Section 5

אות טז וזה בחינת כהנים לוים וישראלים מותרים לבא זה בזה והולד הולך אחר הזכר, וכמו שאמרו במשנה: כל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר, כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום וכולי:

כי עיקר הדביקות והתקרבות להשם יתברך הוא על ידי קולות שהם בחינת עשרה מיני נגינה, שבהם כלולים כל הקולות שבעולם שעל ידם עיקר ההתקרבות ישראל לאביהם שבשמים. כי כל התפלות והשירות והתושבחות והתחינות ובקשות וידוים ורצויים ופיוסים, וכל השיחות שאדם משיח בינו לבין קונו בהתבודדות וכולי, הכל כלול בעשרה מיני נגינה שהם עשרה לשונות שנאמר בהם ספר תהלים, כמו שאמרו רז"ל במזמור בנצוח בנגון וכולי, כמבואר בדברי רבינו ז"ל (סימן רה') לענין העשרה קפיטיל תהלים שגילה שהם תיקון למקרה לילה עיין שם. וזה ידוע שספר תהלים כלול מכל הלשונות של תפילה ותחנונים וכולי כנ"ל, כי רוב ספר תהלים מדבר מצעקות וזעקות ושוועות להשם יתברך, וכמה לשונות של תחנונים שיעזרו השם יתברך לעשות רצונו, ולצאת ממצולות ים של עכירת תאוות עולם הזה והבליו וכולי, ובתוך אלו הצעקות והתחנונים של דוד המלך עליו השלום, בתוך זה הוא מתחיל לזמר ולשבח ולהודות ולהלל להשם יתברך וכולי, וכל אלו הדרכים והנתיבות הקדושים של ספר תהלים כל זה הוא בחינת עשרה מיני נגינה שהוא בחינת עשרה לשונות שנאמר בהם ספר תהלים, שבהם כלולים כל הבקשות וכולי ושירות ותשבחות וכולי שאומרים כל ישראל בכל מקום שהם, שעיקר ההתקרבות להשם יתברך הוא על ידי זה, וכמו שאמר רבינו ז"ל:(בליקוטי תנינא סימן פד') דע שעיקר התקרבות ודביקות ישראל להשם יתברך הוא על ידי התפלה וכולי. נמצא שעיקר התקרבות ודביקות ישראל להשם יתברך הוא על ידי בחינת קולות הקדושים של שירות ותושבחות ותפילות ותחנונים וכולי, וניגונים וזמירות וכולי, שכל זה הוא בחינת עשרה מיני נגינה שעל ידם עיקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים כנ"ל. כי כל הקולות שהם בחינת עשרה מיני נגינה זהו בחינת חוש השמע ששם הרגשת הנגינה והקולות, בחינת השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך, ועיקר ידיעת האמונה הקדושה הוא על ידי בחינת חוש השמע, כי שמיעה בלבא תליא כמו שכתוב: ונתת לעבדך לב שומע כמו שכתוב בזוהר הקדוש ומובא בדברי רבינו ז"ל (סימן כב') ששם בהלב ששם תליא שמיעה, שם עיקר ידיעת תשוקת אמונתו יתברך בבחינת נודע בשערים בעלה_ כח חד לפום מה דמשער בלבי' כי זה ידוע שהשם יתברך מרומם ומנושא למעלה מכל המחשבות, כי לית מחשבה תפיסא בי' כלל, רק השם יתברך מגודל רחמנותו שרצה להטיב לנבראיו להטעימם מזיו טעמו ולהודיעם מאלקותו יתברך שמו, על כן צמצם עצמו כביכול בכמה וכמה צמצומים לאין תכלית עד אשר הכניס השגות אלקותו בלב הצדיקים אמתיים שבכל דור ודור כמו האבות הקדמונים, וכן כל הצדיקים האמתיים בכל דור ודור, שכולם זכו על ידי עבודתם האמיתית להשיג השגות אלקות דרך כמה צמצומים, וכל זה הוא בחינת שמיעה כמו מי ששומע קול המדבר והמשמיע אבל אי אפשר לראותו וכמו שכתוב במתן תורה: קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול, ואפילו משה רבינו עליו השלום אמר: הראני נא את כבודך וכולי, והשיבו השם יתברך: כי לא יראני האדם וחי וכולי, וראית את אחורי ופני לא יראו, ועיקר ההשגה שהשיג היה רק בבחינת חוש השמיעה, כמו שכתוב: ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול וכולי, מכל שכן שאר הנביאים והצדיקים שבוודאי כל השגתם וידיעתם הוא בבחינת חוש השמיעה דתליא בלבא שהוא בחינת נודע בשערים בעלה, כל חד כפום מה דמשער בלבי' כמו שכתוב: ה' שמעתי שמעך יראתי וכולי, ובפרט שאר אנשים פשוטים כמונו היום שכל חיותינו וקדושתינו היא בבחינת חוש השמע שאנו שומעים לקול אבותינו שמסרו לנו התורה הקדושה שהיא האמונה הקדושה מדור לדור, ואנו מחוייבים לשמוע בקולם ולקיים את כל דברי התורה הזאת. וזה שכתוב: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, שמע דייקא כי עיקר האמונה היא בבחינת שמיעה דתליא בלבא כנ"ל. וכן ברוב הפסוקים מזהיר על קיום מהתורה בלשון שמיעה, כמו שכתוב: לשמוע בקולו ולדבקה בו וכולי, וכמו שכתוב: והיה אם שמוע תשמעו וכולי וכיוצא בזה הרבה, וזהו בחינת מה שהארכנו לעיל בענין מעלת קדושת הנגונים שישראל מזמרים בשביל התקרבות להשם יתברך, כי הנגונים הם בבחינת עשרה מיני נגינה שהם כלליות כל התפילות ושירות ותושבחות וכולי, כלליות הקולות דקדושה שהם בחינת חוש השמיעה שעיקר דביקות ישראל להשם יתברך הוא על ידי זה כנ"ל, ויותר ממה שכתוב כאן מובן לכל אד ואחד, לכל חד כפום מה דמשער בלבי' מעלת נעימת הניגון כמה גדול כחו לעורר ולהמשיך את האדם להשם יתברך, כי לגדולתו יתברך אין חקר, ואי אפשר לדבר מגדולתו יתברך כלל רק כל חד כפום מה דמשער בלבי' כמו שכתוב: נודע בשערים בעלה כנ"ל, וכל אחד ואחד כפי השיעור שבלבו יכול לידע בעצמו שעיקר הדביקות להשם יתברך הוא על ידי דיבורים וקולות ונגונים, שכל זה הוא בחינת עשרה מיני נגינה כנ"ל. וגם עסק התורה הוא גם כן בחינת עשרה מיני נגינה, שזהו בחינת הטעמים שבתורה שהם למעלה למעלה מכל הבחינות הקדושות שהתורה כלולה מהם, כי התורה כלולה מטנת"א שהם טעמים נקודות תגין אותיות כידוע, וזה ידוע שבחינת הטעמים הם למעלה מכל הבחינת טנת"א שהתורה כלולה מהם כמבואר בכתבי האריז"ל, וטעמים זה בחינת נגינה בחינת נגינות הטעמים, וזה שאמרו רז"ל לענין עסק התורה: זמר בכל יום זמר בכל יום, כי גם עסק התורה הוא בחינת ניגון וזמרה וכולי כנ"ל, וכמו שכתוב: קומי רוני בלילה:

(ועיין מזה בדברי רבינו ז"ל בהתורה אקרוקתא (סימן ג') לענין תיקון הנגינה על ידי לימוד גמרא עיין שם):

כי עיקר כלליות המשכת התגלות קדושת אלקותו לתחתונים הוא על ידי בחינת קולות וכולי כנ"ל. וזה בחינת בעשרה מאמרות נברא העולם, וכל המאמרות הם בחינת קול ודבור שבהם נברא העולם, להם עיקר החיות אלקות המלובש בכל העולמות. ועל כן עיקר הדביקות של ישראל להשם יתברך הוא גם כן בחינת קולות ודבורים כנ"ל, כי על ידי קולות ודיבורים קדושים מדבקין עצמן בקול ה' שהוא עיקר החיות אלקות המלובש בכל העולמות כנ"ל. וזהו בחינת עשרה מיני נגינה שהם בבחינת חוש השמיעה כנ"ל:

אות יז וזה בחינת כהן לוי ישראל שהם בחינת ימין ושמאל ואמצע, שהם כלליות הקדושה כידוע. כי כהן הוא בחינת חסד בחינת ימין, ולוי הוא בחינת דין בחינת שמאל הקדוש, וישראל הוא בחינת רחמים שכלול משניהם בחינת קו האמצעי המכריע כידוע כל זה, וכל זה הוא כלול בבחינת הקול שהוא עיקר המשכת אלקות שכלול מהכל. כי איתא בספרי חכמי המוזיקא שהוא חכמת הנגינה שיש שלש קולות, כי יש קול פשוט שהוא קול שאדם מוציא מפיו במקום רחב שאין מחיצה נגדו, ויש קול חוזר שהוא נקרא בלשון רז"ל קול הברה, שהוא הקול ששומעים ביער או בין ההרים הגבוהים כשמוציאים קול שאז שומעים כנגדו קול הברה כאלו אחר עומד כנגדו ומוציא זה הקול והדיבור שהוא מוציא מפיו, ועוד יש קול שלישי שהוא הקול המורכב משניהם, שהוא הקול היוצא מתוך כלי דחוק שהקול פוגע מיד בהקול החוזר, עד שקול החוזר נכלל מיד עם קול הישר ונעשה משני הקולות קול אחד שהוא קול שלישי, כי זה הקול משונה משנה הקולות הנ"ל שהוא קול ישר וקול חוזר כי זה הקול כלול משניהם יחד, וזה הקול נקרא קול חזק בחינת הן יתן בקולו קול עוז. נמצא שעיקר סוד כל הקולות שבעולם הוא שלשה קוללות הללו שהם קול ישר וקול חוזר וקול מורכב ומחובר משניהם, ובאלו הג' קולות כלולים כל מיני קולות שבעולם, ועל פי ערכי הקולות האלו וצירופיהם נתיסדו ונתחברו כל מיני ניגונים שבעולם, כי כולם יוצאים מאלו הג' קולות שמשתלשל ויוצאים מהם כמה וכמה שינויים רבים, כי יש חילוקים גדולים בין ההרכבות והחיבור של קול הישר עם קול החוזר כי במקום שהמחיצה רחוקה מאד שם מכירין היטב בין קול הישר וקול החוזר, ובמקום צר שם מתחברים יחד כנ"ל, ויש חילוקים גדולים בענין התחברותם וזהו החילוק שבין תבנית הכלים של הנגינה (מלבד שאר טעמים שיש להם עוד בענין תבנית הכלים כפי מדות הנגינה להרים או להוריד וכולי, ושאר הבחינות שיש בזה וכולי כי חכמה זו של נגינה גדולה ויקרה מכל החכמות שבעולם כפי מה שהבנתי מפי רבינו ז"ל). נמצא שכל הקולות כלולים בג' קולות הנ"ל שמהם יוצאים כל הנגונים שבעולם שכלולים בעשרה מיני נגינה כנ"ל, וזהו בחינת כהן לוי ישראל. כי כהן הוא בחינת חסד שהוא בחינת קול הישר שהוא בחינת חסד כידוע, ולוי הוא בחינת דין שהוא בחינת קול החוזר, כי בכל מקום אור החוזר הוא בחינת דין כידוע, וישראל הוא בחינת קול המורכב משניהם שהוא בחינת קו האמצעי המכריע שהוא בחינת רחמים הכלול משניהם מחסד ודין. וזהו בחינת אברהם יצחק ויעקב שהם יסוד האמונה הקדושה שהם בחינת ג' קולות הנ"ל. וזהו בחינת הקול קול יעקב, הקול קול דייקא, כי יעקב כלול משני הקולות הנ"ל שזהו בחינת קול המורכב משניהם, בחינת רחמים וכולי כנ"ל. כי אלו הג' קוין ימין ושמאל ואמצע הם כלל כל הספירות והמדות שהם עשר ספירות, שכולם כלולים בג' קוין אלו כידוע. וזהו בחינת עשרה מיני נגינה שהם בחינת עשר ספירות, בחינת שיר פשוט כפול משולש מרובע שכלולים בשם הויה שהוא כלליות העשר ספירות, וכולם כלולים בג' קולות הנ"ל, כי עיקר שם הויה ברוך הוא הוא רק בחינת ג' אותיות שהם יק"ו, כי אות רביעי הוא כפול, כי ג' אותיות ראשונות יק"ו שהם שיר פשוט כפול משולש הם ערכי הקולות שכלולים בג' קולות כנ"ל, ואחר שיש ג' קולות אלו שיש בהם שינויים, אזי צריכין לצרף ולסדר ולהעריך אותם ולחבר מהם נגונים, שזהו בחינת אות רביעי שבשם שהוא אות כפול. כי אות הרביעי הוא ה' כמו אות השני, כי אות הרביעי אינו קול רביעי, רק בכאן מתחיל צירוף הקולות וחיבורם לעשות מהם נגונים לצרפם ולכוללם ולחברם יחד עד עשרה מיני נגינה שהם בחינת עשר ספירות שבהם כלולים כל הקולות, שהם כלליות כל העולמות שבכולם מלובש אלוקותו יתברך שהוא בחינת קולות שהוא בחינת הכלים שהם בחינת החיות והנשמות שבכל העולמות, כי הקול הוא האויר כידוע והאויר הוא חיות האדם שהוא בחינת הנשמה, בחינת וכל זה כלול בג' קולות הנ"ל שהם בחינת ג' קוין הנ"ל:

