לקרב בני הנעורים דיקא כי הם עדין בתחלת המלחמה והנצחון. ועל כן כל מה שמלמדים ומחנכים אותם באיזה קדשה של תורה ותפלה ומעשים טובים, הוא יקר מאד. כי כל מה שעושים לעת עתה בנעוריהם איזה דבר שבקדשה, זה נשאר קים לנצח. כי נצחון דקדשה כל שהוא קים לנצח תמיד. וגם על ידי זה יתחנכו ויהיו רגילים מנעוריהם ללחם מלחמות ה' וללכת בדרכי ישר, כמו שכתוב חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. והלא התורה הזהירה אותנו ללמד אפלו תינוק שיכול רק לדבר ללמד עמו, מכל שכן בני הנעורים שכבר הם בני מצוה ומניחים תפלין בודאי חיוב גדול לדבר עמהם יראת שמים בכל יום לחנכם בדרך הקדש מנעוריהם דיקא. כי אחר כך כל מה שמזקינים קשה יותר לקרבם מחמת שכבר תעו מהדרך הרבה כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על פסוק תעיתי כשה אבד וכו':

ובאמת זאת ההתנגדות על בני הנעורים משתלשל מקטרוג המלאכים שקטרגו על האדם ואמרו מה אנוש כי תזכרנו וכו'. ומשם עקר אחיזת הסמך מם, כי הוא היה מהמקטרגים כמובא . ומשם משתלשל אלו הדבורים שמדברים וחולקים על העוסקים לקרב בני אדם לעבודת ה' באמת. וזה בחינת ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים . שזהו בחינת קטרוג המלאכים על האדם שאינם ראויים לקבל תורה קדושה וגבהה כזאת, ומהראוי אשר תנה הודך על השמים כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה . אבל האמת אינו כן, כי ה' יתברך חפץ דיקא בעבודת התחתונים גושי עפר חסרי דעת. וחפץ דיקא בעבודת הילדים ובני הנעורים שהם עוללים ויונקים, כאשר מפרש הפסוק אחר זה מיד מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם, מפי עוללים דיקא שהדבור של עוללים ויונקים יקר בעיניך מאד ואתה מיסד ממנו יסוד עז וחזק שעל ידי זה דיקא אתה מנצח הצוררים ומשבית אויב ומתנקם. כי עקר הנצחון על ידי הדבור, ודיקא על ידי הדבור של עוללים ויונקים, מחמת שהם עדין בבחרותם והדמים ברתיחתם ששם עקר הנצחון. כי עקר הנצחון בהדמים כמו שמבאר במקום אחר (בסימן עה), והדבור מהדמים כמובא בדברינו כמה פעמים . וכשמחנכים אותם לדבר דברי אמת בכל יום, בזה מנצחים על ידם הרבה מאד, בבחינת מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם כנ"ל. כי המלחמה של האדם בזה העולם ארכה מאד, על כן צריכין להתחיל מימי הנעורים ממש, כמו שכתוב טוב לגבר כי ישא על מנעוריו. והלואי שיוכל להשלימה כרצונו יתברך כל ימי חייו. וזהו כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וכו', שכל זה מדבר מענין פגימת וחסרון הלבנה שנתהוה מחמת התגרות הרע עין כנ"ל. שזהו בעצמו בחינת קטרוג המלאכים על בריאת האדם ונתינת התורה לתחתונים כנ"ל. וכמובן למשכילים שכל זה בחינה אחת וזהו כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו וכו'. הינו כשאני רואה שמיך וכו' ירח וכוכבים, הינו בחינת מעוט הירח שמחמת זה נתן לה הכוכבים להפיס דעתה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . הינו כשאני רואה הירח שנתמעטה מחמת הקטרוג שנמשך מחמת הרע עין כנ"ל, אני מתמיה ומתפלא מה אנוש כי תזכרנו וכו', כי תזכרנו דיקא, הינו איך אפשר להמשיך הזכרון על האדם שיזכר בתכליתו לעולם הבא מאחר שהרע עין מתגבר כל כך עד שהכרחה הירח להתמעט מחמת זה וכנ"ל. אבל באמת ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו. הינו