ליקוטי ננח — תורה כח

ע' מש"כ לעיל תורה ג:ז. ועמש"כ בפרשת ויחי על הפסוק כה תאמרו ליוסף (בראשית נ:יז). וע' מש"כ על סיפור ט – מעשה מחכם ותם, על מה שהתם היה מארח את החכם.

כח:א בקלות יכולים להבין תורה זו שמדבר על האדם עצמו מיניה וביה, דהינו שביתו זה לבו (תקוני זוהר, תקון ו' כב:), ונעשה לו עלית קיר, זה קירת לבו כמו שדרשו חז"ל על חזקיה (מלכים ב:כ:ב, ברכות י:), ומארח ומשמש התלמיד חכם שבו. ונראה שזה שהקרבן תמיד עושה אותו תיקון של הכנסת אורחים ת"ח אמיתיים, כי מבואר בכוונות שעל ידי קרבן התמיד עולים 'כל העולמות זה בזה, היינו פנימיות של התחתון בחיצוניות של העליון. וזה מתחילים בחב"ד דעשיה, ומכוונים להעלות פנימיות שלהם בחיצוניות נה"י דיצירה. וכן כל מדריגה עד האצילות, ומשם עד למעלה, למעלה' (לשון הרמח"ל), הרי שכל עליון מכניס לו האורח שפרח ועלה לו למעלה. ובזה מובן למה שחז”ל דקדקו שדוקא המכניס ת”ח אמתיים, ולא סתם אורחים, כאלו הקריב תמידין, כי התמיד העלה רק מחב”ד דעשיה כנ”ל. ולפי זה מובן שגם בהאדם גופא, מיניה וביה, יכול לקיים את זה כנ"ל. וע' מש”כ לקמן על מש”כ בלקוטי הלכות ששמואל הנביא היה מתקן את האלפין בנסיעותיו, וקשה כי הלוא שמואל הנביא לא היה נותן לשרתו, ולכאו' על כרחך שתורה זו ניתן לקיים בשרת הגוף את הנשמה והת”ח שבו.

וע' שער הכונות ח"ב ענין יוה"כ דרוש ג' שכז"ל והנה נתבאר בשער הדרושים כי אי אפשר שנתפשט ויתלבש אור הא"ס בשום א' מהי' ספירות אלא עד שיתלבש תחילה אור החכמה בהם, ואז אור הא"ס מתלבש בתוך החכמה, ומתפשט בתוך הספירה, וז"ס כולם בחכמה עשית. וכן על דרך זה, אין שום א' מהו"ק חג"ת נה"י, יכול להתלבש בו אור הא"ס, אם לא שיתלבש בהם בתחילה אור החסד. וז"ס יומם יצוה ה' חסדו, כי החסד נקרא יומם, יומא דכליל כולהו שיתא יומין, שהם ו"ק. ונמצא שבתחילה מתפשט אור החסד בתוך ו' ספירות תחתונות דאצילות, ובתוך החסד, מתלבש אור החכמה, ובתו החכמה, מתלבש אור א"ס, ע"ש. (וידוע שזה אחר מהיסודות שכל המהלך של בעל הסולם).

ובמדרש רבה, הלל כשרצה לאכול היה אומר איזל ואגמול חסד עם נפשי.

כי נפש הבהמית בחי' שד. וצריכים להכין הגוף להיות כסא להתארח הנשמה (וע' לק”מ תורה כב). והגוף מלומד בהבלי עולם הזה בחי' האלפין הנפולין.

ונראה לפי התורה כאן לפרש עוד בד"א, שהא"ד זה הד' אלפין שצריכים לתקן עבור הם' – לאה (ע' בריש פי' רמ"ד וואלי לספר יחזקאל פי' אד"ם, שהא' בחי' יו"י בחי' ז"א, ומתלבש בתוך הד' בחי' רחל, ובתוך הם' בחי' עלמא דאתכסיא בחי' לאה).

וע' בכוונות לברכות התורה ז"ל (הסידור): (לשמה -) לשם ה', להמשיך מיסוד אבא ששמו תורה אל ה' שבלאה להמתיק דינים, יומשך הי בחכמתה, הא בבינתה, הה בדעתה, ועם ה' השרשית גי' לא"ה. ויומשך ה – ה' בצורת ד"י בחסדה, וווו – ה' בצורת ג' ווין בגבורתה, וה ה' בצורת ד"ו בתפארתה, ועם ה' השרשית גי' הוי"ה אהיה, ועם לאה גי' ודייוי ודיאוי. ויומשך הי פעמים הי בנצחה, הא פעמים הא בהודה, והה פעמים הה ביסודה, ועם ודייוי ודיאוי ג' מד"ת ג' אלף אלף אלף אלף הניתנים ללאה ממספר תורה, וקס"ז נשאר בבינה המלבשת ליסוד אבא ולוקחת חלק מאורו העובר על ידה ללאה, ע"כ. ומבואר בקיצור הכוונות של הרמח"ל ובכוונות לשמע ישראל – אחד, שהד' אלפין הם בכתר של לאה, ולכאו' הענין הוא שהכתר הוא שורה על כל הפרצוף והתיקון של הפרצוף הוא להיות בנוי בסך כולה באותה משקל של הכתר.

ולקמן אות ג' פירשנו השני שלבים כדי לתקן האלפין, שעיקר התיקון הוא לעשות כר' מאיר שלקח הטוב הגנוז בגוה וזרק הקליפה, אכן כדי לקבל הכח לעשות את זה צריכים לבנות בית ועד לחכמים בהכנסת אורחים ת"ח אמתיים, וע"ש מה שפירשנו. ונראה עוד שבזה שלומד תורה לשמה הוא כאילו מארח ומשמש להשכינה הקדושה, כי הוא לומד לשם ה' ומכניס ללאה את האלפין ומנקה ומשמר אותה מקליפותיהן.

