Segment 1
ע"פ המאמר כי תצא למלחמה וכו' בלק"ת (בסי' פ"ב) ע"ש המאמר ובקיצור. כתי' אחרו וקדם צרתני זה בחי' כסדר ושלא כסדר קדם הוא בחי' כסדר בחי' א"ב כסדר ואחור הוא בחי' תשר"ק שלא כסדר וזה בחי' אדם וחוה כסדר ושלא כסדר הוי' במילוי אלפין גימ' מ"ה אד"ם. וחוה היא בחי' מלכות וו'. וזה שאנו רואים שלפעמים הולך להאדם שלא כסדר כי שלימות כל הדברים אינו אלא כשהם מקושרים ומיוחדים בו יתברך כי השלימות והמילוי הוא החיות. כי אבר שנסתלק ממנו החיות אזי נקרא חסרון והחיות הוא המוחין והשכל כמ"ש החכמה תחיה וכו' והחכמה היא בחי' מה כ"ח מ"ה וכו'. נמצא זאת הבחי' מלכות חוה כשהוא מקושרת לאדם לבחי' מ"ה היינו להקב"ה אזי יש לה שלימות וכו'. וזהו ל ' הארץ ומלואה כשהארץ היינו בחי' חוה מלכות מקושרת לה' אזי הוא במלואו ובשלימות. ומ ישמסלק בחי' חוה מלכות לעצמו שאומר אנא אמלוך בזה הוא מחלק ומפריד אותה מהקב"ה אזי איה בשלימות כי עיקר חיותה מ"ה היינו השכל וכנ"ל. וכשהוא מחלק את מלכות לעצמו אזי הולך לו שלא כסדר כי הוא בתוך בחי' שלא כסדר היינו מלכות חוה תשר"ק. וכשזאת הבחי' חוה היא מקושרת להאדם היינו להקב"ה אזי הולך לו כסדר כי באתר דאית דכר נוקב'י לא אידכר תמן. נמצא בחי' חוה שלא כסדר נתבטלים ע"י האדם כסדר ובחי' כסדר נקרא יו"ד וכו'. וכשמחלק את הד' לעצמו וכו' אזי נעשית לו שלא כסדר דו"י וכו' יעשה תשובה וישפיל את עצמו ויהי' בחי' מ"ה וכו'. ואזי נחזר חוה לבחי' אדם לבחי' מ"ה ונעשה כסדר היינו אחרו וקדם וכו'. ועיקר התשובה הוא בחודש אלול במ"א יום שעלה משה לקבל לוחות אחרונות ועשה דרך כבושה לתשובה וכו'. כי משה קשר עצמו אפי' לפחות שבישראל וכו'. גם בכל עליה ועליה מצא שם הש,י. וזה בחי' חיר"ק וסגו"ל וכו' בחי' ושכותי כפי וכו' וראית את אחורי וכו' וכו' ע"ש כל המאמר והבן היטב כי עמוק מאד מאד:
Now, at first glance this is puzzling: since the egg corresponds to the luz and thus alludes to consolation, why does it specifically ripen in twenty-one days — which alludes to the mourning of the Three Weeks of Bein ha-Metzarim ? And furthermore, why is the egg eaten specifically during a time of mourning, at the pre-fast meal? Seemingly it should be the opposite — since the egg corresponds to the luz , which is the essential consolation in the dimension of the resurrection of the dead!
