בבא קמא

בבא קמא

בבא קמא, עם התיבות, בגמטריא נחמן. מסכת בבא קמא, עם קי"ט דפיו, בגמטריא ברסלב (=נחמן בן פיגא) נ נח נחמ נחמן מאומן. וענין קי"ט דפים שהם מע"ט עמש"כ בדף ל.. הראשי וסופי תיבות של בבא קמא, עם הד' אותיות בגמטריא נ נח.

עיין בחלק ה' מאומן ערך פלשתים טעם בבא קמא היא שער ראשונה, כי בא"ת ב"ש - ששת דית, היינו אותיות שד"י שת בגמטריא שבע מאות, בחי' ז', הרי בחי' שש ושבע, שהם סוף הבנין וכניסתה, ומקום הערוה שצריך שמירה יתירה מנזק. עיין שם באריכות.

עוד נראה לפרש בעזה"י. בור, בחי' ג' עולמות, ב' – בריאה, ו' – יצירה, בחי' רוח, ר – עשיה, בחי' סוף מעשה במחשבה תחילה. כי כל עולם בעיקר ז' ספירות כל אחד כלול י' ע"ה, הרי ע' פעמים ג' בגמטריא בור, עם הג' אותיות. בגמטריא רד"ו שנה שהיו במצרים, כי הגלויות מכונים בור, כמו שכתוב, גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו (זכריה ט:יא). ושרו של מצרים נקרא רהב (רש"י סוף פרשת וישב כותב שהמצריים נקראים רהב וכן בעוד כמה מקומות, ישעיה ל, נא. תהלים פז, פט. איוב ט, כו, ועוד. ומצינו שכל הגוים נקראים כן (אבן עזרא). ועיין בן איש חיל דרוש ג' לשבת הגדול שר מצרים היה שמו מצרים מסטרא דנוקבא, כענין הכתוב יהיה מצרים כנשים וכו' עיין שם), בגמטריא בור ע"ה, וכמו אבר"הם שהוא בור עם מים נגד בור דנזיקין כמו שכתוב בכתבי האריז"ל. כי באמת רהב הוא שרו של הים (בבא בתרא עד: במדב"ר קורח יח, ועוד. ועיין במדרש שכל טוב שמות יד:כא אע"פ שהיה נמחץ מששת ימי בראשית (כמובא בכמה מדרשים כיון שלא בלע כל מימות שבעולם, וזמש"כ באיוב כו, בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב) נותן בה כח מאת הקב"ה כדי להדיין עם שרם של מצרים ולהתגבר עליו ולהפילו מן השמים תחלה כשדרשוהו וכו' ע"ש), וכבר הבאתי מרש"י שהים הוא הבור והיקב של הקב"ה. ובא הזוהר (שמות רעב:, חדש בשלח נא:) וכתב שרהב שרו של מצרים ושל הים, הרם את מטך נגד רהב. ובור לשון בריאה, ע' בספר תורה אור על סודות הרמב"ן בפרשת נח ז"ל ומייתי ראיה 'בריתי היתה אתו', בלשון נקבה, ויאמר כי ברית לשון בריה, ולא אמר בריה לומר כי היא בריאת הספירות שעליה, ע"כ. ויסוד הנוקבא נקראת קבר בחי' בור (וכן להדיא ברד"ק (ישעיה יד:טו) ובור הוא הקבר. וע"ש פסוק יח, איש בביתו פרש"י בקברו).

והעולם אצילות שעל גביהם, שהוא אלקות, הוא אור, א' חלף ב'ור. על כן בארים כבדו ה' (ישעיה כד:טו), כאילו כתיב באר מים, כי הוא נמצא בבור כמו שרש"י הביא ממנחם, לשון נקעים וסעיפים, אבל מכבדו עם אור. ולכן פרעה עומד על היאור, כי כל היתר כניטל, י' מוסיף על אור, לגרוע י' ספירות מהא', להיות בור, וכמו שפירש רש"י שהיאורות לא היו אלא חפירות.

וכל ענין הגלות לברר בירורים, בחי' וברותי מכם המרדים והפושעים בי מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבוא וידעתם כי אני י' (יחזקאל כ:לח). וזה לשון בור. ולכן מכל האברים, היסוד נקרא סתם אבר, שעושה הבירור.

והד' אבות נזיקין, ב'ור שמ"ה, שממה של בור. ורבינו משה, מן המים משיתיהו. בחי' בראשית, בר אשית.

בור, במספר קטן עולה י', שיעור בור.

(תהלים ז:טז) בור כרה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל. ישוב עמלו בראשו ועל קדקדו חמסו ירד. קדקד בגמטריא בור. עמל פירושו שוא (כמו בישעיה נט:ד בטוח על תהו ודבר שוא הרו עמל והוליד און, ובאיוב ז:ג כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי. ועיין בזוהר חדש בראשית – אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו (תהלים קכז) אם אין הכונה לשם שמים, לבנות הבית ולהוליד בנים, שוא עמלו בוניו בו, שמכניס באותו הולד עמל של שוא. ואיזהו עמל של שוא, זו נפש חיה, שתכלה ותכרת, כהבל היוצא מן הפא, שהוא שוא וכו') בחי' הבל. וזה גם עמלו, עם ל"ו עם הכולל בגמטריא הבל. כי לדעת רב אין חייבים על הבור אלא משום הבלא. ואילו לשמואל אף על חבטה (ב"ק נ-נא), וזה בראשו ועל, בחילוף אות ו' לאות מ', באותיות בומ"ף של השפתיים, הרי אותיות רב – שמואל, וע' יתירה, בגמטריא הבלא וחבטה עם הב' תיבות. כי על עמלו, בחי' הבל, חייב לפי רב ושמואל, אבל 'ועל קדקדו חמסו ירד', בחי' חבטה, אינו חייב אלא לשמואל. וכן 'בראשו' ראשי תיבות של הד' אבות נזיקין, בור רגל אש ואדם שן ושור. וכן כתיב (במדבר ה:ז) והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו וכו'. בראשו, אלו הד' אבות נזיקין כנ"ל, אבל רק רבי חייא מנה קנסות בתוך האבות (דף ד:), וזה מש"כ, וחמישתו בגמטריא רבי חייא מנה כד אבות ע"ה. [ובמקום אחר פרשתי כל הפסוק עם הפסוק שלאחריו בדרך אחר, כי בראשו בגמטריא שנת תק"ט שבו התחיל וכו' עד אם אין לאיש גואל להשיב בגמטריא יששכר - הגר, ואכ"מ].

