ליקוטי ננח — תורה כט

ע' מש"כ בתורה ו:ג.

בספר פרפראות לחכמה כז"ל זה המאמר נאמר בקיץ שנת תקס"ו בחג השבועות שחל אז ביום ו' ז', ובאותו העת לבש פעם ראשונה בגדים לבנים, ואזי נכלל בהמאמר הזה בגדים לבנים כמבואר באות ג', גם איש אחד הביא בתו הבתולה שהיה לה חולי נופל רחמנא ליצלן, וגם הביא יין וכל זה נכלל שם באות ז' ח' וכו' וכו', ועוד כמה דברים נפלאים שראינו בעינינו שנכללו בהתורה הזאת, מלבד הנסתרות כי עצם כוונתו בכלל ופרט אי אפשר להשיג גם אמר שהתורה הזאת עומדת על ענין הצרפת, כי מדבר שם מכסף וממון דהיינו מענין תיקון הכללי של המשא ומתן, וכן מדבר שם מענין תיקון הדיבור שהוא על ידי שבח הצדיקים, ומבגדים לבנים היינו מתקון הכללי שהוא תקון הברית שזה עיקר בחינת צדיק כידוע, וזה כסף נבחר לשון צדיק סופי תיבות פרנק (כל זה הועתק מספר חיי מוהר"ן, אכן הוא הוסיף שזה חל ביום ו' ז'): ע"כ מהספר הנ"ל.

והנה פרנק זה בעצמו רמז על רבינו הקדוש, כי ק' זה ב"ן, כי ב' פעמים נ' = ק. אז פרנ"ק זה ר'בינו ב"ן פייגא.

גם האותיות האמצעיות של כסף נבחר לשון צדיק, סבחשודי - והק' האחרון, הם בגמטריא (ע"ה) נ נח נחמ נחמן מאומן. גם "לשון צדי" ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

הרי הראית עוד רמז שעיקר תיקון הברית זה ע"י השבח שמשבחין את הש"י וצדיקו רבינו נחמן בן פייגא - בשמו המיוחד והמסוגל - נ נח נחמ נחמן מאומן!

תורה כט:א 'ועקר מה שנתקבל הדבור הוא מחמת הטוב שיש בו' – ע' תורה א' שע"י חן הדבור נתקבל ע"ש. וע' בזוהר הקדוש פ' בראשית (לו.) נאלמתי דומיה וגו' מאי טעמא בגין דהחשיתי מטוב דלא אזיל קול בהדה ע"כ, היינו שהדבור היא המלכות וטוב ז"א.

ונראה לעניות דעתי שענין 'דבור שאינו נשמע' הוא כנ"ל, כי הלוא רואים שרוב העולם מדברים תמיד בלי דעת ושומעים דבריהם, אלא ענין שמיעה הוא ענין תשמיש וזיווג כידוע (רש"י בראשית ד:כג), דהינו שהדיבור, שהוא בחי' האותיות, הנפש, והמלכות, מקבלת את הקול, שהוא נמשך מהדעת, והכיסופין טובים, והרוח. וע' בתורה יט, שכאשר הדיבור אינו בשלמות לשון הקודש אז שולט עליה הנחש, שהוא הרע הכולל, רוח סערה, רוח שטות. ומטיל בה זהמא, שזה בחי' דם נדה המבואר כאן.

וע"ש בתורה יט ששלמות הדיבור תלוי ביראת שמים, ואילו כאן רבינו גילה ששלימות הדיבור תלוי בדעת. וי"ל על פי המבואר בתורה טו, ששורש היראה הוא בדעת, וכן מביא שם את הגמרא (ברכות ו) שמי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. וגם בתורה יט רבינו מבאר איך שצריכים לדעת את הטוב שבתרגום להעלותו ולבררו מהרע, וענין היראת שמים הוא תלוי באודניא, בשמיעת הדיבור. וע"ש ששמיעת הדיבור הוא על ידי הצדיק שעשה את הדיבור. וזה כמו שנתבאר לעיל, שענין השמיעה הוא חיבור הקול והדיבור.