Segment 2
וזה בחי' מקוה שמטהרת מכל הטומאות כי כל מיני טומאות ובפרט טומאת נדה נמשכת מזוהמת הנחש ע"י חטא אדה"ר שעל ידי זה המשיך הטומאה בעולם ועיקר החטא הי' מה שהמשיך בחי' חוה מלכות לעצמו ולא קשרה עצת הנחש כמ"ש והייתם כאלקים וכו' דהיינו שהסית אותה שאם יאכלו מעץ הדעת יהיו כאלקים כשפרש"י בוראי עולמות כמותו. וזה בחי' אנא אמלוך כי הם שמעו לעצתו הרעה כדי שיוכלו להיות כאלקים דהיינו שהם בעצממם יוכלו לברוא עולמות ולמלוך ולשלויט בחי' אנא אמלוך כי אלקים הוא לשון שררה ומלכות כידוע. ובשביל זה הלך הנחש לחוה תחלה מחמת שחוה הוא בבחי' שלא כסדר כנ"ל ע"כ הי' נאחז בה ביותר להסיתה לחלוק בחי' מלכות שלא כסדר לעצמה דהיינו להפרידה מהש"י ואח"כ הסיתה את האדם ג"כ עד שאכל ג"כ והפריד עצמו מהש"י מבחי' כסדר ונפל לבחי' שלא כסדר מחמת שרצה להיות כאלקים למלוך בעצמו בחי' אנא אמלוך בחי' והייתם כאלקים כנ"ל. ומחמת שנפלו אז לבחי' שלא כסדר ונסתלק חיותם מהם בחי' כי ביום אכלך ממנו מות תמות מחמת זה נמשכין כל הטומאות הבאין מזוהמת החנש שהטיל בחוה כי החיות מהש"י הוא הקדושה כי חכמה שהוא החיות נקרא קודש כידוע וכשנסתלק החיות שהוא החכמה שהוא הקדושה נמשכה הטומאה במקומה וע"כ נתקללה אז בדם נדות. שהוא התגברות הטומאה שעל ידי זה נפרדת מבעלה ונפרד בחי' שלא כסדר מבחי' כסדר חוה מאד כי היא גרמה לעצמה זאת ע"י שאמרה אנא אמלוך והפרידה בחי' שלא כסדר לעצמה ע"כ א"א להטהר מן הטומאה אלא מימי המקוה שהם בחי' מימי הדעת בחי' כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ובזה שנכנס האדם לתוך המקוה ונתעלם ונתכסה בה בזה הוא מבטל עצמו בבחי' מ"ה בבחי' אין כאילו אינו בעולם כלל ונכלל בבחי' מה שהוא בחי' אםד בחי' חכמה שהוא בחי' מימי המקוה שהם בחי' חכמה ודעת כנ"ל כי המים הם בבחי' קדם כסדר. כי המים קדמו לעולם והתחלת סדר הבריאה הי' מהמים. נמצא שהמים הם בבחי' קדם כסדר כי הם קדמו לעולם, והתחלת סדר הבריאה שהוא בחי' א"ב כסדר התחילה מהם. וע"כ כשנכנס לתוך המים ונעלם ונתכסה במים הוא נכלל ונתבטל לבחי' מה בחי' חכמה בחי' קדם בחי' כסדר ונתבטלין כל הטומאות הנמשכין מבחי' שלא כסדר מבחי' אנא אמלךוך לבחי' כסדר לבחי' חכמה לבחי' קודש וע"כ על ידי המקוה נטהרין מכל מיני טומאות שבעולם כי כל מיני טומאות נמשכין מבחי' שלא כסדר שהוא בחי' הסתלקות חיות הקדושה וכו' כנ"ל ועל ידי טבילת המקוה נכלל ונתבטל שלא כסדר לבחי' כסדר שהם מי המקוה כנ"ל וע"כ על ידי זה עולין מטומאה לטהרה וכנ"ל:
But all of this teaches and alludes to the person that it is impossible for any human being — in general and in particular — to arrive at genuine good hope except through pain, suffering, and great bitterness — which is the dimension of the mourning through which one mourns, grieves, and is made bitter over the destruction of the Temple. Yet even when one mourns and is bitter over the pain and the destruction — and most essentially over the fact that we are so distant in our exile from our Father in Heaven — even then it is forbidden to remain in that state, G-d forbid. Rather, one must constantly comfort oneself with the greatness of the hope we hold for a good end — to emerge from exile, from darkness into great light. For "the kindnesses of Hashem have not ceased." As is elucidated in Eichah [Lamentations], in the bitterness of the lamentation: where [Jeremiah] cries out with great anguish: "I am the man who has seen affliction…" — crying out there with great bitterness: "He has led me and made me walk in darkness… He has sated me with bitterness… He has made me dwell in darkness…" — and yet in the midst of all that, in the midst of his bitter outcry, he comforts himself from within himself, as is stated there: "And I said, 'My strength and my hope are lost…' — This I take to heart; therefore I have hope. The kindnesses of Hashem have not ceased, for His mercies never come to an end — they are renewed every morning…" And Rashi explains: the kindnesses are renewed each morning. "It is good to wait in silence for the salvation of Hashem."