כח:א אלפין שזכה להן שלמה בקדשה. רמז להאלפין בברכה שניה שלפני קריאת שמע, ורחמיך ה' אלקינו וחסדיך הרבים אל יעזבונו נצח סלה ועד, אליע, י"ע = פ, הרי אלף זבונו, לשון קנין כמו שמצינו הרבה בגמרא, הרי שמתפללים ומבקשים לחסדי ה' להשיג האלפין, שיש להם על מי לסמוך נצח סלה ועד.

עוד רמז להד' אלפין, בספר שופטים (ו:טו) ויאמר אליו בי אדנ"י במה אושיע את ישראל הנה אלפי הדל במנשה ואני הצעיר בבית אבי. הדל במנשה, עם הח' אותיות, בגמטריא תמ"ד.ועיין שם שגדעון היה מבוקר על ידי מלאך והביא מנחה, בחי' הכנסת אורחים.

כח:א ואלו התלמידי חכמים נאמר עליהם (ישעיה ז) המעט מכם הלאות אנשים כי תלאו גם אלקים.

והנה מצינו כעין המבואר כאן לענין לימודן של נשים ז"ל הרמב"ם (ריש הלכות תלמוד תורה) צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין ידיעתן מכונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאלו למדה תפלות (ורש"י במס' סוטה כא: מפרש שהם משיגים איך לחטוא בסתר). והנה גם התיקון ללימוד כזו, שהוא הכנסת אורחים, לא בטבע של נשים, כמו שקי"ל (ב"מ פז.) מכאן שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מן האיש.

כח:ב 'ובזה החסד הוא מתקן אלו האלפין הנפולים הנ"ל בבחי' (שמות כ) ועשה חסד לאלפים'. ואולי זה גם כן בחי' 'נוצר חסד לאלפים' שרבינו גילה במקום אחר שהוא התגברות הצדיק אמיתי על הרברבי עשו, שזה ממש כענין התורה כאן. והנה נוצר חסד לאלפים הם מדות של תיקונא דיקנא דז"א כאשר משתלשלין לו הי"ג מדות (ע' דברי הרמח"ל שהבאתי בפרשת הי"ג מדות – שמות לד:ו), ואילו במקורם בי"ג מדות של תיק"ד של א"א, מי א-ל כמוך וכו', נוצר חסד הוא יכבוש עוונותינו, לשון כבוש דייקא בחי' כבש אלוף, לאלפים הוא ותשליך במצולות ים וכו', בחי' יו"ד – ידו, לזרוק את הקליפה, וא"ש.

ועוד מצאנו בהי"ג שבחים שבישתבח שהם כנגד הי"ג מדות, שנוצר חסד לאלפים הם גדולה וגבורה, וזה ג"כ א"ש בפירוש התורה כאן, חסד של אברהם ובחי' ובגבורות ישע ימינו.

(ואם צדקנו שיש בהחסד הזה ענין של נוצר חסד, והרי החסד פה הוא בחי' תולע ובחי' ענוה, ולפ"ז יש להעמיק בסיפור של מלך הענו, ששלחו לבדוק שני מידות שהיה חותם עצמו בהם: אמת וענוה, אמת זה תיקון ז', וענוה לפי הנ"ל תיקון ח').

כח:ג 'כי המכניס אורחים תלמידי חכמים אמתיים לתוך ביתו כאלו הקריב תמידין', ע' ברש"י בריש פרשת התמיד (פנחס כח:ב) ז"ל צו את בני ישראל, מה אמור למעלה, יפקוד ה', אמר לו הקב"ה, עד שאתה מצוני על בני, צוה את בני עלי ע"ש. ונראה שבודאי הש"י לא היה סתם מדחה את משה רבינו, אלא שבזה הדיבור גופא הש"י ממציא עצה ותושיע שיהיה לעם ישראל הנהגה מצדיקים אמיתים. וזה מה שרבינו גילה לנו בתורה זו, שעל ידי בחינת פרשת התמיד ניצולין מהתורות של הרבנים שאינם ראוים, וזוכים להרים ולהאיר את התורה האמיתית.

ועוד יש להעיר בהקביל תורה זו לענין פרשת התמיד, שרשב"י אמר שאין צווי בכל מקום אל חסרון כיס, וכן מצינו שאין צו אלא עבודה זרה, ולכן בהכנסת אורחים כתוב אצל אברהם אבינו שהיה מקפיד להקדים שירחצו רגליהם שלא להכניס עבודת כוכבים לביתו, ובהכנסת אורחים יש את הנסיון של חסרון כיס כמו שלמדנו חז"ל שנשים עיניהן צרות באורחים מהפסוק ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת (וירא יח:ו), ודאגה על ממון הוא בחי' עבודה זרה של ממון שרבינו גילה (תורה כג) שחוב הוא עבודה זרה כי מצוה לקים דברי המת בחי' תאוות ממון. ובזה מובן מה שהעירו במדרש רבה (נשא ז) שאין צווי בכל מקום אלא חסרון כיס חוץ מאחת, ואי זה זה (במדבר לד:ב) צו את בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם באים אל הארץ כנען, תיחס לענין חלוק הארץ ע"כ. כי ענין הכניסה וחלוקת ארץ ישראל, הוא בחינת הכנסת אורחים, ולכן אע"פ שבפועל לא היה שייך חסרון כיס, זה גופא הוא מחמת שירושת הארץ הוא מתנת חנם (כמו שאמרו רז"ל על ואתחנן), והוא בחי' תיקון תאוות ממון בשורשו, דייקא במקום שמצינו החשש של חסרון כיס, הש"י תיקן שהכל מתנת חנם ולא תהיה בו שום חסרון כיס כלל. ולכן בפרשת התמיד, שהוא בחי' הכנסת אורחים, צריכים לכוון בצו לשמות א"ל אדנ"י שהם בעשיה, להרוס את הצו של ע"ז, ולהאיר השורש של הממון שהוא אלקות (תורה כג:ה) וזה בחי' תמיד, שהוא בחי' ארץ ישראל, תמיד עיני ה"א בה, בחי' ועיני לאה רכות, בחינת הגוונים של הכסף. וא"ש מה שכתוב באברהם (וירא כח:ז) ויקח בן בקר רך וטוב. וכן אברהם שאל את הש"י (רש"י לך לך טו:ו) באיזה זכות יתקיימו בה (בני ישראל בארץ ישראל), אמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות.