ברוך – נוטריקון בור כרה. כי מבואר בכוונות, באמירת ברוך יסוד אימא מאיר לחסד גבורה תפארת – 'אתה ה' אלקינו' – להעלותם אליה, ואז היא נקראת מלך העולם. הרי כאילו אימא כרה בור, שהתרוקנה העולם ממציאת חג"ת, עד שהיא מחזירם תיכף בסיום הברכה להתגלות במלכות.

השם בוכ"ו שהוא הפנים של שם אהי"ה, והוא בחסד, בו פעמים כו, בגמטריא בור.

ג: מאי מבעה, רב אמר מבעה זה אדם, דכתיב (ישעיה כא:יב) אמר שומר אתא בוקר וגם לילה אם תבעיון בעיו [שבו אתיו], פרש"י ז"ל אמר שומר, אמר הקב"ה. אתא בוקר, גאולה לצדיקים. וגם לילה, חשך לרשעים, אם תשובו בתשובה ותבקשו מחילה בעיו, אלמא באדם כתיב בעיו, ע"כ.

ויש להעיר שגם עצם השם אדם מורה על תשובת וחזרת האדם להאדמה כמו שכתוב (בראשית ג:יט) בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב, עיין ברש"י שם לעיל עה"פ (ב:ז) עפר מן האדמה ז"ל צבר עפרו מכל האדמה, מארבע רוחות, שבכל מקום שימות שם, תהא קולטתו לקבורה. דבר אחר, נטל עפרו ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ:כ), הלואי תהא לו אדמה כפרה ויוכל לעמוד, עכ"ל.

ט: רש"י ד"ה בהידור מצוה ע שליש במצוה כז"ל עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה, ע"כ. וכבר העיר בדבר אברהם (ב:כה:ג בהערה) איזה הידור שייך להבגד של הציצית, וביאר שכשם שספר תורה מצוה לכרכו בשיראין נאים ככתוב בברייתא בשבת (קלג:) כמו כן יש לקשור הציצית בבגד נאה, כך מובא. ואינם דומים כלל, כי קדושת ציצית היא קדושה כזו שיכולים להביא את הציצית למקומות המטונפים, והרי מוכח שאינם שייכים כלל להסביבה והאוירה של עולם הזה, ואם כן גם הבגד לא תהיה תלוי בתנאים של עולם הזה בהידורים וכדומה (אבל הצבע של הבגד כן מעכב בצבע הציצית). מה שאין כן ספר תורה.

ובפשטות אינו קשיא כלל, כי טלית הוא בגד מיוחד לתפילה – שעל כן באמת אין להכניס טלית למקומות המטונפות, ולכן בודאי חל עליו מצות הידור.

רש"י ד"ה והמת יהיה לו כז"ל שומר שכר שפשע ונטרפה על ידי זאב כנזקי גופו חשיב ליה שהרי היה עליו לשומרה, ע"כ. קצת פליאה שזה נחשב גופו. אכן מצינו שמחשבת השומר מועלת לענין שליחות יד, שבית שמאי מחשיב המחשבה כאילו שלח ידו ממש.

טו.

מפתחות:

השוו אישה לאיש: לק"מ ז על התורה דף ח:.

טז. וכבוד עשו לו במותו מלמד שהושיבו ישיבה על קברו וכו'. עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

טז:

בעת אפך עשה בהם הכשילם בעניים שאינם מהוגנים: לק"מ ע דף פז..

הכשילם בעניים שאינם מהוגנים: לקמ"ת טו דף כ:.

כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי (ירמיה יח:כב) רבי אלעזר אמר שחשדוהו מזונה ר' שמואל בר נחמני אמר שחשדוהו מאשת איש.

גם במשה רבינו מצינו (סנהדרין קי.) שחשדוהו באשת איש. וביאר המהרש"א (ח"א ד"ה כי) שטעם אחד לשניהם, שמשה וירמיה היו מוכנים תמיד לנבואה ושניהם הוכיחו את ישראל בנבואתם ארבעים שנה. [ראה ילקוט שמעוני (דברים רמז תתקיט)], והוצרכו לפרוש מנשותיהם כדי להיות מוכנים לנבואה, ואמרו ליצני הדור שלא יתכן שפרשו זמן כה רב מנשותיהם, ולכן חשדו אותם באשת איש – עד כאן ראיתי במפורש.

פירוש זה לא מפרש למה חשדום על אשת איש, הלוא יש כלל (ברכות ל.) מהיות טוב אל תקרי רע, ולפי טענתם שמשה וירמיהו היו צריכים להיות עם נשים, בודאי היו ממעטים באיסור ולא היו עוסקים באשת איש החמורה וגם אוסרה על בעלה. ואולי כל עוד שהאשה היתה מותרת, לא היה סיבה להם לפרוש מנשותיהם, שהיו צריכות לקבל את זה בעל כרחן.

לענין משה רבינו י"ל אשת איש הכוונה על אשתו. וזה אתי שפיר בפרט במשה רבינו שנקרא איש, והאיש משה, איש האלקים. וכן לשון המפורש, 'שלא יתכן שפרשו זמן כה רב מנשותיהם', דהיינו שחשדו שחזרו לנשותיהם, ונשותיהם הרי הן אשת איש – והאיש זה עצמו.

אכן לענין ירמיהו בסוגיין אי אפשר לפרש כן, כי הגמרא אמרה: בשלמא למאן דאמר שחשדוהו מאשת איש היינו דכתיב ואתה ה' ידעת את כל עצתם עלי למות (ירמיה יח:כג), אלא למאן דאמר שחשדוהו מזונה, מאי למות? ע"כ. הרי מבואר שחשדוהו על אשת איש ממש.

ועל כל פנים מזה גופא מסייע לן בענין משה רבינו שלא חשדוהו על אשת איש ממש, כי לא מצינו שדנוהו למיתה, רק התלוננו. [ולפי פירוש הגר"א שחשדוהו למשה רבינו שאין נבואתו טהורה, לכאורה לפי טענתם יש חיוב מיתה מפני שמתנבא מה שלא שמע – דברים יח:כ ברש"י].

יז.

גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה. ופרש"י ז"ל אלמא מעשה עדיף, ע"כ. ותוספות ד"ה והאמר מר, הקשו שמבואר במסכת קידושין (מ:) שנמנו וגמרו בזה שתלמוד גדול. ושם בקידושין תירצו התוספות (ד"ה תלמוד, בתירוץ השני) שלענין מי שעוד לא למד, בודאי תלמוד יותר גדול, אבל מי שכבר למד, ודאי המעשה יותר חשוב. [והפנים מאירות תירץ שהגמרא בקידושין מיירי כאשר המצוה אפשר על ידי אחרים].

עיין מה שכתבתי בהקדמה לספר ליקוטי נ נח חלק א, שיש בזה סוד של נעשה ונשמע, רז זה של המלאכי השרת שהכתירו את בני ישראל עם שני עדיים, והיו בגדר ובבחינת לא למדו, כי הרי עוד לא קבלו את התורה, ורק אז היו באים ללמוד, ועכ"ז אמרו נעשה ונשמע, הקדימו והחשיבו את המעשה יותר מהלימוד. ועל כל פנים מבואר בליקוטי מוהר"ן שבחינת 'נשמע' עוד יותר גבוה מהנעשה. ועכ"ז לכאורה מבואר החשיבות של העשיה שבו מתחילים. ואכמ"ל.

כל העוסק בתורה ובגמ"ח זוכה לנחלת שנ' שבטים וכו' זוכה לכילה כיוסף דכתיב בן פורת יוסף וכו' וזוכה לנחלת יששכר דכתיב יששכר חמור גרם פירש"י עתיר בנכסין איכא דאמרי אויביו נופלין לפניו כיוסף וכו' וזוכה לבינה כיששכר וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

יז:

פרק ב' משנה א'. הברטנורה מפרש "מהדס" - מרקד. והנה מהדס בגמטריא נ נח עם הכולל. הרי עוד גילוי על מהות של ננח.

ושם במשנה ג, הכלב והגדי שקפצו מראש, שרבינו פירש בילדותו שרקדו מארטש... ממש תורת משיח כמו שכתבנו בפרק על מתי רבינו זכה להשם נ נח נחמ נחמן מאומן.

כ. - כ:

א"ל רב חסדא (-שהיה כהן וחמיו של-) רמי בר חמא, לא הוית גבן באורתא בתחומא

(-ברש"י הביא פירוש, בבית המדרש, עיין בפרש"י בפרשת ויחי עה"פ רבץ בין המשפתים (מט:יד) בין התחומין, ועיין במסכת ברכות סג. בענין תלמידי חכמים ההולכים מעיר לעיר, ולמדו שם ממה שמשה רבינו לקח את אהלו, אהל מועד, הרחק מן המחנה, אבל בתוך התחום),

דאיבעיא לן מילי מעלייתא וכו' הדר בחצר חבירו שלא מדעתי צריך להעלות לו שכר או אין צריך וכו', א"ל מתניתין היא, א"ל הי מתניתין, א"ל לכי תשמש לי, שקל סודריה כרך ליה, א"ל אם נהנית משלמת מה שנהנית, אמר רבא, כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה, דאע"ג דלא דמי למתניתין קיבלה מיניה, האי זה נהנה וזה חסר והאי זה נהנה וזה לא חסר, ע"כ.

במפרשים כתבו טעמים למה רמי בר חמא דרש מחמיו שישמשו. ועוד צריך ביאור לשון של רבא, כמה לא חלי ולא מרגיש, הרי לפי רבא היה פשוט שטעה רמי בר חמא, אז לפי שהיה לו סייעתא דשמיא ניצול מחולי ולהרגיש שטעה?

וי"ל שאף על פי שזה נהנה וזה לא חסר לא חייב לשלם, מכל מקום לא יצא מכלל מקבל מתנה לענין של שונא מתנות יחיה, וכמו שחייבים לברך על בשמים אף על פי שאין הנאת הריח הנאה גשמי אלא הנאה רוחני, ואם לא בירך כאילו גוזל מהקב"ה וכנסת ישראל. וכאילו מעל [-שוב ראיתי שלפי הצל"ח במסכת ברכות מג: שלמדו חיוב לברך על הריח מכל הנשמה ולא סמכו על הכלל שאסור להנות מהעולם הזה בלי ברכה, הוא משום שאין מעילה בריח, הוכיח מזה בספר ציונים לתורה להגר"י ענגיל (כלל ז) שברכת הריח אינו אלא שבח, והמריח בלא ברכה אינו כגוזל ומועיל. ובעוללות אפרים (דין א') הקשה עליו כי מבואר בפסחים כו. שיש מעילה בריח (בתחילה הגמרא הביא מאמר שאין מעילה בריח, והקשו על זה עד שהוציא רב פפא את ריח מהדברים שאין בהם מעילה, כי יש בו מיעלה-), רק שלאחר שנעשה מצותו מותר להריח בו, עד כאן ראיתי במפורש], ולקמן בסוף העמוד אמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת, ולכן כמו שיש ענין לאכול חולין רק בטהרת הקודש, כן יש להתנהג לא להנות מאחרים שלא מדעת – שלא מחסרו כלל. והזוהר הקדוש מדגיש לעשות המצות באגר שלם – בכסף מלא. וי"ל שזה הדרך שרמי בר חמא רצה להראות לרב חסדא, ועל כן דרש ממנו שישמשו, ואף על פי שאסור להשתמש בתלמיד חכם עד שהוא כבר תלמיד ולמד משהו, כאן השימוש היה כמשלם ליכנס לבית המדרש. וזה מה שאמר רבא כמה לא חלי וכו' גברא דמריה סייעיה, סיועה היינו שעוזר עמו, שהאדם לא סתם מקבל מתנה, אלא שהאדם פועל והשם יתברך מסייע לו בעבודתו, ובזה מקבל הברכה של שונא מתנות יחיה, ולכן קבלה רב חסדא, אף על פי שאינה הלכה לדינא של המשנה.

כב

דף כ"ב לשון לכבות, סימן שבו מופיע הסוגיא של אש, ר' יוחנן אמר אשו משום חציו וריש לקיש אמר אשו משום ממונו. והקדים רפואה למכה, שהאש יהיה בדף לכבות. ובאמת יש לראות איך כ"ב מכבה את האש, כי אש, מרמז על האותיות מא' עד ש', שהם כ"א אותיות, ולכן כ"ב יתירה עליה ומכבה.