ולכן מצינו בכמה מקומות שהקורא צריך להשמיע לאזנו, כמו בקריאת שמו – ברכות ב:ג. וז”ל רבינו בתורה נ: מיין מתיקין זה בחינת מיין דדכין, זרע קדש, שמירת הברית... אזי דבוריו מתוקים וטובים, וכשיוצאים מפיו ומשמיע לאזניו, כמו שאמרו (ברכות טו) השמע לאזנך וכו', אזי נכנסים מתיקות המיין לתוך עצמותיו, בבחינת (משלי טו:ל) ושמועה טובה תדשן עצם (ואגב, אותיות היסוד של מאור עינים ישמח ל'ב ושמוע'ה טוב'ה תדש'ן עצ'ם, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע”הג, וכן באמת מצינו התרגום יונתן בן עוזיאל עה”פ בישעיה (סב, הפטרה לפרשת נצבים) עברו עברו בשערים פנו דרך העם סלו סלו המסלה וכו' שתירגם ז”ל בשרו בשורן טבן ונחמן לצדיקיא וכו' ע”ש, הרי שאין לך שמועה טובה מנחמן). וכשעצמות מרגישין מתיקות הדבורים, זה בחינת: כל עצמותי תאמרנה, ואז אריה נחת ואכל קרבנו ע”ש. הרי מבואר עוד שכל עצמותי תאמרנה הוא דייקא על ידי השמיעה, כנלע"ד.

תורה כט:א 'על ידי שלוקחין הדבור מהדעת' – ע' משלי טז:א לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. וידוע שהלב הוא הדעת. ולפי המבואר כאן י"ל לאדם, הכוונה להצדיק, שעל ידי שמשבחים ומתקשרים להצדיק זוכים למערכי לב.

תורה כט – י"ל בכמה אופנים מש"כ (משלי טו:כב-) הפר מחשבות באין סוד וברב יועצים תקום, זה בחינת הקמת הברית על ידי הצדיק, שבלי זה אין סוד, כי הולך רכיל מגלה סוד. (פסוק כג) שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב. דבר בעתו מה טוב, מראה לכל התורה כאן, שהדיבור צריך להיות עם טוב, ועי"ז לא שולט העת רע של השפחה בישא.

תורה כט:ב 'ולהקים ולרומם את הדעת הוא על ידי שבח הצדיקים' הינו שלא מספיק להמשיך טוב מהדעת לתוך הדיבור אלא צריכים להקים ולרומם את הדעת ממוחין דקטנות עד כדי כך שהדיבור בעצמו ימשך מהדעת (וכן משמע מהפרפראות לחכמה כאן). ובזה יש לראות שיש ג' בחינות של דיבורים. יש דיבור של דם נדה, של דמים סתם וזה בחי' מוחין דקטנות, ויש דיבור של דם נעכר ונעשה חלב – וזה בגדלות המוחין ובחיבור גמור של קב"ה ושכינתיה.

ולפי זה נתברר ומחוור כמה דברים בתורה זו.

באות א' רבינו מגלה שדיבור בלא דעת אינה נשמעת, אבל לא משמע שיש פגם בזה. אכן בהמשך התורה רבינו מבאר הענין של הולך רכיל מגלה סתם, שדברי תורה הם אסורים להגיד סתם באופן שאינם נשמעים. ונראה לע"ד כי כיון שהדיבור גופא הוא תורה, אז צריך לבוא מהדעת, ומי שרק ממשיך דעת וטוב, בחי' סוד, לתוך דיבור בעלמא, שאינו משורש קדוש, הרי מפיל הסוד בגלותא, וכמוצא זרע לבטלה ח"ו. ולכן דברי תורה מותרין רק בבחי' ביומי דרשב"י.