שבאמת בנפלאותיו יתברך העצומים הכל נתהפך לטובה, וכמו שמבאר לעיל שפיס ה' יתברך את הלבנה ואמר לה שחסרונה ומעוטה נוגע בו בעצמו כביכול, שזהו בחינת הביאו עלי כפרה וכו'. כי החסרון נוגע בשמו כביכול בבחינת כי יד על כס י"ה, שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זכר עמלק. כי עמלק הוא עקר הרע עין, כי היה עינו רעה תמיד בגדלת ישראל. כי עמלק הוא מעולם רצועת מרדות לישראל, כמו שפרש רש"י על פסוק וישמע הכנעני מלך ערד שהוא עמלק. (וכמובא ענין זה לענין סכות וכו' עין שם). ועל ידי שה' יתברך שתף עצמו בצער השכינה וכנסת ישראל ונשבע להם שאין שמו שלם עד שימחה אותו, על ידי זה הם בטוחים שבודאי יכניעו אותו. כי הוא בעצמו יתברך מסתתר עצמו אצלנו בתקף גלותנו בכמה וכמה הסתרות וצמצומים, ועל ידי זה בעצמו הוא מזכיר אותנו בכל יום ויום ובכל עת ובכל מקום ובכל אדם לשוב אליו. וזהו בעצמו בחינת מה שמבאר בתחלת התורה הנ"ל שה' יתברך מצמצם את עצמו מאין סוף עד אין תכלית ומרמז רמזים לכל אחד וכו'. הינו שאפלו כשהאדם בגלות בגשמיות וברוחניות אפלו אם נפל חס ושלום עד אין תכלית, גם שם ה' יתברך מצמצם עצמו ומסתיר את עצמו בדרכי נפלאותיו העצומים ומזכיר אותו בכל פעם בכמה וכמה רמזים שונים בכל יום ובכל מקום כדי שישוב אליו שזהו בחינת בכל צרותם לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו וכו' . הינו שבכל צרותם של ישראל ועקר צרות ישראל הם צרות הנפש שרחוקה מאביה שבשמים, ואזי לו צר כביכול הינו שכביכול הוא מצר ומקטין ומצמצם אורו בצמצומים נפלאים כדי להזכירו באשר הוא שם כנ"ל. ועל ידי זה ומלאך פניו הושיעם וכו', הינו הצדיק האמת שנקרא מלאך פניו. כי הצדיקים נקראים מלאכים (כמו שמבאר במקום אחר), הם מבינים הרמזים ומשתדלים בחכמתם להכניס ולהאיר בישראל אלו הרמזים. ועל ידי זה הם מושיעים אותם להחזירם לה' יתברך. ואזי נתהפך הכל לטובה, שדיקא על ידי התגברות הרע עין, שעל ידי זה נתמעט ונצמצם האור מאד, על ידי זה דיקא הגיע טובה גדולה שיכולין הצדיקים הגדולים להגביה ולהעלות גם היורדים והנופלים מאד מאד. כי על ידי שנסתר האור כל כך על ידי רבוי הצמצומים עד שהיה קשה להשיג ולהבין הרמזים, והצדיקים ברבוי יגיעתם במסירות נפש זכו להשיג האור מתוך תקף ההסתרות. על ידי זה זכו להשגות גדולות, עד שבעצם חכמתם הם מלבישים לנו האור בצמצומים נפלאים באפן שגם כל אחד במקומו יוכל להגיע לו רמזים והתעוררות ועצות בכל מקום שהוא לאחז את עצמו בה' יתברך תמיד. כי ההעלם הוא בשביל הגלוי כמובא בכתבי האר"י ז"ל . הינו כל מה שמעלימין ומצמצמין האור בצמצומים רבים יותר, הכל נתהפך לטובה על ידי גדולי הצדיקים. כי דיקא על ידי זה הם מגלין ומאירין לישראל אור ה' יתברך שנוכל לידע ולזכר אותו יתברך בכל מקום שהוא. וזה בחינת אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות . שכל מה שממעטין ומצמצמין האור במעוט אחר מעוט, הכל הוא רק בשביל לרבות האור להגדילו ולהאירו בלב ישראל על ידי זה דיקא כנ"ל. וזהו בחינת ותחסרהו מעט מאלקים, ותחסרהו מע"ט, זה בחינת מעוט אחר מעוט שנחסר האור ונתמעט בכמה בחינות בבחינת מעוט אחר מעוט. והכל הוא מאלקים, כי החסרון והמעוט הוא מאלקים כביכול, כי שמו וכסאו עצמם נתמעטו ונחסרו כביכול מחמת הקטרוג וההתגרות של הרע עין כנ"ל. בבחינת כי יד