ליקוטי ננח — תורה ל

פירוש על נ נח נחמ נחמן מאומן על פי תורה ל' – עיין ערך מלכות: להעלות המלכות וחכמה תתאה על ידי חסד לקבל חיות מאור הפנים.

ל:ב וצריך כל אחד לבקש מאוד מלמד הגון כזה, שיוכל להסביר ולהבין אותו שכל עליון וגדול כזה, דהיינו השגות אלקות, כי צריך לזה רבי גדול מאוד מאוד, שיוכל להסביר שכל גדול כזה על ידי השכל התחתון וכו' כמו שמצינו בעת שהיו ישראל במדרגה קטנה מאוד, דהינו במצרים שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה, היו צריכים רבי גדול ומלמד גדול ונורא מאוד, דהיינו משה רבינו עליו השלום, כי כל מה שהוא קטן ומרוחק ביותר, צריך מלמד גדול ביותר וכו' ע"ש.

צ"ע בדברי רבינו מה כוונתו מה שהשוה ענין הצורך לרבי גדול כדי להשיג שכל עליון למה שישראל במ"ט שערי טומאה במצרים הוצטרכו למשה רבינו, אם זה רק השוואה בעלמא או שזה אותו דבר. כי בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח' רבינו גילה הענין שצריכים צדיק כמו משה רבינו כדי לתקן את הדמיון של העם, כדי שיזכו לנבואה. ורבי נתן כתב על זה התורה תנינא ח' בליקוטי הלכות (אורח חיים ב, ברכת הריח וברכת הודאה ד:ט) ז"ל על כן צריכין לחפש ולבקש מאד ולהתפלל לה' יתברך הרבה מאד שיזכה להתקרב לצדיק אמתי שיש לו בחינת רוח נבואה. כדי שיתברר המדמה שלו, כדי שיזכה לאמונה שלמה, ואז זוכין לאמונת חדוש העולם וכו' ע"ש. ועיין מש"כ בתורה רמה, שהשכל והנבואה דרך אמונה הם לכאורה שני ענינים שונים לגמרי.

ועיין מש"כ בשיחות הר"ן אות עו, ודנתי שם בענין השגה דרך שכל או דרך נבואה, והבאתי שם מש"כ בספר המדות, ערך דעת ב:ט חכמי הדור הם כנפי הדור, לפי חכמתם כן התקרבות הדור והשגתם או להפך, הינו התרחקות חס ושלום מהשם יתברך. ולעתיד לא יצטרכו להשיג אלקותו על ידי חכמות, כי יקוים בנו: "ולא יכנף עוד מורך וכו'" עכ"ל. וצ"ע גם בזה, שהרי מבואר שלא יצטרכו להשכל – והוא לכאורה כענין המבואר בתורה ל' כאן, אכן האם הנבואה לא יהיה דרך הצדיק, כמו שמצינו בזוהר הקדוש שכל הנביאים נבאו רק דרך משה רבינו. ועמש"כ בספר המדות, ערך אמונה מא – לעתיד לבוא כל אחד הזעיר מחברו בשנים, יהיה יותר למעלה.

מצאתי בספר יד יוסף (פרשת בלק דרוש ב', מובא בלקט קדמונים על ספר שמואל א:ג:ג) ז"ל ונר אלקים טרם יכבה, נראה שזה הפסוק בא לתת טעם וסבה כיון שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר וענו, מוכן בכמה הכנות, אם כן איך שרתה הנבואה על שמואל שהיה נער עדין... לזה בא ונתן סבה כי באמצעות המכון יחול השפע על בלתי מוכן, ובאמצעות עלי הכהן זכה שמואל שרתה עליו נבואה. ולזה אמר, ונר אלקים טרם יכבה, ירצה להיות שנבואה זאת היתה טרם שיכבה נר אלקים, דהינו עלי שהיה נר אלקים, דנר ה' נשמת אדם. ועוד סבה שנית כי, שמואל שכב בהיכל ה' אשר שם ארון (ה)אלקים וכו' ובאמצעות הכנת המקום וכו' שרתה עליו הנבואה, ע"כ. ולכאורה זה בענין הנבואה השייך לתורה תנינא ח', לא לענין השגה בדרך השכל המבואר כאן בתורה ל.

ל:ב וכל מה שהוא קטן ביותר ומרחק ביותר מהשם יתברך, הוא צריך רבי גדול ביותר, כמו שמצינו בעת שהיו ישראל במדרגה קטנה מאד, דהינו במצרים, שהיו משקעים במ"ט שערי טמאה, היו צריכים רבי גדול ומלמד גדול ונורא מאד, דהינו משה רבנו ע"ה, כי כל מה שהוא קטן ומרחק ביותר, צריך מלמד גדול ביותר, שיהיה אמן כזה, שיוכל להלביש שכל עליון כזה, דהינו השגתו יתברך שמו, לקטן ומרחק כמותו, ע"כ.