וכמו שדברי תורה חייבין להיות נמשכין מהרמת המוחין בדעת, הגמרא לומדת שכמו כן האי מאן דבעי וכו', שמי שכבר פגם, ואינו רק בבחי' מוחין דקטנות, אלא בבחי' דם נדה, כדי שהוא יזכה לדיבור הנשמעת הוא צריך לתיקון הכללי, להרמת המוחין. כי בשבילו כמו בדברי תורה לא מספיק להמשיך טוב לתוך הדיבור, אלא צריכים לדאוג שהדיבור בעצמו תהיה מתוקן. מה שאין כן מי שלא פגם וצריך איזה דיבור בעלמא, מותר לו לדבר ואין בזה שום פגם, רק לא תהיה בחי' דיבור הנשמעת, כן נלע"ד. אכן כל מי שהוא ת"ח יותר, צריך להקפיד יותר על דיבורו – בגדיו, כי דיבורו תהיה יותר בבחינת דברי תורה, כי אפילו שיחתן של ת"ח צריך לימוד כידוע, עד כדי כך שיבוא לבחינת שיצטרך לבכל עת יהיו בגדיך לבנים, שידבר רק במוחין דגדלות, ואם לאו מתחייב בנפשו כעובר על דם נדה, אף על פי שבגדיו אינם ממש פגומים בבחי' דם נדה, אלא בבחי' דמים בעלמא בבחי' מוחין דקטנות, אבל לעומת התורה שהוא מוציא וממשיך לתוך הדיבור, אותם דמים ודיבור אינן אלא פגומים כנ"ל.

ועוד נתברר, דהנה יש לעיין למה בענין תיקון הכללי של הדיבור צריכים קודם כל לדבר בשבח הצדיק ורק אח"כ יכולים לדבר, ואילו לענין התיקון הכללי של משא ומתן מספיק מחשבה וכוונה ובשעת מעשה בלי שום הקדמה (ואפילו בהדיבורים של המשא ומתן מספיק כנ”ל). ולפי משנ"ל מבואר הדבר, שכדי להוציא דיבור הנשמעת צריכים קודם לתקן כלליות הגידין, שיהיה נעכר הדם ונעשה חלב, ולכן צריכים קודם לדבר בשבח הצדיק, ורק אח”כ ימשך מהדעת דיבורים הנשמעים ביחוד הקול והדיבור כנ”ל. אכן במשא ומתן בעלמא אין המטרה לזכות לדיבור הנשמעת באופן כנ”ל, רק שהדיבור לא תהיה פגומה בדמים של גניבה, ותהיה דיבור באמונה מכוונת אל התכלית ליתן צדקה, ולכן מספיק להמשיך לתוך הדיבורים, והמעשה של המשא ומתן, את הדעת וטוב הכוונה. כי משא ומתן בכלל אינו מעשה של קדושה כמו דיבור הנשמעת ביחוד קודשא בריך הוא ושכינתי', רק טהרתה מדמים וכוונתה ומטרתה הם קדושים, וכן הצדקה שנותן בסוף, ועליהם יתיחד שמו יתברך.

תורה כט:ד תיקון הברית שהוא כלליות הגידין.

דבר זה מבואר יפה בריש ספר אדיר במרום (עמ' ו) ז"ל נמצא ששני תרי"ג הם. התרי"ג הא' הוא מה שעשה הקב"ה, והוא בחינת מלכות בפני עצמה, והוא הגוף הניתן לאדם. ויש תרי"ג אחר שהוא מה שעושה האדם והוא בחינת מלכות בסוד מצוה, וזהו התרי"ג מצות. אך האמת הוא שהכל נכלל בתרי"ג, אלא שבאחד מן המאורות האלו נכללים התרי"ג השניים, והוא עטרת הברית שהיא לבדה מקבלת לכל התרי"ג, עכ"ל, ע"ש.

תורה כט:ד 'שד"י על שם ששדי ויורה כחץ לבנונית ותקונין לכל פרט ופרט' – ע' בכוונות לברכת איבוד המינים, שהר"ת של 'שובר איובים ומכניע זדים' בגמטריא שד"י.