אות יח ועל כן עיקר הנגינה הוא מסטרא דליוואי כנ"ל, כי עיקר בחינת הניגון מתחיל מבחינת קול השני שהוא בחינת קול החוזר, ושם מתחיל עיקר הבירור שצריכין לברר הטוב מן הרע, שזהו בחינת עשרה מיני נגינה שהם מבררין הטוב מן הרע רוח טובה מן רוח נכאה כנ"ל. כי זה ידוע שעיקר אחיזת הקליפות והסטרא אחרא שמהם כל העונות ח"ו הוא מסטרא דשמאלא שהוא בחינת הדין שמשם משתלשל חיותם כידוע, וכמבואר בדברי רבינו ז"ל שעיקר אחיזת כל היצרים רעים של כל בני אדם שבעולם שיש בהם שינויים רבים, ועיקר אחיזת כולם הוא מבחינת דין כמבואר שם במקומו עיין שם, ובחינת הדין זה בחינת קול חוזר כנ"ל, ובזה מבואר היטב מה שאמר רבינו ז"ל בהתורה חותם בתוך חותם (סימן כב') מה שגילה שם סוד נפלא ונורא מה ענין קול הברה, וביאר שם שענין קול הברה שהוא קול החוזר הוא בחינת קול העוונות שצועקין כנגד האדם עיין שם. כי כשהאדם מתעורר להשם יתברך ומוציא קול דקדושה, אזי תיכף מתעוררים כנגדו הקליפות שנבראו על ידי עוונותיו ומתחילים לצעוק כנגדו וכולי, וזהו בחינת קול הברה עיין שם. וזהו בחינת התוקע בבור וכולי אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה שמע לא יצא עיין שם, היינו כנ"ל, כי קול החוזר שהוא קול הברה בשרשו נמשך מבחינת הדין שהוא בחינת קול החוזר כנ"ל, ומשם משתלשל אחיזת כל היצרים רעים שהם כלל העוונות ח"ו, ועל כן למטה אצל האדם הגשמי קול הברה הוא בבחינת קול עוונות ממש שמתעוררין כנגדו, כי אחיזתם מקול החוזר העליון שהוא בחינת דין שמשם אחיזתם כנ"ל. נמצא שעיקר אחיזת היצר הרע והקליפות שהוא כלל כל התאוות והמדות רעות וכל העוונות כולם רחמנא ליצלן, עיקר אחיזתם הוא מבחינת קול החוזר הנ"ל שהוא בחינת דין כנ"ל, ועל כן עיקר הבירור שצריכין לברר טוב מרע שהוא בחינת עשרה מיני נגינה כנ"ל:

אות יט כי עקר הבחירה מתחיל מבחינת קול החוזר, כי שם עיקר הבחירה כי בעשרה מאמרות נברא העולם וכולי, כמו שכתוב: בדבר ה' נעשו וברוח פיו כל צבאם, דבר ה' ורוח פיו זה בחינת קולות ודבורים שכלולים בעשרה מיני נגינה שבהם נבראו כל העולמות כנ"ל, ועיקר אחיזת היצר הרע הוא מבחינת כפירות ואפיקורסית ואמונות כוזביות, כמבואר בדברי רבינו ז"ל כמה פעמים שהיצר הרע נקרא אל אחר כפירות, כי עיקר כלליות התורה והמצוות תלויים באמונה כמו שאמרו רז"ל: בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה, וכמו שכתוב: כל מצוותיך אמונה, וכן להיפך עיקר היצר הרע והתאוות והעבירות ח"ול הם בחינת פגם האמונה בחינת אל אחר כפירות שנקרא היצר הרע כנ"ל, ועיקר אחיזת הכפירות שהוא היצר הרע הוא מבחינת קול החוזר הנ"ל. כי אם היו הכל שומעים את הקול הישר בעצמו שהוא קול ה' בעצמו שברא בו כל העולמות כולם, ועדיין הוא מחיה בו כל העולמות כולם, כי דבריו חיים וקיימים וכולי לעד, כמו שכתוב: ודבר אלקינו יקום לעולם שהקולות והדיבורים שבהם ברא שמים וארץ וכל העולמות הם חיים וקיימים גם עכשיו, וקולו לא נפסק עדיין והם מחיין גם עתה כל העולמות כולם (וכמובא בשם הבעל שם טוב ז"ל), ואלו היו הכל זוכים לשמוע את הקול הזה של השם יתברך שבו ברא את העולם ובו מקיים את העולם כנ"ל, בוודאי לא היה שום בחירה כלל מאחר שהכל היו רואים ושומעים שהוא יתברך בעצמו מחיה את העולם ברוח פיו, אבל באמת זה הקול בעצם שהוא בחינת קול הישר הנ"ל אי אפשר לשמוע כי אם היו שומעין קולו היו בטלים במציאות, כי אפילו בשעת מתן תורה שהיו ישראל מזוככים מאד במדריגה גבוה מאד אמרו: כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים וכולי, אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוקינו עוד וכולי, ועל כן אי אפשר לשמוע את בחינת קול הישר בעצמו, ועיקר בחינת השגת הקולות ששומעין מגדולתו ואלקותו יתברך שמו הוא מבחינת קול החוזר שהוא בחינת יראה ודין, בבחינת ה' שמעתי שמעך יראתי, וזהו בחינת הבחירה שמחמת שעיקר השמיעה מגדולתו יתברך נמשכת מבחינת קול החוזר כנ"ל, על כן יש בחירה, כי מי שהוא חכם אמת מטה דעתו אל האמת כמו אבות העולם הטו אזנם אל האמת עד שזכו להבין מהיכן נמשך בחינת זה הקול החוזר, עד שהשיגו והבינו שזה הקול החוזר אין לו מציאות בעצם רק עיקר הוא קול הישר שנמשך ממנו יתברך, רק מחמת שהמשיכו הוא יתברך לתוך בחינת מחיצת הצמצום הראשון על כן יצא הקול כביכול בבחינת הכאה לתוך בחינת מחיצת הצמצום, ועל ידי זה נשמע קול החוזר הזה שהוא בחינת הדין, אבל באמת עיקר הוא הקול הישר כי זה קול החוזר אין לו שום מציאות רק שהוא החזרת קול הישר בעצמו, ועל כן דבקו עצמם רק לבחינת קול הישר שהוא בחינת עצם חיותו יתברך המלובש בכל העולמות, וחברו וייחדו יחד בחינת קול החוזר עם בחינת קול הישר ועל ידי זה הפרידו כל אחיזת הדין והקליפות שהם הכפירות הנאחזין בקול החוזר, על ידי שידעו והאמינו שקול החוזר אין לו שום מציאות בפני עצמו ח"ו, רק הוא החזרת קול הישר בעצמו כנ"ל. אבל האפיקורסים והכופרים אינם מטים דעתם אל האמת, ואינם רוצים לשמוע כי אם בחינת קול החוזר בעצמו, כי אינם מטים דעתם כלל להאמין ולידע תחילת שורש מציאת הקול והחיות המחיה כל העולמות כולם. כי זה דרכם כסל למו של המחקרים והפלוסופים שמחקרים חקירות גדולות וחכמות רבות בכל עניני הבריאה, כגון במהות ותבנית של כל פרטי הדומם צומח חי מדבר, ובכל הד' יסודות מהו הכח של כל אחד ואחד ועריכת אבריהם, וכל פרטי חילוק הקולות וערכיהם וצרופיהם, ואיך לעשות כלים לכווין בהם קולות הנגינה, וכן בשאר כל החכמות שהמציאו כלים רבים לתועלת העולם וכולי, אבל כל חקירתם וחכמתם הוא הכל בעניני העולם הזה העובר כהרף עין. כי זה המציא כלי איך להסתכל מרחוק, וזה המציא כלי איך לשמוע מרחוק וכיוצא בזה, ומה יתרון לאדם בכל זה, ומה ישא מכל עמלו שיעמול בזה לעולם הנצחי. כי בעולם הזה יכולים לחיות חיים טובים בלי ידיעת הכלים הללו, כמו שחיו כל דורות הקודמים שלא ידעו כלום מכלים הללו, וגם עכשיו רוב העולם אינם יודעים מהם כלל וחיים חיים טובים יותר מהחכמים שחקרו והמציאו כלים חדשים הללו, כי רובם היה להם מפלה גדולה על ידי חכמתם החדשה שהמציאו בעולם כמבואר במקום אחר, ואין להאריך בזה למי שיש לו שכל אמתי כל שהוא שאין שום תכלית אמתי יוצא מחכמתם, מאחר שכל חכמתם הוא בענינים הגשמיים של זה העולם, וכל העולם ומלואו הוא הבל וריק ואין יתרון לאדם מכל עמלו שיעמול תחת השמש, ולא תשבע עין לראות ולא תמלא האוזן משמוע אפילו בחוש הראות והשמע הפשוט שיש לכל אדם, כי יש לאדם כעס ומכאובות הרבה מחוש הראות וכולי שיש לו בטבעו מה שמתאוה למותרות הרבה הרוצים להטרידו מן העולם ח"ו,מכל שכן שאין צריך לחפש עוד אחר כלים חדשים בתחבולות העולם הזה להרבות כבודו וממונו ושאר תאוותיו, כי כל כוונת החכמים שחוקרים בכל זה הכל הוא בענייני העולם הזה ובשביל העולם הזה להרבות כבודו ושמו וממונו וכיוצא בזה כידוע לבקי בהם, ואין איש שם על לב לשום כל דעתו ולבו לדבק עצמו באור החיים לחשוב על תכליתו וסופו הנצחי וסוף כל סוף מה יהיה ממנו, שזהו בחינת קדושת ישראל שקבלנו מאבותינו הקדושים, שזהו בחינת התורה הקדושה שהוא עיקר החכמה האמתית והנצחית שכל חכמותינו הוא לקיים את כל דברי התורה הזאת כדי לזכות לחיים נצחיים לטוב הנצחי לעולם שכולו ארוך וטוב, ורק זהו נקראים חכמה באמת כי ישראל עוברים על כל החכמות שלהם כי אינם רוצים לחקור כלל בעניני העולםל הגשמי, כי הלוואי ולא היינו יודעים אפילו מה שיודעים כל אחד ואחד, דהיינו מה שכל אחד ואחד יודע מעניני תאוות עולם הזה והבליו, כי הלוואי והיינו פורשים עצמינו גם מהם ולהיות תמימים לגמרי כמו צדיקים הראשונים שלא הכירו צורת מטבע, רק שרוב העולם אינם יכולים לעמוד בזה, ואין הקב"ה בא בטרוניא וכולי, ובהכרח לדעת מה שמוכרח לקיום העולם בשביל פרנסה דהיינו משא ומתן וכיוצא המוכרחים יותר, אבל לחשוב תחבולות בעניני העולם הזה יותר ויותר בשביל תאות העולם הזה אפילו כשממציא חכמה גדולה אין שטות מזה מאחר שלא יצליח על ידי זה בעולם הנצחי, כי רובם ככולם נעשים אפיקורסים גדולים על ידי זה ואחריתם עדי אובד בעולם הזה ובעולם הבא, וכמבואר במ"א. ועל כן ישראל עם קדוש אין חוקרים כלל בענינים הגשמיים שאינם מוכרחים להם, רק שמים כל מגמתם לדבק את עצמם באלקים חיים על ידי קיום התורה והמצות, והם עוברים על כל החכמות שלהם כי הם יודעים החכמה האמתית והנצחית שהוא האמונה הקדושה, שיודעים ומאמינים שכל העולם ומלואו דומם צומח חי ומדבר וכולי וכולי מראש ועד סוף הם וכל אשר בהם, וכל כחותם עם כל דקדוקיהם ופרטיהם וכל מיני חכמות ותחבולות שיש בהם, הכל כאשר לכל ברא השם יתברך בכחו הגדול והוא מחיה את כולם בכל עת ובכל שעה, וכולם נבראו בשביל האדם השפל הזה כדי שידע זאת באמונה שלימה כדי שיעסוק כל ימיו לדבק את עצמו בהשם יתברך המחיה את כולם על ידי עסק התורה והמצות, שזאת החכמה שהיא האמונה האמתיית שיודעים שהשם יתברך ברא הכל עם כל החכמות שבהם היא עולה על כל החכמות כולם:

אות כ ועל כן כל חכמתם של המחקרים הוא בבחינת קול החוזר, שאין שומעים את קולו העצם יתברך כלל, רק הם מביטים אחר הבריאה אחר הטבע לבד, וחוקרים בכל הענינים שאחר הטבע לבד, אבל אין חוזרים פניהם להטות לבבם ואזנם להאזין ולהקשיב ולשמוע מבטן מי יצא הקול הזה כדי לשום כל תשוקתם לדבק אליו יתברך, כי הם רק חכמים להרע ולהטיב לא ידעו, והם רוצים ח"ו להפריד בחינת קול החוזר מקול הישר כאלו קול החוזר ח"ו יש לו מציאות בפני עצמו, שזהו בחינת נרגן מפריד אלוף, שמפריד אלופו של עולם ומקצץ בנטיעות וכופר באלקים חיים, שכל זה נמשך מבחינת קול החוזר שמשם אחיזת היצר הרע והכפירות כנ"ל על ידי שאינם משתדלים לידע ולהאמין שהכל נמשך מאתו יתברך לבד המחיה את כולם, וכל החכמות ששומעים ומבינים וכל הדברים שבעולם כולם הם רק בחינת קול החוזר שבאמת אין לו מציאות כלל בפני עצמו, רק היא החזרת קול הישר. ומי שטועה כשהוא ביער ושומע קול הברה וסובר שהוא קול בפני עצמו הוא אויל פתי ומשוגע שוטה רשע, כי אין מציאות לקול החוזר כלל רק הוא המשכת והחזרת קול הישר, כן הוא ממש כל חכמתם שחוקרים אחר הטבע, ואין מחזירין פניהם לקשר קול החוזר לקול הישר דהיינו לקשר כל החכמות לשרשם לידע ולהאמין שהכל נמשך ממנו יתברך ולבלות כל דעתו וחכמתו כל ימיו לקשר את עצמו בו יתברך שזהו עולה למעלה על כל החכמות, שבעולם ובו כלולים וטפלים כל החכמות וזוכה לחיים נצחיים לעולם ועד. וגם מי שזוכה לדבק את עצמו בתכלית השלימות להחכמה האמתית שהוא התמימות, לעבוד אותו יתברך בתמימות בתורה ועבודה בפשיטות הוא יכול לזכות אחר כך להשיג גם כל החכמות שבעולם בעצמו, כמו שמצינו בכמה צדיקים אמתיים שבתחילת עבודתם עבדו רק בתמימות ובפשיטות, ושברו כל התאוות ועסקו בתורה ועבודה ותפילות וכולי וכולי ביגיעה גדולה עד שבאו להשגות גדולות, ואחר כך זכו להשיג ממילא כל החכמות שבעולם. ואפילו מי שאינו מגיע לזה אין צריך לזה כלל, כי בעולם הזה יכול לבלות כל ימיו בטוב בלי שום ידיעה מחכמות אלו, ובעולם הבא בודאי אינם נצרכים לו כלל, אדרבא אנשים פשוטים שלא שברו עדיין את כל התאוות יכולים אלו החכמות לעקור אותם משני עולמות, כנראה בחוש שכל אלו שעוסקים בזה אפילו מעט מחכמות ולשונות וכולי נעשים אפיקורסים גדולים פורקים עול לגמרי רחמנא ליצלן. כי רק צדיקים הגדולים במעלה מאד בני עליה האמתיים הם יכולים להשתמש בהם למה שצריכים לעבודתם, וגם כדי לשבר דעות האפיקורסים, וגם אינם מבלים זמן על זה כי הם משיגים אחר כך ממילא כל החכמות כנ"ל, והם יכולים לקשר כל החכמות לשרשם העליון כי יודעים שהכל נמשך ממנו יתברך:

אות כא נמצא שעיקר אחיזת היצר הרע והכפירות הוא מבחינת קול החוזר שהוא בחינת דין על ידי שאין מקשרין ומחברין קול החוזר לקול הישר כנ"ל. וזהו בחינת בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף מדת הרחמים במדת הדין שנאמר: ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. כי מדת הדין זה בחינת קול החוזר, שבתחילה רצה שיהיה קיום העולם על ידי בחינת קול החוזר לבד שהוא בחינת מדת הדין כנ"ל, ראה שאין העולם מתקיים כי אם לא היה רק בחינת קול החוזר מקיים העולם היה מתרבה האפיקורסות, כי לא היה אפשר להאדם להשיג שהכל נמשך ממנו יתברך שזהו בחינת התקשרות קול החוזר לקול הישר כנ"ל, על כן עמד ושיתף מדת הרחמים במדת הדין שזהו בחינת קול השלישי המורכב משניהם שהשם יתברך שתף קול הישר עם קול החוזר והמשיך בחינת קול השלישי שהוא בחינת קול עוז קול המורכב משניהם, ועל ידי זה יש קיום להעולם. כי עכשיו מחמת שקיום העולם על ידי קול המורכב שהוא בחינת הקול קול יעקב, על ידי זה יש קיום להעולם, כי עתה יש לנו כח לדבק באור החיים לידע ולהשיג האמונה הקדושה שהכל נמשך ממנו, וכל החכמות והעקמומיות שבלב הנמשך מבחינת קול החוזר מבחינת דין, הכל נמשך ממנו יתברך בעצמו בשביל הבחירה. כי קול החוזר אין לו מציאות רק מקול הישר, וכל זה יש לנו כח להשיג על ידי הרכבת הקול, שהרכיב וחיבר השם יתברך בעצמו שני הקולות יחד שהוא בחינת שיתוף מדת הרחמים במדת הדין כנ"ל, ולולא זאת, לא היה כח להאדם לשבר הבחירה כלל, כי היו מתגברים עליו הקליפות והכפירות הנמשכים מבחינת קול החוזר כנ"ל אבל עכשיו יש לו כח להטות לבבו אל האמת לבחינת קול הישר שממנו נמשך הכל, מאחר שקיום העולם על ידי הרכבת שני הקולות יחד כנ"ל, כי עצם הקול הישר בעצמו אי אפשר לגלות כדי שלא יתבטלו במציאות כנ"ל. וזהו בחינת מה שאמרו רז"ל: בעשרה מאמרות נברא העולם, והקשו שם: הני ויאמר דבראשית ט' נינהו, ותירצו: בראשית נמי מאמר הוא. ועתה לכאורה קשה מדוע באמת לא כתיב גם במאמר הראשון ויאמר כמו בשאר הט' מאמרות, אך זהו בחינת הנ"ל שבראשית הוא בחינת מאמר הראשון שהוא בחינת הקול הישר שבו כלולין כל העשרה מאמרות, וכל העולמות כולם מראש ועד סוף, כי כולם כלולים בבראשית שנקרא מאמר סתום שכולל הכל כמבואר בדברי רבינו ז"ל במ"א (בליקוטי תנינא סימן יב'). ומחמת שהוא בחינת קול הישר בעצמו אינו מכונה בשם מאמר שהוא בחינת קול ודיבור, כי זה הקול והדיבור אי אפשר לשמוע ולהשיג כלל שלא יתבטלו במציאות כנ"ל, רק אחר שיצא הקול הישר שהוא בחינת בראשית שכולל הכל, אחר כך תיכף נתהוה קול החוזר, ואז הרכיב השם יתברך שני הקולות יחד שהוא בחינת קול השלישי הנ"ל, ובו ברא הכל. וזהו בחינת ט' ויאמר דבראשית שהם בחינת קול שאפשר לשמוע, כי נמשכין מבחינת קול החוזר והישר המורכבין יחד שבהם נברא העולם בפרטיות, ונתחלק למינים שהם כל הדברים שנבראו על ידי ט' מאמרות בו' ימי המעשה. כי בבחינת בראשית מאמר סתום קול ישר שם היה הכל כלול ביחד, ולא היה אפשר עדיין להכיר פרטיות הבריאה מחמת שזה הקול סתום ונעלם מאד. וזה עיקר עבודתנו לכלול הכל בבחינת בראשית, להחזיר הכל לשרשו לידע ולהאמין שהכל נמשך ממנו לבד כי אין מציאות לקול החוזר כי אם מקול הישר כנ"ל. וזהו בחינת עשרה מיני נגינה דקדושה שהם בחינת עשרה מאמרות כנ"ל, שהם מבררין הטוב מן הרע האמונה מן הכפירות, כי הם מקשרין ומרכיבין כל הקולות ומחברין היטב קול החוזר עם קול הישר, עד שנעשה הניגון הממשיך את הלב להשם יתברך, שממשיך ומוציא הלב מן הכפירות והתאוות הנמשכין מבחינת קול החוזר ומחזירין ומקשרין אותו לבחינת קול הישר שזהו בחינת כלליות הבריאה בשרשה, בחינת הדביקות בהשם יתברך שעיקרו על ידי בחינת עשרה מיני נגינה כנ"ל. כי עיקר הדביקות הוא האמונה, שהוא בחינת החזרת קול החוזר לקול השם יתברך שזהו בחינת עשרה מיני נגינה כנ"ל, ועל כן עיקר הנגינה מבחינת סטרא דליוואי שהוא בחינת קול החוזר, כי שם עיקר הבירור שצריכין לברר הטוב מהרע הנאחז שם על ידי שמחברין אליו קול הישר ומחזירין הכל לקול הישר שהוא עיקר הכל. כי כל הקולות שבזה העולם הם בחינת קול החוזר נגד קול הישר העליון בעצמו, ושם עיקר הבירור שצריכין לדבק אותן בקול הישר על ידי בחינת נגינה וכנ"ל:

אות כב וזהו בחינת קול השופר שכלול משלש קולות שהם תקיעה שברים תרועה, שהם בחינת שלשה אבות אברהם יצחק ויעקב כידוע. כי שופר הוא בחינת עשרה מיני נגינה כנ"ל, ועל כן הם עשרה קולות של מלכיות, וכן אצל זכרוניות ושופרות וכנ"ל, אבל עיקר שורש שנוי הקולות של השופר הם רק שלש שהם בחינת שלש הקולות הנ"ל, שהם שורש ויסוד של כל העשרה מיני נגינה הכלולים בקול שופר, כי כולם נמשכים משלש קולות אלו שהם בחינת תלת אבהן כנ"ל:

אות כג נמצא שעיקר בחינת עשרה מיני נגינה שהוא עיקר בחינת הבירור שהוא עיקר עבודת ישראל, הוא לחבר קול החוזר בקול הישר לדבק עצמינו בקול דברי אלקים חיים בבחינת לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך וכולי, כי עיקר החיים וקיום כל העולמות נמשך מבחינת קולו הישר כנ"ל. וזהו בחינת השמחה הנמשכת על ידי הניגון, כי עיקר שורש השמחה באמת נמשך מבחינת השמחה בו יתברך, שזהו עיקר השמחה באמת, כי באמת לאמתו אין שום שמחה בעולם כי אם כשזוכין להאמין ולידע ממנו יתברך, שזה עיקר החיים האמתיים לכל אחד ואחד כפום מה דמשער בלבי', כמו שכתוב: כי בו ישמח לבנו, כי בו דייקא ישמח לבנו כי אין שום שמחה אחרת באמת חוץ מזה. ודבר זה אי אפשר לבאר כלל לא בפה ולא בכתב, כי הוא רק לכל חד כפום מה דמשער בלבי' בבחינת וכל אחד ואחד כפי מה שזוכה לפעמים להרגיש מעט עריבות נעימות מתיקות השמחה האמתיית הזאת, יכול להבין זאת היטב שאין שום שמחה אחרת חוץ מזה, ואפילו המון עם ישראל הכשרים הפשוטים שאין זוכים להרגיש זאת היטב, אף על פי כן כל שמחתם של ישראל הכשרים בשבתות וימים טובים ובחתונה וכיוצא בזה הכל נמשך משמחה זאת שהוא בחינת דביקות בו יתברך, כי אף על פי שאינם זוכים עדיין לבחינת דביקות באמת כראוי, אף על פי כן, אף על פי דאיהו לא חזי מזלי' חזי, ומחמת שבשורש נשמתם הם מרגישים לפעמים עריבות נעימות השמחה הזאת, על ידי זה נמשך עליהם גם למטה שמחה גדולה בעת שזוכים לשמוח בה' באיזה שמחה של מצוה. ועל כן כל ישראל הכשרים רגילים בעת שמחתם לזמר פסוקים ותפילות של התקרבות ישראל לאביהם שבשמים שזה עיקר שמחתם, ובפרט בשמחת תורה ופורים וכיוצא בהן, שזה עיקר שמחתינו אשר בחר בנו מכל עם וכולי וכמו שאנו אומרים בכל יום אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים וכולי, ומה נעים וכולי, וכיוצא בזה הרבה וכנ"ל. כי באמת זה עיקר השמחה מה שאנו יודעים מהבורא הכל יתברך לנצח על ידי אמונתנו הקדושה וכנ"ל, וזהו בחינת מה שמבואר בפסוקים מהפלגת השמחה בו יתברך, כמו שכתוב: שמחו בה' וגילו צדיקים וכולי, וכתיב: שמחו צדיקים בה' אנכי אשמח בה', וכיוצא בזה הרבה בספר תהלים וכן בספר ישעיה ובשאר הספרים, כמו שכתוב: שוש אשיש בה' תגיל נפשי באלקי וכולי וכיוצא בזה הרבה שם, וכתיב: ואני בה' אעלוזה אגילה באלקי ישעי וכולי. ולעתיד לבא שיתגלה אלקותו ומלכותו לעין כל כתיב: ה' מלך תגל הארץ ישמחו איים רבים וגו', וכתיב: ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ה' מלך נהרות ימחאו כף יחד הרים ירננו וכולי, וכן מבואר בפסוקים הרבה מאד מאד, כי עיקר השמחה האמתית הוא מה שזוכין לידע מהבורא הכל יתברך על ידי האמונה הקדושה שקבלנו מאבותינו על ידי התורה הקדושה וכנ"ל:

ומחמת שעל ידי הנדגינה דקדושה מבררין הרוח טובה מהרוח רעה, שמבררין האמונה מהכפירות ומאמונות כוזביות ומדבקין הכל להשם יתברך כי מחזירין הקול החוזר לקול הישר וכולי כנ"ל, על כן נמשך שמחה גדולה על ידי הנגינה בחינת עלי עשור ועלי נבל כי שמחתני ה' בפעלך וכולי, כי עיקר השמחה היא מה שיודעין ומאמינין בו יתברך שהוא יתברך פעל ועשה הכל וכנ"ל:

אות כד וזהו בחינת כהנים ולוים וישראלים מותרים לבא זה בזה, והולד הולך אחר הזכר. כי כהנים ללוים וישראלים הם עיקר יסוד כלליות הקדושה שהם בחינת תלת קוין הנ"ל, שהם בחינת תלת אבהן בחינת ג' קולות הנ"ל שמהם נמשכין כל העשרה מיני נגינה שהם כלליות השמחה, שזהו עיקר בחינת חבור וזווג דקדושה של ישראל שהוא בבחינת שמחה, להפוך אחיזת היגון ואנחה לשמחה לכלול אשה באיש שמאל בימין, דהיינו לחבר הקול החוזר בקול הישר שהוא בחינת המתקת הדין על ידי שנכלל ברחמים העליונים, שכל זה הוא בחינה אחת וכנ"ל, שמבררין הקול החוזר על ידי עשרה מיני נגינה שעל ידי זה נתברר האמונה הקדושה, על ידי זה נתבטל היגון ואנחה שאחיזתו מבחינת דין מסטרא דנוקבא, כי אין אחיזתו רק כל זמן שאין יודעין שגם קול החוזר ממנו יתברך מבחינת קול הישר, כי אין לו מציאות אחר כנ"ל, אבל תיכף כשיודעין זאת באמת נתבטל אחיזת היגון ואנחה, ואזי נתהפך היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל, שזהו עיקר בחינת זווג של מצוה כנ"ל. ועל כן עיקר החיבור דקדושה הוא בחינת כהן לוי ישראל שהם עיקר יסוד העשרה מיני נגינה כנ"ל שעל ידם עיקר התהפכות היגון ואנחה לשמחה, עיקר התחברות קול החוזר בקול הישר שהוא בחינת יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי' שהוא עיקר בחינת זווג דקדושה וכנ"ל, ועל כן הולד הולך אחר הזכר. כי ישראל ממשיכין הנשמות תמיד מסטרא דדכורא, מחמת שכל עבודתם ויגיעתם וכל מחשבתם ועסקם הוא להתקרב להשם יתברך על ידי התורה והמצוות שמקיים כל אחד כפי בחינתו, על כן הם כוללים כל הבריאה בשורשה שזהו בחינת שמחברין קול החוזר בקול הישר עד שמתבטל קול החוזר לגבי קול הישר, כי באתר דאית דכר נוקבא לא אידכר תמן, כי באמת אין מציאות לקול החוזר כלל כי הוא רק המשכת והחזרת קול הישר בעצמו בחינת עצם מעצמיו ובשר מבשרו כי בשרשן הכל אחד. ועל כן ישראל עם קדוש נכללין בסטרא דדכורא לעולם מאחר שיודעין ומאמינים באמת שהכל נמשך מהמשפיע הראשון שהוא בחינת סטרא דדכורא, ועל ידי זה נכללין שם לעולם, ועל כן הולד הולך תמיד אחר הזכר בכהן לוי וישראל שהם עיקר הקדושה כנ"ל:

אות כה אבל במקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום שהוא בחינת יגון ואנחה. כי במקום עבירה ח"ו שהוא תאוות עולם הזה, נמצא שהוא כרוך אחר תאוות זה העולם ועוקר עצמו מהשם יתברך, ואינו מקשר אחר הבריאה בשרשה, רק אדרבא הוא נרגן מפריד אלוף שמפריד עצמו עם כל הבריאה התלויה בו מהשם יתברך, על כן אינו נכלל בהקדושה שהוא בחינת סטרא דדכורא רק אדרבא הוא ממשיך עצמו להסטרא אחרא, על כן הולד הולך אחר הפגום שהוא בחינת יגון ואנחה ששם כל הפגמים. כי מי שהוא פגום יותר שם אחיזת היגון ואנחה ביותר, ואפילו אם האיש פגום והאשה ממשפחה כשירה, עיקר אחיזת היגון ואנחה בו, כי זה כלל שסטרא דנוקבא דקדושה נחשב לבחינת דכורא לגבי דכורא דסטרא אחרא שנחשב לבחינת נוקבא נגדה כידוע, ועל כן הפגום הוא בבחינת סטרא דנוקבא בחינת יגון ואנחה והולד הולך אחריו במקום שיש עבירה, כי עיקר העבירה בפרט בפגם הברית הוא מבחינת יגון ואנחה שמשם עיקר התאוה כנ"ל, ועל כן במקום עבירה הולד הולך אחר הפגום שהוא בחינת יגון ואנחה כנ"ל. אבל בזווג של מצוה שהוא בחינת כהן לוי ישראל, שם נמתק היגון ואנחה ונהפך לשמחה, ונכלל הכל בסטרא דדכורא כנ"ל, ועל כן הולד הולך אחר הזכר כנ"ל:

אות כו וזהו בחינת עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, וזה בחינת אל תצר את מואב וכולי בשביל שתי פרידות טובות שיצאו מהם שהם רות המואביה ונעמי העמונית, שמהם יצאו דוד ויוצאי חלציו שהם בחינת משיח שיצא מהם כי עיקר הגאולה שתהיה על ידי משיח שיבא במהרה בימינו הוא על ידי השמחה הגדולה שיהיה אז, על ידי שהכל יכירו וידעו אז את אמתת אלקותו וגדולתו יתברך, ועל ידי זה תגדל השמחה אז מאד מאד כמו שכתוב: ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ה' מלך, וכמו שכתוב: ואמר ביום ההוא הנה אלקינו וכולי נגילה ונשמחה בישועתו וכולי, וכיוצא בפסוקים הרבה כנ"ל. ועל ידי זה תהיה עיקר הגאולה כמו שכתוב: כי בשמחה תצאו וכולי ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה, וכמו שאמר רבינו ז"ל (סימן כד') ששמחה הוא עולם החירות עיין שם. ואז יתהפך כל היגון ואנחה שהוא בחינת מרירת הגלות יתהפך לשמחה, בבחינת ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה, וכמו שכתוב: והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם, וכמבואר כל זה למעלה, ועל כן נמשכה נשמת משיח על ידי אתערותא דנוקבא דייקא כמבואר בתורה בענין בנות לוט שמהם יצאו רות ונעמה שמהם יצא דוד ומשיח כנ"ל, וכן במעשה של תמר ויהודה, כמו שכתוב: ותשב בפתח עינים, וכן במעשה של רות ובועז, כי כל זה הוא בחינת התהפכות היגון ואנחה לשמחה שהוא עיקר בחינת משיח, בחינת והפכתי אבלם לששון כנ"ל. כי כל אלו היה כוונתם לשם שמים כמבואר בדברי רז"ל ובפרוש רש"י, וכשהההתעוררות מן האשה לשם שמים להחיות זרע להעמיד תולדות, נמצא שהיגון ואנחה בעצמו נתהפך לשמחה מאחר שהיא בעצמה ששם אחיזת היגון ואנחה ברצונה נעשית מרכבה אל הקדושה, מאחר שרצונה להעמיד תולדות לקיום העולם שהוא בחינת שמחה כנ"ל, כי זווג דמצוה לקיום העולם הוא בחינת שמחה וכולי וכנ"ל:

כי ער ואונן פגמו מאד, כי השחיתו דרכם כמו שכתוב בתורה שזהו עון הגדול בתורה, כי אפילו מי שהוא פרוש לגמרי מחמת גודל קדושתו הוא גם כן פגם גדול מאחר שאינו ממתיק היגון ואנחה הנאחז בבחינת סטרא דשמאלא בבחינת האשה וכולי, ואינו מעמיד תולדות שהם עיקר בחינת הגדלת השמחה בהשם יתברך על ידי שנתרבין ישראל המכירין גדולתו יתברך וכולי וכנ"ל, שזהו בחינת פגם נדב ואביהוא וכולי כנ"ל, מכל שכן וכל שכן להיפך ממש כשמשחית דרכו, ואזי אינו ממתיק היגון ואנחה אדרבה היגון ואנחה בעצמם מקבלים הטיפה ח"ו. כי יגון ואנחה הם סמך מם ולילית כמובא בכוונות, והם עושקים הטפה היוצאת לבטלה ח"ו, ועל זה נאמר: וראיתי דמעת העשוקים וכולי, ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם כידוע, דמעת העשוקים דייקא, כי הם מלאים דמעות בחינת בכיה ויגון ואנחה, כי שם הם עשוקים כנ"ל. ועל כן גדול עוונו מנשוא, ועיקר תיקון תשובתו הוא על ידי הצדיק האמת שיכול לעורר כל העשרה מיני נגינה שהם בחינת שמחה כנ"ל, כי על זה הפגם נאמר: כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים, אורחות חיים הוא בחינת שמחה כמו שכתוב: תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך וכולי, וכל זה כשאינו עושה תשובה, אבל כשעושה תשובה ועוזב דרכו הרע ומחשבותיו הרעים ומתגבר בכל כחו לשבר מדת העצבות שמשם כל המחשבות רעות וכל ההרהורים רעים, ומקרב את עצמו לצדיקים אמתיים ולכשרים האמתיים המשתדלים בתקנתו, ויודעים איך להכניס בו שמחה כי יש להם כח לתפוס גם אותו עם תוקף היגון ואנחה הנאחז בו ולהכניסו בתוך השמחה דקדושה, על ידי זה עיקר תקונו, כי עיקר תקונו הוא כשיזכה שיתהפך היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל. וזהו בחינת העשרה קפיטל תהלים שגילה רבינו ז"ל בשביל תקון למקרה לילה, כי אלו העשרה מזמורי תהלים הם בחינת עשרה מיני נגינה הם בחינת השמחה, בחינת התהפכות יגון ואנחה לשמחה שעל ידי זה עיקר התיקון של פגם הברית כנ"ל. ועל כן גמר תיקון חטא זה יהיה על ידי משיח כמובא בספרים, שזהו בחינת ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב וכולי כמובא בכוונות. כי משיח יהפוך היגון ואנחה לשמחה שזהו בחינת הגדלת השמחה שיהיה אז כנ"ל, ועל כן דוד שהוא משיח עסק כל ימיו בספר תהלים שיסד שהוא בחינת עשרה מיני נגינה כנ"ל שעל ידי זה עיקר תיקון חטא זה שהוא נתתקן על ידי דוד משיח דייקא כנ"ל. ועל כן היה נפש דוד נמשך מסטרא דנוקבא כמובא, וכל השתלשלות המשכת נשמתו לעולם על ידי התעוררותם כנ"ל, כי זה היה תוקף כחו של דוד שהוא בחינת משיח שיש לו כח על ידי תפלותיו וזמירותיו שהם ספר תהלים שחיבר בחינת עשרה מיני נגינה להפוך כל היגון ואנחה הנאחז בסטרא דנוקבא, להפוך הכל לשמחה שזהו עיקר שלימות הגדלת השמחה, שזהו עיקר התיקון והגאולה שיהיה על ידי משיח בחינת ששון ושמחה ישיגו וכולי כנ"ל, שעל ידי זה עיקר התיקון של כל הנדחין בעוונותיהם הבאים לשוב שיתתקנו על ידי זה דייקא, בחינת ופדויי ה' ישובון וכולי ששון ושמחה ישיגו וכולי כנ"ל. ועל כן איתא באמת שדוד היה בסכנה גדולה כל ימיו כמו שכתוב: לולא ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי, וכמו שכתוב: כפשע ביני ובין המות, כי דוד לא היה לו חיים כלל כי היה מסטרא דנוקבא ששם אחיזת היגון ואנחה בחינת סטרא דמותא, והוא בתוקף כחו זכה להפוך הכל מהיפך אל היפך כי הפך ממות לחיים מיגון ואנחה לשמחה, כמו שכתוב: אפפוני חבלי מות וכולי צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא וכולי, כי חלצת נפשי ממות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי אתהלך לפני ה' בארצות החיים וכולי, וכיוצא בזה הרבה, כי זכה להפוך תוקף היגון ואנחה לשמחה, וכל זה על ידי נעימת זמירותיו על ידי רבוי התפילות ותחינות ובקשות שזכה לצעוק תמיד אל ה' בכל מיני קולות ולשונות של צעקה ותפילה ותחנונים ושירות ותושבחות, שזהו כל ספר תהלים שזהו בחינת עשרה מיני נגינה כנ"ל, ועל ידי זה הפך יגון ואנחה לשמחה מות לחיים עד שזכה להיות נכלל בחיים לעולם, כמו שכתוב: תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך, בחינת דוד מלך ישראל חי וקיים וכנ"ל:

אות כז וזהו בחינת מחלוקת קרח ועדתו על אהרן, כי קרח היה לוי ואהרן היה כהן, ועיקר עבודת הלוי הוא בשיר על הדוכן, וכל עבודתו הוא להתחבר ולכלול בהכהן שהוא בחינת חסד בחינת קול הישר, דהיינו לחבר ולכלול קול החוזר שהוא בחינת דין בחינת לוי, לחברו ולכוללו היטב בבחינת קול הישר שהוא בחינת כהן כנ"ל, שזהו בחינת כל עבודת השיר של הלוים שהם בחינת עשרה מיני נגינה שעל ידי זה ממתיקין הדין והיגון ואנחה שהוא סטרא דמותא הנאחז בבחינת קול החוזר, כי מקשרין אותו במקור החיים שהוא בחינת קול הישר שבו ברא העולם, ובו מחיה ומקיים את העולם. כי בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו וכולי שהוא בחינת קול ודבור כנ"ל, וכמבואר כל זה למעלה היטב, וקרח פגם בזה מאד מאד ורצה לחלוק על הכהונה, שרצה ח"ו להחריב כל העולמות ולהחזיר העולם לתהו ובהו על ידי מחלוקותו, כי רצה ח"ו להפוך הלוי לכהן, להפוך בחינת קול החוזר כאילו הוא ח"ו בחינת קול הישר, שזהו עיקר הפגם של כל האפיקורסים והכופרים באלקים חיים שאינם מסתכלים רק על הקול הנשמע בזה העולם, שהוא בחינת קול החוזר שהוא בחינת החיות והחכמה המלובשים בזה העולם, ואינם מחזירים פניהם לקשר הכל לשרשו להסתכל ולידע ולהאמין מבטן מי יצא הקול, לידע ולהודיע ולהוודע שהוא היוצר הוא הבורא וכולי, והוא אמר ויהי והכל נמשך מקולו הישר שהוא בחינת כהן שמשם נמשך הכל, רק שאי אפשר לשמוע קולו הישר בעצם כי אם על ידי התחברות עם בחינת קול החוזר וכנ"ל, בשביל קיום העולם כנ"ל. אבל באמת אין מציאות לקול החוזר כי אם על ידי קול הישר וכולי כנ"ל, וקרח פגם בזה מאד על שרצה ליקח הכהונה לעצמו שזהו בחינת הפגם הנ"ל בעצם, שרצה לעקור עצמו מחי החיים ולחרוב העולם ח"ו כאלו קול החוזר שהוא בחינת סטרא דלוי יש לו מציאות בפני עצמו ח"ו, ועל כן באמת אמרו רז"ל: קרח כפר בעיקר, כי בוודאי כפר בעיקר על ידי מחלוקותו שחלק על הכהונה שרצה לחלוק סטרא דלוי בחינת קול החוזר מבחינת כהן מבחינת קול הישר, שזהו עיקר הכפירה של כל הכופרים כנ"ל. וזהו ויקח קרח, ותרגומו ואתפליג קרח, ואתפליג דייקא שחלק והבדיל עצמו, שזהו עיקר הפגם והכפירה שלו שרצה לחלוק ולהפליג בחינת קול החוזר מקול הישר שהוא בחינת חלוקת הלוי מן הכהונה, ורצה לעשות הלויה לכהן כאלו קול החוזר יש לו מציאות בפני עצמו, כאלו הוא בעצמו ח"ו הוא קול ישר שזהו בחינת כפירת כל הכופרים שסוברים שחכמתם בעצמם יש להם מציאות בפני עצמה עד שכופרים באלקים חיים, וכל זה מחמת שאינם מסתכלים על שורש חיות כל החכמות מהיכן נמשך הכל, כמו שכתוב: מי פעל ועשה קורא הדורות מראש, וכמו שכתוב: שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וכולי. וזה שכתוב בפסל מיכה שרצה להתגבר על ידי שהיה לו הלוי לכהן כמו שכתוב: כי היה לי הלוי לכהן, כי משם עיקר אחיזת הכפירות והעבודה זרה כשסוברים שבחינת קול החוזר הוא בחינת קול הישר ח"ו כנ"ל, שזהו בחינת מחלוקת קרח שכפר בעיקר ורצה לעשות הלוי לכהן שזהו בחינת פסל מיכה, בחינת כי היה לי הלוי לכהן וכנ"ל. ועל כן היה עיקר מחלוקת קרח על ידי אשתו, כמו שאמרו רז"ל על פי חכמת נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנה_זו אשתו של קרח, כי עיקר אחיזת היגון ואנחה הנאחז בקול החוזר נאחז באשתו שנמשכה משם כנ"ל, והתגברה ברשעתה כל כך עד שלא רצתה להיות מרכבה אל הקדושה שיהיה נכלל אשה באיש לוי בכהן, והיא ברשעתה פגמה בזה שזהו עיקר בחינת אשה רעה שנאמר עליה: ומוצא אני מר ממות את האשה. כי עבודת הלוי הוא בשיר על הדוכן בחינת עשרה מיני נגינה, שעל ידי זה נתהפך יגון ואנחה לשמחה ונתייחד קול החוזר בקול הישר שהוא בחינת זווג דקדושה שנכללת אשה באיש וכנ"ל, שזהו בחינת כלי זמר שמנגנין על החתונה, וכמו שאמר רבינו ז"ל (סימן רלז') ע"פ: הפעם ילוה אישי אלי שהוא סוד כלי זמר שמנגנין על החתונה, כי אמרה לאה הפעם שנולד לוי שהוא בחינת נגינה, עתה ילוה אישי אלי, כי עיקר התחברות דקדושה של איש ואשה הוא על ידי עשרה מיני נגינה שהם בחינת לוי כנ"ל עיין שם וכנ"ל, ואשתו של קרח פגמה בזה ורצתה להפך ממש לחלוק על הכהונה להפוך הלוי לכהן וכולי שעל ידי זה אינו נמתק היגון ואנחה אדרבא מתגבר יותר וכנ"ל. ועל כן באמת גרמה מיתה משונה מאד לה ולקרח ולכל עדתו, כי נאבדו כולם על ידה, כי יגון ואנחה היא סטרא דמותא כנ"ל היפך השמחה שהוא בחינת חיים ושלום כנ"ל, כמו שכתוב: כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, כי שלום הוא בחינת התחברות שני הפכים דהיינו כששמאל נכלל בימין לוי בכהן שזהו עיקר השמחה כנ"ל, וקרח במחלוקתו פגם בכל זה כנ"ל, ועל כן נקראת הכהונה ברית שלום כמו שכתוב: הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, כי עיקר השמחה והשלום נמשך מבחינת הכהן שהוא בחינת קול הישר שהוא שורש הכל, והכל צריכין להתקשר אליו, שזהו בחינת עבודת הלווים בשיר לחבר הכל להשורש על ידי בחינת עשרה מיני נגינה שזהו עיקר בחינת השלום והשמחה כשכל העולמות חוזרים לשרשן, ואינם נפרדים משורש חיותם, וזה עיקר השמחה והחיים והשלום כי שם צוה ה' את הברכה חיים. כי כל חיות כל העולמות נמשך משם מבחינת כהן שהוא בחינת קול הישר שהוא שורש הכל שורש השמחה שהוא בחינת שלום, בחינת כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון וכנ"ל. נמצא כשקרח פגם במדתו ממש, דהיינו שפגם בהשלום והשמחה על ידי מחלוקותו על ידי שהלך אחר עצת אשתו נחלק עצמו מן הכהונה על ידי שרצה להפוך הכהונה אליו, ועל ידי זה כפר בעיקר שכל זה הוא היפך תקון מדתו ממש, כי קרח הוא לוי בחינת שמאל בחינת קול החוזר שצריך להשתדל תמיד להתקשר אל הכהן לכלול בימין שזה בחינת עבודת השיר של הלווים וכולי כנ"ל, שהוא פגם בכל זה כנ"ל:

אות כח וזהו בחינת כ"ד מתנות כהונה שנתן לו הקב"ה לאהרן אח"כ בשמחה, כמו שכתוב: ואני הנה נתתי לך, ופירש רש"י בשמחה, כי עיקר קדושת הכהונה הוא בחינת שמחה שנמשכת משם כנ"ל. ועל כן זכה אהרן לכהונה על ידי שמחה דייקא, כמו שכתוב: וראך ושמח בלבו שעל ידי זה זכה לכהונה כמו שאמרו רז"ל, כי עיקר הכהונה הוא בחינת שורש השמחה ממי שהשמחה במעונו. ועל כן נתן לו השם יתברך כ"ד מתנות כהונה בשמחה דייקא, כי כ"ד מתנות כהונה הם כ"ד קישוטי כלה כידוע, כי קדושת הכהונה שהוא שורש השמחה הוא בחינת חיבור ויחוד חתן וכלה בחינת יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי', שעיקר החבור והיחוד הוא על ידי בחינת עשרה מיני נגינה בחינת שמחה ששורשה בבחינת כהן בחינת קול הישר, שמשם נמשך הכל והכל צריכין לחזור ולכלול בו בבחינת לשמוע בקולו ולדבקה בו וכנ"ל:

אות כט וזהו בחינת שבויה שאסורה לכהן, כי שביה וגלות ועבדות זהו בחינת יגון ואנחה, בחינת גלות מצרים שהיו שם בשביה בעבדות שהוא בחינת עצבות יגון ואחה שזהו עיקר בחינת גלות ועבדות. כי שמחה היא עולם החירות כמו שכתוב: כי בשמחה תצאו וכולי כמו שאמר רבינו ז"ל, ולהיפך יגון ואנחה הוא עיקר הגלות והעבדות, וכמובא בדברי רבינו ז"ל עוד במדרש אגדה: כי עיקר גלות מצרים היה על חטא אדם הראשון שהוא בחינת פגם הברית כידוע, ועיקר חטא אדם הראשון היה שעל ידי זה המשיך ח"ו בחינת עצבות בחינת יגון ואנחה שהוא סטרא דמותא, כמו שכתוב: בעצבון תאכלנה וגו'. בעצבון היינו עצבות וכולי שזהו בעצמו בחינת המיתה שהביא לעולם, כי בחינת המיתה נמשך מבחינת עצבות יגון ואנחה כנ"ל, ובשביל זה היה גלות ושיעבוד מצרים שעיקר הגלות והעבדות היא גם כן בחינת עצבות שהוא בחינת עצבות ושיעבוד כנ"ל, בחינת יגיעות וטירחות שנמשך מבחינת בעצבון תאכלנה, בחינת בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה וכולי. וכשזכו לצאת מגלות מצרים, עיקר הגאולה היה על ידי בחינת השמחה שמשם עיקר החירות בבחינת כי בשמחה תצאו כנ"ל, ועל כן אמרו שירה בליל יציאתן ממצרים שהוא בחינת הלל שלם כמו שכתוב: השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כמו שאמרו רז"ל. וכן בשעת קריעת ים סוף שהוא עיקר גמר שלימות הגאולה, אז אמרו שירת הים, כי שיר ההלל וכן שירת הים וכל השירות כולם הם בחינת עשרה מיני נגינה שהוא בחינת שמחה שזהו עיקר הגאולה, וכמו שאנו אומרים שהוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה וכולי, ונאמר לפניו שירה חדשה, כי השמחה והשירה היא עיקר הגאולה והחירות כנ"ל. וזהו בחינת גודל המצוה לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, כי סיפור יציאת מצרים שמספרין בתוקף הנסים שעשה עמנו השם יתברך בגאולת מצרים, ומברכין ומהללין לשמו הגדול יתברך על זה, זה בחינת עשרה מיני נגינה בחינת שמחה, ועל כן עיקר הסיפור ביציאת מצרים בליל פסח הוא על היין דייקא שהם הד' כוסות של יין, כי יין הוא בחינת שמחה כמו שכתוב: ויין ישמח לבב אנוש וכולי, כי עיקר הגאולה היא על ידי שמחה ושיר והלל בחינת עשרה מיני נגינה הם נמשכין מד' אותיות השם, בחינת שיר פשוט כפול משולש מרובע שכנגדם באו הד' כוסות של יין בליל יציאת מצרים כנ"ל, ועל כן אחר יציאת מצרים צריכין להביא עומר שעורים, ואיתא בזוהר הקדוש שעומר שעורים הוא מאכל בהמה שהוא קרבן של סוטה, כי כנסת ישראל נבדקת על ידי עומר שעורים ועל ידי זה נטהרת כנסת ישראל מזוהמת מצרים וכולי. כי סוטה היא בחינת פגם הברית, בחינת מר ממות וכולי בחינת ואחריתה מרה כלענה בחינת מים מרים מאררים, בחינת עצבות ומרה שחורה יגון ואנחה שהוא סטרא דמותא. וזהו בחינת קרבן שעורים שהוא מאכל בהמה שהוא בחינת מאכל שלא נתברר למאכל אדם, כמו שאמרו רז"ל שאמר אדם הראשון: אני וחמורי נאכל באבוס אחד, נמצא שמאכל בהמה הוא בחינת בעצבון תאכלנה. וזהו בחינת קרבן שעורים של הסוטה, בחינת עומר שעורים שמקריבין אחר יציאת מצרים, כי על ידי זה הקרבן שעורים שמביאין אל הכהן שהוא שורש השמחה, על ידי זה מהפכין יגון ואנחה שהוא בחינת מאכל בהמה כנ"ל לשמחה, ועל ידי זה נפסק טומאת מצרים שהוא בחינת פגם הברית בחינת יגון ואנחה שנמשך מחטא אדם הראשון, כי עיקר התיקון על ידי השמחה והעיקר על ידי שמהפכין יגון ואנחה לשמחה כנ"ל. ועל כן השבויה שהיא בשביה וגלות שהוא בחינת גלות מצרים שהוא בחינת עצבות יגון ואנחה כנ"ל, על כן אסורה לכהן, כי הכהן הוא שורש השמחה ואסור לו לטמאות למתים, וצריך לקדש את עצמו בקדושת הברית ביותר מכל ישראל, וכל מקום שנאחז בו בחינת פגם הברית בחינת יגון ואנחה ביותר אסור לו לישא אותה, שזהו בחינת נשים האסורות לכהן גרושה זונה וחללה וכולי, כי עיקר בחינת הבירור על ידי בחינת שיר וניגון הוא מתחיל מבחינת לוי שהוא בחינת שמאל הקדוש כנ"ל, אבל הכהן קדושתו קבוע כי הוא בבחינת קדושת שבת שאין שם בירור, ועל כן כל המלאכות שהם בחינת בירורים מבחינת בעצבון תאכלנה וכולי מבחינת יגון ואנחה,כולם אסורים בשבת. כי שבת הוא שורש השמחה, וכל הבירורים שמבררים בכל ימי החול ומהפכין יגון ואנחה לשמחה כולם שבים אל הקדושה בשבת, ושם נכללין כולם בשלימות בתוך השמחה העליונה, כי שבת הוא מעין עולם הבא שהוא בחינת שמחה, בחינת שובע שמחות את פניך וכנ"ל, ואז עולין כל הישרות והנגונים ונכללין בשרשן בבחינת קול הישר שהוא בחינת שבת בחינת כהן, שזהו בחינת שיר השירים אשר לשלמה שהוא בבחינת שבת שהוא בחינת מלך שהשלום שלו כידוע, כי שבת הוא בחינת שיר העליון על כל השירים, כי כל השירים של עכשיו הם מתחילין מבחינת לוי מבחינת שמאל, כמו שכתוב בזוהר הקדוש שיר לשמאלא וכנ"ל, כי כל עבודתינו בעולם הזה שהוא בחינת ששת ימי המעשה בחינת היום לעשותן, הוא לברר הקדושה שהיא השמחה מהסטרא אחרא שהיא בחינת יגון ואנחה, ולהפוך יגון ואנחה לשמחה וכנ"ל. ועל כן כל השירות של עכשיו הם מסטרא דנוקבא, שזהו בחינת שירה חדשה שבחו גאולים בלשון נקבה כמובא בספרים, כי עכשיו אי אפשר לשמוע השיר והניגון הנמשך מבחינת קול הישר בעצמו שהוא בחינת כהן בחינת שבת בחינת עולם הבא, שלא יתבטלו במציאות מחמת שכלי הגופים שלנו אינם מזוככים בעוונותינו, ויש בהם אחיזת היגון ואנחה, על כן אם היו שומעים את בחינת קול הישר בעצמו שהוא בחינת השיר שיתער לעתיד היה בחינת ריבוי אור שגורם שבירת כלים ח"ו שמשם סטרא דמותא כידוא, והיו מתגברים היגון ואנחה ביותר ח"ו. על כן עכשיו עיקר התיקון והבירור בחינת כל הנגונים מתחילין מסטרא דליוואי מבחינת שמאל, כדי להמתיק הדין בשרשו לברר היגון ואנחה ולהפכו לשמחה על ידי המתקת הדין בשרשו, על ידי שמהפכין קול החוזר ומחברין אותו לקול הישר וכולי כנ"ל, רק אחר שמבררין איזה בירור צריכין להביא אותו ולהחזירו לשרשו העליון שהוא בחינת כהן, ששם חוזר הכל ונכלל בשרשו. וזהו בחינת כל הקרבנות שמביאין אותן אל הכהן, שכל מי שחטא איזה חטא ונמשך אחר הסטרא אחרא שהוא בחינת יגון ואנחה כשרוצה לשוב ולתקן חטאו, אזי מביא בהמה לקרבן אל הבית המקדש ששם מקום השמחה, כמו שכתוב: ושמחתים בבית תפילתי, והבהמה היא בחינת העדר הדעת שהוא בחינת גלות ושיעבוד בחינת יגון ואנחה כנ"ל, וכשמביאה החוטא לבית המקדש וסומך ידיו עליו ומתודה עוונותיו, בזה מברר היגון ואנחה, כי על ידי שמקדש הבהמה לקרבן ומביאה לבית המקדש אל הכהן, על ידי זה הוא תופס את היגון ואנחה שהוא בחינת בהמיות ומביאו למקום השמחה שהוא הבית המקדש והכהן, ואז הכהן מקריבה לקרבן וכולל הקרבן בשורש השמחה העליונה על ידי הלוים שעוסקים בשיר על הדוכן, שהם מבררין ותופסין היגון ואנחה ומהפכין אותו אל הקדושה, ומביאין אותו אל הכהן שהוא בחינת קול הישר עד שנכללין בתוך שורש השמחה העליונה שהוא בחינת כהן כנ"ל. וזהו בחינת שבת שכל הברורים שמבררין בו' ימי המעשה שמבררין מבחינת יגון ואנחה מבחינת בעצבון תאכלנה נכללין בשורש הקדושה העליונה שהוא בחינת כהן כנ"ל. וזהו בחינת שבת שכל הברורים שמבררין בו' ימי המעשה שמבררין מבחינת יגון ואנחה מבחינת בעצבון תאכלנה נכללין בשורש הקדושה העליונה שהוא בחינת שבת שהוא מעין עולם הבא כנ"ל, ועל כן זווגן של תלמיד חכמים לשבת, כי אז נשלם בשלימות בחינת כלליות והתהפכות היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, שזהו עיקר בחינת זווג דקדושה וכנ"ל. אבל בשבת עצמו אין בירור, רק מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, כי אור שורש השמחה של שבת אי אפשר שירד לתוך בחינת מקומות היגון ואנחה לבררם ולהפכם אל הקדושה והשמחה, כי שורש קודש הוא ואין שם שום בירור כידוע, רק שאנו מקבלין בימי החול כח מקדושה ושמחה של שבת, וממשיכין הארה מאור השמחה של שבת לימי החול כדי לברר בירורים להפוך היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל. וזהו בעצמו בחינת הכהן שכל הבירורים שלווים וישראלים מבררים שהם בחינת עשרה מיני נגינה, כולם הם בכח הכהן שהוא בחינת שיר פשוט שהוא שרש הכל, אבל הכהן בעצמו אסור לו לצאת מקדושתו אל החוץ במקומות שנאחז ביותר היגון ואנחה שהם בחינת אשה זונה וחללה וכולי, וכן שבוייה שנאחז בה גם כן היגון ואנחה שהוא בחינת עבדות בחינת שבי גלות מצרים כנ"ל, כי הכהן קדוש הוא בבחינת קדושת שבת, כמו שכתוב: וקדשתו כי קדוש הוא לאלקיו, וכל הבירורים צריכין לשוב ולחזור ולבא אליו אבל הוא אסור לצאת למקומם, ועל כן אסור להכהן להטמאות למתים ששם נאחזת הטומאה הבאה מבחינת יגון ואנחה שהוא בחינת סטרא דמותא, בחינת תוקף מרירות יגון ואנחה שמתאבלין על המת רחמנא ליצלן וכנ"ל, כי הכהן אסור לצאת למקומות כאלו, כי קדוש הוא בבחינת שבת שאין שם בירור, רק כל הבירורים שבים לשם וכנ"ל:

אות ל וכן בכלליות העולם כל העבודה שעושין כל ימי חייו, וכן כל העבודה שעושין כל ימי העולם הזה, כולם הם בחינת בירורים שמבררין הניצוצות הקדושים מעמקי הקליפות שהם בחינת יגון ואנחה, ומהפכין יגון ואנחה לשמחה. ולכל הבירורים הם על ידי בחינת עשרה מיני נגינה של בחינת הלווים שממתיקין הדין ומקשרין וכוללין הקול חוזר בקול ישר שעל ידי זה מהפכין היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, אבל לעתיד לבא כשיגמור הבירור בשלימות, ויקויים בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ וכולי, אז לא יהיה עוד שום בירור ועשיה ועבודה כלל, כי היום לעשותם ולא למחר לעשותן, ואז יהיה יום שכולו שבת שכל הבירורים שזכה כל אחד לברר לפי בחינתו לפי עבודתו וטרחתו בעבודת ה', כולם ישובו לשרשם העליון שהוא בחינת קול הישר, שהוא שורש כל השמחה והחיות של כל העולמות, ואז יתער שיר חדש שהוא בחינת שיר של חסד, שהוא בחינת כהן שנקרא חסד כמו שאמר רבינו ז"ל (בליקוטי תנינא סימן ח') שלעתיד נזכה לבחינת שיר של חסד שהוא עיקר שלימות עשרה מיני נגינה, בחינת שיר פשוט כפול משולש מרובע שעולה ע"ב בגימטריא חסד, כי עכשיו כל הניגונים והשירות הם רק הארה מעשרה מיני נגינה, כי עכשיו עיקר השיר מסטרא דליואי שהוא בחינת דין שמשם אחיזת סטרא דנוקבא, ועל כן כל השירות בלשון נקיבה כנ"ל. אבל לעתיד יתער שיר חדש בלשון זכר, כמו שאומרים בהגדה: ונודה לך שיר חדש כמובא, כי יתער שיר של חסד בחינת שיר של שבת, בחינת שיר השירים שיר המעולה על כל השירים, בחינת כהניך ילבשו צדק וחסידך ירננו וחסידך דייקא ירננו בחינת שיר של חסד, כי אז יתבטל היגון ואנחה לגמרי ויתהפך הכל לשמחה בשלימות, ואז נזכה לשמוע בחינת קול השיר הנמשך מקול הישר בעצמו שהוא בחינת כהן בחינת חסד. וזהו בחינת עוצם ריבוי השמחה שלעתיד בחינת שובע שמחות את פניך וכולי, וכיוצא בזה בפסוקים הרבה כנ"ל, אשרי שיזכה לשמחה הזאת ולשיר הזה של חסד שהוא בחינת הניגון שיתנגן לעתיד על ע"ב נימין כשיתהפכו עוונות ישראל לזכיות, שהוא בחינת התהפכות היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל, וכמבואר בהתורה תקעו ג' עיין שם: אשרי שיזכה לזה:

אות לא וזה שכתב רבינו ז"ל שלקרב נפשות להשם יתברך הוא תקון גדול מאד לפגם הברית, כי כשמקרב רחוקים להשם יתברך זהו בחינת שרודף אחר היגון ואנחה ומכניסו בעל כרחו לתוך השמחה, כי זהו ממש בחינת מה שרודף ומשתדל לקרב רחוקים, שרודף אחר אנשים הרחוקים מהשם יתברך המונחים בחשך בתוך בחינת יגון ואנחה, שהם בחינת כל התאוות והעבירות רחמנא ליצלן כנ"ל, והוא רודף אחריהם ומהפכם אל הקדושה ומקרבם להשם יתברך, ואז מהפך היגון ואנחה לשמחה. כי מתחילה כשזה היה רחוק מהשם יתברך, נאמר ויתעצב אל לבו בחינת שכינה מה אומרת קלני מראשי, ולהיפך כשמחזירין אותו בתשובה ומקרבין אותו להשם יתברך, אזי נגדלת השמחה מאד אצלו יתברך בחינת ישמח ה' במעשיו, כי נתוסף שמחה וחדוה גדולה רבה ועצומה בכל העולמות כשבא הרחוק מהשם יתברך ורוצה לקרב עצמו אליו יתברך, וכמבואר בזהר מגודל הפלגת השמחה והשעשועים שנעשין למעלה על ידי זה האיש דרדיף בתר חייבא לאתבא לי' בתיובתא, כי אין שמחה לפני השם יתברך כמו זאת השמחה כשחוזרים אליו הרחוקים ממנו, שזהו עיקר גדולתו ושעשועיו כמובא בדברי רבינו ז"ל כמה פעמים. כי השם יתברך מלא רחמים וחפץ להטיב ורוצה בתשובת רשעים, ואינו חפץ במיתתם כמו שכתוב: כי חפץ חסד הוא, והוא חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, ועל כן יקר בעיניו מאד מאד מי שמביא מתנה יקרה כזאת שהם בניו היקרים שנתרחקו ממנו בעונותיהם, ואין ערוך לשמחה זו כשזוכין להחזירם ולקרבם אל הקדושה, ועל כן על ידי גודל שמחה שגורם על ידי קרבת הרחוקים שהוא בחינת התהפכות יגון ואנחה לשמחה, על ידי זה זוכה לתקן בשלימות גדול בחינת פגם הברית, שעיקר הפגם הוא מה שפגם בשמחה ונתן אחיזה ויניקה לבחינת יגון ואנחה ח"ו כנ"ל, כי עכשיו על ידי קרבת הרחוקים נתהפך היגון ואנחה לשמחה גדולה כנ"ל:

אות לב על פי הנ"ל יכולים להבין איזה רמז קצת בענין המעשה הנוראה של הז' בעטלירש, בענין ספור השני שהיה חרש שאמר: אני איני חרש כלל, רק שכל הקולות של כל העולם, כולם הם רק חסרונות. ואצלי אין כל העולם כולו עולה כלל שאשמע החסרון שלהם וכולי, כי אני חי חיים טובים שאין בהם שום חסרון כלל וכולי, וחיים טובים שלו היה שהיה אוכל לחם ושותה מים וכולי, עיין שם היטב ענין הנפלא והנורא והנשגב הזה. כי דע אחי שקודם שסיפר רבינו ז"ל מעשה זאת של יום השני, (כי המעשה הזאת של הז' בעטלירש לא סיפרה ביום אחד רק בכמה ימים, ונמשך ענין הסיפור בערך ב' שבועות כאשר יבואר במדרש אגדה), מעשה שהיה כך היה שהייתי עומד לפני הדרת קדשו, ובתחלה קודם סעודת הצהרים דברתי עמו מענין המעשה הנורא הזאת שספר ביום שבת קודש הקודם, עד סיום הסיפור של הבעטליר הראשון שהוא העור אשר אנכי לא הייתי בעת הסיפור הזה, ואחר כך ביום ד' הסמוך דברתי עמו מענין הנורא והנפלא הזה, ושמעתי מפיו הקדוש שהוא חפץ ומשתוקק להטיב עמנו טובה נצחיית, לספר לנו שאר המעשה, וכלתה נפשי לשומעם, אך בתוך כך בא המשרת ואמר הגיע עת לאכול, והלכתי משם וכולי, עד אחר כך בין הערבים חזרתי ועמדתי לפניו, ודברתי עמו עוד כמה ענינים מסיפורי העולם, וספרתי לו כמה מעשיות מבארדיטשוב, ובתוך דברי עניתי ואמרתי לפניו מענין היסורים והחסרונות שיש לכל הנגידים והגבירים הגדולים שכולם מלאים דאגות וחסר להם תמיד, וכן כל החכמים והמחקרים כל חכמתם חסירה תמיד, ואינם יודעים שום דבר בשלימות כידוע להם בעצמם, ועל עניינים כאלו אמרתי לפניו מקרא הזה: גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף וכולי, (ועיין קהלת ג' בפירוש רש"י שם). ענה רבינו ז"ל ואמר: הלא זה הוא ענין המעשה שלנו, ושאל תיכף: היכן אנו עומדים בהמעשה, השבתי לו ברעדה: אצל הסיפור של יום השני, ענה ואמר: ביום השני וכולי, וסיפר כל המעשה של יום השני שהוא מענין החרש הנ"ל אשרי אזנים שכך שומעות וכולי, מה נאמר מה נדבר מי יוכל להעריך על הכתב חלק מאלף ממעט ההתנוצצות שבמוח עד היכן כל דיבור ודיבור של המעשה הנוראה הזאת מגיע וכולי וכולי, ואין להאריך בזה כאן:

אות לג והנה על פי הנ"ל מבואר היטב ענין החיבור והסמיכות של זה שחי חיים טובים בלי שום חסרון, שהוא דייקא נקרא חרש ואינו שומע כלל שום קול של זה העולם, כי כל הקולות של זה העולם כולם הם חסרונות ואפילו השמחות של זה העולם כולם הם חסרונות, ועל כן הוא נקרא חרש, כי אצלו אינו עולה זה העולם כלל שישמע החסרון שלהם וכולי, כי כל הקולות של זה העולם הגשמי שהם הקולות שאינם דקדושה באמת כולם הם חסרונות בוודאי, כי כולם נמשכים מבחינת קול החוזר הנ"ל שמשם כל הדינים שמשם כל החסרונות שבעולם, כי כל היסורין והחסרונות שיש לכל אדם שבעולם, כולם מחמת מדת הדין והצמצום המעכב השפע, שעל ידי זה באים כל החסרונות והיסורים ח"ו, ועיקר התגברות הדין ח"ו שמשם החסרונות הוא על ידי קול החוזר שהוא קול הברה כנ"ל, היינו על ידי ששומע רק קול החוזר בעצמו ואינו סותם אזניו מקול החוזר שהוא בחינת קול כסילות של הבלי עולם הזה להטות לבבו ואזנו אל בחינת קול הישר בעצמו שהוא כלליות התורה והמצוות שנמשכת מקול הישר, בחינת קול דברים אתם שומעים וכולי, ועיקר התורה והמצוות הוא האמונה כנ"ל דהיינו להטות אזנו ולבבו לקול הישר שעל ידי זה נברא הכל, לידע שהכל נמשך רק מקול הישר וכנ"ל. וכל אחד כפי מה שפוגם בזה שהוא בחינת פגם אמונה, בחינת עבודה זרה וכפירות ואפיקורסות שעל ידי זה מפריד השפעת כל טוב הנמשך מבחינת קול הישר לכלליות העולם שבהם נשמע בחינת הקול החוזר כנ"ל מזה באין כל החסרונות. כי באמת עיקר בחינת קול החוזר נמשך בשרשו מבחינת חסרון, כי ידוע שקול החוזר בגשמיות הוא כשהקול פוגע באיזה מחיצה ומכה בו כגון ביער או בין ההרים, שעל ידי זה נשמע קול הברה שהוא קול החוזר, ובשורש העליון נמשך בחינת קול החוזר מהכאת בחינת קול הישר בבחינת מחיצה העליונה הוא בחינת תחילת הצמצום, שהוא בחינת נקודת המרכז שעל ידי זה נמשך בחינת קול החוזר. כי ידוע ומבואר במדרש אגדה שקודם הבריאה היה הכל אין סוף, ולא היה מקום לבריאת העולם, וכשרצה השם יתברך לברוא את העולם צמצם אלקותו על הצדדין עד שנעשה חלל הפנוי באמצע, ושם המשיך האור בדרך קו, ועל ידי זה נבראו כל העולמות וכולי כמבואר בעץ חיים בתחילתו. וזה הצמצום הוא בחינת המקום והמחיצה של כל העולמות, כי בלא הצמצום היה הכל אין סוף, ולא היה מקום לבריאת העולמות כנ"ל. ותיכף אחר הצמצום כשנעשה בחינת חלל הפנוי, אז המשיך השם יתברך אורו בדרך קו הישר שהוא בחינת קול הישר שעל ידו נברא הכל, כמו שכתוב: בדבר ה' וכולי וברוח פיו וכולי, ומחמת שזה הקול הישר פגע בנקודת המרכז שהוא תכלית מחיצת הצמצום, כידוע שעיקר תכלית הצמצום הוא בבחינת נקודת המרכז שרחוק בתכלית הריחוק מכל האור אין סוף הסובב את החלל הפנוי, וכשפגע הקול הישר הזה במחיצת הצמצום הזה שהוא נקודת המרכז, נעשה תיכף בחינת קול החוזר שהוא קול הברה, ומגודל הריחוק של הקול הברה מהתחלת הקול הישר, על ידי זה נדמה הקול הברה לקול בפני עצמו עד שאפשר לטעות ח"ו כאלו זה הקול הברה ח"ו היא עיקר הקול וכולי כנ"ל, שזהו עיקר בחינת הבחירה וכנ"ל. כי באמת גם כל הצמצום הנ"ל של חלל הפנוי הוא רק בהמוח והדעת, וכמבואר מזה קצת במדרש אגדה, וכמובן בדברי רבינו ז"ל בהתורה בא אל פרעה (סימן סד') שעיקר הצמצום הוא מה שצמצם את המוח והדעת, עד שלא יוכל המוח והדעת להשיג בחכמה אלקותו יתברך כי אם באמונה לבד, שמזה נמשכין כל הקשיות של המחקרים שאי אפשר ליישבן, כי הם נמשכין מבחינת הצמצום של החלל הפנוי ששם אי אפשר למצוא אלוקותו בחכמה ושכל כי אם באמונה לבד וכולי, ועיין שם בהתורה הנ"ל ובכל המקומות שדברנו מזה, ואם איש אמונות אתה וחפץ באמת תבין ותשכיל מעלת האמונה העולה על כל החכמות כולם, ותבין הדברים היטב:

אות לד ועל כן כל הקולות של זה העולם שאינם של הקדושה בשלימות, רק יש בהם אחיזת תאות עולם הזה והבליו וחכמותיו הם בבחינת קול החוזר כנ"ל שנמשך מבחינת חסרון בשרשו, דהיינו מתחילת הצמצום שהוא בחינת חסרון כביכול, דהיינו מה שהשם יתברך חיסר וצמצם אלקותו וטובו וגדלו מבחינת המקום של החלל הפנוי, כי הצמצום הוא בחינת חסרון ההשפעה כידוע, ומזה נתהוה בחינת קול החוזר על ידי שפגע בחינת קול הישר שהוא שורש החיות של כל הבריאה כולה, שפגע בבחינת מחיצה הזאת של הצמצום שהוא בחינת חסרון כנ"ל. נמצא שבחינת קול החוזר הוא רק מבחינת חסרון ועיכוב ההשפעה, ועל כן כל מי שנמשך ביותר אחר זה הקול החוזר, כמו כן החסרונות שלו רבים וגדולים ביותר. וזה בחינת דעת חסרת מה קנית דעת קנית מה חסרת כמו שאמרו רז"ל, כי עיקר הדעת הוא לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו, שהוא הדעת של האמונה הקדושה בחינת וארשתיך לי באמונה וידעת את ה', שהוא הדעת של כלליות ישראל עם קדוש מאמינים בני מאמינים שמאמינים בה' ובמשה עבדו ומקיימין את התורה, שעל זה נאמר: ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכולי, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וכולי. כי כל הדברים יגיעים לא יוכל איש לדבר לא תשבע עין לראות, ולא תמלא אוזן משמוע וכולי, כי כל מי שנמשך אחר חקירות וחכמות של זה העולם הוא חסר לעולם, מאחר שאינו מקשר כל החכמות והחיות להשם יתברך שהוא עיקר השלימות, כי אין שלימות כי אם להשם יתברך, ומי שיודע ממנו יתברך דהיינו על ידי אמונה שלימה הוא כלול בו יתברך, ויש לו גם כן כל השלימות וכמבואר בדברי רבינו ז"ל במדרש אגדה. אבל תיכף כשסותם אזניו ואינו שומע עצם הקול הישר, רק הקול החוזר הנמשך מחמת הצמצום של הדעת כנ"ל שהוא בחינת חסרון, על כן הוא מלא חסרונות תמיד,וזהו בחינת כל החסרונות של כל העולם שכולם נמשכין מחסרון הדעת, ועיקר חסרון הדעת הוא חסרון אמונה. כי מי שיש לו אמונה שלימה בהשם יתברך בשלימות ויודע שהכל מהשם יתברך בהשגחתו לבד כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים הוא חי חיים טובים תמיד, כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד בוודאי, ובוודאי כונתו יתברך לטובה, וכמבואר מזה בדברי רבינו ז"ל בכמה מקומות שמי שיש לו אמונה שלימה בהשם יתברך הוא חי חיים טובים תמיד עיין שם, וכל החסרונות הוא רק מחסרון אמונה. ועל כן החכמים והמחקרים חייהם אינם חיים כלום, כי הם רחוקים מחי החיים על ידי חכמתם וחקירתם שעוקרת אותם משרשם, וכרוכים תמיד אחר חכמות שאחר הטבע ששם מלא חסרונות, כי העולם הזה מלא חסרונות כעס ומכאובות ואין שום אדם שישלים תאותו בזה העולם, וסוף כל סוף מה יתרון לו מכל עמלו וכולי, וגם כל החכמות אחרים עד שרובם מודים בעצמם שאין יודעים כלל, כי זה אלפים שנה שחוקרים חכמת התכונה, וזה סמוך המציא אחד תכונה חדשה כידוע, וכולם קבלו באהבה, ובאמת הוא שטות גדול למי שיש לו מוח בקדקדו, וכמבואר בדעת החולקים עליו, ובין כך ובין כך דעה אחת מהם שקר ולשוא עמלו החכמים או הראשונים או האחרונים כל ימיהם למצוא חכמת התכונה, ומאומה לא נשאו בעמלם כי האחרונים סתרו דעות הראשונים, ומי יודע האיך האמת, ובאמת הוא שלא כדברי זה ולא כדברי זה, וכן בשאשר החכמות ובפרט בחכמת הדאקטיריי שנראה לכאורה שהוא לטובת העולם כדי להציל האדם מחליו, ובאמת עינינו הרואות כמה אלפים ורבבות נפשות שקעו ומתו על ידי הדאקטורים דוקא כאשר רואים בחוש בכל יום, כמו שאמר רבינו ז"ל שהדאקטורים הורגים נפשות רבות לאין מספר, והם בעצמן מודים שכל כך חקרו בחכמות הדאקטוריי עד שעכשיו אין יודעין מאומה, ויש מחלוקת גדול ביניהם שלדברי זה דעה האחרת ממיתה את האדם, ולדברי שכנגדו הוא להיפך כמבואר בדברינו מזה. ואם כן הלואי ולא היינו יודעים מעולם מחכמת הדאקרטוריי, בודאי היו עכשיו בני תבל בכפליים וכיוצא בזה בשאר החכמות, ואפילו אם לפעמים נצמח מצד אחד איזה טובה על ידי חכמתם, היא רעה מצד אחר, ואפילו צד הטובה הוא רעה גדולה, כי בעולם הזה אין שום טובה כלל ומה יתרון לאדם כשממציא ניגון יפה בחכמת המוזיקא שיגע עליו כל ימיו, ולבסוף על ידי הניגון הזה נמשך אחר תאות ניאוף שממית את האדם בגשמיות ורוחניות, כנראה בחוש שהם הולכים בבתי טרטיאות וקרקיסיאות שלהם שקורין טייאטור וקומעדיוס וכיוצא בזה, ושם מעורבים זכרים ונקבות בלי שום הבדל, ושומעים שיר עגבים ועושים מה שעושים כמפורסם כל זה, ואינם יכולים להכחיש זאת, כי הם בעצמם יודעים בעצמם מחשבתם הקדושה והטהורה שיש להם שם, ומה שעושים אחר כך, אוי להם אוי לנפשם, ועל כל פנים הם פורשים עצמם מדרך החיים מדרך תורתינו הקדושה שאסרה זאת, כמו שכתוב: ובחוקותיהם לא תלכו כמו שפירש רש"י שם, והם מבלים ימים וזמן המובחר על שטותים כאלו, ואחרית שמחה תוגה, וכל הצרות והיסורים שיש להם כל ימיהם הם יודעים בעצמם כי באמת רק העניים והאביונים קטני השכל שאינם בקיאים בטיב העולם, רק הם סוברים שאנשים כאלו ההולכים בשרירות לבם בדרכים הללו של המחקרים שהתחילו מחדש בעוונתינו הרבים יש להם כל העולם הזה וחיים בנחת, אבל באמת מי שיש לו מוח בקדקדו ובקי בהם ובדרכיהם הוא יודע מעוצם מרירות חייהם שהם מלאים כעס ומכאובות יגון ואנחה כל ימיהם, וחורקים שינם בכל עת על החסידים התמימים והכשרים על ששמחים שמחה אמתיית בהשם יתברך, ויש להם נחת רוח ושמחה גדולה בשבתות וימים טובים וכיוצא בזה בכל עת שאנו זוכים לזכור הטוב אשר היטיב עמנו השם יתברך שהבדילנו מן הטועים האלה, ושם חלקינו בחיים להאמין בה' ובמשה עבדו בתורה שבכתב ותורה שבעל פה, ובספרי הזוהר והאריז"ל והבעש"ט ז"ל וכולי, כי הם כל ימיהם אין להם שום שמחה אמתיית שתהיה מגיע לחלק מאלף ממעט השמחה שיש לפחות שבישראל בכניסת שבת וכיוצא, רק להיפך כל ימיהם כעס ומכאובות ותמיד חסר להם רבוי תאוותיהם לאין קץ, כי הם רוצים שיהיה הכל בשלימות אצלם שיהיה המלבוש תפור כרצונו דייקא בכל הדקדוקים והפרטים הרבים שהוא רוצה, ושיהיה לו כמה מלבושים שונים המוכרחים לו לפי דעתו, כי זה המלבוש צריך בבקר כשקם ממטתו, וזה צריך בעת יציאתו לשוק, וזה בצהרים (ומלבוש לתוך הקבר אינו חושב כלל וכולי), וכן בענין המנעלים ומשיחתן, והכלי עץ שם הדפוסים שעליהם מושחין אותן, וכיוצא בזה ריבוי צרכיהם המוכרחים להם, ולא לנו המטרידים את ימיהם, ומי שהוא עשיר חסר לו הצטרכות כאלו הרבה מאד, ובפרט בעניני הדירות שלהם וכלי הבית שלהם שהכל רוצים שיהיה על פי חכמה, עד שמחמת זה רבו צרכיהם מאד עד שמוכרחים להפליג עצמן למרחקים, והם כל ימיהם נעים ונדים יומם לא ינוחו ולילה לא ישקוטו, ומחמת שרוצים שיהיה להם בית נאה עם כל הכלים שלהם מחמת זה לנים על פי רוב בכפרים ובבתי נכרים, ומבלים רוב ימיהם בבית אחרים, וכשבאים לביתם טרודים בהבליהם עד שאין יודעין אם הם בביתם אם הם בחוץ בדרך, וסוף כל סוף נעשים בעלי חובות עד ששכיח אצלם הרבה שממיתים עצמם בידים בקני שריפה או בסכין שמאבדין עצמן לדעת מחמת ריבוי תאוותיהם שרדפו כל ימיהם ולא השיגום, ובאמת גם אנשי בני ישראל הכשרים צריכים מלחמה גדולה עם יצרם לבלי לרדוף אחר מותרות ולהסתפק במועט בכל מה דאפשר, כי כל מה שרוצה להשלים חסרונו יותר מזה העולם חסר לו עוד הרבה יותר ויותר כנראה בחוש, כי גם ההכרחיות של האדם המוכרחים ביותר רבים גם כן מאד, וצריכים לבקש הרבה מאד מהשם יתברך שלא יטרידוהו ההכרחיות מעבודת השם יתברך, מכל שכן וכל שכן שאין צריכין לרדוף אחר מותרות, ומכל שכן וכל שכן כמה רע ומר עד הנפש דרכי אלו הפורשים מדרכי ישראל ההולכים בכל מנהגיהם בדרכי העכו"ם דייקא, שעוקרים אותם מן העולם הבא בוודאי, כי כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים, וגם בעולם הזה הם מלאים דאגות ויגונות רבות מאד מאד עצמו מספר, וכל ימיהם כעס ומכאובות הרבה, ואין להם במה לנחם את עצמם מאחר שרחוקים מהשם יתברך, ומקדושת תורתו ומצוותיו ושמחת שבת ויום טוב, כי אנשי ישראל הפשוטים אפילו אותן שרודפין אחר משא ומתן ולהוטים אחר העושר ולא שברו תאוות עולם הזה והבליו, אף על פי כן מאחר שיש להם אמונה על כל פנים, ומתנהגים בדרכי אבותינו אשר מעולם, ואינם הולכים בדרכי מלבושיהם ובמנהגיהם ואינם מחנכים בניהם בלימוד ספריהם ולשונותם וכולי, אלו האנשים אף על פי שגם הם יש להם הרבה דאגות מריבוי הצטרכות שלהם מחמת שאין להם מדת ההסתפקות כראוי, אף על פי כן יש להם חיות ושמחה קצת בשבתות וימים טובים וכיוצא בזה, ומקווים לה' שייטיב עמהם להבא וחושבים על אחריתם קצת, ומתנחמים במה שנותנים את בניהם לתלמוד תורה, ומשתדלים שילכו בניהם בדרך הישר בדרך התורה בדרך אבותינו מעולם, מכל שכן היראים והכשרים המסתפקים במועט כדי חיוני בצמצום, מכל שכן וכל שכן הצדיקים אמתיים אשר פנו ערפם לגמרי מתאוות עולם הזה והבליו, ומקשרים עצמם על ימי חייהם לחי החיים, הם זוכים לעיקר החיים באמת חיים אמתיים שאין בהם שום חסרון, והכלל שכל העולם הזה מלא חסרונות וכל הכרוך אחריו יש לו חסרונות תמיד, וכל מי שכרוך אחריו יותר ויותר אף על פי שנדמה לו שיש לו עשירות ותאוות עולם הזה, אף על פי כן הוא חסר יותר ויותר, כמו שאמרו רז"ל: אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, יש לו מנה מבקש מאתים וכולי. כי כל העולם הזה נמשך מבחינת תחילת הצמצום משהוא בחינת חסרון כנ"ל, ועל כן הוא מלא יגונות כעס ומכאובות ודאגות וחסרונות תמיד כנ"ל, כי כל העולם הזה לא נברא כי אם בשביל הבחירה, כדי שיהיה להאדם בחירה ונסיון. והשם יתברך בטובו וברחמיו הקדים והודיע לנו על ידי צדיקיו האמתיים, וגם הראה לנו בחוש למי שיש לו שכל מעט שהעולם הזה מלא יסורים, למען נדע לבלי להניח להטעות עצמינו ח"ו כמו שאמר רבינו ז"ל בזה הלשון: את זה תקבלו ממני שלא תניחו עצמיכם להטעות בזה העולם, כי העולם הזה מטעה אותנו לגמרי, כי אין גם אחד שיהיה סופו טוב מזה העולם וכולי, וגם לאומות העולם צריכים להודיע זאת וכולי עיין שם. ומי שרוצה שיהיה לו חיים בזה העולם אי אפשר לו להשיג כי אם כשמסתפק במועט בתכלית המועט מזה העולם כדי חיונו בצמצום, וגם זה המעט יהיה כוונתו לשם שמים על פי התורה כדי שיוכל לעבוד את השם יתברך שבשביל זה נברא, וכל מה שמרחק עצמו מתאוות עולם הזה ומקשר עצמו להשם יתברך ולהתורה נתמעטים חסרונותיו, כי נכלל בבחינת שלמות יותר. כי השם יתברך עיקר השלימות וכל מה שמרחק יותר מהעולם הזה ומתקרב להשם יתברך הוא נתרחק ביותר מהחסרונות ונכלל בהשלימות, ועיקר הוא האמונה כנ"ל, כי עיקר אחיזת היצר הרע הוא מהכפירות כנ"ל, וכל הכפירות נמשכין מבחינת קול החוזר כנ"ל. ועל כן זה החרש שחי חיים טובים בלי שום חסרון לא היה שומע שום קול של זה העולם שכולם הם מבחינת חסרונות, כי זה תלוי בזה, כי כל החסרונות הם מבחינת קול החוזר כנ"ל שהוא כלליות כל הקולות של זה העולם שכולם הם חסרונות כנ"ל, אבל הוא חי חיים טובים שאין בהם שום חסרון, כי הוא מדבק עצמו רק לבחינת קול הישר הנמשך מחי החיים ששם עיקר השלימות בלי שום חסרון, כי שם כל השלימות כנ"ל. אבל כל הקולות של זה העולם שהם בחינת קול החוזר בחינת חסרונות אינו שומע כלל, והוא חרש ממש מאלו הקולות כי אינו שומע כלל שום קול של חסרון שהוא בחינת קול החוזר, כי הוא חי ודבוק תמיד בבחינת קול הישר שהוא בחינת חיים טובים שאין בהם שום חסרון כנ"ל:

וזה בחינת החרשים שמעו וכולי, בחינת חכם חרשים. כי החרש הזה שסותם אזניו מקולות של זה העולם הוא שומע יותר מכל העולם וחכמתו עולה על כולם, כי רק זה עיקר החכמה לעבור על כל החכמות של זה העולם הנמשכין מבחינת קול החוזר, ולדבק את עצמו לקול הישר הנמשך מחי החיים שזה עיקר החיים אמתיים, בחינת חיים טובים הנ"ל אשרי הזוכה לזה:

אות לה וזה בחינת מצוות מילה שהוא מצוה שקיבלו ישראל בשמחה כמו שאמרו רז"ל, שהוא בחינת תיקון הברית. כי הערלה הוא מום בחינת חסרון, כי המום הוא חסרון ואפילו יתר אבר הוא מום בחינת חסרון. וזהו בחינת הערלה שהוא יתרון בחינת מותרות, אבל באמת הוא חסרון ומום, כמו שפירש רש"י התהלך לפני והיה תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני, כי זהו בחינת כל המוסיף גורע שהוא בחינת הקליפות שנקראין מותרות, שזהו בחינת עשתי עשר יריעות עזים כמובא כידוע:

כי באמת רואין בחוש שהערלה הוא יתרון בגוף האדם, כי אין שום אבר באדם שאם יחתכו ממנו חתיכה ישאר האבר בתכלית השלימות יותר מבתחילה בלי שום חסרון כמו שרואין זאת במצוות מילה, שדייקא אחר חיתוך הערלה והפריעה מתגלה העטרה, ורואין בחוש שזהו עיקר תבנית האבר באמת צלם דמות תבניתו. והערלה שהיתה עליו היא רק קליפה ממש כמו מוץ ותבן ושאר הקליפות שסביב התבואה והפירות, שאין ניכר הפרי כי אשם כשמפרישין ומבדילין ממנה הקליפה הקודמת לפרי, כמו כן ממש רואין בחוש למי שמסתכל על האמת שהערלה היא קליפה ממש, וכשחותכין ומפרישין ומבדילין אותה אז נראה עיקר אמתיית צלם דמות האדם דקדושה, כי אז נתגלה העטרה בשלימות בלי שום היכר חתך, כי כך ברא השם יתברך אבר זה בכוונה שהוא משונה מכל האברים שבאדם, שי אין שום אבר כזה שכשיחתכו ממנו איזה חלק יהיה נשאר צלמו בתמונה שלימה כמו זה האבר אחר חיתוך הערלה והפריעה. נמצא כשמעבירין הערלה שהוא המום בחינת חסרון בחינת תאוות עולם הזה וחכמותיו שכולם חסרונות הנמשכין מהמותרות, בבחינת כל המוסיף גורע, וכשמעבירין המותרות אז דייקא נשלם החסרון, כי אז דייקא נקרא תמים בחינת התהלך לפני והיה תמים כנ"ל, כי אז דייקא יכול לדבק את עצמו בחינת החיים ששם כל השלימות כנ"ל. ועל כן מצוות מילה היא מצוה שקיבלו ישראל בשמחה, ועדיין עושין אותה בשמחה. כי כשמבטלין המותרות שהם החסרונות שהם בחינת תאוות עולם הזה והבליו, אזי זוכה לדבק עצמו בבחינת קול הישר בחינת החיים ששם שורש השמחה שורש כל העשרה מיני נגינה שעיקר שמחתן ושלימותן הוא כשנכללין בקול הישר, שזה זוכין על ידי מצוות מילה על ידי שמעבירין הערלה שהוא המותרות שהוא המום והחסרון כנ"ל, שעל ידי זה זוכין לבטל אחיזת הקליפות הנאחז בקול החוזר, ואז נכלל הכל בבחינת קול הישר שזה עיקר שלימות עשרה מיני נגינה התלויים בתיקון הברית שהוא שלימות השמחה כנ"ל:

וזהו בחינת מילה ופריעה, כי כשמעבירין תוקף הזוהמא שהיא הערלה אז יכולין לתפוס שאר הקליפות שיש בהם עוד אחיזת היגון ואנחה לתוך השמחה, שזהו בחינת קליפת הפריעה שהיא בחינת נוגה שנכלל בתוך הקדושה, שזהו בחינת ששון ושמחה ישיגו וכולי שתופסין את היגון ואנחה לתוך השמחה וכנ"ל:

ברוך ה' לעולם אמן ואמן וזהו בחינת רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם שמרמז על מצוות מילה כידוע, כי על ידי מילה מכניעין הערלה שהוא הסטרא אחרא בחינת מותרות שהוא בחינת חסרונות הנאחז בבחינת קול החוזר, ואז זוכין לדבק את עצמו בבחינת קול הישר שהוא בחינת רוממות אל בגרונם, שזהו בחינת עשרה מיני נגינה שהם בחינת תיקון הברית וכנ"ל. ועל כן נוהגין לנגן זה הפסוק רוממות אל כשיש מילה היינו כנ"ל:

(מן וזהו בחינת מצוות מילה וכולי הנ"ל צריך עיון בכמה דברים)