על כס י"ה וכו' כנ"ל. אבל דיקא על ידי זה וכבוד והדר תעטרהו, זהו בחינת הוד והדר לבשת המבאר שם בתחלת התורה הנ"ל עין שם. שהם בחינת רגלי הקדשה שהם בחינת הרמזים שמרמזין לכל אחד כמו שאיתא שם עין שם. ומי שזוכה להבינם זוכה להשגות גדולות שהם בחינת כתר ועטרה. וזהו וכבוד והדר תעטרהו, שזוכה להתעטר במחין חדשים שנמשכין על ידי כבוד והדר בחינת הוד והדר הנ"ל. שהם בחינת הרמזים הנזכרים לעיל. שזוכה לזה דיקא על ידי רבוי הצמצומים על ידי בחינת ותחסרהו מעט מאלקים וכנ"ל. וזהו תמשילהו במעשה ידיך וכו', תמשילהו לשון משל ודמיון שהוא בחינת רמזים. וזהו תמשילהו במעשה ידיך, שבכל הדברים שבעולם שהם מעשה ידיו יתברך אתה מרמז לו רמזים ומשלים שיבין מהם להתקרב אליך. כי הרמזים הם בחינת משלים, כמו המשל שהוא סבוב כדי להבין על ידו דבר גבוה שאי אפשר להבינו כי אם על ידי משל. כמו כן הם הרמזים הנ"ל שה' יתברך מתלבש את עצמו בכמה וכמה לבושים וצמצומים כדי שיבין האדם מהם משלים ורמזים להתקרב אליו יתברך. וזהו בעצמו בחינת תמשילהו על פי פשוטו, שהוא לשון ממשלה, כי הכל אחד. כי זהו עקר הממשלה של האדם על כל מעשה בראשית שהם מעשה ידיו יתברך כשזוכה להבין מכלם משלים ורמזים לעבודתו יתברך, שזהו בחינת מה שאמר בן עזאי 'וברוך שברא כל אלו לשמשני' כנזכר לעיל. וזהו בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה חיב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם, הינו שהכל נברא כדי שאבין מהם רמזים להתקרב אליו יתברך. וזהו בחינת מה שכתוב בשלמה וידבר שלשת אלפים משל וכו'. וידבר על העצמים וכו' מן הארז אשר בלבנון וכו', שהיה מבין מכלם רמזים שזהו בחינת משלים כנ"ל. וזהו כל שתה תחת רגליו, שהכל נכנע תחת בחינת הרגלין, שהם בחינת הרמזים הנזכרים לעיל. שנמשכין מבחינת והארץ הדם רגלי הנ"ל. והכתוב קורא אותם רגלין, כי מי שזוכה להבין אלו הרמזים שהם בחינת רגלי הקדשה. אזי הוא נכלל בה' יתברך, ואזי (הם נקראים) [הוא נקרא] בחינת רגליו. וזהו שסים ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. ואלו אשר תנה הודך על השמים לא קאמר, כי בודאי ראוי שנברא האדם ולתן התורה, מאחר שיכול לזכות לכל זה שדיקא על ידי החסרון והמעוט יתגבר להבין ולהשיג השגות כאלה, עד שיוכל להכניס זכרון עולם הבא בלב כל ישראל ולהגדיל ולהאדיר שמו בכל הארץ, בבחינת מי הקים כל אפסי ארץ הנאמר שם בסוף התורה הנ"ל. וזהו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. שבכל הארץ בכל הגשמיות, מה אדיר שמך שיכולין להבין הרמזים בכלם על ידי כח הצדיקים הגדולים וכנ"ל:

אות יז נחזר לענין שבת נחמו שהוא אחר תשעה באב שהוא נחמה על חרבן בית המקדש. שעקר החרבן הוא בחינת השכחה שנמשכה בשבעה עשר בתמוז על ידי שבירת הלוחות. ועל כן אחר תשעה באב צריכין להתחיל לקום קדם אור הבקר לסדר תקון חצות ולעסק בתורה כדי לשמר הזכרון על ידי זה כמבאר לעיל. וכמו שהזהירו רבותינו זכרונם לברכה מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף וכו'. וכמו שנתנו חכמינו זכרונם לברכה סימן מקומי עד שכבי קומי. דהינו מתשעה באב עד שבועות צריכין לקים קומי רני בלילה לראש אשמרות שפכי כמים לבך נכח פני ה' וכו', הינו כנ"ל. כי עקר שמירת הזכרון לזכר בתכליתו הנצחי לעולם הבא הוא על ידי זה כנ"ל. וכל זה הוא הכנה לראש השנה כי כל