כט:ד ולתקן כל העבירות בפרטיות הם רבים מאוד, וכבד על האדם, וא"א לתקן אותם, כי יש דיקדוקים ופרטים רבים בכל לאו ולאו, בכן צריך לתקן כלליות הגידים, שהוא בחי' (דברים ד) ויגד לכם את בריתו, ואז ע"י תיקון הברית שהוא כלליות הגידין, נתתקן ממילא כל הלאווין שעבר, ונמשך להם לבנונית וכו' ויורה כחץ לבנונית ותיקונין לכל פרט ופרט כפי צורכו, ואפי' למקומות הצרים והדקים, כי יש מקומות צרים ודקים שא"א לבא לשם שום תיקון כ"א ע"י תיקון הכלל וכו' ע"ש.

עיין מש"כ בשיחות הר"ן רלה, שזה הדרך והאופן לבוא גם לדקדק, אבל אי אפשר להיפוך – להתחיל עם דקדוקים כדי לבוא לידיע או השגה וכדומה.

כט:ד תינוק יונק משדי אמו (ברכות ג), תינוק היינו המוחין דקטנות שהוא יונק ונגדל מקטנותו, ע"י תיקון הכללי שהוא שדי ויורה כחץ, וזה אמו דא כנסיה כמ"ש (משלי כג) אל תבוז כי זקנה אמך) פי' רש"י כנסייתך, ששם נתכנסין ונכללים כל התיקונים, ע"כ.

עיין ברזין גניזין, מערכה ו' עה"פ ויזכר אלקים את רחל, דרוש א', איך שאימא מסירה את הערלה, ועל ידי זה הטיפה יכולה לצאת לנוקבא. (ושם מבאר שמשיח בן יוסף בחי' יסוד, מסטרא דדינא).

וע"ע בדרוש ב' שכז"ל וישמע אליה אלקים, דהא כד אהבה אשתכחת ושכינתא סלקת, כדין כולהו בירורין דברירת כל זמנא דגלותא מכתנשין בגווה. בגין כן וישמע אליה אלקים, כמד"א (שמואל א:טו:ד) וישמע שאול וכו' (-שתרגם יונתן, וכנש, כלום אספם שיהיו נשמעים אליו. וגם מצינו ששמע לשון ביאה).

כט:ט 'וזה שתרגום יונתן (על פסוק ובגד בוגדים בגדו הנ"ל ובסנהדרין צד): בזוזי ובזוזי דבזוזי, הינו בחי' תאות ממון.'

ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהוא לשון בזיון, שהוא ג"כ פגם בדמים כידוע. וכן תראה בספר משלי בפסוק לפני 'הולך רכיל מגלה סוד' (משלי יא: פסוק יג), כתוב (פסוק יב) בז לרעהו חסר לב ואיש תבונות יחריש. וע"ש בפסוקים הקודמים שיש בהם הרבה רמזים למה שרבינו גילה כאן, ואכמ"ל.

כט:י 'כסף נבחר לשון צדיק' – ע' ברש"י שם (משלי י:כ) שכז"ל שיודע להוכיח עכ"ל. וידוע ענין הידיעה להוכיח מלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח', שהוא ענין השיר פשוט כפול משולש מרובע, שהוא נ נח נחמ נחמן מאומן, שהוא תיקון הכללי.

כט:שייך לאות ח: ועל כן אשה שדמיה מרבים ואין לה וסת אף שיין מזיק לה כנ"ל בחינת יין כי יתאדם, שאחריתו דם, בחינת נכנס יין יצא סוד כנ"ל, עם כל זה רפואתה על ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי וכו' ע"כ.

עיין במסכת שבת רפואה לזבה, שהגמרא מציעה רפואה אחת, ואם זה לא עובד, מציעה עוד רפואה, וכן כמה וכמה רפואות זה אחר זה, ואז מציעה ז"ל ואי לא, ליפתח לה חביתא דחמרא לשמה ופרש"י כלומר יין הרבה תשתה תמיד עכ"ל. ומשמע שאדרבה בשלב הזה היין רפואה לה, כי דוחק לפרש שזה רמז ליין שהצדיק הסתכל בו, לפי מה שפרש"י, ואולי זה רפואה ומועלת לה רק לאחר שנסיתה בכל הרפואות הקודמות, אבל לכתחילה מזקת.