Segment 4
אות ב וזה בחי' מ"ם סאה של המקוה כנגד מ"ם יום של קבלת לוחות האחרונות שאז אשה משה רבינו דרך כבושה לתשובה להחזיר ולהשיב בחי' שלא כסדר לבחי' כסדר שזהו עיקר בחי' התשובה כמובן במאמר הנ"ל. וזה שמובא בזוה"ק שתשובה הואתשובה הא' להשיב ה' תתאה למקומה היינו להחזיר הה' תתאה למקומה היינו להחיזר הה' תתאה שהוא בחי' מלכות חוה שלא כסדר להחזירה ולהשיבה למקומה לבחי' ג' אותיות ראשונות שהם בחי' א"ב כסדר כידוע. וע"כ אין מי המקוה מטהרין אלא כשהם בארץ דייקא. כי עיקר המקוה היא בבחי' מ"ה בחי' שפלות כנ"ל וע"כ צריכי' להיות בתוך הארץ דייקא שהוא בחי' שפלו' כי אין המים יורדין אלא אל הנמוך אף דברי תורה אין יורדין אלא אל הנמוך דהיינו מי שהוא שפל ועניו. כי המים הם בחי' הדעת כנ"ל שעיקר הדעת נמשך מבחי' מ"ה שהוא בחי' שפלות ע"כ אין יורדין אלא אל הנמוך וזהו שהמשילו רז"ל את התורה שהוא הדעת אל המים לענין שפלות. ואמרו מה מים אין יורדין אלא אל הנמוך אף דברי תוכה וכו' כנ"ל כי באמת הכלאחד כי המים שהם בחי' הדעת בחי' התורה אין יורדין והולכין אלא אל הנמוך דהיינו למי שהוא שפל בעיניו בבחי' מ"ה כי עיקר הדעת הוא בחי' מ"ה כנ"ל. וזה בחי' לה' הארץ ומלואה המובא במאמר הנ"ל לה' הארץ דייקא היינו מי שמשים עצמו כעפר וארץ הוא דייקא מקושר לה' שהוא בחי' מ"ה אדם דעת כנ"ל. ואז הוא במלואה ובשלימות וכו' כמבואר שם במאמר הנ"ל. וזהו בחי' מלא כל הארץ כבודו. מלא כל הארץ דייקא. מי שהוא כארץ ועפר הוא דייקא מלא מכבודו יתברך בבחי' אשכון את דכא וכו'. כי כשיש לו גדלות חס ושלום אין הש"י עמן כי אין אני והוא יכולין לדור כשרז"ל (סוטה ד') וע"כ אין מי המקוה מטהרין אלא בארץ דייקא כי עיקר טהרתן ע"י בחי' מ"ה שהוא בחי' שפלות בחי' ארץ כנ"ל:
Whoever wishes to attend to his genuine life must take counsel from all of this: that in all the bitterness, grief, and suffering that passes over him — and especially the truest suffering of all, namely the suffering of the soul in its great exile, being so distant from its Father in Heaven — and the more one yearns to emerge from evil to good, the more evil intensifies each time, until the baal davar [the Adversary] incites him to say that all hope is lost, G-d forbid, G-d forbid — yet the person must always comfort himself and remain in the category of "prisoners of hope," of whom it is said: "Return to the stronghold, O prisoners of hope!" [Zechariah 9:12]. To say to oneself always: I still have hope — as our master, teacher, and Rebbe, of blessed memory, taught: there is absolutely no despair in the world whatsoever. And to fulfil: "This I take to heart, therefore I have hope — the kindnesses of Hashem have not ceased, for His mercies never come to an end…" — for the righteous begin with suffering and end with tranquillity, and every individual Jew is in the dimension of a righteous one, as it is said: "Your people are all righteous."