ע' בזוהר הקדוש פרשת פקודי (רמא.) תא חזי כד פקיד קב"ה למשה על משכנא, לא הוה יכיל למיקם ביה, עד דקב"ה אחמי ליה כלא בדיוקניה, כל מלה ומלה, ע"ש. ופרשו המפרשים שם (מתוק מדבש) שהטעם שמשה רבינו לא היה יכול לעמוד בו, לפי שהוא היה מושרש בתפארת דאצילות, והיה רגיל בשיעור קומה העליונה דאצילות, ועתה צוהו הקב"ה לעשות משכן התחתון שהוא סוד משכנו של מט"ט שבעולם היצירה, והוא לא היה רגיל בשיעור מדות הקטנות של שם, ע"כ.

וע' בזוהר הקדוש פרשת תרומה (קמה.) שמגלה שם מעליותא שהיה לשיר השירים של שלמה המלך אפילו יותר מהשיר של משה רבינו, ואביא עיקרי הדברים הנוגעים לענינינו. כי שלמה המלך גרם לזווג זו"נ, כי השכינה היתה כבר מתוקנת לפניו. ואילו משה רבינו היה מתקן עוד את השכינה, 'משה זווג למטרוניתא בהאי עלמא לתתא' פירוש המתוק מדבש, כי כל מגמתו היה להוריד את השכינה שתשרה בתוך בני ישראל, כאומרו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, ומפרש התרגום אם לית שכינתך וכו'. 'למהוי בהאי עלמא בזווגא שלים בתתאי'. והזוהר ממשכת 'ואי תימא היך עייל משה למטרוניתא בלחודא בהאי עלמא, דהא אתחזי פרודא', 'תא חזי קב"ה זווג לה במשה בקדמיתא, ואיהו הוות כלת משה כמה דאתמר (פירוש: כי משה היה מרכבה לז"א בתחתונים, וברדת השכינה לשרות על משה הרי היא מתיחדת למטה עם ז"א), כיון דאזדווגת ביה במשה, נחתת בהאי עלמא בזווגא דהאי עלמא, ואתתקנת בהאי עלמא מה דלא הוות מקדמת דנא', ע"ש. ולכאו' מבואר עוצם גדלותו של משה, על דרך שכתב רבינו, שבני ישראל היו צריכים צדקותו של משה רבינו, שהיה יכול להיות מרכבה לז"א ולהשלים בעצמו היחוד של זו"נ, כדי להמציא את השכינה לבנ"י שיהיו מקושרים בשכינה, ואילו שלמה המלך רק העלה את השכינה ליחדא ביחוד עליון.

ל:ב וכל מה שהוא קטן ביותר ומרחק ביותר מהשם יתברך, הוא צריך רבי גדול ביותר, כמו שמצינו בעת שהיו ישראל במדרגה קטנה מאד, דהינו במצרים, שהיו משקעים במ"ט שערי טמאה, היו צריכים רבי גדול ומלמד גדול ונורא מאד וכו' כי כל מה שהחולה נחלה ביותר צריך רופא גדול ביותר וכו' ע"ש.

בזה מובן מה שמצינו בקריאת שמע שעל המטה של האריז"ל שמכוונים לקבל ד' מיתות ב"ד, סקילה שריפה הרג וחנק, כנגד ד' אותיות של שם ה', י"א – סקילה, ה"ד – שריפה,, ו"נ – הרג, ה"י – חנק. הרי כל מה שהפגם יותר חמור והעונש יותר חמור, הרי צריכים לכוון כנגדו באות יותר עליון ומעולה.

תורה ל:ד שונא בצע הוא מסטרא דמלכות – וכן ע' תורה נו:ה ומלכות דס"א הוא מאסף ממון.

ל:ד ולבא להשכל התחתון הזה, אי אפשר כ"א ע"י שונא בצע, שישנוא הממון בתכלית השנאה וכו' ע"ש.

ועיין בתורה ס – דע שיש שבילי התורה, שיש בהם התבוננות גדול מאד, שא"א לבא להתבוננות הזאת, כ"א ע"י עשירות, כמו שבפשטי אורייתא, אם אין קמח אין תורה וכו' ע"ש. הרי מבואר שעכ"פ בכל התורה צריך איזה מעמד כסף. וע' ספר המידות, ממון טו, שכל הבנה חדשה כרוך בעקבו ממון רב.