כט:שייך לאות ח: רפואתה על ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי, כי העינים הם בחינת שערות וכו' ע"ש.

רמז לזה מהפסוקים בברכת יעקב ליהודה (ויחי מט:יא-יב) אסרי לגפן (בחי' אשה) עירה ולשרקה בני אתנו כבס ביין לבשו ובדם ענבים סותה. חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב. והמעיין בתורה כאן יראה להוציא הרבה רמזים ואכמ"ל.

והנה הבאתי כמה פעמים מה שאמרו לי בשם הגר"א שסוד תיקון הברית בסוד כי הוא כסותה לבדה (שמות כב:כו – ופרש"י זו טלית), כסותה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (וע' בספר חרדים דף עב – חק לישראל פ' שמות ליום ד' – שפירש: שארה – מעשה, כסותה – דיבור, עונתה - מחשבה). ולשון סותה פרש"י ז"ל לשון מין בגד הוא, ואין לו דמיון במקרא וכו' וצבעונין הוא לשון סותה, שהאשה לובשתן, ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה. ואף רבותינו פירשו בגמרא לשון הסתת שכרות במסכת כתובות (קיא:), ועל היין, שמא תאמר אינו מרוה, תלמוד לומר סותה, עכ"ל. סותה זה בחי' וסת, ובגמטריא עת ע"ה, והוא בחי' פגם ודם נדה, ובחי' אל תרא יין כי יתאדם שאחריתו דם, כי היין בוגד (אות ח), שכל זה נרמז ברש"י הנ"ל. כי לית כבוד בלא כ"ף (תורה ו' – וע"ש באריכות בענין תיקון הברית) ועם הכ"ף, סותה נעשה כסותה שהוא בחי' תיקון הברית ותיקון הבגדים. ודו"ק בלשון רש"י שאין לו 'דמיון במקרא', ויש עוד הרבה רמזים ואכמ"ל.

והנה בענין לבוש הנשמה ארחיב קצת פה בעזה"י, ע"פ המבואר בשער הכוונות ענין סוכות דרוש ז', שלכל נפש אדם יש לו לבוש אחד הנקראת צלם (ולא זו הצל”ם של המוחין ע”ש), ועוד שני לבושים הנקראים צללים, והם מחות"ם – נה"י דאימא, צלם – מקס"א, וצל אחד מקמ"ג – בצ"ל אהי"ה, והוא מהזכר, וצל אחד מקנ"א כמנין בצל-אל, והוא מהנוקבא. ואלו השני צללים הם בחי' בבואה ובבואה דבבואה, וכמו דאי' בגמרא (במס' כתובות קכב. ובגיטין סו.) שבני אדם יש להם בבואה וגם בבואה דבבואה, אבל השדים בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו. וע"ש באריכות איך שאין דבר בעולם שנברא אלא על ידי זו"ן, אכן כאשר יוצא הזרע חוץ מהנוקבא – לבטלה, נוצרים משם שדין ורוחין וכו'. ונמצא שעיקר ההבדל בין האדם הנולד מאשה לשד שנולד מזרע לבטלה, הוא הצל השני מקנ"א הנ"ל. וזה הצל השני הוא ממש כח המהווה את גוף האדם, אותו גוף שחסר להשדין, ועל כן הסתלקותו ממש הוראת המיתה ר"ל, ע"ש כל זה ביותר ביאור.