כח:ג ולבוא לחסד אי אפשר לבוא אלא על ידי שיכניס תלמידי חכמים צדיקים לתוך ביתו, ע"ש. ביאור הדברים בפשיטות הוא שבאות ב' כתב שהעצה ליראה השם הוא על ידי בחי' תולע שהוא בחי' אמונה שהוא בחי' חסד, ושוב מפרש איך להשיג החסד על ידי בחי' שימוש ת"ח בארוחתם, ואלו האנשים שהשיגו את החסד הזה זוכין לבחי' תולע שעל ידה הם מנצחים, והנצחון הוא על ידי שלוקחים את הטוב הגנוז בגוה, הינו האלפין הנפולין, וזורקים הקליפה.

והנה על ידי שמשמש ארחיו ת"ח אמיתיים זוכה לחסד, וי"ל שזה חסד שבגבורה (כמבואר בכוונות על קרבן התמיד, כי שם מ"ב הוא בגבורה, ושם אבגית"ץ הוא החסד שבו, ועל ידיה מתגבר על הכופרים בבחי' בגבורות ישע ימינו), כי בית בחי' יראה כמבואר בתורה הקדושה על המילדות וכן במסכת שבת (לא:), הרי זה שעושה בית ועד לחכמים, הבית גופא הוא בחי' יראה, וזוכה לחסד שבו. וע"ע בתורה נט שרבינו גילה שבית זה בחי' משפט ששורף כל הרע והקליפות של התלמידים וא"ש.

ולא מבואר איך האמונה תלוי בחסד הזה, וי"ל דקי"ל (סנהדרין צא:) כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבות, ונחלת אבות זה בחי' אמונה (ע' ברמזי מעשיות על סיפורי מעשיות מעשה ט' מחכם ותם, שכ' שהבתים שקבלו מאבותיהם הם בחי' אמונה, ועל אף שבית הוא בחי' חכמה או יראה, סמך לפרש כן מחמת שהבתים היו נחלת אבות), ועוד שכאן לא סתם משמש את הרב אלא גם מארחו שהוא בחי' צדקה וחסד בחי' אמונה. (ובלקוטי הלכות הל' חלוקת שותפין הלכה ב' מוהרנ"ת מפרש שהחצר של הבית הוא בחי' אמונה, ע"ש).

ומבואר שכדי להעלות את הד' אלפין צריכים קודם להשיג בית ועד לחכמים, שהבית גופא מוסד על חכמת התורה (ובלקוטי הלכות כ' שהבית גופא בחי' ד' אלפין דקדושה, ואיני רואה הכרח לפרש שכן מוכרח להיות, רק שהבית מוסד על תורת אמת, וצ"ע). ואז הש"י יהב חכמה לחכימא, וכולם בחכמה אתברירו, ויכולים לתקן האלפין.

אכן עדיין צריך עיון איך בדיוק יש את התיקון של האלפין, כי מצד אחד ההכנסת אורחים ת"ח אמיתים כמקריב תמידין, והתמיד היה מתקן את הכל, כמבואר שכל התורה כח מרומז בכוונות של התמיד, וא"כ מה זה שרבינו כותב בפירוש טי"ת יו"ד שהטוב הגנוז בגוה אלו האלפין הנפולין וזורקין את הקליפה, משמע שלא מספיק ההכנסת אורחים הנ"ל. ונלע"ד שההכנסת אורחים הוא כמקריב תמידין, והקרבת התמיד הוא הפעולה, ואז בהעלותה המשיך לעשות תיקונים גדולים, וכמו כן בהכנסת אורחים ת"ח זה פעולה שמתחיל ומפעיל תיקון גדול, וכמו שאכתוב לקמן איך שאני מבין את זה שמראה שהעולם נברא לתועלת ונברא לחסד, וזה המעשה יוצא לעולם המלא, ואלו התלמידים של השי"ח קשה להם זה הענין, וכמדויק בלשון רבינו שהם מחרפין ומבזין את היראי השם, ולא כתב את התלמידי חכמים, כי יש להם ערך לחכמה, רק שמעדיפים השי"ח מהת"ח אמיתים, אבל מה שקשה להם זה היראי השם, ואת ה' תירא, את לרבות תלמידי חכמים, הרי שאלו שמשמשים ת"ח הם הנקראים יראי השם, וזה מה שכואב להמחרפין. הרי שזה שמכניס את הת"ח אמיתים ומשמשם, הוא דייקא מביא על עצמו בזה החירופין והבזיונות, והתיקון לזה הוא התולע, והוא כבר הקדים לעסוק בתיקון הזה, והוא צריך לעמוד חזק, ומתוך החירופין והבזיונות ימצא הטוב בגוה ויזרוק השאר, וכעין המבואר בתורה יב שהצדיק שומע ומקבל באהבה את החירופין של הלמדן, ומצרף האותיות לטוב ע"ש. הרי שהכנסת אורחים ת"ח לא מסתיים בזה שהכניס אותם ושימש אותם, אלא עד שהוא סובל את החרפות ובזיונות על זה, וכאשר הוא עומד חזק ולוקח הטוב גם מזה, הרי נשלם התיקון של התמיד, אבל קודם שהוא סובל החרפות הוא כמקריב אבל לא ידוע אם יהיה לרצון, כך נלע"ד לעת עתה בעזה"י ובשיחת חבר אחד פה אצל ר' עקיבא והרמח"ל.

