פקדון וד' שומרים ד
פקדון וד' שומרים ד
Source: https://ajew.org/reader/likutay-halachos/8/30

Segment 2
HE:
אות א ובו יתבאר ענין ספירת העומר ושבועות שהוא קבלת התורה:

EN:
And therefore the essential practice of hisbodedus — which is the aspect of conversation between oneself and one's Maker — is spoken of in connection with Yitzchak most, as it is written: "And Yitzchak went out to converse in the field" . For the essential conversation and hisbodedus is to sweeten the aspect of the mishpat and din of Yitzchak, as mentioned above.

Segment 3
HE:
ע"פ התורה אשרי תמימי דרך (בסי' א') ע"ש והכלל היוצא משם לעניננו כיאיש הישראלי צריך להסתכל תמיד בהשכל של כל דבר להתקרב עי"ז להשי"ת כי השכל הואאור גדול בחי' שמש וכו' וזה בחי' חי"ת כי החכמה תחי' וכו'. אך מחמת שאור השכל גדול מאד א"א לזכות אליו כ"א ע"י בחי' נון שהוא בחי' מלכות כ"ש לפני שמש ינון שמו וכו' וזה בחי' לבנה כוו'. ולעומת זההוא בחי' עשו שבזה את הבכורה בי' לא יחפוץ כסיל בתבונהכי אם בהתגלות לבו בחי' מלכות הרשעה וכו'. וזה בחי' יצ"ט ויצה"ר וכו' וצריכין להגביר מלכות דקדושה על מלכות הרשעה היצה"ר וכו' והעיקר ע"י התורה וכו'. ואז מתחבר החית עם הנון ונעשה בחי' ח"ן. ועי"ז נתקבלין כל התפילות והבקשות ונתעלה חן וחשיבות ישראל בגשמיות ורוחניות וכו' וכו'. וז"פ מאמר רבב"ח האי גלא דמטבע וכו' ומחזי כי צוציתא דנורא חוורא ברישי'. כי מתחלה היהצ"ר מתלבש א"ע במצוות וכו'. ומחינין ליה באלוותא וכו' היינו שעיקר הכנעתו של היצה"ר הוא ע"י התורה וכו'. כי בעל עבירה הוא משוגע כיאין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות וכו'. וכמו שהמשוגעים צריכין להכותם ולשום עליהם שמות וכו' כמ וכן ע"י התורה שעוסקין מכניעין ומגרשין הרוח שטות שהוא שגעון ממש, ואזי מתגבר מלכות דקדושה שהוא בח'י צמצום השכל שעי"ז זוכין לקבל השכל בהדרגה ובמדה שזה עיקר החיות והתכלית וכו' וכנ"ל:

EN:
And therefore Yitzchak wished to bless Esav, according to the severity of his din and mishpat . But Rivkah the righteous — who is the aspect of prayer, as mentioned above — sweetened the din and taught Yaakov to go with stealth and concealment to receive the blessings from Yitzchak specifically. For she knew that there was power in her prayer and in the prayer of Yaakov, [sufficient] to include the tzedakah within the mishpat , so that he could receive the blessings from Yitzchak specifically.

Segment 5
HE:
אות ב וזה בחי' מצוות הנפת העומר שעורים וספירת העומר שהם התחלה והכנה לקבלת התורה. כי מבואר בכתבים שבכל ימי הספירה מקבלין כל המוחין דקטנות וגדלות ראשון ושני בהדרגה ובמדה בכל יום ויום כמבואר היטב שם ע"ש. גם מקבלין כל הה' חסדים והה"ג וכללותיהן שהם בחי' שבעה שבעה ומקבלין אותם בשבעה שבועות של הספירה. ומבואר שם שבכל יום ויום מאיר מלכו תדז"א למלכות דנוק' כגון ביום א' נכנס מלכות שבחסד א' בחסד שלו וכן נכנס מלכות שבגבורה א' בחסד שלה ומאיר מלכות שלו במלכות שלה. וביום ב' נכנס יסוד שבחסד א' בחסד שלו ונדחה בחי' המלכות בגבורה שלו וכן בנוק' וכו' ומאיר מלכות שנדחה בהגבורה שלו למלכות שנכנס בגבורה שלה וכו' וכן בכל יום ויום. נמצא כשתעיין היטב בכוונות תראה שעיקר התקון בכל יום הוא בבחי' מלכות שבכל מדה ומדה ע"ש היטב בכוונות המבוארים בפרטיות בכל לילה ולילה בסוף פרק ז' משער ספירת העומר:

EN:
But because of the great intensity of the prosecution and provocation of Esav — who is the aspect of the scorpion that lies in ambush against Yisrael always, especially at the time they wish to receive the blessings, which are the aspect of a good finding (at which time he lies in ambush and prosecutes more, as mentioned above) — therefore it was necessary to go with stealth. And Hashem, blessed be He, arranged that Yitzchak send Esav to hunt game, etc. And meanwhile, specifically Yaakov received the blessings, as brought in the Holy Zohar and the writings of the Ari z"l regarding this, etc.; see there.

Segment 6
HE:
היינו כי ע"י הנפת העומר וספירה שבכל יום ממ"ט ימי הספירה אנו מתחילין להמשיך עלינו קדושת קבלת התורה שהוא בחי' המשכת המוחין שהוא עיקר בחי' קבלת התורה. והעיקר ע"י שמתקנין בחי'מלכות שהוא בחי' נון שהוא בחי' צמצום ומדה לקבל החכמה והמוחין בהדרגה ובמדה. כי באל תקון בחי' המדה והצמצום שהוא בחי' מלכות א"א לקבל את החכמה והמוחין מחמת ריבוי אור כי אור השכל גדול מאד וא"א לקבלו כ"א ע"י בחי' מלכו תשהוא בחי' מדה בחי' נו"ן כ"ש לפני שמש ינון שמו כ"ש בהתורה הנ"ל. ע"כ צריכין להביא עומר שעורים שהואא כלל כל הצמצומים. היינו שע"י הנפת העומר שעורי םנתתקנין כל הצמצומים והמדות שהם בחי' מלכות כדי שנוכל עי"ז לקבל את המוחין בהדרגה ובמדה. כי בלא תיקון בחי' המדות והצמצומים א"א לקבל המוחין כנ"ל. וזה בחי' חמשים יום ש לספירת העומר שהם תיקון המלכות, כמבואר לעיל שעיקר ההארה והתיקון בכל יום ויום הוא בבחי' מלכות כנ"ל. וע"כ הם חמשים ימים כנגד בחי' נו"ן הנ"ל שהוא בחי' מלכות בחי' לפני שמש ינון שמו היינו לפני שמש קודם שמקלבין המוחין והשכל והחכמה שהם בחי' שמש כ"ש שם צריכין מקודם לתקן בחי' מלכות שהוא בחי' נון בחי' ינון שמו שזהו בח'י נו"ן יום של ספירת העומר כנ"ל:

EN:
And this is what Yitzchak said to Yaakov: "How is it that you hastened to find [it], my son?" [Genesis 27:20] — "hastened" specifically. For Yitzchak saw and understood then from a distance that this was Yaakov, as is understood from the parashah , where he said: "Come close, please, that I may feel you" [Genesis 27:21] , etc. Therefore he said to him: "How is it that you hastened to find such a good find — to feed me and receive the blessings through this?" That is, he said: "I know that ultimately all the blessings will reach you, Yaakov. But I thought that first the blessings needed to be given to Esav, for he must rule first." And as Yaakov himself said: "Let my lord please pass before his servant" [Genesis 33:14] , as is brought. "Therefore I wished to bless him first. And therefore — how is it that you 'hastened'?" "Hastened" specifically — "to find, my son" — for in my view, the blessings, which are the aspect of good findings, are not yet yours. And he answered:

Segment 8
HE:
אות ג וכלל הכוונה של הנפת העומר שעורים וספירה הוא לצאת מזוהמת וטומאת מצרים ולזכות לקבלת התורה שהוא עיקר החכמה והשכל כדי לזכות להסתכל על השכל שיש בכל דבר ולהתקרב עי"ז להשי"ת. כיכל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו כדי לזכות להכיר אותו ולעבדו ע"י כל הדברים שבעולם. אבלאין זוכין לזה כ"א ע"י התורה הקדושה וכמבואר בהתו' הנ"ל. כי על ידי התורה מכניעין מלכות הרשעה שהוא בחי' כסילות רוח שטות שהם כלל כל התאוות והמדות רעות שהם רוח שטות ושגעון ממש כי אין אדם עובר עבירהאא"כ נכנס בו רוח שטות. וזה עיקר זוהמת וטומאת מצרים שאנו צריכין להטהר מהם באלו ימי הספירה כמו שאנו אומרים בספירה כדי לטהרינו מקליפותינו ומטומאתינו וכו':

EN:
"Because Hashem your G-d caused it to happen before me" [Genesis 27:20] . And it is found in the Midrash : Rabbi Yochanan and Reish Lakish [debated]. One said: "If for your offering He caused to appear for you the Holy One, blessed be He — as it says: 'And Avraham lifted up his eyes and saw, and behold, a ram' , etc. [Genesis 22:13] — for your food, how much more so!" And the other said:

Segment 10
HE:
אות ד וע"כ מביאין עומר שעורים שהוא מאכל בהמה שהוא העדר הדעת. כי עקיר יניקת הכסילות הוא מבחי' מיעוט הלבנה שהוא פגם המלכות. כי המכלות בחי' לבנה בחי' נו"ן הנ"ל הוא כלל כל הצמצומים והמדות של השכל, שא"א לקבל את השכל כ"א עי"ז כנ"ל. נמצא שעיקר תקון השכל ע"י בחי' המלכות שהוא בחי' כלל כל הצמצומים והמדות כנ"ל. אבל מחמת שהוא בחי' צמצום ומדה וכל צמצום הוא בחי' דין ע"כ לפעמים נשתלשל משם יניקת הכסילות שהוא העדר הדעת לגמרי. ע"כ מתחילה צריכן להמתיק ולתקן בחי' המלכות ע"י הנפת העומר שעורים שהוא קרבן ממאכל בהמה שהוא בחי' העדר הדעת בחי' צמצום המוחין שעי"ז עיקר קבלת המוחיחן כנ"ל. כי בקדושה זאת הבחינה יקרה מאד היינ ובחי' בהמה היינו לעשות עצמו כבהמה כאלו אין בו שום דעת כלל כ"ש דוד ואני בער ולא אדע בהמות היית יעמך וכ"ש אדמו"ר ז"ל ע"פ כל אשר נתן ה' חכמה בהמה שהיא חכמה גדולה לעשות עצמו כבהמה כי עי"ז עיקר קבלת הדעת והשכל האמת כי זהו בחי' צמצום המוח הנ"ל בחי' מלכות בחי' נו"ן הנ,לשהוא ביחי' מדה וצמצום. היינו שא"א לקבל שום דעת ושכל אמתי כ"א כשמשים עצמו כבהמה כאל ואינו יודע כל לכשרז,ל אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כאינו יודע ואז עי"ז דייקא זוכה לקבל את השכל והמוח בהדרגה ובמדה. וגם כשמקבל איזה שכל ודעת צריך לידע בכל פעם שעדיין אינו יודע כלל כ"ש אדמו"ר ז"ל כ"פ, ועי"ז זוכה לקבל מוח ודעת חדש בכל פעם. וזהו בחי' צמצום ומדה דקדושה בחי' מלכות בחי' נו"ן הנ"ל שעי"ז עיקר קבלת המוחין כנ"ל. אבל את זה לעומת זה עשה אלקים ובכל דבריש טוב ורע וע"כ לפעמםי מתגברת הסט"א ויונקת מבחי' צמצום הנ"ל כי עיקר יניקתם מבחי' העדר הדעת מבחי' צמצומים שהם בחי' דינים כידוע. וכשהם יונקים משם שזהו בחי' מיעוט הלבנה אזי הם מהפכים הדבר מהיפך אל היפך כ"ש המהפכים ארחות יושר ונלוזים במעגלותם. כי באמת צריכןי להשתמש בכל דבר ובכל דמה במקומו ובשעתו בקדושה ובטהרה כראוי היינו כי באמת צריך האדם ליזהר מאד שלא יעשה מעשה בהמה ח"ו כי גדר האדם שיהיה רחוק ממעשהבהמיות שהם כל התאוות רעות שהם כסילות ושטות. וכשזוכה לגרש התראוות הבהמניות אזי נתחזק ונתרומם שכלו, כפ יהכנעת התאוות הבהמיות כן נתרומם שכלו כי כשזה נופל זה קם. ואזי כשמגיע אל השכל אז צריךם לידע האמת שעדיין הוא רחוק מחכמה בבחי' אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני שעיקר החכמה שישכיל שרחוק ממנו החכמה כ"ש אדמו"ר ז"ל, ואז צריך דייקא לעשות עצמו כבהמה כמ ודהמע,ה שבוודאי היה חכם גדול אמתי ואומר ואני בער לא אדע בהמות הייתי עמך וזה בחי' בהמה בקדושה בחי' אדם ובמהמה תושיע ה' כשרז"ל בני אדם שערומין בדעת כאדה"ר ומשימין עצמם כבהמה. נמצא שהאדם צריך לבלי לעשות מעשה בהמה ח"ו ואז שכלו בשלימות, ואז דייקא צריך לידע שהוא רחוק מהדעת ויהיה בעיניו כבהמה שאין בה דעת כנ"ל. וזהבחי' מלכות דקדושה שהיא בחי' מדה וצמצום הדעת שזהו בחי' בהמה בקדושה שמצמצם דעתו כאילו אינו יודע כלל שעי"ז עיקר קבלת הדעת והשכל כנ", אבל בענין התאוות אינו עושה שום מעשה במה כלל ח"ו וכנ"ל. אבל הסט"א והקליפות מסיתין את האדם מהיפך אל היפך ח"ו כמו שנמצאין כמה ב ני אדם שמשוקעים בכל התאוות כאשר הם יודעים בעצמם והם עושים מעשה בהמה ממש, והם רוצםי עוד לידע חכמות והם חכמםי בעיניהם ונגד פניהם נבונים, ורוצים להטיל מום בקדשים ח"ו למצוא קשיות וחסרונות בגדולי הצדיקים והכשרים האמתיים כאלו הכל צריכים ללמוד שכל מהם, בפרט הרשעים הגדולים שהם כת המחקרים העוסקים בספרי חיצונים ובלשונותיהם אשר רשעותם מפורסם לעין כל, והם משוקעים בכל התאוות רעות וחשודים עלכל עבירות שבתורה כמפורסם והם גרועים מבהמות בריבוי זוהמת תאוותיהם הרעות, ומעיזים פניהם ככלבים ואומרים שהם חכמים ונבונים וקורין את הכשרים והיראים האמתיים בשם כסילים ושוטים ופתאים ומהפכים הקערה על פיה. והם מפרשים כל ס' משלי וכו' שמגנה את הכסילים, הם מפרשים על הכשרים והיראים ההולכים ע"פ התורה באמת, אוי להם אוי לנפשם ועליהם נאמר הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים וכתיב הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם. הכלל שאלו הרשעים הם מהפכים ארחות יושר מהיפך אל היפך כי הם עושים מעשה בהמה ממש והם חכמים בעיניהם ורוצים לחקור ולידע כל הדברים איך הקב"ה מנהיג עולמו ומקשים קשיות וחקירות על ה' ועל צדיקיו ויראיו האמתיים. וכ"ז נמשך מפגם המדה והצמצום הנ, לשהוא בחי' מלכו תשכפי מה שפוגמין בבחי' מלכות שהיא בחי' לבנה וכו' כנ"ל כמו כן מתגבר החשך והקליפה שמהפך האמת מהיפך אל היפך כנ"ל. עד שנמשך פגם וטעות זה גם בין הכשרים קצת שאומרים חכמות של הבל והם עדיין לא יצאו ממעשה בהמה ואעפ"כ הם חכמים בעיניהם ואומרים דעות וחכמות שקר בדרכי ה'. וזהו בחי' מ"ש אדמו"ר ז"ל בסוף התורה הנ"ל על מארב"ח ומתחזי כי צוציתא דנורא חוורא ברישא וכו' שהבע"ד מתלבש עצמו במצוות וכו' אבל באמת מלאך מזיק הוא. וזהו בחי' כל החכמות של הבל המצויים עכשיו כולם הם תחבולות היצה"ר והקליפה שמעקם לבבם ומתלבש עצמו במצוות כגון שמצווה לעבור זמן ק"ש ותפלה כדי להתפלל בגוף נקי ומבלים רוב ימיהם על נקיות ועוברים זמן ק"ש ותפלה בכל יום ולסוף אינם מתפללים בגוף נקי כלל מכ,ש שאינם מתפללים במחשבות נקיות וזכות כלל עד שע"פ הרוב אינם יודעים מה הם מדברים. וכבר צחווחו ע,ז כמה גדולי הצדיקים בפרט אדמו"ר ז"ל שאמר בפירוש שהוא טעות ושטות גדול ופיתוי היצה"ר לבלות זמן היקר על חומרות של שטות כאלה ולא כן כונת הש"ע והפוסקים כלל כמובן למעיין היטב בדבריהם שאדרבא ברוב המקומות הם מקילים בזה מאדמ אד. ואם באיזה מקומות נמצא שיכולין לטעות באיזה חומרא בזה צרייכן לילך אחר רוב הפוסקים שרובם ככולם מקילים בזה מאד כמבואר במ"א בסי' צ"ב בתחילתו וכאשר ראינו מכל גדולי הקדמונים שלא נהגו בחומרא של שטות והבל הזה ואין להאריך בזה כאן כי אין כאן מקומו. וכן במכה דברי םשהבע"ד מתלבש א"ע במצוות שכל זה נמשך מחכמות של הבל שנמשך מבחי' הנ"ל שמהפכין האמת שעושין מעשה בהמה ורוצים לידע חכמות והמצאות. ובאמת הא בהא תלוי כי כל יניקת הסט"א הוא מפגם המלכות מבחי' מיעוט הלבנה כידוע היינו מבחי' פגם הצמצום הנ"ל היינו כי ע"י כל התאוות והעבירות ח"ו פוגמין במלכות בבחי' צמצום הנ"ל, וכשנפגם ונתקלקל הצמצום עי"ז אינו יכול לצמצם את מוחו לקבל הדעת האמתי בהדרגה ובדמה ואזי יוצא דעתו מהגבול ועי"ז הוא נתעה ונבוך בחכמות של שטות והבל מחמת שאין לו צמצום לקבל המוח והשכל האנמתי שא,א לקבלו כ"א ע"י תקון הצצמום שהוא בחי' מלכות שעי"ז מקבלין השכל בהדרגה ובמדה שזהו עיקר תקון השכל וכנ,ל. ע"כ כשיוצאין ממצרים צריכין להביא עומר שעורים שהוא מאכל בהמה שהואבחי' כלל כל הצמצומםי כמובא בכוונות כדי להמתיק ולתקן בחי' הצמצום והמדה והגבול של הדעת בשרשו כדי לזכות לבחי' בהמה בקדושה דהיינו שלא לעשות מעשה במהה ואעפ"כ ידע שהוא רחוק מהשכל ויהיה בעיניו כבהמה כנ"ל שזהו בח'י והניף את העומר לפני ה' כו' שצריכין להניף בחי' העורמ בחי' כל להמדות והצמצומים בחי' בהמה דקדושה, להניף הכל לה' להתנהג בזה כרצונו ית' לא להיפך ח"ו וכנ"ל. ובזה שמניפין העומר מבטלין הכסילות והרוח שטות שלא יהיה לו שום יניקה מבחי' הצמצום מבחי' מלכות מבחי' בהמה כי מניפין אותו לה' שלא להשתמש עם בחי' הצמצום בחי' בהמה כ"א בשביל השי"ת וכנ"ל. וזהו עיקר הכנה והתחלה לקבלת התורה שהוא הדעת כי א"א לקבל את הדעת כ"א ע"י תקון המדה והצמצום שנתתקן ע"י הנפת העומר שעורים וכנ"ל. ואז מתחילין למנות נו"ן יום שהוא בחי' נו"ן הנ"ל שהוא בח'י הצמצום בחי' מלכות בחי' לפני שמש ינון שמו כנ"ל ועי"ז אנו יוצאין מטומאה לטהרה:

EN:
"If for your spouse He caused to appear for you — as it is written: 'Let it happen before me today' [Genesis 24:12] . And it is written: 'And he saw, and behold, camels were coming' [Genesis 24:63] — for your food, how much more so!" And this is astounding at first glance — for at face value, it is a flawed kal vachomer [a fortiori argument] . For certainly to save Yitzchak from the judgment of slaughter at the Akeidah , and likewise to arrange his spouse — these are greater salvations than to arrange his food for the moment.

Segment 12
HE:
אות ה ועיקר כוונת הספירה בפשיטות הוא שצרייכן לדעת שימי האדם מנויים וספורים במספר ובמנין כל יום ויום והאדם יצטרך ליתן דין וחשבון מכל יום ויום כיאין שום יום הולך לבטלה ח"ו. ואפילו שעה ורגע אחת אינו הולך לבטלה ח"ו בבחי' שבעה שבתות תמימות תהיינה שהשבעה שבתותו שהם ימי הספירה צריכין להיות תמימות ושלימות בעבודת ה' ולא ילך מהם רגע לאיבוד ח"ו. כי שבע שבתות מרמזין על כל ימי חיי האדם שכלולים בשבעה ימי השבוע. שהם שבעת ימ יבראשית כי אין נמצא יום בעולם חוץ משבעת ימי השבועה שהם חוזרים חלילה כל ימי עולם. ע"כ כל ימי חיי האדם כלולים בשבעת ימים שהם בחי' שבעת ימי השבועה וכל יום כלול מכל השבעה ימים ע"כ הם בחי' שבעה שבתותו שהם מ"ט יי הספירה, שהמצוה לספור כל יום ויום כדי לידע ולזכור את ימי חיי הבלו שכל הימים אשר הוא חי על פני האדמה הם מנויים וספורים במספר ובמנין כ,ש כי שנו תמספר ואתיו אם כימי שכיר ימיו (איוב) וכתיב מספר ימי חיי הבלו (קהלת) וכתיב למנות ימינו כן הודע וכו'. וע"כ אסור להאדם לדחות א"ע מום ליום רק לידע היטב שזה היום לא יהיה לו עוד כל ימי חייו. כי יום האחר הוא ענין אחר לגמרי והלוואי שיפרע בזמנו שיזכה למחר לצאת ידי חובתו מה שצריך לפרוע להשי"ת חובת הזמן של ים מחר בעצמו. אבל עכ"פ חלילה להטעות א"ע לדחות מיום ליום וכ"ש אדמו"ר ז"ל ע"פ היום אם בקולו תשמעו שעיקר העבודה מי שרוצה לשמוע בקולו ית' ולדבקה בו העיקר הוא שידע שהעיקר הוא היום. הים דייקא וכו' כמבואר שם (בסי' ער"ב ע"ש). וזה בחי' מצות ספירת העומר שהוא התחלה והכנה לקבלת התורה להורות שא"א לקבל את התורה כ"א כשיודעין שהעיקר הואהים הזה שהאדם עומד בו ולא לדחות מיום ליום כי כל ימי האדם מנויים וספורים וכנ"ל. שזהו בחי' היום אם בקולו תשמעו היינו אם תרצו לשמוע בקולו ולקבל את התורה א"א לכם לקבל כ"א ע"י בחי' היום, לידע שהעיקר הוא היום הזה דייקא כ"ש הים הזה אנכי מצוך הים וכן הרבההיום דייקא כנ"ל כי ע"י שמונין וסופרים שבת שבתות קודם קבלת התורה שהם בחי' כלל ימי האדם כנ"ל עי"ז יוצאין מטומאה לטהרה וממשיכין האמת והקדושה על עצמו שידע תמיד בכל יום ויום שעיקר הוא היום הזה דייקא כנ"ל שזהו עיקר בחי' קבלת התורה שכלולה מכל הימים והמדות כ"ש ומדת ימי מה הוא כ"ש בהתורה וביום הבכרוים (בסי' נו). כי קודם קבלת התורה בעת שאנו צריכין לטהר עצמינו מטומאת מצרים אנוצריכין לספור הימים בפה מלא כדי לזכור זאת היטב שימי האדם מנויים וספורים. כי מחמת זוהמת מצרים יכולים הסט"א והקליפות לבלבל את המוח ח"ו שיטעה א"ע כאלו אין היום מסוגל לעבודת הבורא יתב' וירצה לדחות מיום ליום על כן צריכין לספור הימים בפה מלא כי הדיבור יש לו כח גדול להזכיר את האדם אפילו בעת שאינו נקי מזוהמתו כ"ש מדי דברי בו זכרו אזכרנו וכו' כ"ש (בסי' ע,ח). אבל ע"י שספרנו מ"ט ימי הספירה וזכינו לצאת מזוהמת מצרים ולקבל את התורה בשבועות אזי אין צריכן עוד אח"כ לספור הימים בפה מלא בכל יום בשאר ימות השנה כי ממילא זוכין לזכור זאת בכל יום ע"י שכבר משכנו עלינו הקדושה ע"י מצוות ספירה וקבלת התורה וכנ"ל כי זה עיקר הקדושה לזכור בכל יום ויום שזה היום מנוי וספור וצריכין לצאת בו חובת היום, בזההיום דייקא כנ"ל:

EN:
But according to all the above, the Midrash is understood very well and comes perfectly — and it will be sweet to your soul, with Hashem's help, blessed be He. For specifically the merit of the Akeidah and the finding of his spouse — he mentioned these at the moment he wished to receive the blessings. For he said: "Was it not for the sake of the offering of the Akeidah — which was to sweeten your gevuros — that Hashem caused the ram to appear? And likewise, to bring about your spouse Rivkah — who is the aspect of prayer that sweetens the aspect of mishpat and gevurah of Yitzchak — Hashem, blessed be He, helped in a wondrous way, even though it was very difficult to find your spouse, due to the intensity of your gevuros , as mentioned above. Nevertheless, Hashem had compassion and caused her to appear for you. And all of this was for my sake — so that Yisrael would emerge from me."

Segment 14
HE:
אות ו וע"כ סופרין הימים לעומר כי העומר הוא בי' תיקון והמתקת כל הצמצומים והגדרים של המוחין כדי לקבל המוחין בהדרגה ובמדה ושלא ליתן יניקה ח"ו להסט"א יותר מדאי מהצמצום והמדות כדי שלא יהפכו האמת וכנ"ל. וע"כ סופרין הימים לעומר כי באמת כל יום ויום יש בו חכמה ושכל מיוחד שזה עיקר אור יום שהוא אור השמש שהוא השכל כ"ש בהתורה הנ"ל, וכן מבואר בהמעשה של יום השלישי שכל יום ויום בא עם שירים וחידות וכו' שכלולים בהם כל החכמות שבעולם ע,ש היטב ותבין שכל החכמות שבעולם כלולים בהימים כי אור יום הוא השכל וזהו כי יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מהחושך. אבל בכל יום יש חשך שקדם לאור כי הלילה קודם אל היום בסדר הבריאה כ"ש ויהי ערב ויהיה בקר יום אחד. ובשורשו בקדושה הוא תיקון גדול מה ש חשך קדם לאור כי החשך הוא בחי' העדר הדעת בחי' צמצום מוחין שזהו בחי' לבנה ששליטתה בלילה שהיא בחי' מלכות וכנ"ל שעיקר תיקון וקבלת המוחין על ידה דייקא וכנ"ל. אבל מחמת פגם מעשי בני אדם שהם בחי' פגם מיעוט הלבנה עי"ז נמשך להס"א יניקה ח"ו משם מבחי' צמצום הנ"ל כי משם עיקר יניקתם כנ"ל, ומשם עיקר אחיזת מלכות הרשעה שהוא זוהמת מצרים כי עיקר יניקתם מפגם מלכות דקדושה שהוא בחי' פגם הצמצום הנ"ל שהוא בחי' מיעוט הלבנה כנ"ל, ומשם נמשכין כל הפגמים שבעולם ואזי מתגבר ח"ו חשך ממש. שרוצה להחשיך אור היםו לגמרי היינו שרוצה לבלבל את הדעת ולהחשיך את אור האמת שהוא אור השכל והחכמה האמתיית המאיר בכל יוםך יום שהוא עיקר אור יום, ומזה נמשכין כל הבלבולים והמניעות והעיכובים שבכל יום ויום, שמז נמשכין כל הטעיות הנ"ל שהאדם רוצה לדחות זה היום עד שע"פ הרוב נדמה לו כאלו אין זה היום נמנה ונספר כלל בימי חייו כאלו היום הזה א"א לעבוד את השי"ת. ובאמת בודאי כפי השתטחות והתפשטות הסט"א והקליפה שבכל יום ויום בודאי קשה מאד לעסוק בעבודת ה' בפרט בתפלה ששם באים כל הבלבולים שבעולם (כ"ש בהתורה מישרא בסי' ל' ע"ש). אבל צריכן לי דע שאעפ"כ זה היום הוא יום ועולה בחשבון ובודאי יש בו טוב רק שהחשך מכסה עליו כי הקליפה קודמת לפרי, וצרייכן להתגבר ולהשתדל לשבר הקליפה שהם כלל כל המניעות והבלבולים והטעיות והדחיות ולידע ולהאמין שדייקא ביום הזה יכול להתקרב להשי"ת לפי בחינתו ואם תדרשנו ימצא לך ותזכה למצוא הטוב שבזה היום דיקא כי לית יום דלית ביה טוב כ"ש בזוה"ק המובא (בסי' פ"ד) וז"ל ת"ח כל שיתימי בראשית וכו' ולא תשכח יום דלית ביה טוב וכו' וכל יומא אית ליה גדר מלבר דלא ייעול כל בר נש לההוא טוב כגון חשך דכסיא לנהרוא וכו'. על כן צריכם לידע שמה שנדמה להאדם כאלו היום א"א לו להתפלל בכונה וללמוד ולעסוק בעבודת ה' זה נמשך רק מהחשך שקדם לאור שנמשך מפגם הצמצום הנ"ל שמשם נמשך הגדר מלבר שיש על הטוב שבכל יום כמבואר בזוהר הנ"ל, ומשם באים כל הטעיות והדחיות של כל אדם שבכל יום שנדמה לו כאלו היום הזה אינו כלום כאלו אינו מימי חייו כאלו היום א"א להתקרב להשי"ת כלל, כאשר נמצא זה ברוב בני אדם שאינם מפקחים על דרכיהם היטב בפרט כשיש לו איזה סיבה ומאורע לטוב או להיפך ח"ו שאז היום מתבלבל אצלו לגמרי עד שרוב ימיהם כלים בזה להבל ולריק רחמנא ליצלן כגון ביום זה הוא יריד ויומא דשוקא וביום זה צריך לחשוב חשבונותיו ובזה היום יוצא לדרך ובאלו הימים הוא בדרך נע ונד ומטולטל ובזהנ היום בא מן הדרך וצריך להרים המשוי מעל העגלה ולסדר הסחורה ולחלקה בראוי וכו' וביום הזה מזדמן לו איזה מריבה וקטטה עם א' וביום זה נקרא על איזה סעודה וכיוצא בזה ביטולים ובלבולים שונים בכל יום ויום עד שכמעט בכל יום נמצא בו ביטול ובלבול גדול. ואפילו בשאר הימים שאין בו מאורעות כאלה. נדמה לו ג"כ ע"פ הרוב בכל יום כאלו היום הזה אינו כלום וכנ"ל. וכל זה נמשך מהגדר מלבר דאית על כל יום וכנ"ל, שנמשך מהחשך שקדם לאור דהיינו מבחי' פגם הצמצום הנ"ל שהוא בחי' תקון מעוט הלבנה כנ"ל. ען כן סופרים הימים לעומר דייקא כי העומר הוא בחי' המתקת הצמצום הנ"ל בחי' תיקון מעוט הלבנה שעי"ז נתבטל יניקת החשך והסט"א שהוא בחי' הגדר שיש על כל יום ויום שעי"ז זוכין לידע האמת שבכל יום ויום יש בו טוב וצריכין להשתדל להתקרב בזההיום דייקא להשי"ת כפי אותו היום כי כל הימים מנויים וספורים שזהו בחי' מצוות ספירת העומר וכנ"ל:

EN:
"And now, for your food — that I wish to feed you in order to receive the blessings, so that Yisrael will be able to endure in the world and sustain themselves throughout the entire severity and prolonged bitterness of their exile — how much more so that Hashem, blessed be He, will cause [it] to appear before me!" It emerges that this Midrash is very beautifully connected — for specifically through the sweetening of the Akeidah and through his spouse Rivkah, the aspect of prayer as mentioned above, through this he received the blessings, as mentioned above. (And this is what is written in Sefer HaAlef-Beis, letter zayin : "The eating of the tzadikim is greater than offerings and than their marriage," etc. And understand this well.)

Segment 16
HE:
אות ז וז"ש (מיכה ז) יום לבנות גדריך יום ההוא ירחק חוק יום הוא ועדיך יבא למני אשור וכו' וע"ש בפרש"י שפי' לפי ענינו שהדבור מוסב אל האומות שמתגרין בישראל ע"ש. ולפי עניננו יתפרש היטב שישראל אומרים אל העכו"ם שהם בחי' הסט"א והקליפות המסבבין את הקדושה שמהם כל המניעות והבלבולים והדחיות שבכל יום עד שנדמה כאלו זה היום אינו יום כלל וזהו יום לבנות גדריך כלומר אתם הס"א והמניעות והדחיות אתם אומרים שזה היום הוא רק לבנות גדריך היינו הגדרים של הסט"א שהם בחי' הגדר שיש על כל יום ויום שלא יתקרב להטוב שבכל יום כ"ש בזוהר הנ"ל דכל יומא אית ליה גדר מלבר וכו' כנ"ל. וזהו יום ההוא ירחק חק שאתם אומרים שהיום הוא רק לבנות גדריך דהיינו הגדרים והמסכים שעל כל יום שהם המניעות והדחיות, אבל הוא רחוק לעסוק בזה היום בתורה שנקראת חק ומשפט וזהו יום ההוא ירחק חק שבזההיםו ירחק חק שהוא התורה כי א"א לעסוק בתורה ועבודה בזה היום מחמת דחיות ומניעות כנ,ל. אבל באמת אינו כן כי יום הוא ועדיך יבא כי בודאי זההיום הוא יום גמור ובודאי נשתדל ונתגבר לעסוק בזהה היום דייקא בתורה ועבודת ה' ולשבר את הגדרים שלכם וכל המניעות שלכם שאתם רוצים להחשיך ולהסתיר את אור היום בחי' יום הוא ועדיך יבוא, וכעין שפרש"י לפי ענינו וז"ל יום הוא ועדיך יבוא הנביא אומר אותו היום שאתם מלעיגים עליו לאמר בטל והלך לו יום הוא שמור ונצור ולא בטל עדיך יבוא העכו"ם להחריבך למני אשור שהוא ראש למרעינו וערי מצור וכו'. ראה והבן והבט אתה המעיין ותראה שמפורש ברוח קדשו של רש"י ז"ל כל דברינו באר היטב היינו שהנביא אורמ בשם ישראל להס"א והקליפות שהם כלל העכו"ם יום הוא ועדיך יבוא. אותו היום שאתם מלעיגים עליו לאמר בטל ולהך לו כאלו זההיום בטל והלך לריק ולהבל ח"ו וא"א להתקרב בו להשי"ת מגודל השתטחות והתפשטות הגדרים והמחיצות והבלבולים שמתגברים מאד בכל יום עד שנדמה בכל יום שבזה היום דייקא וכנ"ל. וזהו למני אשור שהוא ראש למרעינו וערי מצור היינו כלל כל הקליפות וסטרין אוחרנין שכלולים בהעכו"ם שראש שלהם אשור שהוא הראשון שהגלה את ישראל מארצם כי התחלת הגלות של עשרת השבטים התחיל מאשור כמו שפרש"י שהוא ראש למרעינו וערי מצור וכו'. היינו עם כלל שאר הקליפות והסט"א שהם בחי' ערי מצור שהם בונים ערי מצור ממש סביב כל אדם שהם בחי' גדרים ומחיצות רבות וחומות נחשת ובריחי ברזל ומשתטחים ומתפשטים מאדמ אמד בכל יום ויום למנוע את האדם מלצאת חובת יום ביומו וכ"ש עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים. וכל אלו הערי מצור שהם כלל הגדרים והמניעות והדחיות של הסט"א כולם נזכה להחריב כי אנו יודעים שדיקא זה היום שאנו עומדים בו יום הוא כי בודאי הוא יום גמור ואינו בטל ח"ו כאשר אתם אומרים. ועדיך יבוא העכו"ם והסט"א להחריבך וכנ"ל:

EN:
And therefore Yitzchak said then: "The voice is the voice of Yaakov" [Genesis 27:22] , etc. For he understood then the immense power of Yaakov, who merited the aspect of na'aseh v'nishma in completeness — to include mishpat and tzedakah together, which are the aspects of Torah and prayer. Through which one merits azus — the aspect of voices, the aspect of: "Behold, He gives His voice a voice of strength" [Tehillim 68:34] , as explained there.

Segment 18
HE:
אות ח וזה בחי' כלל הכונות של ספיטרה ע"ש היטב בסוף פ"ו שם מסדר הכונות היטב בפרטיות בכל לילה ולילה ותראה גודל השינויים שבכל יום ויםו. והכלל שבכל השבע שבועות שדהם מ"ט ימי הספירה אנו מקבלים בכל יום ויום מוח מיוחד. כי עתה אנו מקבלין המוחין בהדרגה ובמדה בכל יום ויום. אבל אין מקבלים אותם כסדר רק כמו שקבלנו אותם בליל א' של פסח שלא כסדר, רק שאז קבלנו כולם בחפזון ברגע אחת אבל עכשיו מקבלין אותם בהדרגה ובמדה בכל ימי הספירה אבל שלא כסדר. כי מקבלין מוחין דגדלות קודם מוחין דקטנות עיין שם השינויים הנפלאיםכגון ביום א' של שבוע ראשון מקבלין גדלות א' דאבא וביום שני גדלות א' דאימא וביום ג' קטנות ב' דאו"א וביום ד' גדלות שני דאי' וביום ה' קטנות א' דאו"א וביום ו' רשימו דגדלות ב' דאבא ובים ז' עצמות דגדלות ב' דאבא ובזה נשלם שבוע א'. והכל נכנס בבחי' מוח החכמה שהוא כלל שבוע הראשונה. ואח"כ ואח"כ בשבוע ב' מקבלין כל אלו המוחין ונמשכין למוח הבינה וכו'. וכל אלו הבחינות הם בכל אדם ובכל זמן כי אע"פ שאין יודעין ביאור הכונות לעומקן. אבל אפע"כ זה אנו יודעים ומאמינים שכל אלו הבחינות נעשין ונמשכין בכל דורודור בכל שנהושנה בכלאדם ואד לפי בחינתו. כיט כלל כל המוחין והחמה והשכל הוא לדעת ולהכיר את הבורא יתברך שזה עיקר הדעת עיקר קבלת התורה כ"ש וידעת היום והשבותה אל לבבך כי ה' הוא האלקים וכו'. כי ע"י כל מצוה ומצוה וע" יכל דיבור ודיבור מעסק התורה זוכין להמשיך על עצמו דעת ושכל להתקרב אליו ית' ולהכיר אותו ית' שזה עיקר התכלית. וזה כלל כל כונות האריז"ל שרובם ככולם הם להמשיך מוחין היינו שכוונת כל המצוות הוא להמשיך מוחין ודעת על כל אדם שיזכה להכיר את הבורא ית' בעלמא דין ובעלמא דאתיכפ יבחינתו וע"י כל מצוה ומצוה נמשך מוח ושכל מיוחד לדעת ולהכיר אותו ית' בבחי' זאת כי לתבונתו אין מספר וכפי היחוד שגורמים למעלה כן נמשך על האדם שפע הדעת שיזכה להכיר אותו ית'. ובימי הספירה שאז צריכן לצאת מטומאת מצרים שנתאחזה בהם מאד ע"כ צריכין לקבל המוחין שלא כסדר כמבואר בכוונות. וכנגד כל מוח שצרייכן לקבל בכל יום ויום בפרטיות כמו כן יש כנגדו קליפה הקודמת לפרי שהוא בחי' הגדר מלבר דאית עעל כל יום ויום כנ"ל. וכפי השינוים הגדולים שבין המוחין כמו כן יש שינויים רבים בהגדרים והמחיצות שיש על כל יום ויום כי את זה לעומת זה עשה אלקים. ומזה תבין מאליך משםש נמשכין כל מניי הדחיות והבלבולים שבאין על האדם בכל יוטם עד שנדמה כאלו זההיום אינו יום מימי חייו כי בזההיום יש בו סיבה זאת ועיכוב זה ובלבול וכו' וכו' כי הכל נמשך משינוים הגדולים שיש בין הימים כי יכול להיות שאע"פ שבימים הקודמים התפלל קצת והי' לו איזה נייחא קצת אבל עכשיו קשה ביותר כי יכול להיות שהימים הראשונים היו כבחי' מוחין דגדלות אצלו ששם אין אחיזת החיצונים שהם המניעות כ"כ אבל עכשיו צריך לקבל בחי' מוחין דקטנות ולפעמים הואבחי' קטנות א' שהוא קטנות יותר וגם יש קטנות דקטנות ששם הסט"א נאחזת ביותר וע"כ נדמה לו שקשה לעמוד כנגד המניעות שבזה היום אבל באמת צריך להאמין שבוודאי גם בזההיום יש בו טוב רק שצריכין לשבר הגדר כפי אותו היום כדי לזכות להטוב שבזה היום דייקא וכנ"ל. כי אע"פ שבכלל ישראל אין מקבלין המוחין שלא כסדר כ"א בפסח ואח"כ בימי הספירה אבל תמיד מקבלין כסדר אך כבר מבואר שמה שמוכרחין אז לקבל שלא כסדר הואמחמת גודל אחיזת הס"א שהיא זוהמת מצרים שמחמת זה ההכרח לקבל המוחין שלא כסדר כנ"ל. וע"כ כשהאדם אינו נקי מעוונותיו וצריךם לשוב בתושבה אזי הואג"כ בבחי' יציאת מצרים ואזי הוא צריך גם בשאר ימות השנה לקבל המוין שלא כסדר כפ יבחי' יציאתו ממצרים דהיינו מזוהמת עוונותיו, וכמו כן באים עליו שינוים לאין מספר עד שבכל פעם נמדה לו שעתה א"א בשום אופן לעבוד את השי"ת וכל זה בא משינוי המוחין הבאין בכל יום שכמו כן הם התפש°ות הגדרים והמחיצות שעל כל יום ויום כנ"ל וע"כ צריכן לחזק א"ע בכל יום ויום כפי אותו היום. ואם לפעמים משתטחים כנגדו מאד מאד עד שא"א לו בשום אופן להתפלל כראוי אעפ"כ צריך לידע ולהאמין שגם היםו הזההוא יום והוא מנוי וספור בימי חייו ואם א"א להתפלל כראוי בשום אופן בזההיום ישתדל לעשות בו עבודה אחרת כגון ללמוד יותר או לעסוק במצוות וג"ח או לומר שאר תחינות ובקשות ושיחה בינו לבין קונו וכיוצא כי השי"ת רצמה לזכות את ישראל לפיכך הרבהלהם תורה ומצוות. וב"ה ישלנו במה להחיות את עצמינו בכל יום וים בכמה מיני לימודי התורה הקדושה ובכמה וכמה מיני מצוות וכו' והעיקר שישתדל שלא יטעה ח"ו שהיום הזה בטל והוך כי צריך לחשוב בכל יום שאין לו כ"א אותו היום לבד בחי' היום אם בקולו תשמעו וכנ"ל:

EN:
Therefore Yitzchak said then: "Now I know — for 'the voice is the voice of Yaakov' — very strong, through which he will overpower 'the hands, the hands of Esav'" , as our Sages of blessed memory expounded. "For I see and understand that his voice grows ever stronger, since he has merited to sweeten the mishpat with tzedakah , to the point where he found [the means] to feed me and receive the blessings — which is drawn from the generality of Torah and prayer, through which one merits azus d'kedushah — the aspect of voices, the aspect of 'the voice is the voice of Yaakov'" , as mentioned above.