הרי שעיקר הקמת האדם, ובשמירת הברית, הוא בחותם בבואה דדבואה. חותם בבואה דבבואה ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

והנה ע"ש בכוונות ענין סוכות דרוש ו', והוא דרוש ליל הושענא רבא. ובו נתבאר ענין הלילה הזה הנקרא ליל החותם, ומפרש שם הענין שבליל הושענא רבא יש מסירת הפתקים, או כפי לשון אחר שם אז נכתבים הפתקים, ומסירתם ביום. ומפרש שם את הענין להסתכל אחר חצות לילה לראות אם יש בבואה דבבואה, כי אם נסתלק זה מורה שנגזר עליו לתת רשות אל החיצונים לשלוט עליו ולהמיתו ע"ש. והיוצא מדבריו שהחותם של כתיבת ומסירת הפתק, הוא חותם בבואה דבבואה, שהוא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן – שהוא החותם של הפתק הקדוש של רבינו!!!

כט:שייך לאות ח: רפואתה על ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי, כי העינים הם בחינת שערות וכו' ע"ש.

מצאתי בעזה"י בסוף ספר אדיר במרום ביאור ארוך שממש מתאים להתורה פה, כי הרמח"ל כותב שם ממש בענין "התיקון הכללי", וכותב שצריכים לתקן את הדיבור והצדק על ידי העינים.