והשתא דאתית להכא יכולים להבין גם כן שהחרפות והבזיונות באו קודם, וכמו שסידר רבינו בתורה כאן שהכנסת אורחים ת"ח אמתיים הוא התיקון להחרפות (ומובן ג”כ שהחרפות והבזיונות לא צריכים להיות ממש בפועל להוטים נגדו, אלא עצם קלקול אויר העולם על ידי השמים והארץ של תבל שבנו הת”ח שדין יהודאין, זה גופא מבזה ומחרף להירא שמים), והרי זה הירא שמים שעומד בבזיונות והחרפות ובונה בית ועד לחכמים (שהוא התחזקות של יראת שמים כנ”ל. ואגב בענין מי לא להכניס כאורח, ע' מס' יבמות דף סג:, מובא בחק לישראל, להיום, יום ג' פ' ויצא: מנע רבים מתוך ביתך ולא הכל תביא ביתך. וע' ברכות דף סג. לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו שנאמר איש רעים להתרועע (משלי יח:כד), וע' במשלי כב:כד אל תתרע את בעל אף – כב:כה פן תאלף ארחתיו, תאלף זה לעקור את האלף, שזה ממש ההיפוך של אירוח ת”ח אמיתים. וע' דרך ארץ רבה בענין כבדוהו וחשדוהו), הרי הוא לוקח את האלפין – הטוב הגנוז בגוה בהתורות של רודפיו והמבזין אותו. ובלקוטי הלכות מוהרנ"ת כותב שהבית גופא נבנה על ידי האלפין, בחי' ד' אמות שיעור של בית [ולשון רבינו ז”ל 'בית – מי שבונה ביתו בין שמיא לארעא, זה תקון האלפין']. ולפי זה י"ל שכן בהקרבת התמיד, עיקר ביטול החרפות של עבודת אלילים של הצו, הוא בהזריזות להקריב את הקרבן ובפרט שלא לדאוג על החסרון כיס, והעלאת העולה לשמים הוא בחי' העלאת האלפין.

ובהבנת הענין נראה עוד, שכל העולם נברא על ידי התורה, וכולם בחכמה עשית, ונפילת האלפין מחשיך מאד את הבריאה ומטרתה [וזה בחי' תולעת אותיות תועלת], וההשגחה נעלמה כמש"כ רבינו כאן. ובנין בית של הכנסת אורחים תלמידי חכמים אמתיים כמו בנין עולם קטן בתכלית, וזה מה שרבינו גילה העצה להיות כתולע, שהוא בחי' חסד ואמת, כי אלו הם בחי' חידוש העולם כמבואר בלקמ"ת תורה ח'. וזה הדרך לזרוק את הקליפה ולהעלות את הטוב הגנוז בגוה. ותכלית התיקון הזה הוא השיר פשוט כפול משולש מרובע [שהוא שיר של אמונה וחסד – לקמ”ת ח – וכבר ידוע שהשיר הוא 'נ נח נחמ נחמן מאומן' שעם האותיות בגמטריא אבגית”ץ ובגמטריא תול”ע]. וזה המשך הפסוקים בפרשת התמיד, 'את הכבש אחד … ועשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן כתית רביעת ההין' – שכולו מורה בענין העשרה מיני נגינה, לעשות מד' -רביעת – ה' -ההין, ועל ידי זה מעלין את המלכות, ביתא תתאה עם ביתא עלאה, כמפורש באריכות בתורה מט:ז (וע' לק”מ תורה צז שכל אחד מישראל צריך לזרז את עצמו לעשות מד' ה' לחדש את העולם בי' מאמרות, שיהיה לתפילתו שררה ומלכות ע”ש. וזה בחי' שרה כמו שכתבתי באריכות לקמן בס”ד).

והנה רמז חזק להנ"ל לענין בריאת העולם מצאתי בפסוק (תהלים קמה) עשה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם השמר אמת לעולם, ובכוונות איתא שהר"ת של השמר אמת לעולם – לא"ה. והנה ידוע אמת זה בחי' יעקב, ולאה היא עלמא דאתכסיא בחי' עולם מלשון נעלם, ואותיות האמצעים של אמ'תלעו'לם אותיות תול"ע, והאותיות מבחוץ אמל"ם בגמטריא אל"ף, והס"ת של השומר אמת לעולם – הרמ"ת, שצריכים להרים את האלפין ע"י בחי' תולע (והוא ממש פלאי תודה לאל יתברך!). ואז המזמור ממשיך: עשה משפט לעשוקים, נתן לחם לרעבים, ה' מתיר אסורים וכו', שע"י נתן לחם לרעבים, בחי' הכנסת אורחים ע"י מתיר אסורים, היינו האלפין נפולין ועושה משפט להם שהם עשוקים, ועוד בכלליות, שכל אלו הדברים הנזכרים בפסוקים, הם בחי' והלכת בדרכיו בהנהגת העולם, ועל ידי שמקיימים אותם מגלים את התכלית והמטרה של העולם, ועי"ז יש תיקון ללאה. וכן יש לראות בפסוק הקודם לכל אלו: אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלקיו, שהוא בחי' אמונה הנדרשת להשיג בחי' האמנים עלי תולע.