Segment 6
אות ג וע"כ צריך שתהא הוויות המקוה בידי שמים ולא בידי אדם. כי כל מעשה הש, יהם בבחי' כסדר. וכל מעשה התחתונים הם בבחי' שלא כסדר. כי כל העולמות כנגד הש"י הם בבחי' שלא כסדר נגדו ית'. ומחמת שע"י המקוה צריכין לבטל בחי' שלא כסדר לבחי' כסדר ע"כ צריכין שתהי' הוויות המקוה בידי שמים דייקא שהוא בחי' כסדר כדי שיהי' לה כח לטהר דהיינו לבטל ע"י המקוה בחי' שלא כסדר לבח'י כסדר כנ"ל:
Whoever genuinely wishes to draw close to the holiness of Israel must, of necessity, pass through immense bitterness without measure. It is impossible to attain any genuine holiness except through great bitterness. And it would be impossible to endure that bitterness and suffering — were it not that Hashem grants strength to the weary to bear it, through the hope one holds for a good end, drawing on the power of the true righteous ones who have already merited an eternal good end. All of this is alluded to in the matter of the luz and the egg mentioned above — for in everything in the world there are great and wondrous allusions to drawing close to Hashem, since all things in the world were created for this purpose alone, and have no vitality or existence except through this — through the vitality that inheres in them from the counsel of the holy Torah, from which all things draw their life and sustenance, as is known.
Segment 8
אות ד וע"כ מי מעיין חשובים יותר ממקוה ע"י מי גשמים. כי הגשמים היורדים משמים לארץ מחת שעברו באוירא דהאי עלמא שהוא בחי' שלא כסדר וע"כ אע"פ כשנופלים על הארץ לתוך המקוה החפורה בארץ שהם בבחי' כסדר מחמת שירדו למקום הנמוך לבחי' שפלות מ"ה כנ"ל אעפ"כ מי מעיין חשובים יותר מם כי הם נובעים ויוצאים ממקורן מבאר מים חיים ממקור הדעת וסמוכים לארץ ממקורו ולא שלט בהם אוירא דעלמא. ע"כ הם מקושרים יותר בבחי' כסדר כי המים הכנוסים בכח בעפר הארץ אשר בכל מקום שחופרין ומוצאין מים, אלו המים הם בחי' המשכת חיות אלקות שהוא בחי' הדעת המחי' את הארץ וכל אשר בה. וזהו בחי' לה' הארץ ומלואה כי המים ממלאין ומשלימין ומחיין את הארץ וכל אש עליה כי המים הם בחי' המשכת חיותו ית' כנ"ל. וע"כ באר מים חיים יקר מאד כי בכל מקום שמוצאין באר מים על ידי זה נפתח בארר למעלה ונתגלה אלקותו ית' על ידי זה כמובא בכתבים. כי מימי הבורות שנתגלין בתוך הארץ הם בחי' המשכת חיותו ית' כנ"ל וכשנתגל' באר נתגל' כביכול חיותו ית' שהוא ית' מחי' את כולם. וע"כ האבות הראשונים שהתחילו לגלות אלקותו ית' בעולם היו עוסקים תמיד בחפירות בארות כי הם התחילו לגלות אלקותו ית' בעולם ע"כ חפרו בארות שהם בחי' התגלות אלקותו ית' שהוא מחיה את כולם כנ"ל וע"כ התגברו הפלשים לסתום את הבארות כמ"ש וכל הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר וכו'. כי רצו לקלקל התיקונים של התגלות אלקותו ית' שהמשיך אברהם אבינו בעולם ע"י חפירות הבארות ויצחק חזר וחפרן וכמ"ש וישב יצחק ויחפור את הבארות וכו'. וע"כ עיקר התחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים הוא ע"י טבילת מקוה כי כל מי שרוצהלצאת מטומאה לטהרה צריך לטבול בקמוה. וכן ישראל קודם מתן תורה הוכרחו