Segment 20
HE:
אות ט ואחר שסופרין מ"ט ימי הספירה זוכין לשבועות שאז הוא עיקר קבלת התורה ואז זוכין לקבל בחי' כתר כמובא בכוונות ואיתא בדברי אדמו"ר ז"ל (בסי' וא"ו) שכתר הוא לשון המתנה כ"ש כתר לי זעיר ואז הוא תכלית התיקון של בחי' הצמצומים בכל הבחינות. כי בשבע שבועות שסופרין מקודם אז מתקנים את הצמצומים של המוחין שלא יצא המוח חוץ לגבול הקדושה שלא יחשוב מחשבות רעות כתאוות והרהורים וחכמות חיצוניות וחכמות של הבל וכל מיני מחשבות שהוא חוץ לגבול הקדושה שכולם נמשכין מבחי' זוהמת מצרים שיונקין מפגם הצמצום דקדושה שהוא בחי' מלכות דקדושה כי הם מבחי' מלכו תהרשעה שכל זה אנו עועסקין לתקן בכל ימי הספירה כנ", וכפי התיקון כן נמשך עלינו הארת המוחן דקדושה. עד שבשבועות ביום החמשים אז מקבלין המוחין בשלימות ונמשך עלינו הקדושה משער החמשים ואז הוא עיקר קבלת התורה, אז נתתקן צמצום המוחין בבחי' עליונה. היינו כי גם כשנשמרים מפגם הצמצום הנ"ל שלא להרהר במחשבות חוץ כנ"ל וזוכין למוחןי דקדושה עדיין צריכין ליזהר ולהשמר מאד גם בקדושה שלא יצא חוץ לגבול ישש לו שזהו בחי' האזהרה שהזהיר מאד קודם קבלת התורה פן יהרסו לעלות אל ה'. מנצא שצריכין לתקן המוחן בב' בח'י שהם בחי' ב' מיני צמצומים היינו צמצום א' בעת שרוצין לקבל המוחין שצריכין לתקן הצמצום שלא יצא המוח מגבול הקדושה ולחוץ שלא יחשוב משחבות חוץ וכו' כנ"ל וזה מתקנין במ"ט ימי הספירה כנ"ל. ואח"כ גם כשמקבלין המוחין צרייכן לתקן הצמצום הב' שגם בקדושה לאיצא חוץ לגבול בחי' במופלא ממך אל תדרוש וכו' שזהו בחי' העאזהרה פן יהרסו לעלות אל ה' וכו' וזה צרייכן לתקן בשבועות ע"י בחי' כתר כי כתר לשון המתנה כנ"ל היינו שאסור להרוס לעלות אל ה' וכמובא בדברי אדמו"ר ז"ל מזה מזה בכמה מקומות:

EN:
And this is the aspect of: "the voice — the voice" — two voices — the aspect of the voice of Torah and the voice of prayer that are included together, through which the essential strengthening of azus d'kedushah against the azus of the Sitra Achra prevails — to overpower "the hands, the hands of Esav" , who draws sustenance from the aspect of mishpat when it is not included in completeness within the aspect of tzedakah . But through "the voice, the voice of Yaakov" — the aspect of the two voices drawn from Torah and prayer included together — through this one overpowers "the hands, the hands of Esav" and nullifies them, as mentioned above.

Segment 22
HE:
אות י ואלו שני התיקונים צריך גם כל אדם ליזהר בהם מאד מאד. כי צריך האדם ליהר מאד בכל יום ויםו לצאת חובת היום בכל מה דאפשר כי צריך לידע שכל ימיו מנויים וספורים ויצטרך ליתן דין וחשבון מכל יום ומכל שעה ואן לו בעולמו כ"א אותו היום שזהו בחי' מצוות ספירה כנ"ל ע"כ בוודאי הוא צריך להיות זריז גדול בכל יום ויום להתחזק בעבודתו יתב' ככל אשר תמצא ידו לעשות בכחו. אך אעפ"כ צריכןי להמתין הרבה עד שיזכה שתהיה עבודתו בשלימות כראוי בבחי' הבא לטהר מסייעין לו אומרים לו המתן כמובא בהתורה קרא את יהושע (בסי' ו') שזהו בחי' כתר כ"ש שם ע"ש. וענין זה א"א לבאר היטוב בכתב ויש בזה שיחות קדושות הרבה ששמענו והבננו מפיו הק' ומעט מהם מבוארים באיזה מקומות ועי' בסוף הספמ"ע המתחיל אע"פ שהאדם צריך להיות זריז וכו' ע"ש וזה בחי' לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה ב"ח להבטל ממנה. ושני הבחינות האלה מקבלין במ"ט ימי הספירהושבועות כי במ"ט ימי הספירה סופרין הימים לידע שהימים מנויים וספורים כנ"ל ע"כ צריכין להיות זריז גדול מאד מאד בעבודתו יתב' ובשבועותאז מתקנין צמצום הב' לבלי להרוס הגבול לעלות אל ה' רק להמתין לישועת ה' תמיד בכל מה שעובר עלי וושלא יגרום לו הזריזות חוץ מהמדה הריסה לגמרי ח"ו. כי זה כלל גדול שבכל דבר ובכל מדה שבעולם יש בו טוב ורע והבע"ד אורב על האדם תמייד ללכדו במצודתו ח"ו בכל מיני תחבולות ורמאות וערמנימיות שבעולם מה שאין הפה יכול לדגבר והלב לחשוב. וצריכין לשום לב אל האמת תמיד ולהסתכל היטב בכל דבר מה יצא מזה כדי שלא יהי' נלכד ברשתו ח"ו. כי בוודאי בתחלה מתגבר הבע"ד מאד על האדם למנעו לגמרי מדרך החים ח"ו. אך כשהאדם מתעורר קצת ורוצה לשוב לה' להתפלל או ללמוד וכיוצא הוא מתפשט כנגדו ומונעו בכמה מניעות וחלישות ובלבולים בלי שיעור עד שכמה פעמים גם כשמתפלל ולומד אין העבודה בשלימות כראוי בפרט שכמה זמנים ועתים מבלבל אותו לגמרי מחמת טירדת הפרנסה וכיוצא, ולא די לו בזה כ"א עוד אורב עליו כאלו אפס תקוה ח"ו כאלו א"א לו עוד להתקרב להשי"ת כראוי מאחר שעוברים ימים ושנים ועדיין הוא רחוק כמו שהוא רחוק. ובאמת גם זה הוא תחבולות הבע"ד וגם זהו בחי' מ"ש בהתורה הנ"ל שהבע"ד מתלבש א"ע במצוות שמכניס בלבו התרשלות וחלישות ע"י המצוות והיראה שלו שהוא מתלבש בהם כאלו הוא רוצה בתקנתו ומוכיח אותו ע"י שהוא רחוק. ובאמת גם זה הוא תחבולות הבע"ד וגם זהו בחי' מ"ש בהתורה הנ"ל שהבע"ד מתלבש א"ע במצוות שמכניס בלבו הת רשלות וחלישות ע"י המצוות והיראה שלו שהוא מתלבש בהם כאלו הוא רוצה בתקנתו ומוכיח אותו ע"י שהוא רחוק כ"כ, ובאמת כונתו להרע למונעו ולהחלישו גם ממעט עבודתו שרוצה לעסוק בה. ע"כ כל מי שרוצה ליכנוס בעבודת ה' צריך ליזהר מאד לאחוז בשניהם. בבחי' טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך וכו' דהיינו להיות זריז גדול מאד מאד בעבודתו ית' ואת כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה בזריזות גדול דבר יום ביומו ולא לדחות מיום ליום ח"ו וכנ"ל. ואעפ"כ צריך להמתין הרבה הרבה שאפילו כשרואה שאין עבודתו בשלימות ואפילו אם לפעמים אינו יכול לעשות כלל, אעפ"כ ימתין ויצפה לישועת ה' כ"ש אך לאלקים דומי נפשי וכו' אך אל אלקים דומיה נפשי וכו' וכתיב טוב ויחיל ודומם לתושעת ה'. וזה בחי' שמירת התורה כ"ש שמור ושמעת וכתיב לשמור מאד ולעשות וכו' כי צרייכן שמירה גדולה מאד מתחבולות הבע"ד בכל האופנים והבחינות עדג שיזכה לעשות ולקיים את כל דברי התורה, ושמריה לשון המתנה כ"ש ואביו שמר את הדבר. היינו שא"א לזכות לקיים את כל דברי התורה בשלימות ולדבק בו ית' באמת כ"א ע"י בחי' שמירה והמתנה, כי צריך להמתין הרבה עד יזכה למה שיזכה. כי אפילו מי שוזכה לעבודת ה' כראוי ועוסק הרבה בתורה ותפלה ומעשים טובים צריך ג"כ להמתין הרבה עד יזכה לשלימות כראוי כי עיקר תכלית העבודההוא להכיר אותו ית' כ"ש בזוה"ק בגין דישתמודעין ליה ולזה צריןי להמתין הרבה. אך לא היה לנו כח להמתין כ,כ כי כפי הנקודה טובה שבלב כ"א מישראל הוא בוער ומתלהב מאדל הכלל בו ית' ולדבקה בו. ע"כ ברחמיו נתן לנו במה להחיות עצמינו כל הימים אשר אנו ממתינים לישועתו להכלל בו ית' בשלימות כי התורההיא אחדותו ית' וע"י התורה בעצמה אנו זוכין לבאאל התכלית האמתי לדבקה בו ית'. אך גם מי שאין עבודתו בשלימות ואפילו אם נדמה לו שעדיין הוא רחוק לגמרי ואפילו אם הוא באמת כך אעפ"כ צריך להמתין ולצפות לישועתו ולהחיות א"ע בתוך כך בכל מה שיוכל פעם בתורה פעם בתפילה פעם בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו פעם בשיחה עם חבירו או רבו פעם בעשיית איזה מצווה וג"ח פעם ברצון וכיסופין והשתוקקות שזה העיקר כמבואר בדבריו ז"ל שעיקר הוא הרצון וכו' ובתוך כל לומדים כאלו לומדין ומתפללין כאלו וכו' ע"ש:

EN:
And therefore indeed, Yaakov was in great fear when his mother told him to deceive his father to receive the blessings. And therefore he said to his mother: "Perhaps my father will feel me, and I will be in his eyes as a deceiver, and I will bring upon myself a curse and not a blessing" [Genesis 27:12] . For he was afraid of the severity of the gevuros of Yitzchak. And therefore he said: "Perhaps my father will feel me" — that is, that my father Yitzchak, who is the aspect of din and mishpat , will feel and scrutinize me with mishpat . For because I wish to receive the blessings, suddenly his mishpat will be aroused against me, G-d forbid, to feel me and scrutinize me. And then, G-d forbid, "I will bring upon myself a curse and not a blessing."

Segment 24
HE:
אות יא וזה בחי' גאולה ראשונה וגאולה אחרונה שאין לה הפסק כי אין אחריה גלות שהם בחי' פסח ושבועות כי פסח הוא בחי' גאולה ראשונה שאז אוכלין מצה שהוא בחי' חפזון כ"ש שבעת ימים תאכל עליו מצות כי בחפזון יצאת וכו'. וזה בח'י זריזות שצריכין להזדרז מאד בעבודת ה' בזריזות גדול ולא לדחות מים לחבירו ח"ו שזהו בחי' ספירת העומר כנ"ל. וע"כ מאז מתחילין תיכף לספור מ"ט ימי הספירה כ"ש וספרתם לכם במחרת השבת שהוא יום ראשון של פסח שנקרא שבת כשפירש"י, כי בימי הספירה אנו ממשיכין עלינו המוחין של פסח שהם בחי' זריזות בחי' חפזון (רק שבפסח מקבלין כל המוחין בבתאחת ובספירה מקבלין אותן המוחין בעצמן בהדרגה בכל ימי הספירה וכנ"ל). אבל שבועות שהוא קבלת התורה הוא בחי' גאולה האחרונה שנאמר בה כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון וכו' וע"כ מביאין אז שתי הלחם מחמץ דייקא כ"ש חמץ תאפינה וכו' וחמץ הוא באיחור הזמן בחי' המתנה, היינו שצריכין לבליט להרסו לעלות אל ה' רק בגודל הזריזות יהיה זהיר לאחוז גם בזה להמתין הרבהבבחי' אומרים לו המתן שזה נמשך מבחי' כתר שמקבלין בשבועות שהוא לשון המתנה כנ"ל וזהו בחי' גאולה האחרונה שאי ןלה הפסק. כי כשזוכין לזה לבחי' המתנה אז בוודאי יזכה לגאולה שלימה מגלות נפשו. כי בוודאי סוף כל סוף ישוב אל ה' וירחמהו כי חסדי ה' לא תמנו וכו' ועל זה נאמר (בחבקוק ב') על משמרתי אעמודה ואתיצבה וכו' כי עוד חזון למועד וכו' אם יתמהמה חכה לו וכו' שזהו נאמר על הגאולה האחרונה, וזהו גם בכל אדם ובכל זמן כי עיקר הגאולה היא גאולת הנפש שאע"פ שצריכין למהר מאד למלט נפשו ממה שצירך להמלט אעפ"כ כשרואה שמתעכב גאולתו הרבה צריך להתחזק להמתין הרבהלישועתו עד ישקיף ויראה ה' משמים כ"ש ואני תמיג אייחל. וכמ ושהוא בענין הגאולה הכלליית של ישראל שבוודאי צריכין בכל יום ליפול על פניו ולבכות ולהתחנן הרבה לפניו יתב' שימהר גאולתינו תיכף ומיד כי ארך עלינו הגלות וכשל כח הסבל, ואעפ"כ כשרואין שמתארך הגלות אעפ"כ צריכין להמתין עדו ועוד כ"שאם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר. כן היא בפרטיות בכל אדם אע"פ שצריך לבכות הרבה לפני השי"ת ולהתחנן לפניו על נפשו שיגאלנה מהרה מתאוות עוה"ז והבליו. אעפ"כ כשרואה שמתמהמה הדבר הרבה צריך להוחיל ולהמתין הרבה זמנים אחר זמנים אולי יראה ה' בעניו כי לא לעולם יריב ולא לנצח יקצוף ואע"פ שהמניעה מצדינו מחמת שאין אנו הגונים במעשינו כראוי ואפילו אם הוא כמ ושהוא אעפ"כ כל זמן שתולה עיניו למרום ושומר ומצפה וממתין לישועתו ית' עי"ז בעצמו יחוס ויחמול עליו השי"ת ויקרבהו לעבודתו באמת ויתהפך הכל לטובה:

EN:
For this is the way of the prosecution of mishpat : as long as a person is calm and at rest and is not seeking to find many good findings, then the prosecution of mishpat is not so strongly aroused against him. But as soon as one wishes to seize greatness and great wealth and the like, the prosecution is aroused against him, G-d forbid, saying: "Let us examine his deeds, whether he is worthy of this." And then, G-d forbid, the wheel can turn against him to the opposite. And this is the aspect of what our Sages of blessed memory said: "Scrutinizing one's prayer calls to mind a person's sins" — that is, when one scrutinizes one's prayer improperly, saying: "It is fitting that the Holy One, blessed be He, should fulfill my request" — as Rashi explains there — then his sins are called to mind, [examining] whether he is worthy of this.