ל:ה ז"ל והשמחה של כל המצוות שעושין בכל השנה הוא מתקבץ אל הלב, שהם השלש רגלים ועל כן הם ימי שמחה כמו שכתבו (דבירם טז) ושמחת בחגך, ואז מאיר הפנים על ידי השמחה, ע"ש. הרי שכל המצות הם עולים לרגל. וסמך לזה מצאנו במסכת פסחים, עמשכ"ש בדף ח:.

ל:ו "וצריך לראות לחתך ולהבדיל את בחינות המלכות הנ"ל מבין הארבע גליות, ולהעלותה משם. ועקר עליתה 'על ידי בחינות החסד", על פי מה שרבינו גילה בתורה לד:ז (ע"ש מש"כ וכן לעיל ב:ב) שיש לקשר האור בכלים הנשברים, יש להעיר גם כאן שכלי מלכות נשבר וירד הכלי במקום חסד דבריאה (והאור עלה בדעת דר הקו אמצעי כמו היסוד), כמבואר בספרי קבלה (ובכתבי זאת אני סומך על כללי חכמת האמת לרמח"ל אות ל).

ל:ו ועקר התשובה היא בבחינת שאינו יודע לשאל. הינו לעשות תשובה ולשאל כפרה מהשם יתברך על שאינם ידועים, שזה עקר התשובה, בבחינת (תהלים סט) אשר לא גזלתי אז אשיב, עכ"ל. בשיח שרפי קודש ד:לו כשיחפץ האדם לחזור בתשובה שלמה ויחפש לנקות עצמו מחטאיו בשלמות בלי שום ערמה, ימצא פשעים עוונות ועולות ששכח מהם לגמרי ולא שם לבו להרגיש בהם, ורק מחמת רוב עסקו בתשובה יבחין עוד ועוד בחסרונותיו שכבר שכח מהם זמן רב, ואף עליהם מחיב לעשות תשובה. וזהו 'אשר לא גזלתי אז אשיב' כי כשיבדק עצמו היטב היטב, יראה שאכן גזל ועות. רק שלרב הזמן והשכחה היה נדמה לו שלא גזל, ע"כ.

שבת בחי' תשובה (ליקוטי מוהר"ן נח, מט, ו, עט, ב:עב), וקדושת שבת זה בחי' תכלית הידיעה ותכלית הידיעה שלא נדע, ובשביל זה שבת נקרא תכלית שמים וארץ וכו', לשון רבינו בלקמ"ת פג.

[עיין במסכת ברכות (כג.) מתת הכסילים זבח (קהלת ד) אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואין עושין תשובה. כי אינם יודעין לעשות רע, אי הכי צדיקים נינהו, אלא אל תהיה ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים אם על הרעה הם מביאים. אמר הקב"ה בין טוב לרע אין מבחינים והם מביאין קרבן לפני, ע"כ.]

יש לציין דאביי קבע במסכת כריתות (יב:) שהאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, ולא יתחייב שני חטאות רק אם תהיה בשני העלמות, כי העלמות מחולקות (\מחלקין) להיות חייב חטאת על כל העלם והעלם. הרי שמה שמחייב החטאת הוא האי ידיעה, וכן פירש רש"י במסכת שבת (עב. ד"ה ופליגי) שחיוב הקרבן הוא על השגגה, כלומר על חסרון הידיעה הגורם לחטא, וכיון שנודע לו החטא בין הפעם הראשונה לשניה, ואחר כך שוב נעלמה ממנו אותה ידיעה, נמצא שהיו כאן שתי שגגות שגרמו לשני חטאים, וחייב שני קרבנות. אמנם לשון הרמב"ם (שגגות ה:א) היא "שהידיעות מחלקות השגגות", ודייק האבני נזר (שו"ת חושן משפט סי' קצא אות ב' ד"ה והנה), שמשמע שידעת כל חטא היא סיבה לחייבו בקרבן.

ובכריתות (דף יח:) אמר אביי ומאן לימא לן דיום הכיפורים מכפר על דלא מתידע ליה, דילמא והוא דמתידע ליה, א"ל רבא, תרדא (-שוטה) הודע ולא הודע תנן (שבועות ב:), ע"כ.

ובכריתות (יט.) תניא א"ר אליעזר מה נפשך אי חלב אכל חייב אי נותר אכל חייב וכו' אמר לו רבי יהושע הרי הוא אומר אשר חטא בה, עד שיודע לו במה חטא.