וא"ש לשון הברכה ראשונה של ברכת המזון, הוא נותן – בגמטריא אבגית"ץ כמובא- לחם לכל בשר (עם האותיות והכולל ג"כ בגמטריא תולע, כי בשר מצינו תואר לשבח, בבחי' לב בשר, ומצינו כינוי לחיצוניות הגוף, וזה כשני הבחי' של תולע. זן ומפרנס עם האותיות והתיבות בגמטריא בשר), כי לעולם חסדו – בחי' הדרך ארץ שקדמה לתורה, בחינת הכנסת אורחים כפשוטו. ובטובו הגדול, אין טוב אלא תורה (גם הצדיק נקרא טוב, וזה בחי' הכנסת אורחים ת"ח אמתיים), תמיד לא חסר לנו, יש את התיקון של תמי"ד.

כח:ג 'למי שיח, הינו על ידי שיח, על ידי חכם שד יהודאי, על ידו מדנים על ידו בא התנגדות'.

יש לראות רמז לזה בתהלים (י:י) ידכה יש"ח (שי"ח) ונפל בעצומיו (בחי' האלוף, אלפין הנפולין) חל כאים, בחי' אנשי חיל מתלעים. (י:יא) אמר בלבו שכח אל וכו' – זה המבואר באות א' שעל ידי הלאה מתורתן של השי"ח בני אדם נופלים בכפירות גדולות וחושבים ח"ו לא יראה ולא יבין אלקים במעשה בני אדם. (י:יב) קומה ה' – אולי י"ל שזה בחי' ואמר שם וקם בין שמיא לארעא, 'א-ל נשא ידך', ידך בחי' היוד שעושה פלא וזורק את הקליפה, גם ידי השם אלו הצדיקים. 'אל תשכח ענוים' – בחי' תולע.

שי"ח – בלקוטי תורה ריש פרשת נח ז"ל ענין נח שהוא יסוד, לכן יש לו ג' בנים וכו', ג' פעמים ב"ן, והוא נגד ג' קוין נה"י, שכולם נכללים בו, וג' קוין הם ג' ווי"ן, גימטרי' ח"י, לכן היסוד נקרא איש חי. וכשמתחברין יחד נעשין ש', לכן ר"ת שם חם יפת שי"ח, כי ג' ווי"ן נעשין ח"י, ונעשה מהם אות ש', ע"כ.

שי"ח – בע"ב שמות, שמות ל"ב ול"ג: וש"ר יח"ו, אותיות רוו שיח. רוו, ענין שיכרות, למי מדנים וכו' למאחרים על היין.

כח:ג 'בני לן ביתא', יש לראות בלשון רבינו שבנין הבתים, מצד הקדושה וגם מצד התלמידי שי"ח הוה על ידי החכמים שמהם מקבלים תורתן, ועי"ז בנין הבית, וכמו שכתוב (משלי כד:ג) בחכמה יבנה בית. על 'בני ביתא באוירא דעלמא' כז"ל כי אלו בני אדם הרוצים לערך עבודתם על ידי התורה ששומעים מתלמידי חכמים שדין יהודאין ובאמת אין להם על מה שיסמכו והוי כאלו רוצים לבנות בית באוירא וכו' ע"כ, ומבואר שהבית שהם בונים הוא על ידי התורה שמקבלים. ולהבדיל מצד הקדושה כז"ל מי איכא דמצי למבני ביתא בין שמיא לארעא – הינו מי שבונה ביתו על ידי ת"ח האמתיים, כי יש להם על מה שיסמכו, כי ת"ח אמתיים הם יסוד כל דבר, ומי שביתו בית ועד לחכמים וכו', ע"כ, ומבואר כנ"ל. ובזה מובן לשון רבינו ז"ל ואמר שם וקם בין שמיא לארעא, הינו התלמיד חכם האמתי הוא בין שמיא לארעא, ע"כ. מדויק שלא מדברים על זה שמארח את התלמיד חכם בביתו, אלא על הת"ח בעצמו, כי הוא יסוד בחי' הבית שבין שמיא לארעא.

כח:ג 'בני לן ביתא באוירא דעלמא': הנה אחר שאמר שם וקם בין שמיא לארעא, הם אמרו מי איכא דמציא לאסוקי התם, דהינו שהם רצו לבנות באוירא שלהם, יעו' בעץ חיים (שער מט פרק ג) 'ומהבל טוב ורע זכר יוצאין השדים התלויין באוירא וכו'', ומבואר שם שיש כמה וכמה בחינות ומדרגות של אוירא, ואכן ההוא בנה באוירא של קדושה, והם תמהו איך יכולים להגיע שם, ואכן התלמיד צריך לזכות לזה שלבו יפרח באויר כמו שגילה רבינו בסוף לקמ”ת (תורה צא ד”ה כי). וזה המעלה של האמת, שאף על פי שהוא באוירא בין שמיא וארעא, יש לו על מה לסמוך וקושטא קאי, ורק התלמיד צריך לפרוח שמה. וכבר הארכנו לעיל בס"ד שבלימוד תורה נעשים שותפין במעשה בראשית ובזה פועלים התיקון של הכנסת אורחים, ואכן מעשה בראשית גופא הוא בחי' תולה ארץ על בלימה, וכדתניא רבי יוסי אוי להם לברית רואים ואינם יודעים מה הם רואים, עומדים ואינם יודעים על מה הם עומדים וכו'.