Segment 26
HE:
אות יב וזהו (ירמיה לא) כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים וכו' ופרש"י לשון שמירה כלומר יש יום שיקראו אותם ששמרו התורה ויאמרו קומו וכו' ע"ש. היינו כי מ ישהוא נוצר ושומר וממתין לישועת ה' כנ"ל בוודאי יש לו יום כי סוף כל סוף יגיע היום שהוא מצפה שיזכה להתקרב אליו ית' בחי' כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים קומו ונעלה בחי' יום הוא ועדיך יבוא שנאמר ג"כ על הגאולה האחרונה (כשפירש"י שם) שהוא ביחי' שבועות שהוא גמר תיקון הספירה כ"ש תספרו חמשים יום שכל המ"ט ימים סופרים כדי להגיע ליום החמשים שהוא שבועות שאז זוכין לבחי' כתר שהוא בחי' המתנה שזהו בחי' שמירת התורה כנ"ל. כי באמת עיקר תיקון בחי' הספירה הוא כשזוכין לשבועות שהיא בחי' המתנה כנ"ל. היינו כי בחי' ספירה הוא שצריך האדם כל ימי חייו לזכור מאד מאד בכל יום ויום שהוא מנוי וספור במספר ובחשבון כדי שיתגבר לעסוק בו בעב ודת ה' כל מה שיוכל וכנ"ל. אבל אחר כל אלה אפיל ושהוא ממארי דחושבנא וחושב עם עצמו בכל יום וזוכר ויודע היטב שימיו מנויים וספורים וקצובים, אעפ"כ מגודל התגברות הסט"א שמתגברת כנגד הקדושה מאד בכל מניי תחבולות כי את זה לעומת זה עשה אלקים ובפרט כנגד מי שרוצה ליכנוס בעבודת ה'. ע"כ יכול להיות שאעפ"כ יתגבר כנגדו הבע"ד ח"ו ויבלבל עבודתו ח"ו ולא די לא בזה כ,א שירצה ח"ו עי"ז לסתור ימי ספירתו לומר לו מה בצע שתספור את ימיך בכל עת ותחשוב על אחריתך בכל יום ומא שאתה רואה שע םכל זה אינך פועל להיות כרצונו ית' באמת כי נשתה גבורתך ויצרך תוקפך ר"ל. אבל אם משכיל על האמת לאמתו יאמר וישיב ללבו ואם כן וכי משום הא אחדול לגמרי ח"ו לספור את ימי, הלא אעפ? יבא קצי ואכרח ליתן די ןוחשבון מכל יום ויום ע"כ אף אם יעבור עלי מה אני על משמרתי אעמוד לשמור ולצפות ולהמתין לישועת ה'. ובתוך כך אחטוף מעבודת ה' כל מה שאוכל בכל יום ויום מעט או הרבה בבחי' חטוף ואכול חטוף ושתה דהאי עלמא דאנן ביה כבי הלולא דמיא שנאמר על אכילת תורה ומצוות שנקרא אכילה כ"ש לכו לחמו בלחמי. וכשיהיה חזק ואמיץ בדרך זה שימנה ויספור את ימיו אע"פ שנדמה לו שאינו יוצא חובת היום ואפילו אם האמת הוא כך, אעפ"כ לא יסתור ספירתו בשביל זה כי אעפ"כ אע"פ שאיני יוצא ידי חובתי בכל יום אעפ"כ ימי מנויים וספורים וע"כ אני מחויב לשום כל לבי ומגמתי ותקותי להמתין ולצפות לישועת ה' וכנ"ל. ואז דייקא יוכל לקיים בחי' מצוות ספירה כל ימיו. נמצא שדייקא ע"י בחי' ההמתנה שהוא בחי' שבועות יכול להמשיך על עצמו בחי' מצוות ספירה כל ימיו. נמצא שדייקא ע"י בחי' ההמתנה שהוא בחיח' שבועות יכול להמשיך על עצמו בחי' מצוות ספירה כל ימיו כי יזכה לחשוב על ימיו בכל יום ולחטוף מה שיוכל מאחר שחושב על אחריתו בכל יום ואז בוודאי יזכה שיגיע יום ישועתו שיתקרב להשי"ת בבחי' כי ישי יום קראו נוצרים, נוצרים דייקא שהוא לשון שמירה והמתנה כנ"ל:

EN:
And this is the aspect of the general principle of our words written above: that the majority of one's prayer should be only "that the flood of many waters should not reach him" — to be saved from the one who lies in ambush and prosecutes — the aspect of "from distress, You shall guard me" , etc. And then one can also beseech mercy regarding one's essential livelihood, etc., as mentioned above.

Segment 28
HE:
אות יג וזה בחי' דיני שומרים שכל השומרים צריכין לישבע אפילו על טענת ספק, שבועה דאורייתא מהשלא מצינו כן בכל התורה כי אין שום ש"ד על טענת ספק (ואע"פ שעד א' מחייב שבועה אפילו טענו בספק, על פי העד, תשובתו בצדו כי שם יש טענות וודאי של העד ועיקר חיוב השבועה מחמת דברי העד שיודע בוודאי אבל שומרים חייבים ש"ד על טענת ספק לגמרי). כי עיקר השמירה הוא לשמור הדבר מכל מיני היזיקות וכל מיני היזיקות באין מבתי' מלכות הרשעהשהוא בחי' עשו שבזה את הבכורה שהוא בחי' כסילות בחי' לא יחפוץ כסיל בתבונה. כי מלכו תהרשעה בחי' עשו הוא בחי'חזיר היער בחי' חית קנה שהם בחי' מזיקי עלמא שמשם באים כל הגניבות והגזילות וההכחשות וכל מיני היזיקות שבעולם כי מלכות הרשעה הם בחי' כסילות כנ"ל שמשם באים כל ההיזיקות. כי הדעת שומר מכל ההיזיקות וע"י כסילות באים כל ההיזיקות כ"ש אדמו"ר ז"ל בס' הא"ב כשאתה עושה איזה היזק ידוע ליהוי לך שפגמת בדעת. וע"כ עיקר השמירה ע"י בחי' מלכות דקדושה כשזוכין להגביר מלכות דקדושה על מלכות דס"א שעי"ז מכניעין ומבטלין כל ההיזיקות שבאין מבחי' מלכות דסט"א כנ"ל. וע"כ מלכות הואבחי' שמור (כידוע בזוהר ובכתבי האר"י ז"ל בענין זכור ושמור זכור לדכורא ושמור לנוק' שהיא בחי' מלכות כידוע) כי עיקר השמירה ע"י בחי' מלכות וכנ"ל. וע"כ עיקר השמירה הוא ע"י התורה שעי"ז מגבירין מלכות דקדושה על מלכות דסט"א שעי"ז מבטלין כל ההיזיקות כנ"ל, כי על ידי התורה שעי"ז נותנין כח למלכוחת דקדושה שהיא בחי' תיקון צמצום המוחין בחי' נון, עי"ז נמשך הארת השכל והחכמה שהוא החיות של כל דגר שהוא בחי' ח' ואזזוכין להסתכל על השכל שיש בכל דבר שבעולם, להתקרב עי"ז להש"י שזהו בחי' שמש בחי' יעקב שזכה לבכורה כמבואר שם בהתורה הנ"ל ואזי נשמרין מכל ההיזיקות כי אור יום בחי' שמש שהוא בחי' אור השכל מציל מכל ההיזיקות, כי כלל מזייק עלמא אין להם שליטה באור יום כי כל שליטתם הוא רק בחשך ובלילה כי בו תרמוש כל חיתו יער וכ"ש חתר בחשך בתים יומם חתמו למו וכתיב ובלילה יהי כנגב (איוב). וע"כ ע"י התורה שעי"ז זוכין להסתכל על השכל שבכל דבר שהוא בחי' אור יום עי"ז ניצולין מכל ההיזיקות וע"כ עי"ז מתגבר מלכות דקדושה שהיא בחי' שמור שהיא בחי' עקרת הבית ששומרת כל חפצי הבית מכל מין היזיקות וכנ"ל. נמצא שעיקר השמירה ע"י התורה וזה בחי' בהתהלכך תנחה אותךם בשכבך תשמור עליך וכו' וכתיב מזימה תשמור עליך תבונה תנצרכה כי התורה שומרת מכל מזיקי עלמא כנ"ל, וע"כ באמת ארז"ל לענין דינא ת"ח א"צ נטירותא כי התורה שומרת אותךם כמבואר הדין לענין שאין הת"ח צריך ליתן לצרכי שמירת העיר:

EN:
And this is what made Yaakov afraid: "Perhaps my father will feel me" — which is the aspect of mishpat and din that will feel and scrutinize me, because I have come to receive the blessings. And then "I will bring upon myself a curse and not a blessing" — which is the aspect of the scorpion's bite that comes suddenly, which is the opposite of the finding, as mentioned above.

Segment 30
HE:
אות יד כי באמת קשה מאד לשמור שום דבר כי יש כמה וכמה מיני היזיקות שא"א לשמור מהם כ"א בישועת ה' וכ"ש אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר וע"כ עיקר השמירה ע"י התורה וכנ"ל. וע"כ באמת ארז"ל הרחק מן הפקדונות כי השמירה קשה מאד כנ"ל כי עיקר השמירה הוא במקום דשכיח היזיקא שאז מוסרין הדבר הדבר לשומר לשמור. אבל השמירה מהיזיקות קשה מאד כי המזיקי עלמא הם אורבים תמיד על כל דבר כי הם כנגד מלכות דקדושה שהיא בחי' מדרגה התחתונה של הקדושה שהיא בחי' שמירה, מחמת שהיא סמוכה אל החיצונים, והם אורבים כנגדה תמיד לקלקל ולהזיק ח"ו את הדברים והחפצים שהיא שומרת אותם, כשמוצאין איזה פגם ח"ו שעי"ז יש להם כח להתגבר כנגדה ח"ו. וע"כ יש להאדם מלחמות גדולות בכל פעם ובפרט בעיני עבודות החיצוניות שהם ממונו וחפציו של האדם כי יש בהם קדושות וניצוצות רבי םאמד, אבל מחמת שהם בבחי' חיצוניות בחי' צאתך (כ"ש בהתורה כי תצא למלחמה בסי' ר"פ) ששם סמוכים החיצונים ממש שהם אורבים לינק משם ולהשחית ולקלקל ח"ו וע"כ קשה על האדם לשמור אפילו חפצי עצמו מכ,ש שצריך להתרחק מלקבל עליו שמירת פקדונות של אחרים, כי עיקר השמירה כתקונה הוא שיסתכל על הדבר בעיניו היטב ולא יעלים עין ממנה, היינו שצריך להסתכל על השכל שיש באותו החפץ ולקשרו אל השכל והדעת האמתי שעי"ז עיקר השמירה כנ"ל. וזה בוודאי קשה על האדם כי זה עיקר מלחמה של האדם בזה העולם שלא יהיה נמשך אחר גשמיות הדבר רק להסתכל על השכל שיש בכל דבר:

EN:
And his mother answered him: "Upon me is your curse, my son; only go and take for me" [Genesis 27:13] , etc. That is, Rivkah said that she accepts upon herself to nullify this fear. For she specifically knows how to nullify this — for Rivkah is the aspect of prayer, the aspect of the sweetening of the din and mishpat of Yitzchak, as mentioned above. And therefore specifically she is able to nullify this fear. And as found in the Midrash , that she said to him: "Upon me — I will go in to Yitzchak and say to him: 'Yaakov is righteous, Esav is wicked.'" That is, as mentioned above — she said that through her prayer, she could sweeten the gevuros of Yitzchak and reveal to him that Yisrael are righteous compared to the wicked Esav. For even if they are as they are, they are still righteous compared to the wickedness of the nations, who are the children of Esav. And this is revealed through Rivkah specifically — who is the aspect of prayer that sweetens the din and mishpat , as mentioned above — through which Yaakov could receive the blessings, as mentioned above.

Segment 32
HE:
אות טו וע"כ כל השומרים צריכים ש"ד אפילו על טענת ספק כי אנו חושדים אותו שפגם בהשמירה ע"י איזה פשיעה או שליחות יד וכו' מחמת שהשמירה הוא בבחי' עבודות החיצוניות במקום שסמוך אל החיצונים ששם הם נאחזין מאד על כלן קשה להיו תנשמר מאחיזתם שמשם באים כל הפשיעות ושליחות יד וכל ההכחשות וההיזיקות וכנ"ל. וע"כ תיכף שנעשה שומר חל עליו ש"ד מיד אפילו על טענת ספק כי השובעה היא בחי' התקשרות כי השבועה היא בנקטית חפץ שהוא הס"ת שעי"ז עיקר תיקון השמירה כנ"ל, כי עיקר תיקון השמירה הוא ע"י שמקשרין החיצוניות אל הפנימיות דהיינו כשמסתכלין על השכל שיש בכל דבר שהוא עצם הפנימיות שזה זוכין ע"י התורה כנ"ל. וע"כ כל שומר צריך לישבע כיאין אנו מאמינים לו על השמירה שהיתה כראוי כ"א ע"י השבועה בנק"ח שהוא התורה שעי"ז מקשרין הכל אל פנימיות השכל שיש בכל דבר שעי"ז עיקר תיקון השמירה בשרשה וכנ"ל:

EN:
And this is the aspect of the test of Avraham and Yitzchak at the time of the Akeidah . For as is known, the world's question regarding the great renown of the test of the Akeidah : given the great righteousness of Avraham, this does not seem like such a great test at first glance. For it seems to us that even simple people would stand up to this test — when Hashem, blessed be He, explicitly tells someone to slaughter his only son, certainly he would fulfill His word and slaughter him.