ובמגלה עמקות (אופן קו) ז"ל כמו שדין ביעור חמץ מן הגוף, שאין מבערין את החמץ לא בחורין עילאין ולא בתתאין במקום שאין בן אדם שולטת בהן (כדאיתא בפסחים ח') כן גם כן העבירות שאין אדם זוכר מה שעשה בימי נערותו, אינו נענש עליהם, ע"כ.

תורה ל:ז ועקר התגלות החסד וכו' הוא על ידי תוכחה וכו' וצריכין אנו לקבל תוכחתם, אף על פי שתוכחה שלהם היא לפעמים דרך בזיון, שמבזים אותנו, אעפ"כ צריכין אנו לקבל תוכחתם כדי לקבל על ידו את החסד כנ"ל. כי מה שתוכחתם הולכת לפעמים בדרך בזוי, צריך לדון אותם לכף זכות, כי אין אדם נתפס על צערו וכו' ע"ש.

והוא קצת פלא לאור מה שרבינו גילה בתורה רפ"ב ובתנינא תורה ח', שהדרך היחיד ליתן תוכחה הוא בדרך של השיר של חסד, שאינו מבזה ומביש כלל את ריח השומעו, וצריכים לבנות את האדם על ידי הנקודות טובות, ואילו כאן רבינו מטיל את החיפוש לזכיות על השומע התוכחה, שהוא צריך לדון המוכיח המבזה אותו לכף זכות.

וי"ל שכאן התוכחה הוא על מעשה המצוה, כמבואר שהצדיק קיבל בלבולים מהתפלות, והצדיק מבחין בין המתפללים כפי בחינת העזות דקדושה שיש בהתפלה ובהתורה של כל אחד, ואז הצדיק מוכיח את המתפלל על תפילתו שלא היה בשלימות כמו שצריך, והרי מבואר שהתוכחה בא על טוהר המעשה והתפלה של אותו אדם, ואולי כביכול ניתן לומר שהצדיק קצת אשם בזה שהוא מוכיח את העושה מצוה. ולכן על האדם השומע להיות עכשיו כאילו הוא הצדיק, ולהתחזק באותו עזות דקדשה שלו (כמו שמבואר בתנינא תורה ח' שזוכין להשיר פשוט כש"ר על ידי עזות דקדשה) ולחפש רק את הזכות והטוב - לדון את הצדיק המוכיחו לכף זכות. ואז החסד נתגלה על ידי התוכחה, ודו"ק.

וי"ל שזה בחי' את אשר אהב ה' יוכיח, כי כאשר אהבתי הוא מפקודין דעשה (זוה"ק מובא בלק"מ כ"פ), היינו דוקא זה שעובד את השם, הש"י מוכיחו, ואילו אלו שלא עובדים אותו יתברך, הרי משגיא לגוים ויאבדם. ואולי י"ל בזה מה שהש"י אמר למשה רבינו (ריש פ' בשלח פסוק טו) ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, ואיתא בזוהר הקדוש (נב:) בעתיקא תליא כלא, ואפילו אותה תפילה של משה רבינו לא היה זכה לבחינת עתיקא, ולכן בא התוכחה, ותכליתה לגאול את המלכות, ולכן דבר אל בני ישראל ויסעו.

וכן מה שרבינו הביא מאברהם אבינו שרדף אחר הד' מלכים, נראה שאותם מלכים היו כעין בלבול של תפילה. כי מלכות בית דוד יצא מלוט. והרי (בראשית יד:ד) המלכים היו עבדים לכדרלעומר שתים עשרה שנה, ומרדו בשנת הי"ג, ומהיכא יצא להם למרוד, לכאו' זה היה כאשר לוט הפרד מאברהם ובחר לשבת איתם, והרי צעקת המושל בכסילים, צעקת שורש המלכות שבלוט, וכמש"כ (יח:כא) הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה. ולכן נראה לע"ד שדייקא על ידי ביאת לוט היה המרידה. ובזה י"ל מה שכתוב בספר מי השילוח שעל ידי מחשבה אחת שהיה לאברהם אבינו לא לרדוף אחרי המלכים נולדו כל השני מיליון ארבעה מאות נפשות שלא רצו לצאת ממצרים ומתו במכת חשך, כי זה המחשבה היה להניח המלכות תחת שלטון הד' מלכים (ולא יהיה תיקון להד' בנים כמבואר, ועל כרחך ימותו מהם). (וחשך הוא ענין של ספק, וגם הפוך של קצירה כמו שקי"ל (ב"ב טז:) אידלי יומא אדלי קצירא).