ימות השנה צריכין להכין את עצמו על ראש השנה שהוא יום הדין כאשר נשמע מפיו הקדוש שאמר שהעקר הוא ראש השנה וכו' כמו שמובא בהשיחות עין שם , כי כמו שהאדם צריך להכין את עצמו כל ימי חייו ליום הדין הגדול והנורא של לעתיד, כמו כן בפרטיות צריך להכין את עצמו כל ימות השנה על ראש השנה שהוא יום הדין כי הוא נורא ואיום וכו'. וביותר צריכין להתחיל להכין את עצמו כשרואין הימים ממשמשין ובאין שהם מחמשה עשר באב ואילך. כי אז בחמשה עשר באב הוא ההמתקה של ארבעים יום האמצעיים שהיו בכעס שהתחילו תכף אחר שבעה עשר בתמוז שבו נשתברו הלוחות ונתהוה השכחה שזה גרם החרבן והאבלות המר של בין המצרים. ואחר תשעה באב מתחיל ההמתקה, והעקר בחמשה עשר באב. כמובן בדברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו שבו כלו מתי מדבר בשנה האחרונה שבדקו עצמן מתשעה באב עד חמשה עשר באב ונמצאו כלם חיים וכו'. כי גזרת המרגלים שהיתה בתשעה באב כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אתם בכיתם בכיה של חנם. והצרה של שבירת הלוחות שהיתה בשבעה עשר בתמוז על ידי חטא העגל הם בחינה אחת ושיכים זה לזה כמו שכתוב וביום פקדי ופקדתי וכו', כמו שפרש רש"י שגזרת דור המדבר בשביל המרגלים התחיל מאז, מחטא העגל. ועל כן עלתה גם שנה הראשונה במנין. ושני הצרות האלו הם בחינת פגם הזכרון. כי חטא העגל שגרם שבירת לוחות על ידי זה נתהוה שכחה כנ"ל. כי עקר מעשה הרע הזאת של העגל היה על ידי הערב רב שהם בחינת רע עין. כי הם היו יונוס ויומברס בני בלעם הרשע שהיה להם עין רע כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה , והם הם שעשו העגל כמו שמבאר בזהר . כי מעולם היה להם עין רעה בגדלת משה וישראל עד שהתגברו בעינם הרעה והחטיאו את ישראל וגרמו שבירת הלוחות שעל ידי זה נתהוה שכחה מיתת הלב שבא על ידי הרע עין כנ"ל. וחטא המרגלים זה בחינת פגם לשון הרע שגורם התגברות הרע שבמדמה, שמשם אהבות הנפולין שעל ידי זה גם כן נפגם הזכרון כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. ומביא שם הפסוק של המרגלים שנגזר עליהם יום לשנה יום לשנה על פסוק שנתים ימים וכו' עין שם. ועל ידי כל זה נחרב הבית המקדש משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב. ואחר כך מתחיל ההמתקה. כי בתשעה באב בעת תקף מרירות החרבן מתחיל מיד לעת מנחה צמיחת קרן ישועה, כי אז נולד משיח כמובא , שעקר הכנעת הרע עין הוא על ידו כמו שמבאר שם. ועקר ההמתקה בחמשה עשר באב שאז פסקו מתי מדבר, ואז מתחיל להתנוצץ הארת הרצון שנתרצה ה' יתברך לישראל בארבעים ימים האחרונים שהם מראש חדש אלול עד יום הכפורים שהיו ברצון כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . כי האמצעיים היו בכעס, אבל בסוף הארבעים של כעס נתרצה ה' יתברך למשה על ידי רבוי תפלותיו ואמר לו פסל לך , וזאת ההמתקה והרצון התחיל בחמשה עשר באב שבו המתקת הכעס של ימים האמצעים, כאשר אנו רואין בעינינו שבו פסקו מתי מדבר כנ"ל. ועל כן השוו רבותינו זכרונם לברכה יום טוב של חמשה עשר באב ליום הכפורים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במשנה לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכפורים וכו'. כי יום הכפורים גמר הרצון והמתקה של ארבעים ימים האחרונים שהיו של רצון. כי אז ביום הכפורים עקר גמר שלמות ההמתקה, כי אז נתרצה למשה בשמחה, ואמר לו סלחתי וכו', כמו שפרש רש"י שם. אבל ההתחלה שהתחיל השם יתברך להתרצות לתן לוחות האחרונות ביום הכפורים זה התחיל בחמשה עשר באב, שאז התחיל להתנוצץ ההמתקה והרצון של ארבעים ימים האחרונים. ועל כן בו פסקו מתי מדבר שהיא בחינה אחת עם שבירת הלוחות כנ"ל. ועל כן יש שיכות לחמשה עשר באב עם יום הכפורים. על כן השוו אותם רבותינו זכרונם לברכה כנ"ל:

אות יח ועל-כן תכף אחר תשעה באב בפרט בט"ו באב צריכין להתחיל לתקן פגם הזכרון שנתהוה על ידי שבירת הלוחות כנ"ל. כי עתה צריכין לחזר ולהמשיך על עצמו בחינת הארת קבלת הלוחות האחרונות שנמשכין בארבעים ימים האחרונים עד יום הכפורים, שעל ידי זה חוזרים ומתקנים הזכרון. ועל כן צריכין אז להתחיל לקום בחצות שהוא בחינת תקון הזכרון כנ"ל. וזה בחינת אלול שאז כל ישראל מתעוררין וזוכרין בה' יתברך ובעלמא דאתי. ועל כן תוקעין אז בשופר, כי שופר בחינת זכרון, כמו שכתוב והיה לכם לזכרון. וכמו שכתוב אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. כי על ידי שופר מזכירין עצמן אימת יום הדין של לעתיד שאז יתקע בשופר גדול כמו שכתוב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו'. ועקר תקון הזכרון נמשך בראש השנה שאז עקר מצות שופר שהוא יום הזכרון. כי הוא יום הראשון לעשרת ימי תשובה, וצריכין להמשיך על עצמו הזכרון הנ"ל שעל ידי זה עקר התשובה. ובשביל זה צריכין לבא אז לצדיקים אמתיים, כי עקר מה שנוסעים לצדיקים הוא בשביל זכרון עולם הבא, כדי שיזכירו אותו תכליתו הנצחי לעולם הבא וילמדו אותו עצות ודרכים ישרים לזכות לזה. על כן ביותר צריכין לזהר לבא על ראש השנה, כי אז הוא יום הזכרון, ואז עוסקים הצדיקים אמתיים ביותר להמשיך הזכרון כנ"ל. כי בראש השנה נברא אדם הראשון ועקר בריאתו היתה כדי שיתדבק בעץ החיים ויחיה מיד חיים נצחיים של עולם הבא. אבל הס"ם והנחש היו עיניהם רעה בגדלתו כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהיו המלאכים צולין לו בשר ומצננין לו יין וכו'. ועל ידי זה נתקנאו בו עד שהתגרו בו והחטיאו אותו. ועל כן עקר הפגם הגיע בעינים כמו שכתוב ותרא האשה וכו', ותרא דיקא, וכתיב ותפקחנה עיני שניהם וידעו וכו', ואמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין החכמה נאמר. אבל בזאת החכמה נאחז הרע עין שהוא חכמות של עץ הדעת טוב ורע שעל ידי זה ידעו כי ערמים וצריכים לבושים לכסות ולהסתיר ולהעלים עצמן, שכל זה נמשך מחמת שהמשיכו אחיזת הרע עין בעולם, שעל כן צריכים לבושים דיקא להתכסות ולהסתר מעיניהם הרע, כי מקדם שהיתה אחיזת העין רעה לא היו צריכים לבושים להסתיר עצמן כלל. ובראש השנה עוסקים לתקן חטא אדם הראשון שחטא אז על כן הוא יום הדין הגדול. על כן אז עקר העבודה של הצדיקים להכניע הרע עין שהוא בחינת עשו וארבע מאות איש שרוצה להתעורר אז כמובא , להכניע אותו על ידי השופר שהוא בחינת זכרון. כי זכרון הפך רע עין שהוא בחינת שכחה כנ"ל. וזה בחינת שנה והתעוררות השנה של ראש השנה כי שניהם צריכין לזכרון בכלליות ובפרטיות כמובן בהתורה הנ"ל עין שם:

וביום הכפורים אז גמר התקון של הזכרון, ועל כן אז נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים למקום הלוחות. שזהו עקר בחינת הזכרון בשלמות באדם ובמקום ובזמן בתכלית השלמות כנ"ל. ועל כן אז נתנו לוחות האחרונות שהם תקון שבירת הלוחות שעל ידם נתהוה השכחה. כי עכשו נתתקן הדבר ונתנו לוחות שניות. ועל כן אז נמשך שלמות הזכרון לכל אדם בכל מקום ובכל זמן, על ידי עצם הקדשה של האדם והמקום והזמן שהוא הכהן הגדול שנכנס אז ביום קדוש כזה לקדשי קדשים וכו' כמובא לעיל [רק שעכשו אי אפשר לתקן בשנה אחת, כי כל הדורות צריכין לעסק בתקון חטא אדם הראשון ושבירת הלוחות עד ביאת המשיח כידוע]:

אות יט ועל-כן אחר יום הכפורים זכנו ה' יתברך לעשות סכות שהם ענני כבוד שהיו בזכות אהרן הכהן שהיו מכסין עלינו מן הרע עין שלא ישלט עלינו מעתה. כי הענני כבוד היו בזכות אהרן, והם היו מגנים על ישראל ומכסים אותם מן הרע עין. ועל כן כשנסתלק אהרן באחד באב כתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן ודרשו רבותינו זכרונם לברכה אל תקרי ויראו אלא וייראו וכו'. הינו כי אחר שנסתלקו הענני כבוד אז נראו לעין העמים ואז התגרה בהם הרע עין שהוא עמלק שהוא עקר הרע עין שמתקנא תמיד בגדלת ישראל כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . כמו שכתוב שם וישמע הכנעני וכו' שהוא עמלק כמו שפרש רש"י שם. וכל זה היה באחד באב שאז מתחילין ימים המרים של חרבן בית המקדש שהיה באלו הימים. ובסכות שהוא אחר יום כפור שאז זכינו לתקן זאת כנ"ל, על כן זכנו ה' יתברך להמשיך בחינת הענני כבוד על ידי מצות סכה הקדושה שהיא בחינת ענני כבוד כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה , כדי לכסות ולהגן עלינו מן הרע עין שלא נפגם חס ושלום הזכרון הקדוש שהמשכנו עלינו בראש השנה ויום הכפורים כנ"ל. וזה שאיתא בזהר לענין עשו וארבע מאות איש וכו', שישראל עוסקין בראש השנה בכמה תחבולות להכניעו ולהרחיקו וכו'. ומובא שם לענין מצות סכה כדין ויעקב נסע סכתה וכו' הינו כנ"ל כי עשו וארבע מאות זה בחינת 'הרע עין' שהוא בגימטריא ארבע מאות כנ"ל, שהתקון של זה הוא סכות בחינת ענני כבוד שהם מגנים על ישראל ומסוככים עליהם שלא ישלט בהם אחיזת הרע עין כנ"ל. ועל כן מרבין בסכות בקרבנות, זה בחינת יד, בחינת ושמחתם בכל משלח ידכם שנאמר בהתורה הנ"ל. שעל ידי זה מכניעין הכח המדמה עין שם, כי מחמת שבראש השנה ויום הכפורים המשכנו תקון הזכרון, על כן משתדלין עתה להכניע הרע עין על ידי מצות סכה ולהכניע המדמה על ידי השמחה של רבוי הקרבנות בחינת ושמחתם וכו', כי אז הוא זמן שמחתנו כדי שלא יקלקלו הזכרון חס ושלום וכנ"ל:

וזה בחינת ארבעה מינים שלוקחין בסכות, על ידי זה ממשיכין על עצמנו בחינת הרמזים הנזכרים לעיל, כי מנענעין עמם לכל צד, זה בחינת הרמזים הנזכרים לעיל שנוכל להכיר אותו יתברך בכל מקום ובכל זמן על ידי המחשבה דבור ומעשה שבכל יום שהם בחינת א'ד'ם', שמתקנים על ידי ההקפות עם הארבעה מינים, שהוא ראשי תבות אדם דבור מעשה כמו שאיתא בכונות . הינו בחינת מחשבה דבור מעשה. כי עקר האדם הוא המחשבה שבמח שהיא הנשמה, כי מבאר בזהר הקדוש שעל ידי לקיחת הארבעה מינים בידינו אנו לוקחין בידינו אותו יתברך. הינו שממשיכין הרמזים הנזכרים לעיל שהם בחינת הזכרון הנ"ל, דהינו מה שה' יתברך מצמצם עצמו מאין סוף עד אין תכלית מהמחשבה דבור ומעשה שבכל יום ומרמז לכל אדם בכל מקום ובכל יום שיתקרב וישוב אליו כנ"ל:

וזה בחינת מה שאיתא בזהר מאן נצח, מאן דאחיד מאנא קרבא בידוהי. והדבר תמוה בעיני מה זה סימן על נצחון מחמת שאוחז הכלי זין בידו הלא גם החולק והלוחם נגדו אוחז גם כן כלי זין, וכי אחיזת כלי זין הוא הנצחון, הלא מקרא מלא דבר הכתוב אל יתהלל חוגר כמפתח (מלכים א כ). אך על פי דברינו המבארים למעלה מבאר הענין היטב. כי כבר מבאר שמי שכונתו אל האמת וחוגר עצמו למלחמה בשביל האמת, הוא מנצח תמיד. כי כל מה שעושה איזה עבדא לצרך מלחמת מצוה הזאת הוא מנצח בזה מיד, מאחר שכונתו לשמים באמת כנ"ל. וזהו בחינת מאן נצח מאן דאחיד מאני קרבא בידוהי, כי אלו הכלי זין הקדושים שהם האתרוג ולולב וכו', שהם מצוות הבורא יתברך, אלו הכלי זין מיד שאוחזים אותם בידינו אנו מנצחים מיד, מאחר שכונתנו לקים מצות בוראנו יתברך שמו ואנו רוצים להמשיך הזכרון עלינו על ידי זה ולהכניע הרע עין על ידי זה שלא יפיל שכחה חס ושלום. על כן בודאי דידן נצח תמיד, כי רק נצחון נצחי הוא נצחון אמתי כנ"ל:

אות כ וזה בחינת חתנה. כי עקר החתנה היא בשביל הזכרון, כדי שיהיה נשאר זכר אחריו לעולם, שזהו עקר המצוה של החתנה שהיא מצוה הראשונה בתורה כדי שישאיר בניו אחריו שיהיה נשאר זכרו לדורות עולם. והעקר הוא בשביל זכרון העולם הבא שזה עקר תכלית העולם. ובשביל זה לבד רוצה ה' יתברך בקיום העולם שיוליד האדם בנים כדי שיתקים העולם שיזכרו אותו לנצח. כמו שכתוב ה' זכרך לדור ודור. וכתיב וזה זכרי לדור דור, שזהו בחינת זכרון עולם הבא. כי עקר זכרון עולם הבא הוא לזכר בו יתברך כמובן בהתורה הנ"ל. כי זה עקר כל שעשוע עולם הבא שכלם ידעו אותו וכנ"ל. והאדם נברא בזה העולם רק בשביל זה, ורק בשביל זה הוא מחיב להשאיר בניו אחריו כדי שיזכרו אותו יתברך לנצח בבחינת זה זכרי לדור דור כנ"ל. וכן מובן בהתורה הנ"ל שמי שפוגם בהזכרון אינו זוכה לבן זכר כמובא שם לענין אבשלום עין שם. הינו כנ"ל כי עקר הזכרון בעולם הבא הוא בענין תאוה הזאת שצריכין לזכר בעולם הבא כדי שלא יהיה נלכד בזה חס ושלום. וזה בחינת חפה שעושין קדם שמזוגין אותם, כדי לזכר בעולם הבא, כי החפה היא בחינת עולם הבא כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות חפה לכל צדיק וכו' כמו שכתוב (ישעיה ד) כי על כל כבוד חפה. גם חפה היא בחינת הכנעת הרע עין שהוא בחינת פגם הזכרון בעולם הבא בבחינת חופף עליו כל היום , שבחינת חפה חופף ומגן מהרע עין שלא יפיל שכחה, רק לזכר תמיד בעולם הבא שהוא חפה כנ"ל. כי עקר אחיזת הרע עין הוא על ידי תאוה הזאת שתלויה בעינים כמו שכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכו'. ועל כן עושין חפה כדי להכניע הרע עין ולהגן בפניו כנ"ל:

וזה בחינת גדל המצוה של שמחת חתן וכלה, כדי להכניע המדמה שממנו אהבות הנפולין שהוא גם כן פגם הזכרון כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. והכנעתו על ידי שמחה בחינת נגון בכנור וכלי זמר. וזהו בחינת כלי זמר שמנגנין על החתנה כדי לברר הרוח טובה מהרוח רעה להכניע הרע שבמדמה על ידי התגברות השמחה כדי שיהיה נשמר הזכרון בעולם הבא, שיזכר תמיד שעקר החתנה היא בשביל עולם הבא כדי שיהיה נשאר זכר אחריו שיזכרו בו יתברך לנצח כנ"ל. וזה בחינת מה שהפליגו רבותינו זכרונם לברכה בשמחת ט"ו באב ויום הכפורים ואמרו שלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכפורים. ועקר השמחה היא בחינת חתנה כמו שאמרו שם במשנה 'שבהן בנות ישראל יוצאות' וכו', וכמו שסים שם במשנה וכן הוא אומר צאינה