ז"ל המלך הח' הוא המלך הדר, והוא התיקון הכללי לכל קלקולי השבירה. וכאן נזכרו אשתו כידוע, שכבר נתקנו הדברים בסוד דוכרא ונוקבא. וגם שם העיר (-ע' בתורה כט:ג שצריכים ואז היא נקראת עיר הדמים), כי קבע זה בהנהגת המלכות מה שקבע, כמש"כ לך עוד בס"ד. הנה כשנשלמו כל הענינים האלה שזכרנו לימצא למעלה בסוד הפה, נקרא שנשלם כל מעשה הפה. וסודו צדק (ע' כט:ג בחי' צדק מכותא קדישא, שזה בחינת הבגדים וכו'), וסוד זה (משלי ח:ח) בצדק כל אמרי פי. וכן אמר (ב"מ מט) שיהיה הין שלך צדק, וכן (שמות כג:ח) דברי צדיקים. וסוד זה הוא התלהטות שנעשה מן הקול המתלהב באויר, והוא סוד (תהלים כט:ז) קול ה' חוצב להבות אש. כי נדחק הקול מן השפתים הנסתמים, ומורר בו סוד החום, ומתלהט ונבקע באויר, והוא סוד הקולות והלפידים והלהבה המתלהבת, בכללות כל מה שזכרנו למעלה בכל עניני הקול. ומכאן שכינה ההנהגה למטה בסוד צדק, שאינו מהפך בזכות כנ"ל, אלא מעניש מיד. והנה זה סוד ירושלים, שהיא עיר הצדק, והוא תוקף הדין, כמו … … (חסר בספר). אך המשפט הוא מיתוק בזכות הרבה, וממעט בעונשים ,והוא סוד (זכריה ח:טז) ומשפט שלום וצריך שזה יתחבר עם הצדק, ויצא הדין במיתוק וזה סוד חיבור דו"ן ,וצדק נעשה צדקה. והוא סוד (תהלים נא:כ) תבנה חומות ירושלים. והוא מ"ש באדר"ז: וקרתא קדישא ושורוי לא אזדמנו. כי הדין בתחלתו אין בו כל כך סדרים בסוד (אבות פ"א) והוו מתונים בדין, אלא יקוב הדין את ההר (יבמות צב). וזהו צדק שהוא שירותא. אבל בסוד המשפט נתקן הצדק ג"כ, ומזדמנים בו סדרים ותיקונים גדולים, שאין הדבר נעשה במהירות ובהלה. ואלה הסדרים הם בנין העיר. והעיקר בנין החומות, שהם סדרים גדולים לתת מעצר לכח הדין. וסוד זה (משלי כה:כח) עיר פרוצה אין חומה, אחר כך: אשר אין מעצור לרוחו והנה סדו צד"ק נודע למטה בסוד ג' אדנ'. והיינו כי האורות למעלה הם נשגבים מאד, ואין נודע להם שם, אלא כשמגיעים למטה, נסדרים השמות לפי השרש שהיו מאירים גם למעלה. והנה זה הצדק המתגלה למטה, הוא עצמו הנשרש למעלה, בסוד (משלי ח:ח) בצדק כל אמרי פי, כמש"ל. ואחר כך כשנסדר בסדרים בסוד החומות – נקראת צדקה. ואמנם סוד תיקון הצדק תלוי בעינים, והוא סוד שפי' (ישעיה לג:כ) עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן והארת העינים בה, הוא שם יק. והנה בהתחבר שם יק אל צדק הוא כמנין הד"ר. וזה סוד המלך הדר כי הנה ההבלים של הפה היו מתלהטים כנ"ל, בסוד צדק. ושם ע"ב שנסתם בתוך הפה, לא נתגלה עוד דרך שם, אלא יעלה למקומות למחשבה, ומשם היה מאיר דרך הפנים בסוד (קהלת ח:א) חכמת אדם תאיר פניו. והנה תראה כי הפה היא סוף הפנים והיא הגילוי שלהם. והאמת כי הפה מהבינה, והפנים מחכמה. ובהתפשט אור הפה דרך הפנים, היה מתחבר באורות של הפה שהם למטה, ומתקן אותם ומחזיק אותם. ומכאן יוצא התיקון למטה של הדר, שהוא חיבור דו"ן. כי גם למעלה כשהאיר אור זה, גרם למה שנסתלק מן ההבלים דהיינו הפשוט שלהם שיחזור ויתחבר עם ההבלים אבל יש הפרש גדול ממה שהיה בתחלה. שבתחלה היו גוף אחד, שלא נתפרשו זה מזה כלל, ומצד עצמם היו אחד. אבל אחר כך חיבורם היה תלוי באור הפנים המאיר עליהם. והנה כנגד זה יצא המלך הדר הזה למטה. והוקבעה ההנהגה בסוד דו"ן. והנה ענין תיקון זה של הצדק ויק, שזכרנו, היה בהדר. אבל היה מתחלק בין הוא ואשתו, והוא סוד המתקלא דו"ן. ונקרא הזכר צדיק, דהיינו צדק י', והנוק' צדקה. ואמנם המתקלא, שהיא מ"ה וב"ן, סודה הדר ומהיטבאל. וסוד זה כי ב"ן הוא שרש הקלקולים, כמ"ש במ"א. והוא בסוד מלכות בלא בחי' היסוד עמה. והיינו עד לא קבילת דכורא. אבל בהיסוד עמה, אדרבא בה תלוי כל החמדה, כמפורש במקומו. והנה נוק' בבחי' ב"ן לבדו נקראת בן טבאל, פירוש – שהטוב נעלם והרע שולט. אבל כשנתחבר עמה היסוד, חוזרת ג"כ היא להתחדש מציאותה בבחי' מ"ה. ואז היא מהיטבאל (מ”ה-ב”ן). ומה שהיא טבאל, שר"ל לא טוב, הוא טובאל, שר"ל טוב גדול. וזה בן טבאל. וזה מה טבאל. והי' נוספת בו, שהוא בחי' היסוד שנתחבר עמה. שאז חוזרת גם היא לבחי' מ"ה.