ובזה יש אולי לפרש לשון רבינו שכז"ל כמו (חגיגה טו:) רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל כמו שכתוב (משלי כג) בני תנה לבך לי, וכתיב (שם כב) שמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי, ע"כ. והרי רבינו הוסיף את הפסוק בני תנה לבך לי מה שלא נמצא בגמרא. כי בין כך ובין כך צריכים בחי' לי, שהתלמיד יתן לב, והלב פורח באויר וכו' ע"ש. אכן מה שמבואר שם שהתלמיד מקבל בח' למד שהוא בחי' המגדל הפרח באויר, ולשון תלמיד הלמד מהרב, ונמצא שהרב והתלמיד הם בחינת חכמה עלאה וחכמה תתאה בחי' למד יוד, כאן בא זה ללמד ונמצא למוד, דהינו התלמיד מעלה עוד למעלה מזה ששומע התורה הנפולה ממנו, והוא בחי' היוד חכמה עלאה, כי האלפין הנפולין הם בחי' יוד כמש"כ רבינו (בחי' אודה שמך כי עשית פלא), ולכן התלמיד הזה יש לו הכח המבואר שם על הרבי האמיתי להעלות בחינת החכמה תתאה מכל הרעים ורשעים שבעולם.

כח:ג 'בני לן ביתא באוירא דעלמא' – ע' בכוונות האריז"ל על ברכת השחר, רוקע הארץ על המים. האר"ץ לאה, ע"ל המי"ם – ה' מים, חמשה פעמים מים מספרת דמות, ודמות זה הוא לאה, ע"כ. והרי דמת חסר, בגמטריא ד' אלפין שהם בכתר של לאה.

כח:ג – זין חית … מהם החרוף והבזיונות בבחינת (איוב לא:לד) ובוז משפחות יחתני, בחינת חית, ע"כ. ובאיוב פרש"י שאותן משפחות מהכשדים, וכשדים זה בבל, כי השדין יהודאין על ידי תלמוד בבלי [ועיין בספר עמק המלך א:לה ז"ל דע שאות ח' נעשה משתי נקודות, שהם בשיעור נקודה אחת, מפני שהם האומות, ומאלו הב' נקודות נעשה תרין זיינין וכו' ע"ש. וי"ל האומות שהזכיר הן הן המשפחות בפסוק]. וזה לעומת זה מצינו במפשחות של עם ישראל המכובדים, שהש"י מקיף שמם בי"ה שמו, (בראשית מו:ג, במדבר כו:ג) לבני יששכר משפחת תולע – התולעי. ובני יששכר יודעי בינה לעתים, בחי' קרבן התמיד במועדו. ותולע בן פואה שפט את ישראל כג שנים (2719-2742) אחר אבימלך בן גדעון (ראשי תיבות אב"ג...). (ועמש"כ שפואה אותיות והאף). וע' בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה א' שיששכר הוא נגד תאוות ממון שהוא משמר ראשונה של הלילה, בחי' חמור נעור, כי יששכר הוא חמור גרם ותרגם אונקלוס עתיר בנכסי. וזה הענין של הציווי של קרבן התמיד כמש"כ.

כח:ג 'ועל ידי זה יוד – הינו תתקן על ידי זה האלפין בחי' כי עשית פלא וכו' יוד בחינת וידו אבן – לשון השלכה הינו קלפתו זרק.' הרי שדוקא בחי' פלא זורק את הקליפה, וכן מצינו בכמה מקומות, למשל ברכת המינים לאבדם בשמונה עשרה מבואר בכוונות שהוא בכתר.

לקוטי הלכות, ברכת המזון ומים אחרונים הלכה ה:א. מוהרנ"ת מסביר איך שהתיקונים תורה כח נעשים על ידי תלמיד חכם הנודד. ובזה אתי שפיר שהד' אלפין הם בחי' הת"ם, מקומות אחרות. וב"ה הרבה מהחידושים שאני כותב כאן היה בנידודי הננח מטבריה להילולא של רחל אמנו, ועל הדרך הגענו גם למערת אליהו ששם בנו את הרצפה באויר. ושוב בנסיעה על הילולא של סבא ישראל תשע”ה.

בלקוטי הלכות, הלכות ברכת המזון ומים אחרונים הלכה ה:ב כז"ל וזה שאמרו רז"ל ארבעה פתחו באף וכו' ועל כן הם ד כנגד ד אלפין הנ"ל, כי הם פגמו באלפין הנ"ל ונעשה אצלם מאלף אף שהוא בחינת אף תקפא דדינא, ע"ש. ויש להוסיף שמצינו שאות למד הוא בחי' מגדל הפורח באויר [ע' לקוטי מוהר”ן תנינא תורה צא ז”ל ומה שהתלמיד מקבל ממנו שזה בחינת חכמה תתאה הוא בחינת למד שהוא בחי' מגדל הפורח באויר, כי הלב פורח באויר ושומע מה שהרב אומר ועל ידי זה מבין האדם השומע ע”ש. וי”ל שתולע, חסר הל' של הלב, לשון תועה בחי' ויהי כאשר התעו אתי (וירא כ:יג) שתרגם אונקלוס טעו], וע' בסנהדרין (דף קו:) א"ר ארבע מאה בעיי' בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר, ופרש"י ז"ל מתג עליונה שלמעלה מן הלמ"ד מפני מה כפופה למטה לשון מ"ר מפי השמועה, ל"א וכו' לעשות כישוף להעמיד מגדל באויר, ע"כ. וע' בזוהר הקדוש (משפטים קב.) ששלמה המלך ברר אותם ד' מאות הלכות, שזה המבואר כאן בתורה כח ובלקוטי הלכות ששלמה המלך זכה להם בקדושה.