וסימן שר' יוחנן הוא שאמר אשו משום חציו, הוא שם המלאך הג' ממאורות המתפשטים מנהר פרת, בפעולות מרכבת התפארת של עולם הבריאה, שגילה בספר ברית מנוחה, ושמו יוחצצבירו"ן, יוח' – זה יוחנן, ואז יש ח"צ (חצץ זה גם כן לשון חץ, כמו שמצינו בכמה מקומות, למשל בתהלים עז:יח), וכן הד' אותיות הראשונות, הם אותיות חצי"ו. ואותיות בירו, הם גם כן ענין אש, כמובא כאן, דהדליק את הבירה. הרי אשו משום חציו שהדליק את הבירה. ועיין בליקוטי נ נח ח"ה מאומן בערכו עוד סודות המרומזות בשמו.

רבינו אמר האש שלי תוקד עד ביאת המשיח, אותו אש משום ממונו ומשום חציו, עיין מש"כ בריש פ"ב דקידושין (מא.).

כה:

אונס רחמנא פטריה: שיחות הר"ן כז, רלה.

כח. ת"ש הרי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו, ואי אמרת עביד איניש דינא לנפשיה, לנקוט פזרא וליתיב, אמר רב זביד משמיה דרבא גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון וכו' רב משרשיא וכו' רב אשי וכו' אי הכי אמאי שלו לא הגיעו, לימא להו שקולו דידכו והבו לי דידי, משום דרב יהודה דאמר רב יהודה מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, ע"כ.

צ"ב מאחר שיש את הכלל מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, שוב ניתן לומר שבאמת מה שלו הגיעו רק שאינו לכול לנקוט פזרא וליתיב מדין מיצר שהחזיקו בו רבים.

ועוד צ"ב דמעיקרא הגמרא שאלה, לנקוט פזרא וליתיב – וזה במצב שנתן לציבור דרך חדש ורצה לשמור לעצמו הדרך הישן. ואחר שהגמרא תירצה גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון, ובפשטות המשמעות שהכל נשאר בחזקייהו, ואם כן כאשר באים ללכת על הדרך שלו, הול"ל לנקוט פזרא וליתיב, וישמור על הדרך שמעולם היה שלו, והם ילכו לנפשם למצוא הדרך שמעולם היה שלהם, ולמה שינתה הגמרא טענתו שעכשיו הוא טוען להם, שקילו דידכו והבו לי דידי, וזאת הטענה היה יכול לומר להם גם לפני שידענו מהגזירה, כאשר נתן להם דרך חדש ורצה לשמור לעצמו הדרך הישן, היה יכול לסלקם בטענה זו, שקילו דידכו [-החדש שנתתי לכם] והבו לי דידי.

ועוד ניישב בזה גירסת רש"י ועוד קושיא – היכן אזלא הדיוק של הגמרא על לשון הברייתא 'שלו' שמשמע שאף על פי שהוא שלו לא מגיע לו לעביד דינא לנפשיה, והרי לפי המסקנה אינו שלו.

ואולי י"ל בזה, שמעיקרא היתה אי אפשר ליישב שיש איסור בעלמא לקלקל דרך שהחזיקו בו רבים, שאם כן למה הפסיד גם מה שנתן כמפורש בברייתא. ולכן תירצו שחמירא קילקול של הבא להחליף שכבר אבד [גם] את שלו, כי כיון שהחזיק להרבים את החדש, וחל הגזירה שבטל החילופין, הרי גם החדש שרצה להחליף בזכותו בישן נפסד ממנו.

ועל זה שאלה הגמרא, אי הכי אמאי שלו לא הגיעו, כגירסת רש"י. והיינו כי יש עוד קושיא, הגמרא מעיקרא דייקא מלשון הברייתא, שלו לא הגיעו, שבאמת היה חילוף והדרך הישן שלו, רק שלא הגיעו, כי אין לו את הזכות לעביד איניש דינא לנפשיה. אבל עכשיו שידענו מהגזירה, והרי הישן אינו שלו, מה משמעות הברייתא בזה, שלו לא הגיעו, זה מעולם לא היה שלו. אכן לפי מה שפירשנו שכאשר הגמרא תירצה שיש גזירה ובטל החילופין, היינו שבטלה משני הצדדין, והוא נשאר בלי כלום, על זה שאלה הגמרא, אמאי שלו לא הגיעו, למה אינו נשאר עם הזכות על שלו, ואיזה זכות יש לו אם נתבטל החילוף גם על שלו כנ"ל, על זה המשיכה הגמרא בטענה חדשה, שבאמת אין לו את הזכות לנקוט פזרא וליתיב כי נתבטל וכו' כנ"ל, אבל למה לא נשאר לו טענה, שקולו דידכו והבו לי דידי, שכל מה שהוא הפסיד בגזירה שנתבטל החילוף וגם את שלו איבד באשר שהוא כבר נתן אותו לרבים חלף זכותו בישן של הרבים, הרי על כל פנים תישאר לו את זכות הזה, כי ממה נפשך יש לו או את הדרך חדש או את הזכות של דרך, ואם כן למה זאת הזכות אינה מגיע לו, ולימא להו שקילו דידכו והבו לי דידי – דהיינו אף על פי שהדרך אינו שלו, אבל יש לו זכות בו והם צריכים ללכת בישן. ועל זה תירצה הגמרא, מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו.

ונחזור על זה לפרש לשון רש"י ד"ה א"ה ז"ל אי הכי דלאו חילוף הוא אמאי שלו לא הגיעו, עכ"ל, והגר"א הניח בצ"ע איך לא שינה את הגרסה כמו תוספות שקושית הגמרא היא, אם יש גזירה ואין חילוף אמאי מה שנתן נתן. ולפי מש"פ הרי הגמרא כבר תפסה בפשטות מה שנתן נתן, כי הגזירה לבטל החילוף הולך לשני הצדדים, וקושית הגמרא היא, שאם אין חילוף לשני הצדדים, אמאי יש את המשמעות והדין של שלו לא הגיעו. אמאי נקט הברייתא לשון שלו, על כרחך דנשאר יש לו איזה זכות שהוא כן שלו, ואם כן אמאי אין מגיע לו אותו זכות, הכל כמשפ"ל.

ל. אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר מילי דאבות עיין שם.

החפץ חיים (ליקוטי אמרים סי' ט) כתב, שמילי דאבות הכוונה למעשיהם של אבותינו הקדושים, והרוצה להיות חסיד צריך שיתבונן במידת החסד של אברהם אבינו, ובמידת העבודה של יצחק שנתרצה להיות עולה כליל על גבי המזבח, ובמעשיו של יעקב שהוא יסוד התורה, ומהם ילמד האדם להיזהר במעשיו, ע"כ מובא.