והנה מכאן נמשכה הנהגת המלכות המשפעת, בסוד רוח הקדש, וזהו: ושם עירו פעו. וסוד זה כי כיון שנסתמו הפתחים, דהיינו סתימת הפה, וכל הנ"ל, הנה מכאן נשרשה הבריאה להיותה גסה וחשוכה מצד עצמה. אבל ניתן לה תיקון בסוד השפעה הבאה ממלכות, בסוד רוח הזה שמאיר חשכה. ולפי שיעור ההשפעה, כך היא ההארה הנמצאת. והנך רואה ההפרש בין היות הפתחים נפתחים מתחילה, או בהיות הרוח נשפע עתה. כי מתחלה היתה הבריאה בהירה וזכה מצד עצמה. אבל עתה מצד עצמה היא חשוכה. אלא שבאה לה הארה ממקום אחר. והנה מלך הדר זה צריך לתקן כל קלקולי השבירה כנ"ל. והוא שצריך מ"ה לשלוט על ב"ן שליטה גדולה, עד שב"ן עצמו ישוב להיות משפיע לעולמות, בסוד (תהלים קיד:ח) ההפכי הצור אגם מים. והוא סוד מהיטבאל, שהנוק' עצמה חוזרת ליקרא בסוד מ"ה (- אולי זה בחי' דם נעכר ונעשה חלב בתורה כט). וכללות התיקונים הנעשים בענין זה הוא מה שהוזכר בפסוק, בסוד: מטרד ומי זהב. ואפרש לך כל ענין זה הסדר על פי לשון המאמר אשר אנחנו בו, ע"כ.

(וע' בקיצור הכוונות של הרמח"ל בענין קידוש ליל שבת, 'ותתן עין בכוס ותכוין וכו' עוד תכוין ע"י ראית העין להמשיך לה הארות מבחינת כתר וכו' ע"ש).

כט:שייך לאות ח: רפואתה על ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי, כי העינים הם בחינת שערות וכו' ע"ש. בתורה טו – שרבינו מגלה איך לזכות לסודות התורה, שצריכים להעלות היראה לשורשה בדעת, וזה ענין התורה שלפנינו, כי יראה הוא בחי' הדיבור, שצריכים להמשיכו מהדעת. ובסוף התורה רבינו מפרש את הפסוק עיני בנאמני ארץ וכו' הוא ישרתני, עיני זה בחי' דעת וכו'. הוא ישרתני זה בחי' סתרי אורייתא.

כט:שייך לאות ח: רפואתה על ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי, כי העינים הם בחינת שערות וכו' ע"ש.

נראה לע"ד על דרך אפשר, שהאשה היא בחי' דיבור שכבר יצא, והרי בכל התורה רבינו דיבור על איך להוציא את הדיבור לכתחילה, שצריכים להמשיכה מהדעת, וכאן יש פגם בהדיבור שכבר יצא. ובודאי צריכים להמשיך לה דעת, וזה בחי' עינים של הצדיק (כמו שהבאתי לעיל מתורה טו). אכן כאן צריכים לתקן את עצם הלבוש. כי רבינו דיבור על רבב ופגם בהבגדים, ולכאו' הפגם בהבגדים הוא מראה על מהות הדיבורים כמו שכתבנו לעיל. אכן עצם הבגדים שהם ממלכות, נראה לעניות דעתי ששורשם הם מבחי' בינה וחשמ"ל, כי המלכות הוא למעלה מהנשמות, והיא בחי' בינה וחשמ"ל להנשמות (כן נראה לענ"ד). וזה בחי' השערות שהם ממותרי המוחין שנה”י דאימא מתלבשת במוחין ומזה תוצאת הבגדים יעו' בכוונות למצות ציצית כמה אופנים ובחינות בזה (ועוד ראוי לציין שלבישת הטלית בבקר מטהר את הג”ת של עולם יצירה, שהוא עולם הדיבור). ועל כן כיון שצריכים לתקן הדיבור שכבר יצא, צריכים לתקן בהבגדים ממש, וזה על ידי הסתכלות הצדיק שהוא בחי' תיקון השערות.

מה שהתיקון תלוי דייקא בעינים של הצדיק, ולא בשערו, נראה משום שהסתכלות עושה כלי, ובנידון דידן – וסת.

כי העינים הם בחינת שערות – עיין בבא בתרא טז. שלכל שערה יש גומא בפני עצמה, ואילו היו יונקות שנים מגומא אחת, היו מחשיכות מאור עיניו של אדם. ועיין בנדרים פא. ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא, ופירש הר"ן ז"ל כשאינו מסרק ראשו תמיד ומתוך כך איכא ערבוביתא ברישא, מביאו לידי סמוי עינים, שזוהמת הראש מכהה מאור עיניו, ע"כ.