ולפי מש"כ לפרש שכאשר מוכיחין את העושה מצוה יש אפשרות לבזותו ועל השומע להתחזק ולדון המוכיחו לכף זכות, יתכן ללמוד מזה להוכיח את המפרסמים של שקר אפילו בבזיונות, כי הם ממש באים מכח המצות שלהם, הענוה והתפילות והתורה וכו', ואם כן עליהם לעמוד בזה, עד שיזכו באמת לעזות דקדשה ולגלות את החסד של השיר פשוט כפול משולש מרובע – נ נח נחמ נחמן מאומן.

תורה ל:ז כל הבלבולים באים על מחשבת המתפלל בבחי' מי ימלל גבורת ה' ישמיע כל תהילתו ע"ש. ע' בספר החרדים (סט: מובא בחק לישראל, ויגש יום ב') ז"ל מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו (משלי כז) כלומר לפי כוונתו בתפלתו מהללו, שאם באים לו מחשבות מהעולם נראה כי הוא כסף מלא סיגים לא יטהר לבבו ורחוק הוא לכן ישתדל באומץ להתרחק מהקליפות ולהטהר ולהדבק ביוצרו יתברך, ע"כ.

עיין מש"כ לעיל ט:ג שתפלה מלשון פלל, לשון מחשבה.

תורה ל:ח אמנם לכאורה איך אפשר לו להוכיח את כל אחד ואחד, הלא כל התפלות באין אצלו ביחד – של הכשרים ושל אותם שאינן כשרים – ואיך יודע איזה תפלה באה מזה או מזה, כדי להוכיח אותו. אך יודע זאת על ידי העזות והתורה של כל אחד ואחד, אם תפלתו היתה כהגן אם לאו, ע"כ.

בספר אמרי קדוש, עמוד התפילה כז"ל: אמר רבי אורי מסטרעליסק זי"ע: שבכל יום ויום קודם התפלה הוא מעיין על נפשות האנשים אשר הם יושבים אצלו, כל אשר עבר עליהם בכל יום ויום או בלילה בבחינת נר"נ של כל אחד ואחד בכל עולם ועולם שכל אחד שורש נשמתו הוא שם, והעביר חטאתו מהם.. ואח"כ בעת התפלה הוא מעיין גם כן על נפשות האנשים אשר יושבים אצלו, על הבל התפלה של כל אחד ואחד איך הוא נובע מליבו לפיו, ואם הוא רואה באיזה תיבה שאינו נובע מליבו לפיו ועי"ז יצאה התיבה מפיו באיזה סירכא, הוא מעיין באיזה און נעשה הסירכא ומפריד אותה ומדיח את נפשם כמו שמדיחים קרביים ובני מעיים.

“אמר: הטעם שהוא מאריך בעזרת אבותינו עד גאל ישראל, מפני שאז הוא מעיין על כל נפשות המפללים עמו ביחד בכמה גלגולים היה, והקלקולים של כל אחד ואחד איך הוא, ואיך שיתן התיקון לכל אחד ואחד כמו שצריך לו.

“אמר: אני אוהב שיעמדו האנשים לפני בתפלה ולא מאחורי, כמאמר חז"ל (ברכות כז:) אסור להתפלל אחורי רבו, כי אם עומדים לפני אז אפשר לי ליקח אותם איתי ולהעלותם, אבל בבחינת אחוריים בקושי הוא ליקח את האדם ולהעלותו, ע"כ.

ולכאורה מבואר הדבר שמעלה זו שהיה עושה ר' אורי היה רק עם אלו שהיו איתו ממש באותו חדר, ועדיף שיהיו עומדים לפניו ממש. ואילו רבינו מדבר על כל המתפללים שבכל העולם כולו, שכל תפילותם באים להצדיק, ואיך יבחן.

ל:ח ויש לו תורה מסטרא אחרא הנקראין פסילין שהוא הפך מן התורה הקדושה שלנו שהוא בחי': 'פסל לך', כי היא נקראת פסלת על שם העתיד וכו' עיין שם.

לכאורה גם פסולת מורה על ענין הסיבובים של פילפול התורה המבואר לעיל אות ג. ודבר זה כמעט מפורש במהרש"א במסכת נדרים לח. אמר רבי יוסי בר' חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך, מה פסולתן שלך אף כתבן שלך וכו' והגמרא מסקת: אלא פילפולא בעלמא. וביאר המהרש"א כמו שב'פסל לך' קבל משה רק הפסולת שהוא הנשאר מהלוחות מבחוץ ולא את גוף הלוחות, כמו כן ב'כתב לך' מפרשים שקבל רק הפלפול, והיינו הבנת דבר מתוך דבר שהוא מבחוץ ולא גוף התורה, עיין שם.