זה בפרטיות, אבל יש ענין כלל בחשיבות האבות, למה הם חשובים כל כך, עיין מש"כ על זה באריכות בחלק ה' מאומן.

אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר מילי דאבות, ע"ש וי"ל אבות גם כן ענין נזיקין, דהיינו אבות נזיקין. וי"ל בזה טוב מעט לצדיק (תהלים לז:טז), כי בבא קמא מסתיים בדף קיט בגמטריא מעט, והוא טוב להיות צדיק. ועיין בחיי מוהר"ן תקנו ז"ל על מה שספרו לפניו מגדול אחד שלמד מאה ותשעה עשר דפים בכל יום, ואמר שזה מעט. ורמז בדבריו, מעט גימטריא מאה ותשעה עשר, ע"כ. הרי יש ענין דייקא ללמוד מע"ט דפי גמרא בכל יום.

לב. מאי ברשות איכא (היינו לרוץ בע"ש) כדר' חנינא דאמר ר' חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא וכו' (והפירוש כפשוטו ...) ר' ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה.

לח. עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים (חבקוק ג:ו), ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל, ע"כ. -

י"ל עמד, ע' מד, ע' במספר קטן ז', שמדד קיים המצות של בני נח, וכן 'עמד ו' בגמטריא בני נח. ויתר, עם הד' אותיות בגמטריא כתר, דהיינו תרי"ג מצות וז' מדרבנן, אי נמי, יתר, עם הג' אותיות בגמטריא תרי"ג.

שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל, למדונו תורתכם, קראו ושנו ושלשו ובשעת פטירתן וכו'. ובירושלמי ד:ג אמרו שעד שהגיעו למקום סולמא דצור שכחו כל הדינים שלימדום.

עיין ליקוטי מוהר"ן ס:ז שלא יהיו דבריו נכתבין בכח הזכרון של התלמיד שא-ינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו, עיין שם.

רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא, אמרו ליה רבנן לעולא קום ניזיל נינחמיה וכו' עיין שם. ניזיל ע"ה בגמטריא נ נח, וזה נינ"חמיה.

אמרו ליה רבנן לעולא קום ניזל ניחמיה, אמר להו, מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי, דגידופא הוא, דאמרי מאי אפשר למיעבד, הא אפשר למיעבד עבדי.

וכן מובא ברמ"א בשולחן ערוך.

וקשה מה אמר יעקב אבינו (מקץ מג:ו) ויאמר ישראל למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח. ואולי י"ל שהיה תוכחה אפילו על הבא, שזה סימן להם שעדיין לא היו שומרים על האהבה ביניהם.

לח: ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקב"ה על ב' אומות גדולות ולא החריבן, בתו של רבי (-שנפטרה), אם כשרה היא וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב, על אחת כמה וכמה דהוה חיה, ע"כ. -

לכאורה אין זה אלא לנחמה, ואינה מוכרח כלל. כי שמא גרם החטא, כמו שיעקב אבינו חשש לזה אף על פי שהיה לו הבטחה מן השמים שיצא הרבה טוב ממנו, וכן עיין בבראשית רבה (עו), הובא במסילת ישרים פרק ז' בזה"ל בענין המלכת שלמה שאמר דוד לבניהו (מלכים א:א) והורדתם אתו אל גחון, וענה בניהו, אמן כן יאמר ה'. אמרו זה לשונם, רבי פינחם בשם רבי חנן דצפורי, והלא כבר נאמר (דבה"א כב), הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה? אלא הרבה קטגורין יעמדו מכאן ועד גיחון, ע"כ. אכן עמון ומואב הרבו לחטוא, ולא רק שלא גרם חטאותם לאבד הטובה, אלא אדרבה, הטובה הציל אותם. ולכן יש לחלק בין סתם הבטחה למציאות שיש שורש ונקודה טובה שצריך לצאת, ששום דבר יכול לעכבו.

והנה במקום אחר הארכתי בענין הבטחון איך האדם יכול להיות בטוח שיגיע לו איזה טובה, כמו שמצינו אצל כמה צדיקים שהראו בכוונה ענין זו. ולפי מה שנתבאר כאן, אם יכולים להכריח שהטובה הוא בבחי' זו, של המצאת שורש ונקודה ששייך דייקא כך, בטוח הדבר.

רבינו אמר (מובא במכתבי שמואל ב:יט, ב:לה) שפעל אצל השם יתברך שלא יקח את אנשיו מהעולם באמצע העבודה [כל זמן שלא גמרו עבודתם בעולם הזה].

מ: תברא מי ששנה זו לא שנה זו. י"ל זה מרומז בבראשית אותיות תברא יש, בחי' מחלקת לשם שמים שסופה להתקיים, ע-מש"כ שם עה"ת.

נב. כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא, פרש"י לעז המושכת מנקר עיניה ונכשלת ונופלת בבורות והעדר אחריה, כך כשהמקום נפרע משונאי ישראל ממנה להן פרנסים שאינם מהוגנין, ע"כ.

זה מתאים למה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה סא:ב ז"ל כי הם עצמן אינם חיבים כל כך כי יש להם יצר הרע גדול להנהיג העולם, אך צריך לשמר מאד שלא לתן להם תקף ועז, כי אלו הנותנים להם תקף ועז ונסמכים על ידם שיהיו נקראים בשם רבי הם עתידין לתן דין וחשבון וכו' עיין שם.

וזה מדרכי ההשגחה שהאדם החוטא מביא את עונשו עליו, אז אם מגיע עונש שיהיה תחת הנהלת מי שאינו ראוי, מדרכי ההשגחה שהוא בעצמו יבחור ויביא את זה על עצמו.

נד. מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב וכו' הואיל וסופן להשתבר ח"ו פסקה טובה מישראל.

נד:-נה שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב, אמר לו, עד שאתה שואלני למה [לא – גירסת מהרש"א ודבש תמר] נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה, אזל לגביה, א"ל ממנו לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב רב אחא ברבי חנינא ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא, הואיל וסופן להשתבר, וכי סופן להשתבר מאי הוי, אמר רב אשי חס ושלום פסקה טובה מישראל, ע"כ.