[והנה כאשר אברהם ושרה עסקו בהכנסת אורחים עם הג' מלאכים, בחי' תלמידי חכמים אמיתיים, והם ממש בבחי' הקרבן תמיד, כי המלאכים לא היו צריכים את המאכל הזה, וכמו שאמרו חז”ל לענין הקרבן תמיד שאין לפני השם יתברך אכילה ושתיה אלא כאילו מארחים את השכינה הקדושה בבית המקדש, ושרה היתה באהל, בחי' לא"ה (לאה בא”ת ב”ש כתצ בגמטריא שיר, כי לאה שורש של השיר כמו שגילה רבינו בתורה רכו), שרה אמנו, ששרה לשון שיר (תורה מט), צחקה בקרבה, בחי' רדה בקרב איביך שנעשה על ידי התפלה של הבעל כח עד שזוכין להשיר פשוט כפול משולש מרובע (לקמ"ת ח:ג), פתחה ואמרה (וירא יח:יג) האף אמנם אלד וכו', שעברה על הד' אלפין להא' אלפין [והנה ראיה לדברינו שהאף היה לשון מרפא, הוא מה שמצינו מיד אחר כך שאברהם אבינו בתפלותיו להשם יתברך לרחם על סדום, השתמש פעמים במלת 'האף', ודו”ק. ועוד יש להעיר שאחד השופטים של בני ישראל היה תולע בן פואה, פואה זה אותיות והאף], וזה אמנם אלד, אותיות אמן א'למד (וע' בכוונות לתיקון חצות שהשם אל”ד בגמטריא לאה), וה' בחי' ד' עם י' (חכמה עילאה – תורה צא תנינא הנ”ל), בחי' השיר פשוט כפול משולש מרובע כמבואר בתורה מט. שרה אמרה (שם פסוק יב) אחרי בלתי (שזה ענין של חרופין כמו שכ' רש”י עה"פ אסף ה' את חרפתי, בראשית ל:כג) היתה לי עדנה ואדני זקן. הי-תהלי, תהלי בגמטריא ד' אלפין, והי, כנ”ל. עדנה לשון וסת כמו שפרש”י, שהוא לשון תמיד (ע' רש”י ריש פ' תצוה. וזה ג”כ בחי' תולע), ואדני זקן, והש”י שנה לשונה מפני השלום (רש”י שם פסוק יג), כי זה התיקון להאלפין נפולין, להעלות רק הטוב הגנוז בדבריה, ולכן הפסוק ממשיך (פסוק יד) היפלא מה' דבר, כמו שכ' רבינו ז”ל פלא דא אלף וזה יוד צורת אלף. וזה יוד, לשון אודה. יוד בחי' וידו אבן – לשון השלכה, הינו קליפתו זרק. ע”ש שזה תיקון האלפין. וזה 'ה-יפלא' שמפליא עם ה' הנ"ל (היפלא מ'השם ד'בר למועד, ר”ת למד. גם 'למה זה צחקה' למה בגמטריא למד עם הכולל). וזה 'למועד אשוב אילך כעת חיה' הרי כאן שלושה פעמים חזרה: למועד, אשוב, כעת. שזה בחי' השיר פכמ"מ שחוזרת על עצמה ג' פעמים. וזה 'כעת' בגמטריא ע"ה נ נח נחמ נחמן מאומן (וע' בספר אדיר במרום עמ' רנח-רנט בסוד ואל הבקר רץ אברהם, שהכל בנוי משם אהי”ה, ומסיים שם שכל זה נמשך מן העת רצון, והוא כי ע”ת הוא ת”ע ע”ש, והנה ע”ת עם אהי”ה שהוא השורש, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן).ובודאי מה ששרה אמנו התעבר עם יצחק וארחו בכריסה ז' חדשים הוא בבחי' הכנסת אורח ת"ח אמיתי. וזה מה שאמר הש"י 'למועד' בחי' קרבן תמיד שכתוב בו 'במועדו', ושרה נפקדה בראש השנה עם יצחק, שהוא בחי' ראש השנה, בחי' תמיד, תמיד עיני ה”א בה מראשית השנה ועד אחרית שנה (לקמ”ת ח:י). אמנם (פסוק טו) ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה, ואילו התיקון של האלפין הוא מבחי' חסד. כי שרה באמת לא טעה בהאלפין הנפולין כמו שביארנו, כי שרה אחזה בה' אלפין, בחי' השיר פשוט כפול משולש מרובע, ואף על פי ששיר זה מכונה שיר של חסד, יש בה גם את הכח של יראה כמבואר בלקוטי מוהר”ן תנינא תורה ח' כי הוא קול המוכיח שעושה תפילה בדין. כי שרה עשה דין ותפלה עם הש”י כאשר הכניסה את הגר, שהיא בת פרעה להיות צרה בביתה (כמבואר ברש”י פ' ויצא ל:ג-ו – ואבנה גם אנכי ממנה כשרה, דנני אלקים וכו' נפתולי וכו' נתעקשתי והפצרתי וכו' כמה בקשות וכו'). וזה בחי' הה' הנ"ל, כי יוסף הצדיק ג"כ עסק בתיקון של מצרים דייקא בה' כמש"כ הא לכם זרע (בראשית מו:כג), ואברהם ושרה לא הולידו עד שהגיעו לה"א הזאת (לק"מ נג), וה"א הזאת הוא שלמות הדיבור של שלום (לק"מ תורה נז).