לטבילה במקוה שזהו בחי' המקוה של שבועות. וכן גר שבא להתגייר ורוצה ליכנס לקדושת ישראל צריך לטבול במקוה. כי עיקר התקרבות ישראל להש"י הוא בחי' הנ"ל לחבר ולקרב בחי' שלא כסדר לבחי' כסדר שהואבחי' התחבורת כנס"י עם דודה בחי' התקרבות ישראל לאביהם שבשמים. וזה נעשה ע"י טבילת מקוה שעל ידי זה נתעלמין ונתכסין מחיזו דהאי עלמא לגמרי ונכללין בא"ס בבחי' מ"ה בבחי' חכמה בבחי' אדם כסדר. וע"כ המקוה מציל מכל הצרות כמ"ש רבינו ז"ל במ"א בחי' מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה כי כל הצרות חס ושלום נמשכין מבחי' שלא כסדר שע"י הולך לו שלא כסדר ויש לו איזה צער חס ושלום וע"י טבילת מקוה שעל ידי זה נחזר בחי' שלא כסדר לבחי' כסדר על ידי זה נתבטלין כל הצרות כי נתבטל בחי' שלא כסדר ונכל בתוך בחי' כסדר ונעש' הכל כסדר כנ"ל. וזהו מקו' ישראל ה' כי המקו' הוא בחי' כסד' שהוא בחי' ה' בחי' הוי"ה במילוי אלפין כנ"ל ועל ידי זה מושיעו בעת צרה כנ"ל:
Therefore, the luz and the egg — which allude to the essential consolation — ripen specifically in twenty-one days, alluding to the mourning of Bein ha-Metzarim , to teach all of the above: that it is impossible to arrive at consolation except through mourning and grief, in the dimension of "Rejoice with her greatly, all you who mourn over her" [Isaiah 66:10]. As our Sages of blessed memory taught: whoever mourns over Jerusalem merits to see her in her joy. And as it is written: "To bestow upon the mourners of Zion a crown of beauty instead of ashes" [Isaiah 61:3]. And so it is for every person and in every time — in the matter of his exile, his grief, and the sufferings that pass over him, as explained above.
Segment 9
וזה שארז"ל על פסוק זה מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל כי הכל א' כי מי המקוה הם בחי' מי הדעת שהם בחי' המשכ' חיות הקב"ה כביכול בחי' כסדר שעל ידי זה עיקר הטהרה כי נעשה הכל כסדר כנ"ל או"א:
Section 1
Segment 10
(הלכות מקוואות הלכה ב'. בה' נדרים הל' ב. והלכה ג' בהלכות גילוח הלכה ד' אות ט"ז. והלכה ד' בהלכות טבילת כלים הל' ד' אות ז') :
The dimension of the signs of eggs [ simanay beitzim ] — that one end is blunt [ kad ] and one end is sharp [ chad ] as a sign of purity — has been explained above in Halacha 1. Kad alludes to the Written Torah — the twenty-four [ כ״ד ] books of Scripture [since the letters of kad spell twenty-four]. And chad alludes to the Oral Torah — the dimension of sharpness [ chiddud ], for the very essence of sharpness is in the Oral Torah, in the dimension of "Torah scholars who sharpen one another in halacha" [Shabbos 63a]. This is the dimension of "like nails planted are the masters of assemblies" [Ecclesiastes 12:11] — said of the Oral Torah — for a nail's head is sharp [ chad ], which is the dimension of the Oral Torah. Therefore, one end blunt and one end sharp is a sign of purity — for this alludes to the holiness of Israel who unite both Torahs and are grasped in both, for it is all one.