כמה תמוהים דברי רבי חייא בר אבא, עד שתוספות (בבא בתרא קיג. ד"ה תרוייהו) הוכיח מכאן שפעמים שלא היו האמוראים בקיאים בפסוקים. והמרש"א שינה את הגירסא, אף על פי שהמשך לשונו – 'שאיני יודע אם נאמר בן טוב', משמע כגירסתנו. ועיין במפרשים (ריא"ף על עין יעקב, שהספק אם מה שכתוב בפרשת ואתחנן נאמר גם בדברות ראשונות אלא שמפורש יותר בפרשת ואתחנן. ובפני יהושע שהספק אם הקב"ה אמרו רק שלא נכתב, או לא אמרו, עיין שם באריכות בביאור השינוים בין הדברות ראשונות להאחרונות).

והנלע"ד פשוט וברור בזה, כי בדברות אחרונות כתיב (ואתחנן ה:טז) כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך י' אלקיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך וכו'. הרי מפורש 'כאשר צוך' [ופרש"י במרה] בא להוסיף על הדיבור, ולכן נסתפק רב חייא בר אבא על תוספת זו אם הוא ממש חלק מהדיבור או ציון להציווי במרה.

ולכן שלחו לר' תנחום בר חנילאי, ודייק בשמו, כי ענין של תנחום, הוא ענין של הנהלת נסיעה, לך נחה (שמות לב:לד), ולאמים בארץ תנחם סלה (תהלים סז:ה, פרש"י תנהגם בדרך המישור), וכן חנילאי, לשון חניה. ולאי, לשון חולשה, כי בנסיעת כלל ישראל למרה, נחלשו כי לא היה מים לשתות. וכן בשמו של שמואל בן נחום, ולא נחם. וכן מרה הוא לשון תמורה, ונסתפקו אם הוא אבי אמו או אחי אמו.

ולכן דוקא בזה יש ענין של פסקה טובה מישראל, והלוא כל העשרת הדברות הם השפעה נפלאה לעם ישראל ולכל העולם, ובדיבור השני כתיב ועשה חסד לאלפים לאהבי. אלא שכיון שמדובר על הזכרת הציווי במרה, ששם התלוננו העם על משה לאמר מה נשתה (בשלח טו:כד) ויורהו י' עץ וכו' וימתקו המים, שם שם לו חק ומשפט וכו', וכאילו היה הקמת ברית להמתיק המרירות ולהקים התורה, ולכן אילו היה משתבר חס ושלום פסקה טובה מישראל.

נה: דאמר ר' אלעזר ואמרי לה במתניתא תנא ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן ואלו הן בור ואש שן ורגל וכו' וכו' אמר רבה מתניתין נמי דיקא דקתני צאן, מכדי בשור קא עסקינן ואתי ניתני שור, מאי שנא דקתני צאן לאו משום דהתורה מיעטה בשמירתן, לאו משום דצאן קרן לא כתיבא בה, שן ורגל הוא דכתיב ביה וכו', עיין שם.

נראה שזה כעין מה שרבינו הזהיר (ליקוטי מוהר"ן תנינא מד) ז"ל ואין הקב"ה בא בטרוניא וכו' (עבודה זרה ג), ולא נתנה תורה למלאכי השרת (קדושין נד), ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחמרות יתרות עליהם נאמר (ויקרא יח): וחי בהם, ולא שימות בהם (יומא פה:), כי אין להם שום חיות כלל וכו' עיין שם. ולכן, כיון שעם ישראל נמשלים לצאן, ואנחנו עמו וצאן מרעיתו, אין הקפדה על שמירה יתירה, רק לענין שור, בחי' יוסף, בכור שורו, שהוא בחינת היסוד גם בחי' הסתכלות, בענין שמירת הברית צריכים שמירה יתירה. אבל בור, שחייב על הבלא לפי רב, והיינו ענין של חיות, ולפי שמואל אפילו על חבטה של קרקע עולם, בחי' החיות של האשה, אש בחי' הנשמה שהוא עיקר החיות, שן ורגל, שדרכו בכך בחייו, כל אלו די בשמירה מועטת.

סא: כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו.

עמש"כ במסכת ברכות סג: על אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה.

אכן בפשטות אינם דומים, כל המוסר עצמו וכו' מדבר על מקרה שממש מסכן את עצמו [וכולי עלמא מודים שבתורה צריכים לכם, וכתיב וחי בהם], ואילו ענין של ממית עצמו, אינו אלא שמסור בכל נפשו ללמוד, ואפילו מחליש עצמו, ונקראת ממית כי מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא.

[אכן עיין במנורת המאור שכז"ל ואע"פ שהתורה היא חיי האדם בעולם הזה ובעולם הבא, אפי' הכי חייב אדם למסור את נפשו עליה, וכל שכן ממונו, ולא יאמר, הואיל והתורה היא עץ חיים, למה אמות עליה. וגרסי' במ' ברכות בפרק הרואה ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך וכו' וכו' עיין שם שמביא מסירת נפש של ר' עקיבא לדרוש ברבים עד שהרגוהו. ואז ממשיך: ואין דברי תורה מתקיימין אלא מתוך צער גדול וכו' וכו' א"ר שמעון בן לקיש, אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם, שנא' וזאת התורה אדם כי ימות באהל וכו']

סב. א"ל רב יימר לרב אשי, טעין כסא דכספא בבירה מאי, אמר ליה חזינא אי איניש אמיד הוא דאית ליה כסא דכספא אי נמי איניש מהימנא הוא דמפקדי אינשי גביה משתבע ושקיל, ואי לא לאו כל כמיניה, ע"כ (וכעין זה עיין לקמן קיז: ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא, סליקו גנבי וכו' אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו, ואי לא אדעתא דכספא אתו, ע"כ).

קשה למה שאל דוקא על כוס, ולא סתם על כלי כסף וזהב. ועוד קשה, למה לאו כל כמיניה, הלוא יתכן שדוקא רצה להתהדר עם כוס של כסף. ויש לומר שיש בזה רמז רחוק למה שגילה רבינו בחיי מוהר"ן תקעז שכוס נאה ויקרה לקדוש מסגל לעשירות, ולכן אם היה לו כוס של כסף אחד, מן הסתם זה היה מיוחד לקידוש של שבת, ואם כן היה צריך להיות גם כן אמיד.

עב.

בבעא דבעא רבא מרב נחמן לצפרא א"ל וכו' והאי דלא אמרי לך באורתא וכו': לק"מ יז:ג דף כב:.

פ. רב ושמואל ורב אסי אקלעו לבי שבוע הבן וכו' ע"ש.

ת"ר מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה וכו' חזרו לאחוריהם ואמרו ליסטים מזויין בביתו וכו' ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז שעברתי על דברי חברי.

המאירי פירש שהיה סכנת נפשות ועם כל זה ראוי היה להחמיר בו משום שנאסר מכח תקנה שנתקנה מחמת הפסד של אחרים, והמהרש"א פירש שלא היה סכנת נפשות.

וקשה לי כי בדין בכור בהמה טהורה (יורה דעה שו:ב) קיימא לן שאין זו גדולה לכהן ליתן הוולד מיד כשיולד, אלא יטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט, וחייב להטפל בו בדקה, לפחות, ל' יום, ובזמן הזה ישהנו עד שיפול בו מום. משמע שאף על פי שהגמרא למדה זמנים אלו בדרשות בריש פרק עד כמה חייבין ישראל ליטפל בבכור (בכורות כו:), אין זה אלא דין מדרבנן, ומבואר שם בגמרא שאם הכהן רוצה להקריבה מיד, מותר ליתן לו מיד. והרי משום גידולו של כהן נותנים חובה לישראל לגדל בהמה דקה לפחות ל' יום, ואם כן איך לא נותנים רשות לתלמיד חכם חולה. ולפי המאירי שזה כל כך חמור שצריכים להחמיר אפילו במקום פיקוח נפש, איך לא גזרו על הכהן להביא אותו לקרבן מיד.

ואולי י"ל שכל ישראל חייבים במצות בכור, ולכן לא חיישינן להיזיקן. ואם נכון הוא יש לפלפל הרבה בגדר הדבר, בדרוש ולהלכה.

פב.

בספר ניצוצי שמשון פרש בלק, הביא לפרש (ב"ק פב.) אסיא דמגן במגן שויא, מג"ן ראשי תיבות מיכאל גבריאל נוריאל, והרי חסר רפאל, ולכן הוא לא שוא. ויש להעיר שמש"כ הגמרא, במגן שויא, שויא בגמטריא ורפאל. שוב ראיתי שגרסת הגמרא לפנינו – אסיא דמגן במגן מגן שוה, והרי שוה בדיוק בגמטריא רפאל. [ויש נוסח מכתב יד ומתאים לפרש"י, אסיא דמגן מגן שוי. במילון אבן שוש בערך אסיא מביא נוסח אחר: אסיא דמסי במגן.]

צב.

המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר נענה תחילה: לק"מ כב:י גף לג..

צב. השב אשת האיש כי נביא הוא וכו'. אשת נביא בעי אהדורי' אשת אחר לא בעי אהדורי ארשב"נ אר"י השב אשת האיש מכל מקום ודקאמרת הגוי גם צדיק תהרוג וכו' כי נביא הוא וכבר למד (נ"א וממך למד) אכסנאי שבא לעיר וכו' על עסקי אשתו שואלין אותו וכו'.

משנה. ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך וגו'. במפרשים הקשו אולי אברהם לפנים משורת הדין עשה אבל אין חיוב בדבר. ובפני יהושע (ד"ה ומנין) תירץ שמאחר שאבימלך פייס את אברהם ונתרצה, ממילא היה ראוי שיתרפא אף ללא תפילתו וכו' עיין שם, וקשה לפרש כן, כי כלל גדול שכל מה שהשם יתברך משפיע טוב בעולם הוא על ידי תפילתנו, וכמו שמצינו במעשה בראשית שלא ירדו גשמים עד שאדם הראשון התפלל על זה, וכן בכמה וכמה מקומות. ויש עוד כמה תירוצים במפרשים. וי"ל בפשטות שהדיוק הוא שהתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים, דהיינו שאפילו במידת הדין הסכים על זה, ואם כן מי שאינו מוחל הרי הוא אכזרי, כי אפילו לפי מידת הדין מוכנים למחול.

רש"י ד"ה אותם שהוכפלו שמותם כז"ל כל השבטים יצאו עצמותיהם ממצרים ונקברו בארץ ישראל וכו' ולא נכתב יוסף אלא להודיעך שבחו של משה, שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא עסק במצוה, עכ"ל. וצריך ביאר שהרי בני ישראל היו מצווים מהשם יתברך לשלול ולבוז. ויש שני דיוקים בלשון רש"י שאולי באים ליישב את זה. א' אצל משה כתב עסק, מה שאין כן בישראל לא כתב עסקו אלא, נתעסקו, לשון התפעל. ב' אצל משה כתב שהוא עסק במצוה, משמע שהחפצא שבו עסק היה חפצא של מצוה, מה שאין כן הביזה, אף על פי שהיו מצווין, אבל לא היה הביזה חפץ של מצוה.

וזאת ליהודה כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שבא משה ובקש רחמים וכו' עיין שם. ומצינו אצל דוד המלך שהעלה את אבשלום מז' מדורי גיהנם והכניסו לגן עדן רק באמירת בני. ומן הסתם אבשלום היה לו הרבה צדקות, רק שעוונותיו הטרידו והפילו.

צריך ביאור למה משה רבינו המתין עד סוף המ' שנה, ועוד צריך ביאור שמשמע שרק מ' שנה במדבר היו עצמותיו מגולגלין, והרי קי"ל שיהודה נפטר הרבה שנים לפני הגאולה, ומה היה בכל אותן השנים.

וי"ל שכל הרע הזה שהגיע ליהודה מפני שקללת חכם אפי' על תנאי היא, לא התעורר עד שבנימין היה ניתק מקברו במצרים, ואז התעורר הענין שבנימין אינו במקומו, וכאילו הזכיר האחריות של יהודה אם לא הביאתיו אליך וחטאתי לך כל הימים (בראשית מג). אכן מאחר שכבר נד, לא היה חוזר לולא תפילת משה.

צב:

אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי חמרא למריה וטיבותא לשקייה, פרש"י ז"ל היין של מלך הוא, והשותין אותו מחזיקין טובה לשר המשקה ולא למלך, ע"כ. אמר ליה דכתיב וסמכת את ידך עליו וכו'.

עיין בליקוטי מוהר"ן תנינא סט ז"ל מה שנוהגים לתן ברכה להאיש המביא המשקה לאורחים או על החתנה וכיוצא [הינו כשנושאין יין או דבש לאורחים או על חתנה, אזי נוהגין לתן מן המשקה להשליח הנושא את המשקה, לעשות ברכה] הוא על פי מה שכתוב בזהר (פקודי רמב) שיש כמה דברים שהם נשאים ונושאים וכו' כגון המרכבה, שהיא נשאת ונושאת, וכן הארון וכו' וזה בחינת ברכה שנותנין כנ"ל כי ברכה ראשי תבות 'כי רוח החיה באופנים' (יחזקאל א) וכו' עיין שם.

דף צט:-ק כדתני רב יוסף והודעת להם זה בית חייהם, פרש"י תלמוד תורה, ע"כ. ובגליון הביאו שבפ' אלו מציאות דף ל: פי' רש"י בית חייהם ללמוד להן אומנות להתפרנס בו, וחוקות ותורות כתיבי ברישא דקרא, ע"כ (ולמדים זאת מהמילה 'להם', שמשמע דבר הנוגע לגופם ולעצמם – חברותא שם). והדרשה כאן הוא ממעלת הדעת, שהוא להתאחד עם השם יתברך, שעל ידי זה זוכה לחיים נצחיים, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה כא ז"ל חיים נצחיים הם רק להשם יתברך, כי הוא חי לנצח, ומי שנכלל בשורשו, דהיינו בו ית' הוא ג"כ חי לנצח, כי מאחר שהוא נכלל באחד, והוא אחד עם השם יתברך, הוא חי חיים נצחיים כמו השם יתברך וכו' ועיקר הכלליות שיהיה נכלל באחד, הוא על ידי הדעת אותו יתברך, כמ"ש החכם אלו ידעתיו הייתיו, ע"כ. כי ברישא דיבר על ידיעות, והודעת להם, שנוגע להם ממש, גם לפרנסה שלהם, על כרחך הדעת הזו הוא להתאחד בהשם, ומצידו יתברך, זה תלמוד תורה.

דף קא.

יש שבח סמנין על גבי הצמר – אם חזותא מילתא

הגמרא דנה רק לענין עין הגוונים. וצ"ע בדין חזותא דאותיות, אם צייר וכתב דברי חכמה האם בעל הבסיס זוכה ברעיונות שנכתבים. ואם צייר תמונה יפה מאד ששוה הון רב, מה דינה. ועיין מש"כ בסוגיא של כתיבת גרפיטי של נ נח נחמ נחמן מאומן על נכסים של אחרים.

קג.

הגוזל את חבירו שוה פרוטה יוליכנו אחריו אפילו למדי: לק"מ סט דף פו:. שיחות הר"ן קלג.

קד. כדאמר רב חסדא בשכירו ולקיטו, פרש"י ז"ל שלקטו אצלו לדור עמו בביתו לצותא בעלמא, לשון מורי, עכ"ל. ובזה י"ל ליקוטי מוהר"ן (-לשון מורי), לקחת ולהיות צוות לרבינו הקדוש.

קיד.

מתקיף לה רב יוסף, אדרבה איפכא מסתברא, עכו"ם דדייני בגיתי (-בגאוה ובזרוע) לא מייאש, ישראל כיון דאמרי מימר (פרש"י ז"ל צא ותן לו, ואין חובטין במקלות. לשון אחר, דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת, הבא עדים שגנבו ממך, עכ"ל) מייאש.

אמרי מימר, עם הח' אותיות ב' תיבות והכלל, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

קיז. רבי יוחנן גברא סבא הוה, וידוע שאם קוראים יוחנן, משמאל לימין, זה נ נח י"ו (שזה רמז להט"ו אותיות וכולל של נ נח נחמ נחמן מאומן, וגם רמז לשם הוי"ה).

קיז:ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא, סליקו גנבי וכו' אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו, ואי לא אדעתא דכספא אתו, ע"כ. עיין לעיל סב. כעין זה א"ל רב יימר לרב אשי, טעין כסא דכספא בבירה מאי, אמר ליה חזינא אי איניש אמיד הוא דאית ליה כסא דכספא אי נמי איניש מהימנא הוא דמפקדי אינשי גביה משתבע ושקיל, ואי לא לאו כל כמיניה, ע"כ. ועמש"כ שם.

קיט.

הגוזל ממון ישראל כאלו גוזל את נפשו: לק"מ נט:ה דף ע:.

הגוזל את חבירו כאלו גוזל ממנו נפש בניו ובנותיו: לק"מ סט דף פו:.

קיט: - בסיום המסכת: אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא, ע"כ.

עיין לעיל בעמוד א' לפני המשנה, רבינא איקלע לבי מחוזא אתו נשי דבי מוחזא רמו קמיה (-תרמו לצדקה) כבלי (שרשרות זהב) ושירי (-צמידים) קביל מינייהו, א"ל רבה תוספאה לרבינא, והתניא גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה, א"ל הני לבני מחוזא דבר מועט נינהו, ע"כ.

הרי שלגבי נשותיהם לא קפדו אפילו על שרשרות זהב לצדקה, אבל לענין הפסולת של מפסגי אילנות וכדומה כן הקפידו. זה מזכיר לי מה שתמיד הייתי שומע מא"א שליט"א על העשירים יהודים שבטורנטו כמה מופלגים הם בנדבת ליבם ליתן לצדקות, אבל בענין עסקים שומרים ומקפידים על כל פרוטה (-גם בזה צריכים קצת הרווחה, כמבואר לכאורה בעמוד א' רב חסדא הוה ליה ההוא אריסא דהוה תקיל ויהיב תקיל ושקיל, סלקיה, קרא אנפשיה וצפון לצדיק חיל חוטא, עד כאן, ותמהו המפרשים מה רע עשה, אדרבה הקפיד שהכל תהיה ביושר, אכן לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה, ולא זו הדרך של הנהגה ישרה, וחז"ל שבחו את איוב שהיה סור מרע, שהיה וותרן בממונו (בבא בתרא טו:), מאי וסר מרע וכו' מנהגו של עולם נותן חצי פרוטה לחנוני, ואיוב ויתרה משלו (פרש"י מי שיש לו מלאכה מועטת לעשות, אומר לפועל חצי פרוטה אני נותן לך, ונלך אצל חנוני ונקנה בפרוטה ככר או ביצים ונחלוק, ואיוב ויתרה לחצי השנ משלו, ונותן לו כל הפרוטה, שהיה רע בעיניו לדקדק בדבר קל שאינו ממון, עכ"ל). ועיין כאן בהדרן של המהר"ם שיף שהביא מהגמרא יבמות דף מז. שהגרים סורם רע, כי גוי מקפיד על פחות משוה פרוטה, ואילו על פי התורה יש לוותר הרבה).