ולפי זה יש לפרש ותכחש שרה, היינו שההתנהגות עם שרה היה מכחיש אותה, לשון חולשה, כי רק דרך השיר פכמ”מ המוכיח נותן כח, וכאן היתה הטענה שצריכים לשנות ולתקן דבריה כאילו שרה לא צחקה, כאילו לא זכתה לדרך של השיר פכמ”מ (ומה שפירשנו למעלה שהאף זה בחי' השיר פכמ”מ, זה היה ג”כ טענינן דיבורה לטובה, א”נ צריכים לפרש שם סתם שהאף אינו דומה לאף, אלא בחי' החמשה יתרים מהד' אלפין כדלקמן), וטעה כטעות של שלמה, וזה האף, ה' אף, כי על שלמה כתיב ויהי שירו חמשה ואלף, חמש יותר מהד' אלפין, שרצה לתקן גם עם בת פרעה (בחי' ערף, בחי' אחוריים), ושוב השם יתברך הצדיק את שרה, ויאמר לא – כי יש את הל' ואת הא', כי צחקת, זכית לבחי' השיר פכמ"מ. ויש לי בס"ד כמה דרכים לפרש את זה, כי יש עוד כמה דקדוקים חזקים, א'מה שהש"י אמר למה זה צחקה שרה, שתיבת זה לכאו' מיותרת לגמרי, וי"ל שמרמז על הזין והא של האלפין נפולין. וב' מה שהש"י לא הוכיח את שרה, רק העיר לאברהם, ולא כתוב בתורה בכלל שהוכיחו את שרה, ושפיר י"ל שבאמת הש"י האיר לאברהם על מעלת שרה אמנו, ושרה כיחשה שצחקה לאלף – ל"א, ל-א' צחקתי, היינו רק להרים את האלפין, ויאמר לא כי צחקת, כי בחי' כתר וי' מיני נגינה, וגם כ"י בחינת שמן המשחה, ואכמ"ל יותר].

וזה בחי' הד' הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא, כנגד הד' אלפין --- ועליהם גופא הגמרא אומרת (חגיגה טו:) שטינא היה בלבם, כלשון רבינו כאן. וגם הג' מלכים יש בהם בחי' ד', כי אמר רב יהודה אמר רב בקשו עוד למנות אחד (פרש"י שלמה), הרי שיש בחי' ששלמה המלך גם כן נכנס לטעות בהאלפין, וכמבואר כאן בלקוטי הלכות אות ז'.

בלקוטי הלכות, הלכות ברכת המזון ומים אחרונים הלכה ה:ו בסוף כז"ל וזהו 'ותשבתו הרמתה כי שם ביתו', בכל מקום שבא שם ביתו, כי בכל מקום שבא הכניס את התורות הנפולות הנזכרות לעיל מבחינת אוירא דעלמא לבחינת בית. ועל כן בכל מקום שבא שם ביתו וכנ"ל, ע"כ. ויש להוסיף שהרמתה לשון להרים מתה – אותיות הת"ם בחי' הד' אלפין, וא"ש בס"ד.

בלקוטי הלכות שם, מוהרנ"ת מפרש שעל ידי שהאדם נותן מנוחה להתלמיד חכם הנודד, בזה עוזר להתלמיד חכם כי עכשיו יכול לעסוק בבנין התורה ולהרים האלפין. וסיים עם ענין של הנסיעות של שמואל, ע"ש. הנה לכאו' מוהרנ"ת מראה בענין של ששמואל שעיקר התיקון של האלפין אינו מההכנסת אורחים אלא מהנייחא של התלמיד חכם כאשר הוא מטולטל בדרך ושובת בבית, כי שמואל הנביא היה מקפיד לא להנאות מאף אחד, והיה עושה לעצמו בית. והגמרא (ברכות י:) מבחנת בין שיטתו של שמואל הנביא שלא רצה להנות כלום מבני אדם לאלישע הנביא, שהרוצה להנות יהנה כמוהו, וכל התורה כאן בנוי על הדרך של אלישע הנביא, וקשה מאד לפרש שהדרך של שמואל הנביא הוא זה היסוד דברי רבינו כאן בתורה כח, שרבינו כותב בפירוש שהעיקר תלוי בהחסד, אלא שכדי לבוא לחסד צריכים להכניס ת"ח צדיקים. וכיון שמסורה בידינו שהלקוטי הלכות הוא פירוש בסיסי ללקוטי מוהר"ן נראה מוכרח מזה כמו שכתבנו בס"ד בריש התורה שקיים דברי התורה הזו יכולים בהאדם מיניה וביה, שגופו ישרת את נפשו, ע”ש מש”כ בס”ד וע' בלקוטי מוהר”ן תורה כב:ה.

ובהבנת התורה כאן בפשטות נראה, כי תורתן של השדין יהודאין היא בלי תועלת ותלאה את אלהים ואנשים, והתיקון לזה להחזיק את התורה בחסד, שתורה תחילתה וסופה גמילות חסדים (סוטה יד.). היינו שכל מהותה ותכליתה חסד. ורבינו מגלה שאיך מחזיקים את התורה שתראה מציאותה של חסד. ועמש"כ כח:ג.

פסוק א: חכמות נשים בנתה ביתה – לבנות לאה בחי' נשים ע"י שמביאים חכמים לבית.

פסוק ב: הולך בישרו ירא ה' ונלוז דרכיו בוזהו – בחי' החרופין.

פסוק ג: בפי אויל חטר גאוה – הפך תולע דקדשה.

פסוק ד: באין אלפים אבוס בר – אלו האלפין. ופ' רש"י כלומר במקום שאין ת"ח...

ורב תבואות בכח שור – שור בגמטריא תול"ע ואבגית"ץ.

פסוק ה: עד אמנים לא יכזב – בחי' אמנים עלי תולע.

פסוק יא: בית רשעים ישמד ואהל ישרים יפריח, בחי' בית באויר של קדשה ולהשמיד הבית באוירא של הבל הקליפה.

סמיכות תורה כט לתורה כח, כי תורה כח מדבר על תיקון של התולע, ותורה כט גם כן (סוף אות ה') – אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. גם בחי' כבש, ולמכסה עתיק. ועוד רמזים ואכמ"ל.