Segment 34
HE:
אות טז וזה שקראה התורה את השומר בעל הבית כ"ש ונקרב בעל הבית אל האלקים ופרש"י שהוא השומר שנקרא בעל הבית. ולכאורה תמוה הלשון מדוע נקרא השומר בעל הבית. הלא אם מסר לו החפץ לשמור בחוץ נוהג בו ג"כ כל דיני השומרים ומדוע יהי נקרא בעל הבית, גם הלא עיקר הבעל הבית הוא בעל החפץ ואיך יקרא אעתה את השומר בעל הבית בשביל אותה השעה שנעשה שורמ עלו. אך בזה רמזה לנו התורה הקדושה טעם כל דיני השומרים שהחמירה עליהם התורה לשמור היטב מאד כמבואר בדרז"ל וכולם צריכים לישבע ש"ד בנק"ח, כי כל זה מחמת שזה השמור חגר מתניו להיות נעשה בעל הבית על זה החפץ דהיינו לקשר החיצוניות אל הפנימיות שהוא פנימיות השכל שיש בכל דבר שהוא שורש הדבר וחיותו שמשם עיקר השמירה כנ"ל וע"כ נקרא בעל הבית בוודא יכי הבית של האדם הוא בבחי' פנימיות נגד מקומות שבחוץ, ועיקר בנין הבית הוא בשבי לשיכנוס בו מחות לפנים, האדם עם כל חפציו, וע"כ הבית הוא מקום משומר כי עיקר השמירה ע"י בחי' פנימיות דהיינו ע" ישמכניסין כל דבר מחוץ לפנים ומקשרין אותו לשרשו שהוא החכמה שהוא עיקר הפנמיות כנ"ל. וע"כ צריכין לבנות הבית בחכמה כ"ש בחמכה יבנה בית ובתבונה יתכונן וכו' היינו שצריכין לבנות הבית לשם ה' כדי לעסוק בו בחכמה האמתית שהיא התורה הק' כי כל אדם צריך לכוין בבנין ביתו שכמו שבגשמיות הוא בונה מחיצות הבית כדי שיהיה לו מקום ליכנוס בו מחוץ לפנים הוא וכל חפציו, כמו כן ברוחניות יכניס הכל מחוץ לפמים שיעלה כל הדבריםמבחי' חיצוניות ויקשר אותם אל הפנימיות שהוא החכמה שהוא שורש הכל כ"ש כולם במחכה עשית. וע"כ זה השומר שחוגר מתניו לשמור הדבר הוא נקרא בעל הבית כי זה עיקר בחי' השמירה ששומר הדבר מכל יני היזיקות שבאין מבחוץ דהיינו ממזיקי עלמא שנקראים חיצונים כי עיקר אחיזתם בחוץ בבחי' חיצוניות, וזה השומר צריך לשמור הדבר מהם ולקשרו ולהעלותו אל הפנימיות שהוא בחי' בי תוע"כ נקרא השומר בעל הבית. ומחמת ששזהו עבודה קשה כי זה עיקר יגיעת ועבודת כל אדם בזה העולם להעלות ולקשר הכל מבחוץ לפנים ע"י עבודת התורה והמצוות בפרט שמירת חפצים וממונו של אדם שהוא בעצמו בחי' עבודת חיצוניות כנ"ל, ע"כ השמירה קשה מאד כי מחמת שעיקר אחיזתם בחפצים וממון של האדם ובפרט כי כשנותנין הדבר לשמור הוא בוודאי במקום ששכיח היזיקא וכנ"ל ע"כ קשה על השומר מאד שיצא ידי חובת השמירה שיהיה ראוי להיו תנקרא בעל הבית על החפץ דהיינו שיקשר החפץ מבחוץ לפנים שזהו בחי' בעל הבית כנ"ל, ע"כ הטילה התורה עליו שבועה בנקיטת חפץ שהוא התורה שעי"ז מקשרין הכל לשרשו כנ"ל. וזהו ונקרב בעל הבית אל האלקים בעל הבית דייקא כי קריבה זו לשבועה כשדרז"ל, וע"כ קוראו כאן בשם בעל הבית כי בשביל זה צריך לישבע מחמת שעיקר תיקון השמירה הוא בבחי' בעל הבית לקשר ולהעלות מבחוץ לפנים שזהו קשה מאד ע"כ אין אנו מאמינים לו כ"א ע"י השבועה בנק"ח וכנ"ל. וזהו ונקרב בעל הבית אל האלקים כי צריך לקרב ולהעלות הכל אל האלקים שהוא ית' בורא הכל בחכמתו והוא שורש הכל וכנ"ל:

EN:
But the essential test was that he did not question His ways, blessed be He — as is brought regarding this, and as understood from the words of our Sages of blessed memory, and is brought in Rashi's commentary, from what [Avraham] said afterward: "Let me set forth my words before You: yesterday You told me 'for in Yitzchak shall your seed be called,' and afterward You told me to offer him as a burnt-offering" , etc. It is understood from this and other sources that this was the essential test. And as our Sages of blessed memory said regarding the verse "And I and the lad will go until here (koh)" [Genesis 22:5] — as brought in Rashi: "I will see where is the [fulfillment of] what He told me: 'Thus (koh) shall your seed be.'"

Segment 35
HE:
יז) וזהו בחי' שמירה בבעלים שפטור מהכל שהוא פליאה גדולה ע"פ פשוטו מפני מה יהיה פטור השואל בשביל שהבעלים עשו לו טובה יתירה בתחילה והשאילו את עצמו ג"כ אליו. אך הכל ע"פ הנ"ל כי עיקר השמירה בבחי' חיצוניות כנ"ל ובעל החפץ נגד השומר הוא בבחי' פנימיות כי בכל דבר ובכל דרגא יש בחי' פנימיות וחיצוניות, וכל בחי' הגבוה מחבירו הוא בבחי' פנימיות נגד הנמוך ממנו. וע"כ בעל החפץ הוא בבחי' פנימיות נגד השומר או השואל שחל עליהם השמירהשהוא בבחי' חיצוניות וע"כ שמירה בבעלים פטור. ודווקא כשהיה בעל החפץ עמו במלאכתו בשעת השאלה כשרז"ל, כי מאחר שזה בעל החפץ כבר נעשה שומר לגבי חבירו נמצא שנעשה בבחי' חיצוניות נגד חבירו וחבירו הוא בבחי' פנימיות נגדו וכנ"ל. ע"כ אח"כ כשחבירו זה חזר ושאל מזה השומר איזה חפץ שוב אין חל עליו חיוב השמירה מאחר שהוא בבחי' פנימיות נגד בעל החפץ הזה כי זה בעל החפץ כבר נעשה שומר אצלו וירד לבחי' חיצוניות והוא ענגדו בבחי' פנימיות ע"כ שוב א"א שיחול עליו תורת השמירה. כי עיקר כל דיני חיוב השמירההוארק מחמת שהשומר התחיב א"ע לצאת לחוץ ולהעלות ולקשר החפץ מחוץ לפנים שזהו עיקר בחי' השמירה. נמצא שעיקר חיוב השמירה הוא בבחי' חיצוניות ומאחר ששאל בבעלים שהבעלים שמועבדים אליו לשמריה והם בבחי' חיצוניות נגדו, שובאין חל עליו חיוב השמירה כי א"א שיהיה הוא בבחי' חיצוניות נגדם מאחר שכבר נעשה נגדם בבחי' פנימיות מאחר שהם עמו במלאכתו בשעת השאלה והם מחויבים לשמור לו חפציו שזהו בח'י חיצוניות נגדו וכנ"ל, כי עיקר חיוב השמירה הואבבחי' חיצוניות כנ"ל ע"כ שמירה בבעלים פטור:

EN:
But Avraham strengthened himself in emunah and did not question His ways. And he said: "Even though I do not understand His ways, certainly this is the way things are — it is impossible to understand the ways of Hashem. And I am obligated to do my part, to bring my only son to slaughter. And nevertheless I believe that Hashem, blessed be He, will fulfill all His words that He promised me — for His ways are impossible to understand at all, for He can perform two opposites in one subject." And as I heard from him [the Rebbe], of blessed memory, at length regarding this.

Segment 36
HE:
וזה בחי' מצוות מזוזה שהיא שמירה להבית כי המזוזה קובעין אצל הפתח שדרך שם נכנסין מחוץ לפנים ושם צריכין שמירה גדולה מהחיצונים הנאחזין בחוץ ע"כ צריכין לקבוע מזוזה שם אצל הפתח. כי המזוזה היא בחי' כלליות התורה כי נכתבין בה שתי הפרשיות שמע והיה אם שמוע שהם קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות שהם כלל כל התורה כולה שעי"ז מכניעין מלכות הרשעה שהיא בחי' כסילות שמשם אחיזת כל החיצונים ומזיקי עלמא, ומכניעין ומבטלין כולם ומגבירין מלכות דקדושה וזוכין לקשר הבית עם כל אשר בו, אל עצם הפנימיות שהוא חכמת התורה הקדושה שעי"ז עיקר תיקון בנין הבית בבחי' בחכמה יבנה בית כנ"ל. כי התורההיא בבחי' בית בחי'בית דבראשית, גם תיבת בראשית הוא ראש בית כ,ש בת"ז, כי עיקר בנין הבית צריך להיות בחכמה שהוא התורהשעי"ז מעלין ומכניסין הכל מוץ לפנים, ומקשרין כל דבר אל השכל והחכמה שיש בו שהוא פנימיות וחיותו כנ"ל. נמצא שהמזוזה היא בחי' התגברות מלכות דקדושה (וכן איתא בכתבים שמזוזה בגי' אדנ"י שהיא שמגבירין על מלכות הרשעה שהיא בחי' כסילות וכו' בחי' מלכות דקדושה) כידוע) כנ"ל. וזהבחי' ומחינן לה באלוותא דחקיק עליה שמות וכו' כי המזוזה היא בצורת מקל והיא כולה שמות הקדושים ועי"ז מכניעין הכסילות וכו' שלא יתאחזו בהבית רק הבית יהי נשמר ונתקיים ע"י החכמה בבחי' בכחמה יבנה בית וכנ"ל:

EN:
And this is the aspect of what is written: "And Avraham called the name of that place 'Hashem Yireh' [Hashem will see]; as it is said to this day: 'On the mountain of Hashem, it shall be seen'" [Genesis 22:14] . For all the holy Patriarchs understood and saw from afar that the essential purpose and hope would come only at the very end, when Mashi'ach comes. And as our Sages of blessed memory said regarding the verse "and also the nation that they shall serve" [Genesis 15:14] — to include the subjugation of the kingdoms — and likewise in many places, that they all foresaw this bitter, last, lengthy exile. But despite the immensity of their attainment and holy spirit, they could not ascertain the final "end" — which is the keitz hap'la'os [the wondrous end] , which is very sealed and hidden from every eye.

Segment 38
HE:
אות יח וזהו שנסמך למען ירבו ימיכם וכו' לפסוק וכתבתם על מזוזות וכו' כי ע"י המזוזה נמשך חיים ואריכות ימים כשדרז"ל מזוזת זז מות כי עיקר החיים ע"י שמקשרין הדבר לשרשו שהוא החכמה שהוא חיותו ופנימיותו כ"ש החכמה תחיה. ע"כ ע"י המזוזה שקובעין אצל פתח הבית שעי"ז יכולין להכניס מחוץ לפנים ולקשר הכל אל החכמה כנ"ל ע"כ עי"ז נמשך חיים בוודאי כי משם עיקר החיים כנ,ל. וזה שארז"ל לענין שהנשים חייבות במזוזה דכתיב למען ירבו וכו' גברא בעי חיי נשי לא בעי חיי בתמיה. היינו כי עיקר החיים באמת הוא כשמקשרין החצוניות אל הפנימיות שה םבחי' גוף ונפש שזהו בחי' מזוזה כנ"ל ועי"ז עיקר השמירה כנ"ל. וע"כ שמור הואבחי' נוקבא בחי' מלכות כנ"ל כי שם עיקר השמירה כי שם צריכין לשמור עצמו ביותר מאחיזת החיצונים שהם סטרא דמותא כיהם עלמא דפרודא שרוצים להפריד בין הפנימיות ובין החיצוניות שהם בחי' גוף ונפש. ע"כ הזהיר אותנו השי"ת מאד על שמירת התורה כ"ש ונשמרתם מאד לנפשותיכם וכו' כי היא חייכם וכו' כי עיקר החיים ע" יהתורהשעל ידה מקשרין החיצוניות אל הפנימיות שזה עקיר החיים. וזה בחי' ראה חיים עם האשה וכו' כי שם עיקר האזהרה להמשיך חיים לשם מחמת שהיא סמוכה להם, ע"כ צריכין לשמור עצמו מאד ע"פ התורה לראות חים עם האשה דייקא, כי זה עיקר החיים כשמקשרין ומעלין בחי'אשה שהיא בחי' גוף בחי' חיצוניות אל הפנימיות שהוא החכמה וכנ"ל, וזהו שתמהו רז,ל לענין מזוזה גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי, הלא אדרבא עיקר החיים צריכין להמשיך לשם דייקא בבחי' ראה חים עם האשה וכנ"ל:

EN:
And as our Sages of blessed memory said regarding the verse "And Yaakov called to his sons" [Genesis 49:1] , etc. — that he wished to reveal to them the end of the redemption, and the Shechinah departed from him. And this is the aspect of what is written regarding Avraham: "And he saw the place from afar" [Genesis 22:4] — that he saw the hope, which is the holiness of the place of the Beis HaMikdash, which is the house of our lives and where all our hope lies. But "he saw the place from afar" — for it is impossible to ascertain when we will return to this holy place. But nevertheless, he saw it with clear and pure vision — that we will certainly merit this holy place, ultimately. Only it is from afar. (And as explained in our words at length regarding this — to draw out hints from this, each person for himself regarding his individual soul's redemption; see there, in Hilchos Shiluach HaKen, Halacha 5.)

Segment 40
HE:
אות יט וע"כ יעקב אבינו הוכרח להיו תשומר אצל לבן ועי"ז דייקא זכה לזווגו שהיא יראת ה' כ"ש ויעבוד' ישראל באשה ובאשה שמר. כי יעקב ברח מעשו מחמת שלקח ממנו בחכמתו הבכורה והברכה כ"ש ויעקבני זה פעמים ות"א וחכמני כי הבכורה היא בחי' השכל כ"ש בהתורה הנ" לע"ש. כי עשו בזה את הבכורה שהיא השכ לומכרה בשביל תאוות אכילה כי לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי לא האמין שיש בכל דבר פנימיות שהיא עיקר חיותו וצרייכן לקשר כל דבר לשרשו שעי"ז זוכין לחיים נצחיים. והוא לא האמין בזה וע"כ אמר הנה אנכי הולך ולמה זה לי בכורה, כי לא בחר בחיים ואמר שהוא הולך למות כי הוא מעלמא דפרודא שהוא סטרא דמותא ואינו מאמין בחיים אמתיים שיכןולין לקשר כל דבר לשרשו שהוא עיקר החים לנצח וע"כ בזה הבכורה שהיא עבודתו של מקום שיתה בתחלה בבכורות. כי ע"י הקרבנות מקשרין ומעלין הכל לשרשו וע"ש זה נקרא קרבן כידוע. והוא כפר בזה ואמר שהוא הולך למות כי לא האמין בחים נצחים. כי יעקב בחי' כלל ישראל מאמינים שעיקר החים הוא לעתיד שנזכה לחיים נצחיים ע"י התורה והמצוות שעי"ז מקשרין הכל לשרשו שהוא עיקר החים לנצח. אבל עשו לא האמין בזה ואמר שהולך למות מיתה עולמית ולמה זה לי בכורה שהוא בחי' השכל בחי' עבודת הקרבנות לקשר הכל לשרשו. כי כפר בזה מחמת תאוות לבו כי לא יחפוץ כסיל בתבונה, וע"כ אמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי כדי שלא ישאר לעשו שום אחיזה בקדושת השכל. ואז זכה יעקב לבכורהשהוא השכל. ואח"כ לקח מנו גם הברכה וע"כ חרה לעשו מאד ואמר הכי קרא שמו יעקב וכ' את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי. כי עשו סברשהוא מכר הבכורה ליעקב שהואהשכל והוא יקח לעצמו הברכה בגשמיות שהוא כל העשירות ואכילה ושתיה. אבל באמת הכל שייך ליעקב כי עיקר חיות של כל העשירות וכל הדברים שבעולם הוא רק מהשכל והחכמה ומאחר שיעקב זכה להחכמה שהיא עיקר החיות בוודאי מגיע לו ממילא גם הברכות והעשירות וכל טוב בגשמיות כי הסוס טפל לרוכב, וע"כ באמת אמר יצחק גם ברוך יהי' וכשפרש"י שם שהיה יצחק חרד וכו' עד שאמר לו עשו שלקח ממנו הבכורה אז מאר א"כ כדין ברכתי אותו גם ברוך יהיה, היינו כי מאחר שכבר לקח ממנו הבכורה שהיא השכל בוודא ימגיע לו גם כל הברכות בגשמיות כי הגשמיות טפל ובטל אל הרוחניות שהוא החיות של כל דבר וכנ"ל: ואז ברח יעקב אל לבן ליקח אשה משם ושמר את צאנו בשביל זה. כי יעקב אחר שזכה אל הבכורה והברכה אבל ראה שעדיין הוא מלחמה גדולה לקשר שניהם יחדיו תמיד שיקשר תייד החיצוניות אל הפנימיות, וע"כ הלך תחלה לבי תשם ועבר ועסקשם בתורהי"ד שנה כי עיקר ההתקשרות ע"י התורה כנ". וכשיצא משם פגע במקום ההוא שהוא מקום הבית המקדש ששם עולין כל הקרבנות, שמעלין כל הדברים שבעולם לשרשן, ושם עיקר התקשרות ועליית כל הדברים לשרשן כידוע. וע"כ ראה שם סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, היינו שראה שהאדם וכל התלוי בו ונלוה אליו הכל בבחי' סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. כי כל דבר יש לו שורש למעלה ואע"פ שבכאן הדבר מוצב ארצה כי מלובש בארציות וגשמיות אבל ראשו מגיע השמיה כי איש בו חמכה ושכל שהוא בחי' ראש שמגיע עד לשמים למעלה למעלה וצריכין לקשר הכל לשרשו. וע"כ הובטח אזעל השמירה כ"ש והנה אנכי עמך ושמרתיך וכנ"ל, כי שם עיקר השמירה כשצריכן לקשר החיצוניות אל הפנימיות וכנ"ל. ואז הלך לבית לבן ונעשה שומר דיקא כי ע"י השמירה ששמר כראוי בתכלית השלימות עי"ז תיקן בחי' מדת השמירה בשרשה, היינו שזכה לשמרו כל חפצי העולם מאחיזת החיצונים, רק לקשר כל החיצוניות אל הפנימיות וכנ"ל. ועי"ז זכה לזווגו כ"ש ובאשה שמר כי היא בבחי' שמור כנ"ל כי שם עיקר השמירה כנ"ל:

EN:
And this is itself the aspect of "And I and the lad will go until koh" — said regarding Avraham. For he believed that even though he was bringing his son to slaughter, nevertheless certainly His words, blessed be He, would be fulfilled — that He said "for in Yitzchak shall your seed be called" . Only it is in the aspect of koh — which is very distant and impossible to understand. Only from afar can one see, as mentioned above.

Segment 42
HE:
אות כ וע"כ שלח יעקב לעשו כה אמר וכו' עם לבן גרתי ואחר עד עתה ודרז"ל ותרי"ג מצוות שמרתי ויהי לי שור וחמור צאן וכו' היינו ששלח לעשו שאין לו עוד כח לקטרג עליו כי כבר קיים כל התורה כולה בעת השמירה כששמר צאן לבן וקשר כל החיצוניות אל הפנימיות ועי"ז ויהי לי שור וחמור וכו' ויהי לי דייקא כי עיקב הוא בעצמו השכל כנ"ל היינו שקשר הכל אליו לבחי' השכל שהוא בחי' יעקב. ומאחר שזכה לזה בשלימות לקשר כל הדברים לשרשו שוב אין לו להתרעם ולקטרג עלי ווכמבואר שם בהתורה הנ"ל שע"י התורה נתעלה החן והחשיבות אצל הכל וכו'. וזהו ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך, חן דייקא כי ע"י התורה שעי"ז מקשרין הכל אל השכל ונתחבר החי"ת עם הנו"ן נעשה בחי' חן ואז עיקר החן והחשיבות אצל ישראל וכולם בטלים אליהם. וזוה שאמר לו ג"כ אז כשפגע בו, הילדים אשר חנן וכו' כי אז דייקא הודיע לו שהילדים שלו שהם כלל ישראל המשיך בבחי' חן כי הם יקשרו הכל לשרשן ע"כ אין לו שום כח עליהם וכנ"ל:

EN:
And therefore afterward, when Hashem, blessed be He, saved Yitzchak and offered a ram in his stead, then Avraham understood more deeply that it is impossible to understand His ways and to ascertain the end of His words — especially regarding the final "end." For all the promises He had made — to give him offspring and to bequeath them the Land — everything was for the sake of the final "end," when all the promises would be fulfilled in completeness. But it is impossible to ascertain the end of the matter in any way. Rather, we are obligated every day to fulfill the words of Hashem, blessed be He, and His mitzvos , and to believe that through this the "end" draws near — and to wait every day for him to come. And yet, if he does not come on that day, we wait for the next day — until ultimately he will come. As they said: "If it tarries, wait for it; for it will surely come; it will not delay."

Segment 44
HE:
אות כא וזה בחי' פרה אדומה שנסמכה למחלוקת קרח. ואיתא בפסיקתא למה נסמכה פ' פרה אחר מחלוקת קרח וכו' והוא לא ידע חוק פרה אדומה תהיה כפרהגדולה על ישראל כמובא בילקוט הראובני ע"ש. כי פרהאדומה מעשיה בחוץ. וע"כ היאמטהרת מטומאת מת כי המת מטמא בטומאה חמורה מאד מחמת שנעשה פירוד בין הפנימיות והחיצוניות שזה עיקר המיתה ואז נאחזים החיצונים מאד שהם סטרא דמסאבא. וע"כ עקיר הטהרה ע" יפרה אדומה שמעשיה בחוץ דייקא שהיא מטהרת כל מקומוחת החיצונים ומגרשת אחיזתם משם עד שיש לה כח לטהר מטומאת מת. וע"כ באמת מצוות פרה אדומה היא פליאה גדולה כ"ש זאת חקת התורהחקה חקקתי וכו' ועליה נאמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני:

EN:
And this is: "And Avraham called the name of that place: Hashem Yireh" — which seems to have no meaning at first glance, as Rashi struggles with it in his commentary. But now it will be explained in its plain meaning: that he called the place of the Beis HaMikdash — which is the essential hope, as mentioned above — "Hashem Yireh." That is: only "Hashem will see" this place, to cause His Shechinah to rest upon it. For only He, blessed be He, alone knows the end. But we are forbidden to think of any "end" at all.

Segment 45
HE:
כי באמת ענין זה לקשר החיצוניות אל הפנימיות דהיינו להסתכל בכל דבר על השכל האמת שיש בו ולהתקרב ע"י כל הדברים להשי"ת, זה הענין הואגבוה ונעלם מאד מבני אדם וא"א לזכות לזה כ"א ע"י התורה הק' אשר על ידה מכניעין היצה"ר ומגבירין היצה"ט על היצה"ר שעי"ז מתגבר בחי' מלכות דקדושה שהיא בחי' הצמצום שעי"ז דייקא יכולין להשיג השכל הנ"ל. וכל אחד כפי מה שמשבר תאוות לבו כמו כן זוכה לזה השכל, ואפילו מי שמשבר התאוות צריך ליזהר שיהיה לו צמצום בשכלו שלא יהרוס הגבול להסתכל במה שאין לו רשות, מכ"ש מי שמשוקע עדיין בתאוות שצריך בוודאי לצמצם שכלו שלא יהרוס לידע יותר מהראוי לו לפי מדריגתו. ע"כ עיקר החכמה והשכל האמת הוא האמונה שהיא כלל התורה כ"ש כל מצוותיך אמונה, הינו שצריכים להתנהג בכל דבר ע"פ התורה הקודשה וכשמסתכל באיזהדבר ידע ויאמין באמונה שלימה שבוודאי יש בזה הדבר שכל גדול ויכולין להכיר בזה הדבר גדולת הבורא יתב' ולהתקרב עי"ז להשי"ת. ואם יזכה לידע ולהבין בזה איזה שכל הנוגע לעבודת השי"ת מה טוב, ואם לאו יצמצם שכלו ויסמוך על אמונה עד שיזכה שיזכך גופו כראוי אז יזכה להבין כראוי לו. אבל עכ"פ אפילו כל זמן שאינו מבין היטב השכל שיש בכל דבר, הוא מאמין באמונהשבאמת יש בו חכמה ושכל גדול כי כולם בחכמה עשית והכל בשביל להתקרב עי"ז להשי"ת ולהכיר אות ויתב' עי"ז כ"ש כל פעם ה' למענהו וכו'. כי זה עיקר הבחירה מהשאי ןמבינים ורואים החכמה והשכל שהוא החיות אלקות שיש בכל דבר. כיאם היו הכל רואין זאת עין בעין בוודאי לא היה שום בחירה כי בוודאי היו הכל בוחרין בחכמה ושכל שהוא עיקר עצם הטוב והנעימות של כל דבר אשר אין למעלה ממנו, ומי פתי יסור להשליך נעימות מתוק כזה ולהמשיך אחר עכירת וגשמיות עב. אך מחמת שהש"י בחכמתו העלים מהעולם החכמה שיש בכל דבר וא"א להשיגו כ"א ע"י עבודה ויגיעה רבה בתורה ומצוות, וגם אח"כ א"א להשיג בזה העולם עד התכלית האחרון כ"א לעתיד לבא שתמלא הארת דעה וכו' וכ"ש (קהלת) גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף, ופרש"י העלם חסר כתיב לשון העלם שהעליםמהבריות וכו' וזהו מבלי אשר ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף, היינו שנשיג כל דבר מראשו ועדסופו שוהוא פנימיות שהוא השכל שיש בו שהוא בחי' ראש בחי' וראשו מגיע השמימה, שנשיג אותו עד סופו שהוא חיצוניותו וגשמיותו, להשיג הכל איך מקושרים ומיוחדים יחד. כי זה א"א להשיג בזה העולם כ"א ע"י יגיעה גדולה בתורה ומצוות וגם אח"כ א"א להשיג בשלימות עד לעתיד אחר התחיה בעת הקיבול שכר שאז נשיג ונדע כל מה שנעשה בזה העולם וכל מה שכיוון השי"ת בבריאת העולם וכל אשר בו ובהנהגתו כל ימי עולם מראש ועד סוף. וע"כ מחמת שעתה א"א להשיג ולהבין השכל שיש בכל דבר, ע"כ יש כח הבחירה. וישראל קדושים מאמינים במשה רבינו ובתורתו ובכל הצמדיקים שאחריו והולכים בדרכיהם ומאמינים שבכל דבר יש בו פנימיות חיות אלקות שהוא השכל שיש בכל דבר שהוא תכליתו, ומתנהגים בכל דבר ע"פ התורה ועי"ז מקשרים החיצוניות אל הפנימיות ע"י האמונה שהיא עיקר השכל, עד שנמצאים צדיקים שמשיגין בזה השגות גדולות, וגם הם מצמצמין שכלם שלא להרוס הגבול יותר מדאי כנ"ל כי עיקר התיקון ע"י הצמצום. כי גם הרשעים והמחקרים רוצים להתבונן ולהסתכל על השכל שי שבכל דבר אבל אין להם צמצום בשכלם ועושים מעשה זמרי ומבקשים חכמה ושכל כפנחס, שעושים מעשה בהמה ממש ומשוקעים בכל התאוות מאד ורוצים לחקור חקירות בכל דבר ולהבין כל דבר לעומקו ומחמת זה נבוכו מאד בכמה דעות זרות ואפיקורסות גדול. אבל לא באלה חלק יעקב וכנ"ל. וע"כ ישראל שנקראים כולם צדיקים הם במיתתן קרויים חיים כשרז"ל צדייקם במיתתן קרויים חיים כשרז"ל צדיקים במיתתן קרויים חים כי כל עבודתינו ויגיעתינו הואבשביל התכלית שהוא לאחר המיתה כשנזכה לקום בתחיית המתים שאז יהיה עיקר הקיבול שכר כ"ש היםו לעשותם ולמחר וכו' כיאז נשיג בשלימות כל מה שעבר בזה העולם וכו' ואז נדע ונבין היטב השכל של כל דבר שזה יהיה הקיבול שכר. וע"כ ישראל חיים לעולם כי הם מקשרים החיצוניות אל הפנימיות תמיד ע"י התורהשהיא האמונה שזהעיקר החיים כי עיקר החיים הוא התחברות החיצוניות עם הפנימיות שהם בחי' הגוף ונפש וכנ"ל. כי אנו מאמינים שאפילו לאחר מיתה שאז הפנימיות נפרד מהחיצוניות דהיינו הנפש מהגוף שזה עיקר המיתה, אין הפירוד פירוד גמור לעולם ח"ו רק הוא לפי שעשה עד זמן התחחיה, וגם בעת המיתה קודם התחיה נשאר בהגוף קיסטא דחיותא כ"ש בזהו"ק. אדרבא עיקר חיבור הפנימיות עם החיצוניות דהיינו הנפש עם הגוף הוא דייקא ע"י המיתה וע"כ טוב מאד זה המות כשרז"ל, כי המיתה לישראל הכשרם הוא רק כמו שינה שעי"ז נתחדש הנפש ונתחזק יותר בבחי' חדשים לבקרים וכו', כמ וכן היא המיתה שמחמת חטא אדה,ר א"א להשיג התכלית בשלימות בזה הגוף כ"א ע"י המיתה שאז ישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב וכו' ואז ידדכך הגוף בעפר והנשמה תתחדש למעל. עד שאחר התחיה יקום בגוף ונפש זך שיהיו מחוברים לעולם ואזיקבלו שכרם בשלימות ואז יהיה עיקר החיים שהם חיים נצחים ואז נשיג חיבור החיצוניות עם הפנימיות בשלימות שזהעיקר החיים של כל דבר. אבל מחמת שבשעת המיתה מתרחקת הנשמה מהגוף ואין נשאר חיות בהגוף כ"א בתכלית המיעוט בהעלם גדול מאד, ע"כ נאחז בהמת סטרא דמסאבא מאד כיכל מה שהפנימיות קרוב ומקושר יותר להחיצוניות כמו כן נתגרשין מהחיצוניות כל סטרא דמסאבא כי בהפנימיותאין להם אחיזה, ע"כ המת שנתרחק ממנו מאד הפנימיות ע"כ מטמא בטומאה חמורה מאד. אבל אעפ"כ אנו מאמינים שגם בהמת יש בו חיבור בהעולם גדול עם הפנימיות כי נשאר בו קיסטא דחיותא אשר דייקא עי"ז יזכה לחיים אמתיים אח"כ לאחר התחיה וכנ"ל. ועל זה מרמזת מצוות פרה אדומה שהיא חקה גדולה וא"א להשיגה, אבל עכ"פ ע"י המצוה הזאת של פרה אדומה אנו רואין שאפשר להטהר אפילו מטומאת מת כי אפר פרה מטהרת מזה כי הפרה מעשיה בחוץ ויש לה כח לירד לתוך עומק מקומות אחיזת החיצונים ולגרש אחיזת םמשם עד שמקשרת גם תכלית החיצוניות אל הפנימיות ועי"ז מטהרת מטומאת מת שנמשך רק מהתרחקות הפנימיות מהחיצוניות וכנ"ל:

EN:
And as our Sages of blessed memory said: rather, it is incumbent upon us every single day to do what is ours — to turn from evil and do good each and every day, through which the redemption draws near. And as our Sages of blessed memory said, that [someone] asked Eliyahu: "When will the Master come?" [Eliyahu] said to him: "Today!" — "Today, if you will hear His voice" [Tehillim 95:7] . And if there have already been many tzadikim and upright people who served Him, blessed be He, every single day, and nevertheless he has not yet come — this is on account of the corruption of others who delay his coming. But nevertheless, each person according to his service brings the redemption closer on that day. And ultimately, the sparks of redemption that the tzadikim and upright have aroused every single day will be gathered together, and through this the redemption will come.

Segment 47
HE:
אות כב וקרח במחלוקתו פגם בכל זה כי חלק על משה שהוא כלל התורה ועי"ז חלק הפנימיות מהחיצוניות. וזה בחי' ויקח קרח ות"א ואתפליג קרח שחלק והבדיל בין הפנימיות והחיצוניות כי כפר בעיקר ולא האמין שיכולין לקשר החיצוניות אל הפנימיות ע"י התורה והמצוות, וכל זה מחמת תאוות לבו מחמת גסותו וגאוותו שרדף אחרי הכבוד ומחמת זה הרס הגבול והצמצום והניח דעתו לחקור בטעמי מצוות התורה, ושאל חקירות וקשיות שאסור לחקור בהם כי הם חוקות התורה שא"א להשיג בהם טעם בזה העולם כי פגם בעצמצום של המוחין, שזה היה הוא דייקא צריךם לתקן כי קחר היה לוי ולוי הוא בחי' צמצום בחי' דין, ובשביל זה גלח משה את כל הלוים ע"פ הדיבור, כדי לבטל השערות שהם תוקפא דדינא מאד הנאחז בסטרא דלוייאי. כי מחמת פגם העגל היה אחיזה להס"א ועיקר אחיזתם בהשערות שיונקים מבחי' דין וצמצום שהוא בחי' סטרא דליוואי. וע"כ הוכרח לגלח כל שערותיהם כדי לבטל אחיזתם של הסט"א כדי שישארו הלוים רק בבחי' הצמצום הקדוש בלי אחיזת הסט"א שזה הצמצום הוא תיקון גדול. כי א"א להשיג השכל האמ תבחי' כהן כ"א ע"י הצמצום הזה. וע"כ היה קרח צריך להכניע א"ע מאד להארן הכהן ובניו ואז היה נכלל הצמצום עם השכל בבחי' ח"ן הנ"ל בהתורה הנ"ל שעי"ז נתתקן הכל. אבל קרח מחמת תאוות הכבוד פגם בכל זה וחלק על משה ואהרן ורצה להיות כןה ופגם בהצמצום כי רצה להשיג השכל בלי צמצום ועי"ז הרס שכלו לגמרי ויצא לחוץ וחלק על כל התורה, וחלק הפנימיות מהחיצוניות מאחר שלא האמין בהתורה וכנ"ל. ע"כ היה עונשו שפצתה הארץ את פיה ובלעה אותם חיים שאולה. כיכך ראוי לו כי הראו לו מה שפגם שרצה לחלוק החיצוניות מהפנימיות ואז בחייו קרוי מת בבחי' רשעים בחייהם קרויים מתים. ומאחר שקרח הוא הראשון שחלק כ"כ על משה וחלק כ"כ החיצוניות מהפנימיות, ע"כ תיכף ומיד חטפה אותו הארת ובלעה אותו בחייו למטה למקום הראוי לו לבחי' תכלי תהחיצוניות שהוא בתחתיות הארת בשאול תחתיות. כי שמים וארץ הם בחי' פנימיות וחיצוניות וע"כ האדם הולך בקומה זקופה בין השמים ובין הארץ כיהוא סולם מוצב ארצה בבחי' חיצוניות כי מלובש בגוף, אבל ראשו מגיע השמימה שהוא השכל שהוא בחי' עליונות הדבר בחי' פנימיו. כי האדם צריך לקשר הכל לשרשו ואזי הוא חי לועלם. אבל קרח שחלק כ"כ והפריד בין הפנימיות והחיצוניות בין שמים לארץ ע"כ פצתה הארץ את פיה ובלעה אותו בחיים מיד כי שם מקומ וכי שם הוא תכלית הגשמיות והחיצוניות:

EN:
And as our Rebbe, of blessed memory, wrote regarding the statement of Rabbah bar bar Chanah: "When it warmed up near it, it turned over" — in [Likutay Moharan] I:2 ; see there. And this is: "as it is said to this day: on the mountain of Hashem, it shall be seen" — and as Rashi explains, that it refers to every day of all the future generations that read this verse, etc.; see there. That is, the aspect of "Today, if you will hear His voice" mentioned above — that every day the redemption draws closer according to the service of each and every person who serves Hashem, blessed be He. And as we bless every day: "Who causes the horn of salvation to sprout."

Segment 49
HE:
אות כג ועתה מקושר יפה מאד פק חוקת לפ' קרח וכמובא בפסיקתא הנ"ל שאמר קרח לא די שהוציא אותי מכלל הכהונה ומתנו תאלא שגילח ראשי ועשה אותי סכל, מיד נתקנא למשה לערער הריב והוא לא ידע חוק פרה אדומה תהיה כפרה גדולה על ישראל עכ"ל ע"ש. היינו כנ"ל כי פרה אדומה שמטהרת מטומאת מת, זהו היפך טעות קרח שחלק הפנימיות מהחיצוניות כי ע"י מצוות פרה אנו רואין שאפילו בתכלית החיצוניות יכולין לירד ולקשר גם אותן המקומות להשי"ת וכנ"ל:

EN:
And this is: "as it is said to this day" — that is, on every single day, of every person in every generation — "today, Hashem will be seen" by His people in this place, as Rashi explains there. For every day the redemption sparkles and Hashem is seen in this place, as mentioned above. Only, to ascertain the end of the matter — when the complete redemption will come at the final "end" — regarding this he said: "Hashem Yireh" — for only Hashem, blessed be He, Himself will see this, as mentioned above. But nevertheless: "as it is said to this day" — that is, every single day — "on the mountain of Hashem, it shall be seen" , as mentioned above.

Segment 50
HE:
כי פרה אדומה היא בחי' תכלית הצמצום שהוא בחי' תוקף האדמימיות שהוא תוקף הדין בחי' תכלית הצמצום. אבל בכח המצוה הזאת היה כח להכהן שימתיק גם זה הצמצום עד שדייקא ע"י הצמצום הזה בחי' עפרה שריפת החטאת עי"ז דייקא יחברו החיצוניות את הפנימיות עד שיטהרו מטומאת מת. וזה בחי' עץ ארז ואזוב ושני תולעת שהגבוה שנתגאה כארז ישפיל א"ע כאזוב וכתולעת כשרז"ל. היינו שצריכין לצמצם את המוח ולבלי להתגאות לה יות חכם בעיניו שירצה להשיג הכל יותר משכלו רק יצמצם מוחו ויפשיל א"ע כאזוב וכתולעת ויסמ וך א,ע על אמונה, ועי"ז דייקא זוכין לטהר תכלית החיצוניות ולקשר החיצוניות אל הפנימיות שזה בחי' חיבור עפר שריפת החטאת שהוא בחי' תכלית הצמצום כנ"ל בפרט שנשרף באש שהוא בחי' תוקף הדין, ומחברין ונותנין אותו אל מים חיים שהם בחי' מימי החסדים, כי פנימיות וחיצוניות בשרשן נמשכין מחסד וגבורה כידוע. ועי"ז נטהרין מטומאת מת שעיקר טומאתו ע"י התרחקות הפנימיות מהחיצוניות שהוא הנפש מהגוף. כי אנו מאמינים שהמיתה היא טובה גדולה כי עי"ז נזכה לחבר החיצוניות אל הפנימיות שזה עיקר החיים לנצח וכנ"ל וזה בחי' ונתן עליו מים חיים חייים דייקא כי נטהרין מטומאת מת וזוכין חיים וכנ"ל:

EN:
And see what is explained in [Likutay Moharan] I:272 , regarding the verse "Today, if you will hear His voice" — that this is the essential counsel for serving Hashem, blessed be He: to think every single day that one has only this day alone, etc.; see there. And this pertains to the matter discussed above — for everything is one. For it is forbidden to force the moment. And one must think only about this day, in the aspect of "This is the day that Hashem has made" [Tehillim 118:24] , etc. And through this, one will merit to serve Hashem, blessed be He. And likewise, one will merit that on his account there should not be so much of a delay of Mashi'ach. And according to the service of Yisrael who fulfill this and serve Hashem every day, so does the sprouting of the horn of salvation sparkle every day, as mentioned above — until ultimately all their service is gathered together and the redemption comes in completeness. And each person, according to his share in the drawing near of Mashi'ach, will then merit to delight in Hashem and to be satiated from His great goodness that He will bestow upon us then.

Segment 51
HE:
על כל דבר פשע וכו' ישלם שנים לרעהו בחי' חיים שניים ישלם כי כפלים לתושיה כי כל ביתה לבוש שנים שנים:

EN:
And this is: "At midnight I will rise to thank You for the mishp'tei tzidkecha [judgments of Your righteousness]" [Tehillim 119:62] — the aspect of tzedakah and mishpat mentioned above: that through mishpat He performs tzedakah . This will be in its completeness when Mashi'ach comes, who will merit this, as mentioned above — through which the complete redemption will come about, as mentioned above. And this is merited through rising at chatzos [midnight] , through which the end of the redemption comes, as mentioned above.

Segment 53
HE:
אות כד וזה בחי' חכמות נשים בנתה בית זו אשתו של און בן פלת, ואולת בידיה תהרסנו זו אשתו של קרח. כי כבר מבואר לעיל שעיקר בנין הבית צריך להיות בחכמה דהיינו לזכות ע"י הבית לקשר כל החיצוניות אל הפנימיות שזהו בח'י כלל כל התורה שמתחלת בבית דבראשית שהוא ראש בית וכנ"ל. ואז זוכין לחיים כי החכמה תחיה שזהו בחי' מצוות מזוה שהוא עיקר תיקון הבית ושמירתו שנאמר בו למען ירבו ימיכם וכו' שזהו בחי' ראה חיים עם האשה כי מחמת שהיא סמוכה לבחי' חיצוניות ע"כ שם צריכין ליזהר ביותר לראות להשמיך חכמה וחיים לשם דייקא וכמבואר למעלה כל זה. וזהו חכמות נשים בנתה ביתה, חכמות נשים הם דייקא ב ונין הבית על מכוונ כי שם דייקא צריכין ליזהר לקשר החיצוניות אל הפנימיות כדי לזכות לחים וכנ"ל שעי"ז עיקר בנין הבית ששם מכניסין ומקשרין כל החיצוניות אל הנפימיות שהוא בחי' בית וכנ"ל, וע"כ דרשו רזס"ל מקרא זה לענין מחלוקות של קרח כי מחלוקת של קרח שהיה ע"י אשרתו היה ההיפך ממש מבחי' בנין הבית כי ע"י מחלקותו רצה להפריד ח"ו ח"ו הפנימיות מהחיצוניות וכנ"ל, וע"כ נאמר על אשתו שגרמה כל זה ואולת בידיה תהרסנו כי היא דייקא גרמה בחי' הריסת הבית וכנ"ל. אבל אשתו של און בן פלת שהצילה בעלה מהמחלוקת ע"כ נאמר עליה חכמות נשים בנתה ביתה, בנתה ביתה דייקא כי בנין הבית הוא היפך המחלוקת וכנ"ל וזהו בחי' שלום בית:

EN:
And this is: "At midnight I will rise to thank You for the mishp'tei tzidkecha" — that at midnight, when one rises — through which the redemption is brought closer, as our Sages of blessed memory said, as mentioned above — then one needs to thank Him, blessed be He, for His mishp'tei tzidkaso [the judgments of His righteousness] — that He, blessed be He, through mishpat , performs tzedakah . Through which is the essential strengthening — to hope and wait for salvation and complete redemption, in the general and the particular, at all times, as mentioned above.