וראינה וכו' ביום חתנתו זה מתן תורה וכו'. הינו ככל המבאר למעלה שעקר שמחת ט"ו באב ויום הכפורים הוא מה שבהם נתתקן בחינת הזכרון בעולם הבא הנ"ל, כי בהם נמתק ונתתקן בחינת פגם שברי לוחות שעל ידם נתהוה השכחה וכנ"ל. ועל כן עקר השמחה היא בחינת שמחת חתנה בחינת ביום חתנתו, כי עקר שמחת החתנה היא בחינת שמחת העולם הבא על שעל ידי החתנה הכשרה הזאת שעל פי התורה הקדושה יהיו נולדין בני ישראל שזוכרין בעולם הבא תמיד כדי שיהיה נשאר זכרו יתברך מדור לדור לנצח בבחינת זה זכרי לדור ודור כנ"ל. כי עקר שרש השמחה של כל השמחות היא שמחת עולם הבא שאז ימלא שחוק פינו וכו'. וכמו שכתוב ושמחת עולם על ראשם. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים לעולם הבא וכו'. כי תכף כשזוכרין בעולם הבא צריך כל אחד לשמח בחלק נקדתו הטובה שיש בו מקדשת ישראל. כי נקדה דנקדה מקדשת ישראל שיש להפחות שבפחותים שבישראל, אין כל העולם כלו כדאי לסבל תקף עצם השמחה שיזכה לעתיד. כי אז יזכה כל מי שבשם ישראל מכנה לבחינת שבע שמחות, שתגדל השמחה כל כך שיהיה בה להשביע די והותר את כל אחד ואחד אפלו הקטן שבקטנים. בחינת תודיענו ארח חיים שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח . אמן ואמן:

וזה בחינת מה שאמרו שם במשנה שהיו אומרות אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה וכו'. הינו שלא תהיה כרוך אחר הרע עין שמסתכל רק על הנוי על תאות עולם הזה, רק תן עיניך במשפחה, דהינו על האבות הטובים שהיו צדיקים ודבקו מחשבתם כל ימיהם בעולם הבא שרק בשביל זה אתה צריך לשא כדי שיהיה נשאר זכרון העולם הבא לנצח כנ"ל:

וזהו בחינת מה שמכסין פני הכלה, כדי להכניע הרע עין. להורות שאין להרע עין אחיזה בהחתנה הכשרה של ישראל, כי אנו עושין החתנה על פי התורה בשביל זכרון עולם הבא דיקא כנ"ל:

שיך לעיל לאות יז מה שמבאר שם שחטא המרגלים הוא בחינת פגם הזכרון על ידי דבת הארץ שהיא לשון הרע שעל ידי זה נפגם המדמה שהוא פגם הזכרון כמו שמבאר שם. וזה בחינת מה שנסמך מיד פרשת נסכים אחר פרשת המרגלים. כי מבאר בהתורה הנ"ל שתקון וברור המדמה שהוא תקון הזכרון, הוא על ידי שמחה שהיא בחינת ונגן בידו וטוב לך. בחינת מנגן בקדשה על כלי שיר וכו' כמו שמבאר שם עין שם. וזה בחינת נסכים שאז היו הלויים מנצחים בשיר על הדוכן כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה , כי אין אומרים שיר אלא על היין , כי כל הקרבנות מהבהמות היו בשביל ברור המדמה שהוא כח הבהמיות כמובן בהתורה הנ"ל שמביא הפסוק ושמחתם בכל משלח ידכם שנאמר על הקרבנות כמבאר במקום אחר . ועקר שלמות ברור המדמה שהיה על ידי הקרבנות, היה על ידי השיר שאמרו על נסכי היין שהוא עקר השמחה בחינת יין המשמח. וכמובן בהתורה הנ"ל שעקר התקון וברור המדמה הוא על ידי שמחה שבא על ידי נגון בכלי שיר דקדשה כנ"ל. ועל ידי זה נתתקן הזכרון בבחינת נזכירה דדיך מיין , בחינת זכרהו על היין שנאמר לענין שבת כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין. כי שבת בחינת עולם הבא כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . הינו זכרון שבת שהוא זכרון עולם הבא הנ"ל הוא על ידי היין בחינת שמחה. בחינת אין אומרים שיר אלא על היין וכנ"ל. ועל כן נסמכה פרשת נסכים לפרשת המרגלים כי נסכי היין הם תקון הזכרון שפגמו בו המרגלים וכנ"ל: